מתיו קווי

מתיו קווי

לידה	דילסבורג, פנסילבניה, ארצות הברית
פטירה	ביבר, פנסילבניה, ארצות הברית
מדינה
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
סנאטור מטעם מדינת פנסילבניה 4 במרץ 1887 – 3 במרץ 1899 (12 שנים) → ג'ון מיטשל הוא בעצמו ←
16 בינואר 1901 – 28 במאי 1904 (3 שנים) → הוא בעצמו פילאנדר נוקס ←

מתיו סטנלי קווי (באנגלית: Matthew Stanley Quay‏; 30 בספטמבר 1833 – 28 במאי 1904) היה פוליטיקאי אמריקאי מהמפלגה הרפובליקנית, אשר ייצג את פנסילבניה בסנאט של ארצות הברית בשנים 1887–1899 ושוב בשנים 1901–1904, עד מותו. שליטתו במכונת המפלגה הרפובליקנית של פנסילבניה במשך כמעט עשרים שנה הפכה אותו לאחד הפוליטיקאים החזקים והמשפיעים ביותר בארצות הברית.

קווי שימש כיושב ראש הוועדה הלאומית של המפלגה הרפובליקנית, ובתפקיד זה היה למעשה מנהל מערכות הבחירות של המפלגה. הוא מילא תפקיד מרכזי בבחירתו של בנג'מין הריסון לנשיאות בבחירות 1888, וכן היה גורם משמעותי בבחירתו של תאודור רוזוולט לסגן הנשיא בבחירות של שנת 1900.

קווי למד משפטים והחל את הקריירה הציבורית שלו בשנת 1856, כאשר מונה לרשם בתי המשפט של מחוז ביבר בפנסילבניה. בשנת 1861, לאחר שסייע במסע הבחירות של אנדרו גרג קרטין בשנה הקודמת, מונה למזכירו האישי של מושל פנסילבניה, אנדרו גרג קרטין.

במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית שירת בצבא האיחוד ופיקד כקולונל על רגימנט הרגלים ה-134 של פנסילבניה. על גבורתו בקרב פרדריקסברג עוטר במדליית הכבוד של ארצות הברית. לאחר מכן שימש כסוכן הצבאי של פנסילבניה בוושינגטון, ולבסוף שב להאריסברג, שם סייע לקרטין והיה שותף להיבחרו מחדש בשנת 1863. בשנים 1865–1868 כיהן כחבר בבית הנבחרים של פנסילבניה.

משנת 1867 החל קווי להזדהות יותר ויותר עם המכונה הפוליטית של הסנאטור סיימון קמרון, ועד לשנת 1880 הפך לעוזרו הבכיר של קמרון ושל בנו ויורשו, ג'. דונלד קמרון. במהלך השנים כיהן כמזכיר המדינה של פנסילבניה, כרשם מחוז פילדלפיה וכגזבר מדינת פנסילבניה.

בשנת 1885 נבחר לגזבר המדינה, ובכך הדיח למעשה את דון קמרון מעמדת "הבוס" הרפובליקני של פנסילבניה, והציב את עצמו כמועמד טבעי לסנאט של ארצות הברית. הוא נבחר לסנאט בשנת 1887 וכיהן בו עד 1899, ולאחר הפסקה קצרה שב וכיהן מ-1901 ועד מותו בשנת 1904.

בסנאט התמקד בעיקר בקידום האינטרסים הכלכליים של פנסילבניה, והקדיש תשומת לב מועטה לנושאים שלא השפיעו ישירות על מדינתו.

בשיא כוחו השפיע קווי על מינויים של אלפי משרות מדינתיות ופדרליות בפנסילבניה, כאשר נושאי התפקידים נדרשו לסייע במימון המכונה הפוליטית שלו. מתנגדיו בתוך המפלגה הרפובליקנית בפנסילבניה, ובהם הסוחר ג'ון וונמייקר, ערערו לעיתים על הנהגתו – לרוב ללא הצלחה. עם זאת, הם הצליחו לעכב את בחירתו לכהונה שלישית בסנאט למשך כשנתיים, כך שהבחירות לבית המחוקקים בשנת 1899 הסתיימו ללא בחירת סנאטור.

בשנותיו האחרונות סבל קווי מבריאות לקויה והמעיט בעימותים פוליטיים חדשים. לאחר מותו הועברה השליטה במכונה הפוליטית שלו לידי הסנאטור מפנסילבניה בויס פנרוז, שניהל אותה עד מותו בשנת 1921.

ביוגרפיה

שנותיו הראשונות וראשית הקריירה

מתיו סטנלי קווי נולד בדילסבורג שבפנסילבניה, ב־30 בספטמבר 1833. אביו היה אנדרסון ביטון קווי, כומר פרסביטריאני, ושם משפחתה של אמו בלידתה היה קתרין מקיין. משפחת קווי הייתה ממוצא סקוטי ומאנקסי, ולמתיו קווי הייתה סבתא־רבתא ממוצא אינדיאני. מתיו נקרא על שמו של הגנרל מתיו סטנלי, שגידל את מקיין לאחר מות הוריה. הוא היה אחד משמונה ילדים, והבן הבכור שהגיע לבגרות.

