קריאת ההלל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מתפללים בבית הכנסת מחזיקים את ארבעת המינים במהלך קריאת הלל בחג הסוכות, גלויה מתחילת המאה ה-20.

ההלל הוא חלק בתפילה היהודית הנקרא בימי חג ומועד, כדי להודות לה' ולשבח אותו. בדרך כלל הוא נאמר לאחר תפילת עמידה של שחרית.[1] ההלל מורכב מהמזמורים קי"ג-קי"ח בספר תהילים.

נחלקו הפוסקים אם חובת אמירת ההלל היא מצווה מדאורייתא או מצווה מדרבנן. לכל הדעות אמירת ההלל היא על גאולתם של עם ישראל מעבדות לחירות.[דרוש מקור][דרושה הבהרה] לפני ואחרי אמירת ההלל אומרים ברכה וביום שבו נאמר הלל אין אומרים תחנון.

סוגי ההלל וזמני אמירתו

ישנם ימים בהם אומרים את כל ההלל (אשר נקרא הלל גמור או הלל שלם), וישנם ימים בהם ההלל נאמר בדילוגים, דבר המכונה (חצי הלל):

הלל שלם

עיקרה של תקנת אמירת ההלל, הוא ביום הראשון של פסח, בשבועות, בכל ימי הסוכות, בשמיני עצרת ובשמונת ימי חנוכה, בימים אלו גומרים את ההלל – קוראים את כל הפרקים הנזכרים לעיל, ואף מברכים ברכה לפניה וברכה לאחריה (ראו להלן). על 18 ימים אלו נוספים בחוץ לארץ גם ימים טובים שניים של גלויות: שני של פסח, שני של שבועות ושמחת תורה.

הלל כזה שאומרים בו את כל הפרקים הנזכרים נקרא גם "הלל גמור" או "הלל שלם", בספרות חז"ל מכונה הלל זה גם "הלל המצרי".[2]

חצי הלל

ישנם ימים נוספים שאומרים בהם הלל, אך הוא אינו מעיקר הדין, אלא מנהג, כגון בראשי חודשים, בחול המועד פסח ובשביעי של פסח. בימים אלו אין אומרים בהם את כל הפרקים כפי שאומרים בשאר החגים, אלא אומרים אותו בדילוגים, ומכונה 'חצי הלל'. ראו להלן מנהגים שונים האם מברכים על הלל זה.

מספר הימים האלה נע בין 21 בשנה פשוטה חסרה או כסדרה ל-24 בשנה מעוברת שלמה[3].

מועדים נוספים לאמירת ההלל

ליל הסדר

בתקופת בית המקדש גמרו את ההלל בעת הקרבת קרבן הפסח וכזכר לכך נהוג כיום לגמור את ההלל בליל הסדר כחלק מסדר ההגדה, אך משום שהלל זה מפוצל בין חלקי ההגדה השונים אין מברכים לפניו.[4] לפי מנהג הספרדים אומרים הלל גמור בברכות גם בתפילת ערבית של ליל הסדר. מנהג זה התקבל בנוסח ספרד החסידי, ובארץ ישראל הוא נאמר גם ברוב קהילות נוסח אשכנז.[5]

ראשי חודשים ופסח

לפי מנהג ארץ ישראל הקדמון גמרו את ההלל רק בימים שנזכרו לעיל, כך נראה ממקורות ארץ ישראליים שונים.[6] לעומת זאת בבבל נהגו באותה תקופה לקרוא את ההלל גם בראש חודש. במסכת תענית[7] מובא כי האמורא רב הגיע לבבל וראה כי הם קוראים את ההלל בראש חודש. רב חשב להפסיקם, שכן אין חיוב לומר הלל ביום זה, אלא שראה שהם מדלגים על קטעים מן ההלל ובשל כך לא הפסיקם. מנהג זה התקבל כיום בכל הקהילות. קיימת מחלוקת בקרב הגאונים והראשונים מהו דילוג זה, וכיום ישנם שני מנהגים: המנהג הנפוץ הוא לדלג על החצי הראשון של מזמורים קט"ו (פסוקים א'-י"א) וקט"ז (פסוקים א'-י"א). אצל יהודי תימן מדלגים, נוסף על הדילוגים לעיל, גם על קי"ז ועל קי"ח פסוקים א'-ד'.[8]

גם בסיומו של חג הפסח, בחול המועד ובשביעי של פסח (ובחוץ לארץ גם בשמיני של פסח) קוראים את ההלל בדילוג. הנימוק המובא לכך בגמרא[9] הוא שהפסח הוא חג אחד ארוך בו מקריבים את אותו קרבן, ועל כן אין אומרים בשאר הימים של החג הלל נפרד. הסבר נוסף שניתן במדרש הוא שמאחר שביום שביעי של פסח נהרגו המצרים אין לאמר הלל ולשמוח, וכפי אחת ההבנות למאמר מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה.

