משתמש:תנא קמא/שפת התפילה
| ערך זה משתתף בתחרות הכתיבה "מכלול התורה" של המכלול והוא בשלבי כתיבה. אתם מתבקשים לא לערוך ערך זה עד שתוסר הודעה זו. אם יש לכם הצעות לשיפור או הערות אתם בהחלט מוזמנים לכתוב על כך בדף השיחה. לרשימת הערכים המשתתפים בתחרות גשו לכאן. תודה על שיתוף הפעולה ובהצלחה! |  |
שאלת שפת התפילה ביהדות – האם התפילה, קריאת שמע ושאר אמירות קבועות חייבות להיות בלשון הקודש או מותרות ב"כל לשון" אחרת – היא סוגיה הלכתית רחבת היקף, שנמשכה מתקופת התנאים ועד ימינו, והגיעה לשיא של מחלוקת ציבורית במאה ה-19 עם עליית תנועת הרפורמה באירופה.
כיום, הדעה הרווחת בין הפוסקים היא, שמעיקר הדין מותר להתפלל ולברך בכל לשון שהיא. היתר זה מותנה בכך שהשפה תהיה שגורה בפי תושבי המקום, ובנוסף, שהאדם המתפלל בה יבין היטב את משמעות המילים שהוא מוציא מפיו. עם זאת, מצווה מן המובחר להתפלל בלשון הקודש. המשתמש בלשון הקודש יוצא ידי חובתו גם במידה ואינו בקיא בפירוש המילים, וזאת למעט ברכת אבות וברכת מודים שבנוסח העמידה, שבהן קיימת חובה על כל מתפלל להבין את משמעות המילים.
הרקע ההלכתי הקדום
המשנה והתלמוד
הספרות התנאית והאמוראית דנה בשאלת שפת התפילה: המשנה במסכת סוטה קובעת כי קריאת שמע, תפילה וברכת המזון נמנים בין הדברים ש"נאמרין בכל לשון". לעומת זאת, דברים שבקדושה, כגון ברכת כהנים ומקרא ביכורים, חייבים להיאמר בלשון הקודש[1].
חכמים דרשו את המילה "שמע" בפרשת קריאת שמע, שמשמעה "בכל לשון שאתה שומע". דעה זו היא הכלל להלכה, בניגוד לדעת רבי שסבר שיש לאומרה "ככתבה" ("בהוויתן יהו")[2]. באשר לתפילה, הנימוק הוא ש"רחמי היא" (בקשת רחמים היא) ולכן אדם יכול להתפלל "בכל היכי דבעי מצלי" (בכל אופן שרוצה להתפלל), כלומר בלשון בה הוא יכול לכוון את ליבו[3].
הכלל שדברים אלו נאמרים "בכל לשון" תקף רק אם האדם מבין את הלשון שבה הוא מתפלל או קורא. לעומת זאת, ישנן מצוות כמו הלל, קידוש וברכות המצוות והפירות, שאינן נכללות ברשימת המשנה של דברים הנאמרים "בכל לשון", מכיוון שניתן לצאת בהן ידי חובה גם אם המתפלל אינו מבין את השפה, וזאת בניגוד לקריאת שמע שחובתה תלויה בהבנה[4].
אף על פי כן, רב יהודה אסר על יחיד לבקש צרכיו בלשון ארמית, מפני שמלאכי השרת אינם נזקקין לו כיוון שאינם מכירים בלשון ארמית. הגמרא מבחינה בין תפילת יחיד, הזקוק למליצי יושר (המלאכים), לבין תפילת ציבור (במניין), שהקב"ה מקבל בעצמו ואינה נמאסת, ולכן היא מותרת גם בלשון שאינה לשון הקודש[5].
דעות הראשונים
הראשונים נחלקו בפרשנות ההגבלה על תפילת יחיד:
- הרי"ף פסק שההבחנה בין יחיד לציבור חלה על כל לשון זרה, ולכן ליחיד מותר להתפלל רק בלשון הקודש[6]. רבי יעקב קמינצקי ביאר שארמית היא לשון הקודש עם שיבושים, ואין המלאכים מבינים שיבושים[7].