במהלך ילדותו התגוררה משפחת קווי בכמה עיירות במרכז ובמערב פנסילבניה, כאשר האב קיבל משרות חדשות, עד שלבסוף השתקעה בביבר בשנת 1850, שם התגוררה המשפחה גם בראשית שנות ה-40 של המאה ה-19. למרות אורח החיים הנודד של המשפחה, חינוך הילדים, כולל הבנות, לא הוזנח. מתיו למד באקדמיות בביבר ובאינדיאנה, ולאחר מכן נרשם ללימודים בקולג' ג'פרסון (כיום מכללת וושינגטון וג'פרסון).

לאחר סיום לימודיו בשנת 1850 נסע קווי למיסיסיפי, שם התגורר אחד מחבריו לספסל הלימודים במטע. הם תכננו להקים עסק להרצאות באמצעות סטריאופטיקון, אך הציוד התקלקל. משלא הצליח למצוא עבודה מתאימה בדרום, חזר לפנסילבניה, שם למד משפטים במשרד עורכי הדין פני וסטארט בפיטסבורג. ג'יימס ק. פני, שותף במשרד, ציין כי "מעולם לא הכרתי אדם בגילו שמוחו כה ממושמע ובשל". בסוף 1852, כשהיה מסופק אם מקצוע המשפטים מתאים לו, יצא קווי למסע נוסף בדרום, אך שוב לא מצא תעסוקה רווחית וחזר להשלים את לימודיו המשפטיים בהדרכת קולונל ריצ'רד רוברטס מביבר. הוא התקבל ללשכת עורכי הדין במחוז ביבר ב־13 באוקטובר 1854.

בשנת 1856 מינה מושל פנסילבניה, ג'יימס פולוק , את קווי לפקיד בתי המשפט של מחוז ביבר, כדי להשלים כהונה שלא הסתיימה. המינוי ניתן בשל ההערכה שרחשו המושל ויועציו לאביו, והעורך דין הצעיר נבחר לכהונות של שלוש שנים בשנים 1856 ו־1859. באותה תקופה הוקמה המפלגה הרפובליקנית; קווי הצטרף אליה ושימש כמנהל הקמפיין במחוז ביבר של מועמד המפלגה למשרת המושל בשנת 1860, אנדרו גרג קרטין . הצלחתו של קווי בגיוס צירים ממערב פנסילבניה לתמוך בקרטין הייתה גורם מרכזי בהשגת המועמדות. באוקטובר 1860 נבחר קרטין למושל, וזכה ברוב גדול במחוז ביבר, דבר שגרם לו להעריך מאוד את כישוריו הפוליטיים של קווי.

מלחמת האזרחים האמריקנית

כאשר נכנס קרטין לתפקיד המושל בינואר 1861, הוא מינה את קווי למזכירו האישי, קידום משמעותי עבור עורך דין מן הפריפריה. עם פרוץ מלחמת האזרחים היה קווי בין הראשונים ממחוז ביבר שהתנדבו. במאי 1861 קיבל דרגת לוטננט ראשון בדיוויזיה ה־19 של המיליציה האחידה של פנסילבניה, אך לא נכנס לתפקיד זה. במקום זאת מינה אותו המושל קרטין לעוזר המפקח הכללי על האפסנאות של פנסילבניה, בדרגת לוטננט קולונל. לאחר שסמכויות האפסנאות הועברו לוושינגטון, המשיך קרטין להעסיק את קווי כמזכירו האישי.

קרטין ביקש להיות ידידם ומגינם של חיילי פנסילבניה, ומאות מכתבים זרמו מדי יום, מכתבים שהמושל הורה להשיב על כל אחד מהם באופן אישי, גם אם התלונה הייתה שולית. המשימה הוטלה על קווי, והוא ביצע אותה ללא דופי, ואף חיקה את חתימתו של קרטין בצורה מושלמת עד כדי כך שאפילו המושל עצמו לא הצליח להבחין בהבדל.

משימות נוספות שביצע קווי עבור קרטין כללו תפקיד של מתווך מול בית המחוקקים. הרפובליקנים איבדו את הרוב בבית הנבחרים של פנסילבניה בבחירות 1861, אך קווי הצליח ליצור ברית בין המיעוט הרפובליקני לבין הדמוקרטים תומכי המלחמה, ובכך הבטיח בית מחוקקים שישתף פעולה עם קרטין בענייני המלחמה. קרטין העריך מאוד את שירותיו של קווי והתקשה לוותר עליו, אך קווי ביקש תפקיד קרבי, ובאוגוסט 1862 קיבל אותו כמפקד בדרגת קולונל של רגימנט הרגלים ה־134 של פנסילבניה. הוא וחייליו הצטרפו בסוף ספטמבר 1862 לארמיית הפוטומק של הגנרל ג'ורג' מקללן, שרדף אחרי צבא הקונפדרציה של הגנרל רוברט אדוארד לי לאחר קרב אנטיאטם. באותה עת לא השתתף בלחימה, שכן מקללן הסתפק בנסיגתו של לי לווירג'יניה ללא קרב נוסף. זמן קצר לאחר מכן חלה קווי בטיפוס, ובעצת רופאים, וגם משום שקרטין רצה שישמש כסוכן הצבאי של פנסילבניה בוושינגטון, הגיש את התפטרותו ב־5 בדצמבר 1862, אם כי קבלתה התעכבה.