ימי מועד בהם לא נאמר הלל

התלמוד הבבלי קובע במפורש[10] שאין אומרים הלל בראש השנה (אף על פי שהוא גם ראש חודש) וביום הכיפורים, משום שהם ימי דין. כמו כן, אין אומרים הלל בפורים, כיוון שהנס לא נעשה בארץ ישראל, וכן משום שהישועה לא הייתה שלמה או משום שהקריאה במגילת אסתר נחשבת כתחליף לאמירת ההלל.

יום העצמאות ויום ירושלים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אמירת הלל ביום העצמאות

לאחר קום מדינת ישראל התקינה הרבנות הראשית לגמור את ההלל גם ביום העצמאות, ולאחר שחרור ירושלים – ביום ירושלים. כנגד, רבים מרבני הפלגים החרדיים חולקים על הרבנות הראשית ונוהגים בימים אלו כבשאר הימים. מאידך, גם בקרב הנוהגים לקוראו, ישנו פולמוס הלכתי האם יש לברך על ההלל או לאו מחשש לברכה לבטלה, כיוון שחז"ל לא תיקנו ברכה זאת אלא במועדים האמורים לעיל.

מקור החיוב

הראשונים והאחרונים דנו בשאלה מהו מקור המצוה לומר הלל ומה תוקפה. בתלמוד נאמר במקום אחד שהלל הוא מדרבנן,[11] אך במקום אחר מובא כמקור לאמירת ההלל בחג הפסוק בישעיהו, ל', כ"ט.[12] במקום שלישי נאמר שהלל בראש חודש אינו מדאורייתא, ויש שהסיקו מכך ששאר אמירות ההלל הן כן מדאורייתא.[13] בעל הלכות גדולות מנה את אמירת הלל במניין המצוות.[14] הרמב"ם בספר המצוות מקשה על הבה"ג כיצד הוא מונה מצוות דרבנן במניין המצוות, ולחלופין, כיצד ייתכן לסבור שאמירת ההלל היא מדאורייתא, והרי מזמורי ההלל הם מספר תהלים שנכתב בידי דוד. לכן, סובר הרמב"ם שאמירת ההלל היא מדרבנן, ואינה נמנית במניין המצוות.[15] הראב"ד סבר, בעקבות הפסוק שהביאה הגמרא, שלמצוות קריאת ההלל תוקף של דברי קבלה.[16]

ראשונים רבים השיגו על הרמב"ם, וסברו שקריאת ההלל בזמנים קבועים שאירע בהם נס או במועדים היא מן התורה. חלקם (רבי דניאל הבבלי, רבי יצחק מקורביל, התשב"ץ) מצאו לכך פסוקים שונים בתורה ללמוד מהם מצווה זו,[17] וחלקם (הרמב"ן, רבי אליעזר ממיץ) אומרים שזוהי הלכה למשה מסיני.[18] שיטות אחרות סוברות שאמירת ההלל היא חיוב מדאורייתא, אך אינו מצווה עצמאית אלא חלק ממצווה אחרת.[19] בעלי דעות אלה נחלקו ביניהם כיצד לענות להוכחת הרמב"ם: חלקם סוברים שנוסח ההלל גם הוא מן התורה, והכנסתו לספר תהלים בידי דוד היא משנית, וחלקם סוברים שהחיוב מן התורה הוא רק להלל את הקב"ה, אך הנוסח המדויק נקבע מאוחר יותר, לאחר כתיבת המזמורים בימי דוד.[20] שאלה נוספת היא האם אפילו ההלל בימי חנוכה, שנתקנו בתקופת בית שני, הוא מן התורה (כלומר, שהתורה צוותה שלכשיעשה נס, יהיה חיוב הלל), או שרק ההלל במועדים מן התורה.

יש שהציעו חלוקה בין מקרים שונים: יש הסוברים שרק הלל הנאמר בשעת הנס עצמו מחויב מן התורה או מדברי קבלה, אך אמירת הלל לדורות במועד הנס היא מדרבנן,[21] ויש הסוברים שבמועד שאירע נס גם לדורות יש חיוב הלל מדאורייתא, למשל ההלל שבחנוכה, אך ההלל שנאמר בחגים אינו אלא מדרבנן.[22] יש סוברים שמצות קריאת הלל מצד עצמה היא דרבנן, אך אמירת הלל כחלק ממצוות אחרות, כגון שחיטת קרבן פסח ונטילת לולב, היא חיוב מדאורייתא כחלק ממצוות אלה.[23]

ברכות ההלל

במשנה[24] מוזכר שבמקום שנהגו לברך אחר ההלל מברכים ובמקום שנהגו שלא לברך אין מברכים. התלמוד הבבלי[25] מביא שכוונת המשנה לברכה לאחר אמירת ההלל, אך לפניו מברכים כשאר ברכות המצוות. התלמוד אינו מזכיר מהן הברכות, אך מדברי הגאונים נראה כי נוסח הברכה הוא "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לגמור את ההלל" ואילו הברכה החותמת היא ברכה הפותחת במילים "יהללוך ה' א-להינו כל מעשיך" וחותמת "מלך מהולל בתשבחות".

