משפט פשעי מלחמה
משפט פשעי מלחמה הוא משפט של אנשים המואשמים בהפרות פליליות של דיני המלחמה ומנהגיה, ועקרונות קשורים של המשפט הבין-לאומי, המבוצעים במהלך מלחמה.
היסטוריה
המקרה הראשון של משפט 'בין-לאומי' על פשעי מלחמה (וגם על אחריות פיקודית) היה משפטו של פטר פון האגנבך (אנ') על ידי בית דין אד הוק של האימפריה הרומית ה"קדושה" ב-1474. האגנבך הועמד למשפט על זוועות שבוצעו במהלך כיבוש ברייזאך, נמצא אשם וראשו נערף.[1][2] האגנבך הגן על עצמו בטענה שהוא רק מילא פקודות שקיבל מדוכס בורגונדיה (אנ'), שארל הראשון, לו נתנה האימפריה הרומית ה"קדושה" את ברייזאך.
המאה ה-19
ב-1865, הנרי וירץ, קצין בקונפדרציה, נתלה על התנאים המחרידים בכלא אנדרסונוויל, בו נהרגו חיילי האיחוד במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית.[3]
במהלך מלחמת הבורים השנייה, הצבא הבריטי העמיד לדין צבאי את ברייקר מוראנט (אנ'), פיטר הנדקוק (אנ'), אלפרד טיילור (אנ') וכמה קצינים אחרים, בגין רציחות מרובות של שבויי מלחמה ואזרחים רבים שאינם לוחמים בלימפופו.[4][5][6]
המאה ה-20
משפטים על פשעי מלחמת העולם הראשונה
לאחר מלחמת העולם הראשונה, מספר קטן של אנשי סגל גרמנים נשפטו על ידי בית משפט גרמני במשפטי לייפציג על פשעים שבוצעו לכאורה במהלך אותה מלחמה. סעיף 227 בחוזה ורסאי, הסכם השלום בין גרמניה למדינות ההסכמה לאחר המלחמה, "העמיד לדין בפומבי את וילהלם השני, קיסר גרמניה לשעבר, על עבירה חמורה נגד המוסר הבין-לאומי וקדושת ההסכמים".[7] הקיסר לשעבר נמלט להולנד, ולמרות הדרישות להסגרתו, סירבו ההולנדים להסגירו והוא לא הועמד למשפט.[8] גרמניה, כחתומה על ההסכם, קיבלה אפוא הבנה מקדימה על מה שעלול להתרחש במקרה של מלחמה נוספת.
משפטים על פשעי מלחמת העולם השנייה
לאחר מלחמת העולם השנייה, הכינוי משפטי פשעי המלחמה התייחס בדרך כלל למשפטיהם של מנהיגי גרמניה ויפן בבתי משפט שהוקמו על ידי מדינות בעלות הברית המנצחות. המשפטים נערכו בנירנברג, גרמניה, תחת סמכותם של שני מסמכים משפטיים. האחד, אמנת לונדון שנחתמה על ידי נציגי ארצות הברית, בריטניה, צרפת וברית המועצות בלונדון ב-8 באוגוסט 1945.[9] השני, חוק מס' 10, הוכרז על ידי מועצת הפיקוח של בעלות הברית בברלין ב-20 בדצמבר 1945.
אמנת לונדון קבעה את הקמתו של בית הדין הצבאי הבין-לאומי, המורכב משופט אחד ושופט חלופי אחד מכל אחת מהמדינות החתומות, כדי לשפוט פושעי מלחמה. על פי אמנת לונדון, הפשעים שהואשמו בהם הנאשמים נחלקו לשלוש קטגוריות: פשעים נגד השלום (אנ') (פשעים הכרוכים בתכנון, ייזום וניהול מלחמת תוקפנות), פשעי מלחמה (הפרות של דיני ומנהגי המלחמה כפי שהם מגולמים באמנות האג (1899 ו-1907) (אנ') ומוכרים בדרך כלל על ידי כוחות צבאיים של מדינות מתורבתות), ופשעים נגד האנושות, כגון השמדת קבוצות גזעיות, אתניות ודתיות ומעשי זוועה אחרים נגד אזרחים.