בסוף 1862 נערכו כוחות האיחוד, ובהם יחידתו של קווי, למתקפה על פרדריקסברג, וירג'יניה, בדרך לריצ'מונד, בירת הקונפדרציה. קבלת התפטרותו של קווי הגיעה בערב קרב פרדריקסברג, והוא סירב לעזוב את אנשיו, ושכנע את המפקדים לקבלו כעוזר שליש מתנדב. ראש הרופאים הזהיר אותו שלא להשתתף בקרב בשל מצבו הבריאותי ואמר לו כי ימות כטיפש. קווי השיב: "מוטב לי למות כטיפש מאשר לחיות כפחדן". ההתקפה הייתה אסון לכוחות האיחוד; חיילי הקונפדרציה היו מבוצרים היטב ולא ניתן היה להדפם. חייליו של קווי נשלחו להסתער על העמדות במרי'ס הייטס; כוחות הקונפדרציה, שהסתתרו מאחורי חומת אבן, המטירו אש כבדה על התוקפים. רכוב על סוס, עודד קווי את אנשיו להתקדם, והם הצליחו להתקרב עד כ־25–30 יארד (כ־23–28 מטרים) מהחומה לפני שנסוגו, כאשר מחצית מהחיילים נהרגו או נפצעו. קווי עצמו לא נפגע, והתנהגותו זיכתה אותו במדליית הכבוד.

לאחר מכן שימש קווי כסוכן הצבאי של פנסילבניה בוושינגטון. אף שהממשלה הפדרלית נטלה תפקיד מרכזי במלחמה, מינו מושלי המדינות סוכנים לקשר עם הרשויות הפדרליות, לדאוג לרווחת חיילי המדינה ולהשיב למכתבים ותלונות מהחזית. קווי לא היה שבע רצון מהתפקיד, ובשנת 1863 השיג העברה חזרה להאריסברג כמזכירו הצבאי של קרטין, שם ביצע עבודה דומה וסייע גם בקמפיין המוצלח של המושל לבחירה מחדש באותה שנה.

כניסה לפוליטיקה (1864–1872)

בשנת 1864 נבחר קווי לבית הנבחרים של פנסילבניה מטעם מחוזות ביבר וושינגטון, ונבחר מחדש בשנים 1865 ו־1866. בשנת 1866 הפך למנהיג הרוב הרפובליקני בבית וליושב ראש ועדת הדרכים והאמצעים. הוא כמעט שלא השתתף בדיונים, אלא חתר ליעילות, ודאג שהצעות חוק התקציב יובאו מוקדם במושב, ולא בסופו, כפי שהיה מקובל.

בשנת 1867 נדרש בית המחוקקים לבחור סנאטור, שכן עד 1913 נבחרו הסנאטורים בידי המחוקקים ולא בידי הציבור. קרטין ביקש את המושב, וכך גם הסנאטור לשעבר ומזכיר המלחמה של ארצות הברית, סיימון קמרון. קווי תמך בקרטין, ובמקביל ביקש להיבחר ליושב ראש בית הנבחרים של פנסילבניה, אך יריביו של קרטין חששו שהענקת סמכויות היושב ראש לקווי תוביל לבחירתו של קרטין לסנאט, ולכן התאחדו כדי להביסו. קמרון זכה במועמדות סיעתית לסנאט, וקווי שיקם את היחסים כאשר יזם החלטה להפוך את המועמדות לאחידה. לאחר מכן נבחר קמרון על ידי כלל בית המחוקקים.

במהלך השנים הבאות השתלט קמרון על המפלגה הרפובליקנית בפנסילבניה, בעוד כוחו של קרטין דעך, במיוחד לאחר שמונה לשגריר ארצות הברית ברוסיה בשנת 1869 והיעדרותו הממושכת מהמדינה. רפובליקנים צעירים נאלצו לבחור בין ברית עם קמרון לבין קץ הקריירה הפוליטית, וקווי בחר באפשרות הראשונה. עם זאת, כדי שלא להיתפס כבוגד בקרטין, שינוי נאמנותו היה הדרגתי מאוד, ורק בשנת 1872 הושלם לחלוטין.

קווי לא ביקש להיבחר מחדש לבית המחוקקים בשנת 1867, אלא חזר לעיר הולדתו והקים עיתון שבועי בשם "Beaver Radical", שהחל לצאת לאור בינואר 1868. קווי, כעורך העיתון, הצהיר כי הוא רפובליקני בהשקפתו אך אינו מזוהה עם פלג מסוים. תפוצת העיתון גדלה במהירות, ועד 1872 טען ה־Radical כי הוא השבועון הנפוץ ביותר במערב פנסילבניה. העיתון התנגד לנשיא אנדרו ג'ונסון, אך גינה את חוק כהונת המשרה, שעל הפרתו הודח ג'ונסון, כבלתי חוקתי בעליל. כמו כן קרא ה־Radical למדינות הצפון לתמוך באפרו-אמריקאים באמצעות יישום מלא של הבטחת התיקון ה־15 לזכות בחירה כללית לגברים. לפי פרנק ברנרד אוונס, בעבודת המחקר שלו על הפוליטיקה של פנסילבניה בשנות ה-70 של המאה ה-19, הפך קווי את ה־Radical לאחד העיתונים "המוכרים והמצוטטים ביותר במדינה".