תקנה מאוחרת של מהר"ם מרוטנבורג היא לברך גם על ההלל הגמור "לקרוא את ההלל" כפי שנוהגים לברך לפי חלק מן השיטות על ההלל בדילוג. הסיבה לתקנה זו הוא חשש שמא ישכח מילה או אפילו אות ואז ההלל אינו גמור וברכותיו לבטלה. תקנה זו התקבלה רק אצל יהודי אשכנז (הן נוסח אשכנז והן נוסח ספרד החסידי) אך ביתר הקהילות נשמר הנוסח המקורי.

ברכה על הלל בדילוג (חצי הלל)

המשנה שהיא חיבור ארץ ישראלי, המזכירה את הברכה על ההלל אינה מזכירה את מנהג אמירת ההלל בדילוג בראשי חודשים ובסיום הפסח, מנהג שבאותה עת נהג בבבל בלבד. גם הדיון בתלמוד על הברכה נדון נסב סביב המשנה ואינו מתייחס להלל בדילוג. בתקופת הראשונים התעוררה מחלוקת האם יש לברך על הלל זה או לא. רבים מן הראשונים סברו שגם כאן יש לברך, אך משנים את נוסח הברכה ל"אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקרוא את ההלל" משום שאין גומרים אותו. ברם, ראשונים אחרים בראשם הרמב"ם ורש"י סברו שכלל אין לברך עליו, משום שאינו חיוב מן הדין אלא מנהג, והתלמוד קובע כי אין לברך על מנהגים.[26] יש שסברו שציבור רשאים לברך אך ביחיד אין לברך.[27]

המנהגים בסוגיה זו חלוקים עד היום, למנהג האשכנזים (הן נוסח אשכנז והן אצל רוב ככל מתפללי נוסח ספרד החסידי[28]) והאיטלקים נהוג לברך. אצל יהודי תימן אין מברכים, וכן היה נהוג בעבר בקהילות הרומניוטים.[29] אצל הספרדים שבארצות המזרח התיכון (ארץ ישראל, מצרים, סוריה ועיראק) נהוג גם כן שלא לברך אך בקהילות הספרדיות של טורקיה, הבלקן, צפון אפריקה ומערב אירופה נהוג לברך. בחלק מהמקומות נהגו לברך רק כשההלל נאמר בציבור.[30] החכמים הספרדיים בארץ ישראל החל מאמצע המאה ה-20 דנים בשאלה האם העולים החדשים מארצות בהן נהגו הספרדים לברך על ההלל רשאים להמשיך לנהוג במנהג זה בארץ ישראל, או שמא כיוון שמנהג הספרדים בארץ ישראל מקדמת דנא שלא לברך על ההלל, אין לשנות ממנהג המקום.

צורת אמירת ההלל

צורת אמירת ההלל הנהוגה היא אמירתם של המזמורים השונים בפי הציבור. עם זאת קיימים מנהגים שונים באמירת פסוקים שונים כגון בפסוקי "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו".

מנהג קדום מתקופת האמוראים נזכר בתלמוד הבבלי,[31] ששליח הציבור קורא את ההלל והציבור יוצאים ידי חובה על ידי שמיעתם,.[32] מנהג זה השתמר אף אצל מעט מהקהילות (לדוגמה, אצל יהודי תימן), ונקרא הלל "בקירוי" – כלומר: שליח הציבור קורא שבר פסוק מההלל, וכל הציבור עונים אחריו הללויה, וכן על זה הדרך 123 שברי פסוקים.[33] בשאר העדות לא השתמר מנהג כזה.[34]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • מצות הלל; קריאת ההלל וברכותיו; בתוך: אוצר עיונים, ש"ס מתיבתא, ברכות, כרך א, מערכות ח-ט, עמ' קז-קמד.