ב-8 באוקטובר 1945 היה אנטון דוסטלר הגנרל הגרמני הראשון שהועמד לדין על פשעי מלחמה על ידי בית דין צבאי אמריקאי בארמון הצדק, רומא (אנ'). הוא הואשם בכך שהורה להרוג 15 חיילים אמריקאים שבויים במבצע ג'יני 2 (אנ') באיטליה במרץ 1944. הוא הודה שהורה על ההוצאה להורג, אך הצהיר כי לא ניתן להטיל עליו אחריות, מכיוון שמילא אחר הוראות הממונים עליו. לטענתו, הוצאתם להורג הייתה יישום של פקודת הקומנדו (אנ') של היטלר משנת 1942 שדרשה הוצאה להורג מיידית של כל חיילי הקומנדו של בעלות הברית ללא משפט, אם ייתפסו על ידי הכוחות הגרמניים. בית הדין דחה את טענת ההגנה ומצא את דוסטלר אשם בפשעי מלחמה.[10] הוא נידון למוות והוצא להורג על ידי כיתת יורים ב-1 בדצמבר 1945 באברסה (אנ').[11]
מקרה דוסטלר הפך לתקדים במשפטי נירנברג של גנרלים, פקידים ומנהיגים נאצים גרמנים, החל מנובמבר 1945, לפיו השימוש בפקודות הממונה כהגנה לא פטר קצינים מאחריותם לביצוע פקודות בלתי חוקיות או מאחריותם לעונש בבית המשפט. עיקרון זה עוגן בעיקרון רביעי של עקרונות נירנברג[12] ועקרונות דומים נמצאו בסעיפים של ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם.
המשפטים לפושעי המלחמה היפנים התקיימו בטוקיו, יפן, כדי ליישם את הצהרת קהיר (אנ'), הצהרת פוטסדאם, מסמך הכניעה של האימפריה היפנית וועידת מוסקבה (אנ'). הצהרת פוטסדאם קבעה כי "ייעשה צדק חמור עם כל פושעי המלחמה, כולל אלה שפגעו באכזריות בשבויים שלנו", אם כי היא לא בישרה במפורש על קיומם של משפטים.[13] תנאי הסמכות של בית הדין נקבעו באמנת IMTFE, שפורסמה ב-19 בינואר 1946.[14] היו חילוקי דעות, הן בין בעלות הברית והן בתוך הממשלים שלהן, לגבי מי וכיצד להעמיד לדין. למרות היעדר קונצנזוס, הגנרל דאגלס מקארתור, המפקד העליון של כוחות הברית, החליט ליזום מעצרים. ב-11 בספטמבר, שבוע לאחר הכניעה, הוא הורה על מעצרם של 39 חשודים - רובם חברי קבינט המלחמה של ראש הממשלה הידקי טוג'ו. טוג'ו ניסה להתאבד, אך עבר החייאה בעזרת רופאים אמריקאים. מאוחר יותר הוא נמצא אשם ונתלה.[15]
משפטי נירנברג
ערך מורחב – משפטי נירנברג
ב-18 באוקטובר 1945 הגישו התובעים הראשיים כתב אישום לבית הדין והאשימו 24 אנשים במגוון פשעים וזוועות, כולל הסתה מכוונת למלחמות תוקפניות, השמדת קבוצות גזעיות ודתיות, רצח והתעללות בשבויי מלחמה, ורצח, התעללות וגירוש של מאות אלפי תושבי מדינות שנכבשו על ידי גרמניה במהלך המלחמה.
בין הנאשמים היו המנהיגים הנאצים הרמן גרינג ורודולף הס, הדיפלומט יואכים פון ריבנטרופ, יצרן התחמושת גוסטב קרופ פון בוהלן אונד הלבך, המרשל וילהלם קייטל, האדמירל אריך רדר ועוד 18 מנהיגים צבאיים ופקידים אזרחיים. שבעה ארגונים שהיוו חלק מהמבנה הבסיסי של הממשל הנאצי הואשמו גם הם בפלילים. ארגונים אלה כללו את האס אס, הגסטפו והאס אה, כמו גם המטה הכללי והפיקוד העליון של הכוחות המזוינים הגרמניים.
המשפט החל ב-20 בנובמבר 1945. חלק ניכר מהראיות שהוגשו על ידי התביעה כללו מסמכים צבאיים, דיפלומטיים וממשלתיים מקוריים שנפלו לידי כוחות בעלות הברית לאחר קריסת הממשלה הגרמנית.
פסק הדין של בית הדין הצבאי הבינלאומי ניתן ב-30 בספטמבר וב-1 באוקטובר 1946. בין המאפיינים הבולטים של ההחלטה הייתה המסקנה, בהתאם להסכם לונדון, כי תכנון או הסתה למלחמה תוקפנית הוא פשע על פי עקרונות המשפט הבין-לאומי. בית הדין דחה את טענת ההגנה כי מעשים כאלה לא הוגדרו בעבר כפשעים ולכן גינוי הנאשמים יפר את עקרון הצדק האוסר על ענישה בדיעבד. כמו במקרה של דוסטלר, הוא גם דחה את טענתם של כמה מהנאשמים כי הם לא היו אחראים מבחינה משפטית למעשיהם מכיוון שהם ביצעו את המעשים תחת פקודות של סמכות עליונה, וקבע כי "המבחן האמיתי... אינו קיומו של הצו אלא האם הבחירה המוסרית (בביצועו) אכן הייתה אפשרית".