סגנו של קמרון (1872–1879)

זמן קצר לאחר מלחמת האזרחים החל סיימון קמרון לבנות בפנסילבניה מכונה פוליטית רפובליקנית רבת־עוצמה. המכונה הכלל־מדינתית הייתה למעשה ברית של מכונות פוליטיות עירוניות ומחוזיות רפובליקניות, שהאינטרסים שלהן נדרשו לתיאום בידי מנהיג אחד. החשובות שבהן היו הארגונים של מחוז פילדלפיה הרפובליקני ושל מחוז אלגני (פיטסבורג). התאחדות יצרני פנסילבניה הייתה קשורה קשר הדוק למכונה, שנקטה קו שמרני במשך עשרות שנים. מעבר למנהיגות האישית של ה"בוס", ההצלחה דרשה ארגון מפלגתי יעיל, מצע פוליטי שיאחד את המפלגה, וכישלון מתמשך של המפלגה הדמוקרטית, שנחשבה לאחר מלחמת האזרחים ל"מפלגת הבגידה", להשיב את אמון ציבור הבוחרים בפנסילבניה.

לאחר שובו מרוסיה, הרס המושל לשעבר קרטין בשנת 1872 את שרידי השפעתו במפלגה הרפובליקנית בפנסילבניה כאשר תמך במפלגה הרפובליקנית הליברלית, שהורכבה מרפובליקנים שהתנגדו למדיניותו של הנשיא יוליסס ס. גרנט או נגעלו מהשחיתות בממשלו. קווי ניתק סופית את קשריו עם קרטין ותמך בתוקף במועמדים הרפובליקנים הרשמיים. הוא תמך בגרנט לבחירה מחדש מול המועמד הליברלי־רפובליקני והדמוקרטי הוראס גרילי מניו יורק, וכן במועמד הרפובליקני למשרת המושל, מבקר המדינה של פנסילבניה (וגנרל האיחוד לשעבר) ג'ון הרטרנפט . שני המועמדים הרפובליקנים ניצחו, וקווי זכה לגמול על מאמציו למען הרטרנפט במינוי למשרת מזכיר המדינה.

עם חזרתו למרכז הפוליטיקה הרפובליקנית, ויתר קווי על העיתון "Radical", ומכר אותו לג'יימס ס. רוטן, סגנו במכונת קמרון. בינואר 1873 ניהל קווי את מסע הבחירות של קמרון לבחירה מחדש לסנאט. לרפובליקנים היה רוב כולל של 31 בבית המחוקקים, אך רפובליקנים מורדים קידמו את התעשיין שרלמן טאואר, טירון פוליטי, למושב. קווי סיכל את האתגר בכך שכינס מוקדם סיעה רפובליקנית של המחוקקים, מהלך שטאואר לא היה מוכן אליו, וקמרון נבחר מחדש בקלות.

עם בחירתו מחדש של קמרון לסנאט ועם קווי כיועצו הראשי של המושל הרטרנפט, התבססה מכונת קמרון עמוק יותר מאי פעם. קמרון, שכבר היה בשנות השבעים לחייו, בילה יותר ויותר בנסיעות והשאיר את ניהול המכונה היומיומי בידי בנו ג'. דונלד קמרון, קווי ורוברט מאקי, סגן ותיק של קמרון שכיהן חמש כהונות כגזבר המדינה בסוף שנות ה־60 ובראשית שנות ה־70.

קווי כיהן כציר בוועידה הלאומית הרפובליקנית של 1876, וביחד עם דון קמרון סיכל את שאיפותיו של הסנאטור ג'יימס בליין ממיין, לטובת מושל אוהיו רתרפורד הייז. קווי ודון קמרון הציעו לאנשי בליין את קולות פנסילבניה בתמורה להבטחה למנות את בן המדינה לקבינט, אך בליין סירב. בשנה שלאחר מכן כתב קווי להייז כי הוא נושא באחריות הישירה לפעולת משלחת פנסילבניה שהובילה למועמדותו.

קווי כיהן כיו"ר המפלגה הרפובליקנית במדינה, וסייע לזכיית הייז בפנסילבניה בפער של פחות מ־10,000 קולות מול סמואל טילדן, למרות יחסים קרים עם המועמד. זו הייתה המדינה שבה זכה הייז במספר האלקטורים הרב ביותר. לאחר שהבחירות לנשיאות היו שנויות במחלוקת, נמנה קווי עם הרפובליקנים שהוזמנו בידי הנשיא גרנט לנסוע ללואיזיאנה, אחת המדינות שבמחלוקת, ולחקור את המצב שם. ועדת בחירות הכריעה לטובת הייז. גרנט מינה את דון קמרון למזכיר המלחמה, אך הייז סירב להשאירו בתפקיד או למנות נציג אחר מפנסילבניה. בזעם התפטר סיימון קמרון מהסנאט, אך דאג שבית המחוקקים יבחר בבנו דון כמחליפו.