קישורים חיצוניים

הערך "הלל", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה

הערות שוליים

  1. משנה, מסכת ראש השנה, פרק ד', משנה ז'.
  2. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נו עמוד א. רש"י מפרש שפרקים אלו נאמרים בפסח (ראו תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קיח עמוד א). השל"ה מבאר כי פרקים אלו נאמרו על יציאת מצרים.
  3. בשנה שלמה נוסף יום אחד ובשנה מעוברת יומיים.
  4. לאחריו מברכים את ברכת השיר שלפי חלק מן השיטות היא אותה ברכה אשר מברכים בסיום ההלל
  5. הוא לא נאמר בבתי הכנסת של מכון מורשת אשכנז ולא בחסידות ערלוי. בקהילת וויען אומרים את ההלל אחרי גמר התפילה כדי שמי שלא נוהג לומר אותו יכול לצאת מבית הכנסת קודם. הגרי"ז התנגד לאמירת הלל בליל פסח (עיין משה שטרנבוך, הגדה מועדים וזמנים, עמ' 50-51).
  6. למשל התוספתא (סוכה פרק ג', הלכה ב'); תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ד', הלכה ה'; מסכת סופרים, פרק כ', הלכה ט'
  7. תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כח עמוד ב
  8. מנהג זה מופיע ברמב"ם, הלכות חנוכה ג:ח.
  9. תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף י עמוד א
  10. תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף י עמוד ב
  11. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף יד עמוד א.
  12. תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף י עמוד ב.
  13. תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כח עמוד ב.
  14. מנין העשין, עשה קג–קכא, במהדורת הילדסהיימר, באתר Hebrew Books. יתכן שבה"ג התכוון למנות אמירת הלל בכל אחד מהימים כמצווה בפני עצמה.
  15. ספר המצוות לרמב"ם, שורש א; משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג', הלכות ה'–ו'.
  16. השגות הראב"ד על הרמב"ם, הלכות חנוכה שם.
  17. רבי אברהם בן הרמב"ם, ‏שו"ת מעשה נסים, סימן א', באתר אוצר החכמה; ספר מצוות קטן, מצווה קמו, באתר ספריא; אזהרות עם זוהר הרקיע, עשה טז, באתר אוצר החכמה.
  18. השגות הרמב"ן לספר המצוות, [[s:ספר_המצוות_רמב"ן_שרשים/שורש_א#[תמיהה_על_הרמב"ם,_שאמר_שהלל_מדרבנן]|שורש א']]; ספר יראים, מצווה רסב, באוצר הספרים היהודי השיתופי.
  19. הרמב"ן שם (בהסבר השני) סובר שהלל במועדים הוא חלק ממצוות שמחת הרגלים. רבי אברהם בן הרמב"ם שם מציע שהוא חלק ממצוות תפילה.
  20. הפתרונות השונים לשאלה זו מתבססים גם על דברי תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קיז עמוד א הדן בשאלה מי אמר את ההלל לראשונה.
  21. מגיד משנה בדעת הרמב"ם (הלכות חנוכה פ"ג ה"ו; הנצי"ב, העמק שאלה על השאילתות, שאילתא כו, באתר ספריא.
  22. כך עולה משות חתם סופר יורה דעה, סי' רלג.
  23. תשב"ץ בזוהר הרקיע שם, על פי דברי רבי יוסי בתלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קיז עמוד א.
  24. משנה, מסכת סוכה, פרק ג', משנה י"א
  25. תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף לט עמוד א
  26. במסכת סוכה, דף מד עמוד ב מובא מעשה בכמה חכמים שלא ברכו על מנהג חיבוט הערבה בהושענא רבא משום שהוא מנהג
  27. ראו רי"ף על שבת דף י"א עמוד ב', ובמגיד משנה על משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג', הלכה ז'.
  28. בקהילות חסידיות בודדות בארץ ישראל קיבלו את המנהג שלא לברך עליו
  29. כך מעיד ר' יצחק בן אבא מארי ממרסיי בספר העיטור (הלכות הלל צ"ה עמוד א') כותב שבמקומו נהגו לברך אך שמע שמנהג רומניא שאין מברכים והוא מעדיף מנהג זה. במחזור רומניא ונציה ה'רפ"ג (עמוד מ"ב) מוזכרת ברכה אך מציין כי "רוב הקהילות נהגו שלא לברך וכן עיקר".
  30. ראו שואל ונשאל, חלק ב', אורח חיים סימן כ"ט.
  31. תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף לח עמוד ב
  32. "אמר רבא: הלכתא גיברתא איכא למשמע ממנהגא דהלילא... הוא אומר הללו עבדי ה', והן אומרים הללויה; מכאן שמצווה לענות הללויה" (סוכה לח ע"ב).
  33. משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג', הלכה י"ב.
  34. וכן כתבו בעלי התוספות שם, ד"ה הלכתא: "ומה שאין אנו נוהגין עכשיו לעשות כן - משום דמנהגא קרי ליה והיכא דלא נהוג לא נהוג".


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0