- רבני צרפת (תלמידי רבינו יונה) יישבו את מנהג הנשים להתפלל בלעז בכך שהאיסור על תפילת יחיד בלשון זרה חל רק על בקשות פרטיות שאינן קבועות, ואילו תפילה קבועה לציבור (כגון שמונה עשרה) נחשבת תפילת ציבור גם כשמתפלל אותה יחיד.
- הרא"ש טען שהאיסור בלעז מוגבל לארמית בלבד (מפני שהיא מגונה בעיני המלאכים), ואילו בשאר לשונות מותר להתפלל גם ביחידות.
ההלכה הפסוקה ב"שולחן ערוך"
מרן רבי יוסף קארו פסק ש"יכול להתפלל בכל לשון שירצה" בציבור, אך יחיד "לא יתפלל אלא בלשון הקודש". הוא מביא את שתי הדעות המקלות (של רבני צרפת ושל הרא"ש) כ"יש אומרים"[8].
הפולמוס על שפת התפילה באשכנז (המאה ה-19)
ערך מורחב – ריב ההיכל
השאלה ההלכתית הפכה למחלוקת ציבורית חריפה באשכנז (גרמניה) בראשית המאה ה-19, עם הנהגת שינויים בבתי כנסת, במיוחד בברלין ובטמפל בהמבורג.
הרפורמים הסתמכו על פסיקת השולחן ערוך המקלה להתפלל ב"כל לשון". הרצון להתפלל בשפת המדינה (גרמנית) נבע מאי ידיעת העברית בקרב חלקים רחבים בציבור, מהרצון לרענן את עולם בית הכנסת ולמשוך את הציבור המודרני, וכן משאיפה להיפטר מהיסודות הלאומיים ביהדות כדי להפוך אותה לאוניברסלית.
התגובה האורתודוקסית
רבנים אורתודוקסים ברחבי אירופה התאחדו כנגד המנהג החדש. טיעוניהם קובצו בחיבור "אלה דברי הברית" (1819), שבו נאספו תשובות רבניות האוסרות על תפילה בלעז. הם שאפו להוציא את ההלכה הקדומה מפשוטה ולבסס את מעמדה של העברית כלשון התפילה האקסלוסיבית.
החתם סופר היה ממובילי ההתנגדות. הוא טען שבעוד שההלכה הקדומה התירה תפילה בלעז באקראי או לבקשת צרכים אישיים במצבים מסוימים, הרי שקביעה תמידית של תפילת ציבור בשפה זרה היא איסור גמור.
החתם סופר הדגיש כי אנשי כנסת הגדולה תקנו את התפילה במיוחד בלשון הקודש, אף שהציבור בתקופתם לא היה בקיא בה. הם נמנו על כל תיבה ואות ואות, ובתרגום לשפה אחרת יש חשש לסילוף הכוונות והסודות הנעלמים הטמונים בנוסח המקורי. הוא ראה בלשון הקודש "ערך קיומי בחברה היהודית" ו"לשון המיוחד לדברי קדשו" שבה נברא העולם ובה דיבר הקב"ה עם נביאיו.
1. קדושת הלשון והנוסח הקבוע: לדעתו, אנשי כנסת הגדולה (ובהם נביאים) תיקנו את התפילה בלשון הקודש על אף שהעם לא ידע אז עברית צחה, כפי שמסופר בספרי עזרא ונחמיה. אם מטרת התקנה הייתה רק הבנה, היו מתקנים אותה בארמית (השפה המדוברת אז). מכך הסיק שהעברית היא "לשון המיוחד לדברי קדשו". הנוסח תוקן בדיוק על כל תיבה ואות, והוכנסו בו "כוונות רצויות" ו"סודות נעלמות ונשגבות" שלא ניתן להעתיקם במדויק לשום לשון אחרת.
2. עדיפות העברית על הבנה: עדיפה תפילה בעברית בלתי מובנת על תפילה בתרגום לועזי מובן. הסיבה היא ש"סילוף הכוונה חמור בעיניו מאי הידיעה ומאי ההבנה". התיבות בעצמן פועלות קדושתן למעלה (פועלים קדושתן למעלה).
3. צמצום ההיתר: החתם סופר פירש מחדש שהחילוק בגמרא (בין יחיד לציבור) מתייחס למצב היחיד בלבד: "יחיד בציבור" (כלומר, אדם המתפלל את תפילת הציבור עם הציבור, באופן ארעי) מותר לו להתפלל בכל לשון; אך "להתמיד ולהעמיד שליח ציבור ברבים" להתפלל בלעז הוא "איסור גמור".