הדמוקרטים הצליחו בבחירות בפנסילבניה של 1877, והבחירות של השנה הבאה נעשו קריטיות, שכן אמור היה להיבחר מחליף להרטרנפט ומושב הסנאט של דון קמרון אמור היה להתמלא בידי בית המחוקקים של 1879. מאחר שקווי ומאקי ייצגו את מערב פנסילבניה והקמרונים פעלו מהאריסברג, לפילדלפיה לא היה ייצוג בצמרת המכונה הרפובליקנית. הוחלט שקווי יעבור לפילדלפיה ויקבל משרה חדשה ורווחית כפקיד רישום מחוזי. בית המחוקקים יצר את המשרה, והרטרנפט מינה את קווי אליה. קווי התפטר מתפקיד מזכיר המדינה ועבר לפילדלפיה.

המהלך עורר תרעומת בקרב תושבי פילדלפיה, שזעמו על כך שהתפקיד לא ניתן לאחד משלהם. קווי פעל לבחירת מושל ובית מחוקקים רפובליקניים, ואף שכנע פוליטיקאים מחוץ למדינה, בהם מנהיג המיעוט בבית הנבחרים ג'יימס גרפילד מאוהיו, לנאום בפנסילבניה. לאחר הבחירות, שבהן נבחר הרפובליקני הנרי הויט בפער דחוק, והרפובליקנים השיגו רוב בשני בתי המחוקקים, שב קווי לביתו בביבר. אף שמאקי מת בראשית 1879, נבחר דון קמרון מחדש לכהונה מלאה. קווי התפטר מתפקידו ומונה מחדש למזכיר המדינה בידי המושל הויט. לפי אלכסנדר מקלור, זה היה הקמפיין שבו הפך קווי לשליט הרפובליקני המוכר של המדינה.

ההתמודדות לסנאט (1880–1887)

בשנת 1880 היה קווי מעורב בשערורייה פיננסית. ג'. בלייק וולטרס, קופאי אוצר המדינה, הפקיד כספים בבנקים מועדפים באמצעות ניירות ערך חסרי ערך, בעוד הכסף עצמו שימש לספקולציות במניות עם קווי ואחרים. כאשר התגלה גרעון של כ־250,000 דולר, קיבל קווי אחריות, מכר חלק ניכר מרכושו, ואת היתרה כיסה בהלוואה מדון קמרון. קבלת האחריות סיפקה את דעת הקהל.

מקור נוסף למימונו של קווי היה חברת Standard Oil. הוא הגיע להבנות עם חברת ג'ון ד. רוקפלר כבר ב־1879, וב־1880 ביקש "הלוואה" של 15,000 דולר. קווי המשיך בקשרים פיננסיים עם החברה עד מותו.

כדי למנוע משלחת תומכת בליין בוועידה הלאומית של 1880, כינסו קווי ודון קמרון ועידה מדינתית מוקדמת והתחייבו להצביע כגוש אחד בעד הנשיא לשעבר גרנט, שביקש כהונה שלישית. הוועידה הלאומית נתקעה, והמועמדות ניתנה לבסוף לג'יימס גרפילד. קווי וקמרון נמנו עם "306 האלמותיים" שהצביעו לגרנט בסיבוב האחרון. לאחר רצח ג'יימס גרפילד, עלה צ'סטר ארתור לנשיאות, והוא היה קרוב יותר ל"בוסים".

קווי חתר לאיחוד המפלגה ולפיוס הרפובליקנים העצמאיים, ובשנות ה-80 של המאה ה-19 חיזק את שליטתו במדינה באמצעים פוליטיים, ארגוניים וכלכליים, עד שהגיע לרמת שליטה שמכונת קמרון לא השיגה מעולם. בסופו של דבר, בשנת 1887, נבחר קווי לסנאט של ארצות הברית ברוב גדול, והפך למנהיג הפוליטי הבלתי מעורער של פנסילבניה ולדמות מרכזית במפלגה הרפובליקנית ברמה הלאומית.

הסנאט של ארצות הברית

מערכת הבחירות לנשיאות 1888

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1888

אף שכהונתו הראשונה של קווי בסנאט החלה ב־4 במרץ 1887, הקונגרס באותה עת לא התכנס עד דצמבר. לפיכך, מאחר שטרם הושבע, נשאר קווי בתפקיד גזבר המדינה; הוא התפטר ממנו באוגוסט. הוא בחר בסנאטור המדינתי בויס פנרוז מפילדלפיה לפעול במקומו בזמן שהותו בוושינגטון. בהיעדרו של קווי במשך חלק מן השנה בוושינגטון, הוא נזקק לאדם בהאריסברג שיוכל לטפל במושל ובבית המחוקקים ולהפעיל את הארגון המדינתי. פנרוז התגלה כבחירה יעילה; קווי, באמצעות פנרוז, הפעיל כוח חסר תקדים בפוליטיקה המדינתית. הקונגרס התכנס בדצמבר, אך מאחר שהנשיא הדמוקרטי גרובר קליבלנד עדיין כיהן בתפקידו, הייתה זו תקופה שקטה יחסית עבור קווי.