בכל הנוגע לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, בית הדין מצא ראיות מכריעות לשלטון שיטתי של אלימות, אכזריות וטרור על ידי ממשלת גרמניה בשטחים שנכבשו על ידי כוחותיה. מיליוני בני אדם נרצחו במחנות ריכוז נאציים, שרבים מהם היו מצוידים בתאי גזים להשמדת יהודים, צוענים ובני קבוצות אתניות או דתיות אחרות. תחת מדיניות עבודת הכפייה של ממשלת גרמניה, לפחות 5 מיליון בני אדם גורשו בכפייה מבתיהם לגרמניה. רבים מהם מתו בגלל יחס לא אנושי. בית הדין מצא גם שזוועות בוצעו בקנה מידה גדול וכעניין של מדיניות רשמית. מבין שבעת הארגונים שהוגשו נגדם כתבי אישום, בית הדין הכריז על חיל ההנהגה של המפלגה, האס-אס, ה-SD ("שירות הביטחון") והגסטפו כפליליים.[16]
בתי דין אד-הוק
במאי 1993, במהלך מלחמות יוגוסלביה, בעקבות פשעי מלחמה מסיביים ומעשי טיהור אתני ביוגוסלביה לשעבר על ידי כוחות בוסנים-סרבים, הקים האו"ם את בית הדין הפלילי הבין-לאומי ליוגוסלביה לשעבר, כדי לשפוט פושעי מלחמה מכל הלאומים. הפשעים שהוגשו נגדם כללו הפרות חמורות של אמנות ז'נבה, פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ורצח עם. זה היה הטריבונל הראשון שבו פגיעות צניעות הועמדה לדין כפשע מלחמה. בית הדין היה בית הדין הבינלאומי הראשון לפשעי מלחמה מאז משפטי נירנברג. בסופו של דבר, כמעט 161 אנשים הואשמו בבית הדין הפלילי הבינלאומי: 68% מהם ממוצא אתני סרבי. פקידים קרואטים-סרבים, בוסנים-סרבים, סרבים ובוסנים-קרואטים הורשעו בפשעים נגד האנושות, ומנהיגים בוסנים-סרבים הורשעו ברצח עם.[17]
ב-1994 פתח האו"ם את בית הדין הפלילי הבין-לאומי לרואנדה בעקבות רצח העם ברואנדה.[18]
בתי הדין, אף על פי שהם יעילים בהעמדה לדין של יחידים, הוכיחו את עצמם כיוזמה יקרה, וחשפו את הצורך בטריבונל קבוע, שהוקם בסופו של דבר כבית הדין הפלילי הבין-לאומי.
ראו גם
הערות שוליים
- ↑ HLS: Alumni Bulletin: Exhibit highlights the first international war crimes tribunal, www.law.harvard.edu
- ↑ an introduction to the international criminal court
- ↑ Norton Parker Chipman, The Tragedy of Andersonville: Trial of Captain Henry Wirz, the Prison Keeper, The author, 1911. (באנגלית)
- ↑ Acton Peninsula corporateName=National Museum of Australia; address=Lawson Crescent, National Museum of Australia - Breaker Morant executed, www.nma.gov.au (באנגלית)
- ↑ Lieutenant George Witton, www.bwm.org.au
- ↑ Diary sinks reputation of Breaker Morant, The Sydney Morning Herald, 2004-08-21 (באנגלית)
- ↑ Peace Treaty of Versailles, Articles 227-230, Penalties, net.lib.byu.edu
- ↑ ww1ieper1917, The Netherlands refuses to extradite Kaiser Wilhelm to the Allies 23rd Jan 1920., WW1 World War One Ieper 1917, 2014-01-23 (באנגלית)
- ↑ London Agreement | World War II | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
- ↑ Andrew Casad, Common Sense: March 2003, www.nd.edu
- ↑ J. G. Brennan, L. C. Green, "The Case of General Dostler", Naval War College Review 50, 1997, עמ' 115–117
- ↑ Henry King Jr., Commentary: The Modern Relevance of the Nuremberg Principles
- ↑ Potsdam Declaration | Birth of the Constitution of Japan, www.ndl.go.jp (באנגלית)
- ↑ INTERNATIONAL MILITARY TRIBUNAL FOR THE FAR EAST
- ↑ Tojo Hideki | Biography, Early Years, World War II, Facts, & Death | Britannica, www.britannica.com, 2025-08-01 (באנגלית)
- ↑ Nürnberg trials | Facts, Definition, & Prominent Defendants | Britannica, www.britannica.com, 2025-07-31 (באנגלית)
- ↑ יונתן ובר והסוכנויות, מלאדיץ' לדין: הכירו את מתקן המעצר 'הילטון האג', באתר ynet, 3 ביוני 2011
- ↑
לורה היטון, 21 שנה אחרי הטבח, בית הדין הבינ"ל לפשעי מלחמה ברואנדה סוגר את שעריו, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2015
משפט פשעי מלחמה42122704Q1265353