4. התנגדות לשינוי קבוע: החתם סופר אסר מפורשות על קביעת תפילה תמידית בלשון העמים, כיוון שמהלך כזה משכיח את לשון הקודש וגורם להתבוללות.
רבנים נוספים: רבי משה טוביה מזונטהיים: חשש שהיתר להתפלל "בכל לשון" יפגע אנושות באחדות העם סביב הלשון ויגרום לשפת האמת להיעלם. רבי יעקב מליסא: הדגיש את חשיבות שימור לשון הקודש וטען שחוסר דיוק בתרגום פוגע בכוונות.
השלכות הפולמוס: עמדת החתם סופר ותלמידיו הפכה לנורמה בקרב היהדות האורתודוקסית. איסור השימוש הקבוע בלעז בתפילת ציבור נועד לשמר את העברית כשפת התפילה וכגורם מאחד בין קהילות ישראל מול תהליכי השינוי וההתבוללות.
פסיקת ההלכה המאוחרת והמנהג
כוונה מול לשון הקודש
- עדיפות הכוונה
- המגן אברהם (בשם "ספר חסידים") פסק כי מוטב להתפלל בלשון שמבין (גם אם אינו לשון הקודש) אם אינו מבין עברית, וזאת כדי שיכוון לבו בתפילה.
- עדיפות לשון הקודש
- המשנה ברורה פסק כי מצווה מן המובחר להתפלל בלשון הקודש, אפילו אם אינו מבין את כל התפילה (מלבד הפסוק הראשון של קריאת שמע והברכה הראשונה של העמידה, שחובה להבין). הוא נימק זאת בסגולותיה הרבות של העברית. לדבריו, קיימת חשיבות יתרה ללשון הקודש, שכן באמצעותה דיבר הבורא עם נביאיו ובה אף השתמש ליצירת היקום (כפי שציין הרמב"ן בפירושו לפרשת כי תשא). מעבר לכך, אנשי כנסת הגדולה שקבעו את נוסח תפילת העמידה הטמיעו בה רבדים נסתרים של כוונות; בעוד שמי שמתפלל בשפה אחרת נדרש להכיר כוונות אלו באופן פעיל, הרי שבשפה זו הן מתממשות מעצמן אצל המתפלל.
- הלכה למעשה
- מי שאינו מבין עברית, רשאי לבחור: יש יתרון לתפילה בשפה מוכרת בה יוכל לכוון יותר, אך אם יתפלל בעברית תהיה לו המעלה שהתפלל בלשון הקודש. הרב משה פיינשטיין התיר למי שאינו בקי להתפלל את הנוסח הקבוע באנגלית (בתרגום של בני תורה) עד שילמד עברית.
דרישות לקריאה בלעז
- חובת הבנה
- בקריאת שמע ובתפילה, אם מתפלל בשפה אחרת, יוצא ידי חובה רק אם מבין את הלשון בה הוא מתפלל. זאת בשונה מלשון הקודש, בה ניתן לצאת ידי חובה גם ללא הבנת כל המילים.
- דיוק בתרגום
- הרמב"ם הדגיש כי המתפלל בלעז צריך להיזהר מ"דברי שיבוש" ו"לדקדק באותו הלשון כמו שמדקדק בלשון הקודש". הראב"ד חלק על כך וטען שאי אפשר לדקדק אחר תרגום (פירוש).
- שפת המקום
- יש פוסקים הסוברים שמותר להתפלל בלשון לועזית רק במקום שבו מדברים בפועל בשפה זו (שכן לשונות האומות הן "הסכמת האומות" ואין להן "תורת לשון" מהותית כמו לעברית).
שפת התפילה בזרמים המודרניים
- יהדות רפורמית
- בתי כנסת רפורמיים אימצו תפילות בשפת המדינה (כגון גרמנית, אנגלית) בשיעור גבוה, לעיתים תוך צמצום משמעותי של העברית. המהלך הוביל בין היתר להוצאה של אזכורים משיחיים מסורתיים מהסידור, כגון ציפייה לחידוש הקרבנות ולקיבוץ גלויות, עניין שעורר את חמת הרבנים האורתודוקסיים. המתרגם אייזק פינטו פרסם את הסידור הראשון באמריקה (1761), שהכיל תרגום לאנגלית בלבד, עקב חוסר היכרות נרחב עם העברית[9].