ככל שהתקרבה הוועידה הלאומית הרפובליקנית של 1888 בשיקגו, כמה מועמדי "בן המדינה" חיפשו תמיכה כדי להפוך למועמדים שיאתגרו את קליבלנד. בליין הותיר עמימות בשאלה אם יתמודד, אף שעדיין היו לו תומכים. קווי היה יושב ראש המשלחת של פנסילבניה, שלא תמכה בעוצמה במועמד מסוים, אף שהייתה נטייה מסוימת לטובת הסנאטור מאוהיו ג'ון שרמן – משפחת קמרון הייתה קשורה אליו בקשרי נישואין. קווי היה מוכן לתמוך בשרמן, אך בראש ובראשונה רצה מועמד אשר, אם ינצח, יתגמל את פנסילבניה על תמיכתה. הוועידה נקלעה למבוי סתום; קווי, משהבין ששרמן אינו יכול לנצח, פתח במשא ומתן עם מנהלי הקמפיין של הסנאטור לשעבר בנג'מין הריסון מאינדיאנה. קווי ביקש התחייבות כתובה למנות לפקידות הקבינט אדם מפנסילבניה שיהיה מקובל עליו, אך הריסון סירב. אף על פי כן, כאשר הוועידה נטתה לעבר הריסון בהצבעה השמינית והאחרונה, העניק קווי את קולות פנסילבניה לאיש אינדיאנה, אך הנסיבות לא העניקו למדינה את הקרדיט על השגת המועמדות להריסון כפי שקווי קיווה.

באותה תקופה שימש יושב ראש הוועד הלאומי הרפובליקני (RNC) כמנהל קמפיין של המועמד לנשיאות, וקווי, שהיה חבר בוועד, נעדר מישיבת הוועד שלאחר הוועידה בניו יורק. הוא נבחר ליושב ראש ה־RNC ברוב גדול. קווי גייס את איש העסקים מפילדלפיה ג'ון וונמייקר לצורך גיוס כספים נרחב. וונמייקר תרם בעצמו 10,000 דולר, עמד בראש ועד של עשרה אנשי עסקים שתרמו סכום זהה, וגייס למעלה מ־200,000 דולר. אף שהסכומים אינם נראים חריגים בסטנדרטים מאוחרים יותר, באותה עת היה זה הסכום הגדול ביותר שנאסף אי פעם בקמפיין נשיאותי. בין אלה שקווי מינה לוועד ההנהלה הלאומי של הקמפיין היה התעשיין ממדינת אוהיו, מארק האנה מקליבלנד, ובכך הכניס את הסנאטור לעתיד לזירה הפוליטית הלאומית. טכניקת קווי של חיוב תאגידים בתרומות קמפיין בשיעור מסוים מנכסיהם הועתקה בידי האנה כאשר שימש כיושב ראש ה־RNC בבחירות 1896.

בעוד שקווי ניהל את הארגון הכללי מניו יורק, ניהל הריסון "קמפיין מרפסת קדמית" מעיר הולדתו אינדיאנפוליס. קווי התנגד בתחילה לתוכניתו של הריסון, אך באוגוסט שיגר לו מברק: "תמשיך כך, אתה צובר קולות". קווי חשש שנאומיו של הריסון יפגעו בתוכניתו להחליף את הטכניקה הרפובליקנית המסורתית של "ניפנוף החולצה המדממת" (האשמת הדמוקרטים בפרוץ מלחמת האזרחים) בקמפיין שמטרתו לחנך את הבוחרים בנושאים באמצעות חוברות ועלונים. קמפיין 1884 של בליין קרס כאשר הכומר סמואל ד. ברצ'רד, בעצרת בנוכחות המועמד, כינה את הדמוקרטים מפלגת "רום, רומאיות ומרד", וגם קווי וגם הריסון היו נחושים להימנע מאמירה ספונטנית מזיקה נוספת. לאחר שבליין נשא נאום שבו תיאר את התאגידים כהתאגדויות עסקיות תמימות שאין להתערב בהן – עמדה שסתרה את מצע המפלגה – דאג קווי שבליין ייצמד לנושאים פחות שנויים במחלוקת והגביל את הופעותיו הציבוריות.

קווי האמין שהונאת בחירות שביצעה טמאני הול העניקה לקליבלנד את קולות האלקטורים של ניו יורק בבחירות 1884, ואת הניצחון בבחירות, והוא היה נחוש למנוע הישנות הדבר. כדי להבטיח שהונאת בוחרים לא תתרחש בעיר ניו יורק, שכר קווי סוכנים שעבודתם הרשמית הייתה להכין מדריך עירוני, אך בפועל כלל המדריך את שמות כל בעלי זכות הבחירה בעיר, מה שצמצם מאוד את אפשרויות ההונאה. לאחר השלמת העבודה, פרסם קווי את קיומה. הוא הציע פרסים למי שיספק ראיות שיובילו להרשעות ברישום בלתי חוקי או בהצבעה בלתי חוקית – צעד שהציבור התייחס אליו ברצינות רבה יותר לאחר שהפרס הראשון שולם בעקבות הרשעת רפובליקני. מקלור טען שקווי השתמש בחלק מכספי הקמפיין כדי לשחד מנהיגים בטמאני הול שהתאכזבו מקליבלנד. הוא גם שלח כספים כדי לזכות במחוזות קונגרס בדרום, ושכר בלשי פינקרטון כדי להגן על אפרו-אמריקאים שהצביעו לרפובליקנים שם, מה שהוביל לרווחים אלקטורליים ולשליטה רפובליקנית בבית הנבחרים בקונגרס הבא.

זמן קצר לפני הבחירות החל להתפתח סקנדל, כאשר מכתב מאת גזבר הקמפיין הרפובליקני ויליאם ו. דאדלי, שהציע עצות כיצד לארגן אנשים שיצביעו מספר פעמים, נשלף מדואר. קווי הגיב בזעם על כך שמכתב נפתח, איים בהעמדה לדין על פגיעה בדואר, והבחירות נערכו בטרם הסקנדל הספיק להתפתח במלואו. אף שקליבלנד קיבל יותר קולות בעיר ניו יורק, ניצח הריסון בניו יורק ובנשיאות, אף שהפסיד בהצבעה הכללית הארצית. הריסון ייחס את ניצחונו ל"השגחה עליונה", אמירה שגרמה לקווי לומר כי "להשגחה העליונה לא היה שום קשר לעסק", ולהוסיף שהריסון לעולם לא ידע עד כמה קרוב הגיעו אחדים מתומכיו לשערי בית הסוהר כדי להפוך אותו לנשיא. למרות דברי הריסון, קמפיין 1888 המוצלח העניק לקווי מוניטין לאומי והוכיח כי הוא מסוגל לבחור נשיא.

קווי נפגש עם הריסון באינדיאנפוליס ב־19 בדצמבר 1888 והגיש המלצות למינויים, ובהן שלא למנות את בליין ואת וונמייקר לתפקידי קבינט אלא לשלוח אותם לתפקידים דיפלומטיים, וכן למנות את סגנו ב־RNC, ג'יימס קלרקסון, לקבינט. בכל המקרים התעלמו מהמלצותיו. בליין מונה למזכיר המדינה של ארצות הברית, ווונמייקר קיבל את התפקיד עתיר המינויים של מנהל הדואר הכללי. קווי, שלא רצה בעצמו תפקיד בקבינט, תמך במינוי לאחר שהוכרז, שכן לפחות הציב אדם מפנסילבניה בקבינט.

אף שקווי תמך פומבית במינויו של וונמייקר, הוא והסנאטור קמרון זעמו, מאחר שהריסון לא פעל לפי הנוהג המקובל של התייעצות מראש עם הסנאטורים ממדינת המועמד, ומינויו של וונמייקר הוביל לקרע בין קווי להריסון. מינויו של וונמייקר היה לכל היותר ברכה מעורבת עבור קווי, שכן הוא העלה למשרה רמה אדם שיהפוך לקוץ בצידו לשנים רבות, ומנהל הדואר הכללי החדש עורר את חמתו כאשר פיטר אחד מעוזריו של קווי מתפקידו בדואר.

שנות הריסון (1889–1893)

קווי והריסון הגיעו במהירות לחילוקי דעות בנוגע למינויים הנשיאותיים של פקידים פדרליים. הנשיא ביקש לשמור בידיו את השליטה במינויים ולצמצם את האפשרות למנות אנשים מושחתים שעלולים לפגוע בשמו; לעומת זאת, ראשי המפלגה במדינות הבטיחו הבטחות במהלך מסע הבחירות, והיו חייבים לקיימן כדי לא לאבד את השפעתם. המצב הוחמר כאשר העיתונים תיארו כל מינוי בפנסילבניה כניצחון של קווי או של הריסון, דבר ששני האנשים היו מודעים לו. באחד המקרים הגיש קווי להריסון רשימת אנשים שהוא והסנאטור קמרון רצו למנות, וכאשר הנשיא שאל על כישוריהם השיב קווי כי הסנאטורים מפנסילבניה ערבים להם. הריסון סירב למנות ללא בדיקה, ואמר שאינו יכול להאציל את סמכות המינוי באופן עיוור. במקרה אחר ניסה קווי להניא מבקש משרה בכך שאמר לו שהנשיא כנראה יתעלם מהמלצה. מבקש המשרה, בתדהמה, שאל: "הוא לא יודע שאתה בחרת אותו?" וקווי השיב: "לא. בני חושב שאלוקים עשה את זה".

כאשר הקונגרס התכנס בדצמבר 1889, הרפובליקנים, ששלטו בכל זרועות השלטון לראשונה מאז תקופת גרנט, היו להוטים לקדם את סדרי העדיפויות החקיקתיים שהבטיחו בבחירות 1888: חקיקת מכסים, חקיקה מוניטרית וחוק בחירות שיאפשר לאפרו-אמריקאים בדרום להצביע בחופשיות רבה יותר. החוק המוניטרי, חוק רכישת הכסף של שרמן, עבר בקונגרס במאי 1890. חוק המכס, מכס מקינלי, הקרוי על שם יוזמו ויליאם מקינלי מאוהיו, עבר בבית הנבחרים במאי 1890 ללא אף קול דמוקרטי, אך נתקע בסנאט. חוק לודג', שנועד לרפורמה בבחירות הפדרליות בדרום, עבר בבית הנבחרים ביולי, אך סיכוייו בסנאט היו לא ברורים, שכן לבנים דרומיים ראו בו חזרה לתקופת השיקום.