- יהדות קונסרבטיבית
- שירותי התפילה שומרים על שיעור גבוה יותר של עברית מאשר הרפורמה, אך משלבים תרגומים לשפת המדינה.
הארמית בתפילה
הדיון על לשונות זרות העלה במיוחד את שאלת הארמית, אשר מופיעה בחלקים קבועים בתפילה (כגון קדיש ו"יקום פורקן" ובריך שמיה). קדיש, שאינו נאמר אלא בציבור, נתקן בארמית כבר בתקופה הרבנית הקדומה כדי שיהיה מובן לעם, או, לפי התוספות, כדי שהמלאכים לא יבינו ויקנאו בציבור[10].
- יקום פורקן
- אף על פי שהוא מכיל בקשת צרכים (כגון "חייא אריכי ומזוני רויחי"), הוא נאמר בציבור ומושתת על ההיתר של תפילת רבים. יחיד אינו אומר אותו, לפי חלק מהמנהגים.
- שמירת המסורת
- אף שהארמית אינה נהירה למרבית הציבור כיום, המסורת לשמור על הנוסח האותנטי שהתפללו בו דורות על גבי דורות נתפסת כערך חשוב המונע התפרקות דתית, ורבים מעדיפים לשמר את הנוסח הארמי הקיים.
תחינות בלועזית
- ערך מורחב – תחינות
לצד התפילה הקנונית, התפתחה מסורת של ספרות דתית בשפות המדוברות (יידיש ולדינו). החל מהמאה ה-16, ובאופן נרחב במאה ה-17, הופיעו ספרי "תחינות" (או "תְּחִינֶס" ביידיש). ספרים אלו נכתבו בעיקר ביידיש, ונועדו לנשים ולאנשים שלא שלטו בעברית. תחינות אלו שימשו לתפילה אישית במהלך היום או באירועי חיים, ואפשרו הבעה אישית, רגשית ואינטימית יותר של רגשות מול האל, בניגוד לתפילה הציבורית הקבועה. התחינות התמקדו לרוב בחיי האישה, כגון הפרשת חלה, נידה, והדלקת נרות. אף שספרים אלו היו נפוצים, הם מילאו תפקיד "שולי ומוגבל" ביחס לליבה הליטורגית שהייתה תמיד בעברית ובארמית[11].
לקריאה נוספת
- ספר אלה דברי הברית, אלטונה, תקע"ט, "עפ"י התורה, ופסק דין אשר יצא מפי בית דין צדק דק"ק המבורג ... ועל ידם החזיקו הגאונים ... לאסור איסר על שלשת פשעים ... אסור להתפלל סדר התפלה הלז בלשון אחר חוץ מלשון הקודש ...", באתר היברובוקס
- יעקב ח' חרל"פ ולובה חרל"פ, תפילה "בכל לשון"? - הפולמוס על התפילה בעברית במאה ה-19 באשכנז באור התשובות הרבניות בקונטרס "אלה דברי הברית", מים מדליָו, 27, תשע"ו, עמ' 201–223, באתר Academia.edu
קישורים חיצוניים
- הרב דוד ברופסקי, תפילה אישית – שפת התפילה ובקשות אישיות
- אסופת מאמרים בנושא תפילה בשפה זרה, באתר אסיף
הערות שוליים
- ↑ משנה, מסכת סוטה, פרק ז', משניות א'–ב'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ב עמוד ב'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ג עמוד א'
- ↑ תוספות, סוטה לב, א
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ג עמוד א', השוה רש״י ד״ה יחיד
- ↑ רי"ף, ברכות ז, א
- ↑ ספר אמת ליעקב (עמ' תעז)
- ↑ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ק"א, סעיף ד'
- ↑ Isaac Pinto and his Revolutionary Act of Creating the First American Siddur, Jewish Philly Blog, September 20, 2017
- ↑ תוס' בברכות (דף ג ד"ה ועונין)
- ↑ Baumgarten, Jean (2005-06-02). "Prayer in the Vernacular". Introduction to Old Yiddish Literature. Oxford University Press. p. 0. ISBN 978-0-19-927633-2. נבדק ב-2025-08-31.