קווי רצה שחוק המכס יעבור משום שנתמך בידי יצרנים רבים שסייעו במימון המפלגה הרפובליקנית, במיוחד בפנסילבניה, והוא עצמו הבטיח מדיניות הגנתית במסע הבחירות של 1888. לעומת זאת, לאפרו-אמריקאים לא היו תרומות כספיות להעניק. הוא גם האמין שחוק לודג' יעורר מחדש מתיחות אזורית. כדי לשבור את הקיפאון בין שני החוקים, יזם קווי החלטה בסיעת הרפובליקנים לקבוע מועד הצבעה מוגדר על מכס מקינלי, תוך דחיית הדיון ברוב החוקים האחרים, כולל חוק הבחירות של לודג', למושב הבא של הקונגרס בדצמבר. צעד זה זעזע את הריסון ופילג את סיעת הסנאט הרפובליקנית. לבסוף הושגה פשרה שלפיה הרפובליקנים יקדמו את חקיקת המכס ויעלו את חוק לודג' לדיון ביום הראשון של המושב החדש בדצמבר. הריסון חתם על מכס מקינלי כחוק ב-1 באוקטובר 1890. כאשר חוק לודג' הובא למליאת הסנאט בדצמבר, הודיעו סנאטורים דרומיים על כוונתם למשוך זמן בדיבור, ורפובליקנים בעלי סדרי עדיפויות אחרים, בעיקר מן המערב, הצטרפו לדמוקרטים ודחו ללא הגבלת זמן את המשך הדיון בו.

בראשית ממשל הריסון החלו להתפרסם בעיתונים תחקירים על קווי ושיטותיו. תומכיו היללו אותו כגאון פוליטי, אך אחרים ראו בו כוח אפל מאחורי כס הנשיאות של הריסון. אל המתנגדים לקווי הצטרפו רפורמיסטים מפנסילבניה כמו הנרי ליה וורטון בארקר, וכן יריבים מאוכזבים על כוח פוליטי, כגון כריסטופר מגי מפיטסבורג. בראשית 1890 פרסם העיתון New York World סדרת כתבות שהעלו אירועים מעברו של קווי, החל במרוץ לסנאט ב-1867, שבו הואשם בקבלת תשלומים כדי לגייס תמיכה בסיימון קמרון. קווי הגיב בשתיקה, כפי שנהג לעשות. בבחירות 1890 איבדו הרפובליקנים לא רק את השליטה בקונגרס, אלא גם בפנסילבניה נבחר הדמוקרטי רוברט פטיסון למושל לכהונה שנייה, לא רצופה. כאשר נשאל מדוע נכשל המועמד הרפובליקני ג'ורג' ו' דלאמטר, ייחס זאת קווי ל"חוסר בקולות", אך ההיסטוריון ויליאם אלן בלייר קבע כי דלאמטר הובס בשל ההתנגדות לקווי.

קווי השיב לבסוף להאשמות בפברואר 1891, בנאום בסנאט, שבו דיבר לעיתים רחוקות, וכינה את ההאשמות "שקריות ומושחתות מן היסוד". דבריו לא סיפקו את מתנגדיו, ונשמעו קריאות להתפטרותו מתפקיד יושב ראש הוועדה הרפובליקנית הלאומית. הריסון, שזמן רב רצה בפרישתו, לא היה מוכן להגן עליו. ביוני 1891 הודיע קווי כי לא ינהיג את מסע הבחירות הנשיאותי הבא, והתפטר בחודש שלאחר מכן. קווי לא תמך בהתלהבות בהריסון כאשר זה עמד בפני מועמדות מחודשת בבחירות 1892, אך גם לא חיבב את היריב היחיד הרציני, בליין. בוועידה הלאומית הרפובליקנית ב-1892 במיניאפוליס הבין קווי שלא ניתן למנוע את חידוש מועמדותו של הריסון, והצביע בעצמו למקינלי, אז מושל אוהיו, שהיה שלישי בספירה אף שלא הכריז על מועמדותו. מתוך רצון שלא לאבד מינויים אם הריסון ייבחר מחדש, התחייב קווי לפעול למען הכרטיס הרפובליקני, אך עשה מעט עד אוקטובר, אז לאחר מגעים וויתורים לא ידועים הופיע במטה הקמפיין והתחייב לסייע בגיוס כספים. למרות זאת, הובס הריסון בידי הנשיא לשעבר קליבלנד. לפי פולוק, הקרע בין קווי להריסון ואי-מעורבותו הפעילה במסע הבחירות של 1892 היו מן הגורמים המרכזיים לניצחון הדמוקרטי באותה שנה.

בחירות האספה המחוקקת של 1892 היו חשובות גם הן עבור קווי, שכן האספה שתיבחר תצביע בשנה שלאחר מכן אם להעניק לו כהונה שנייה כסנאטור. בתוך המפלגה הרפובליקנית הייתה התנגדות לקווי, שהתמקדה בעיקר בפילדלפיה, אך גם ראשי המפלגה בפיטסבורג, כמו מגי, התנגדו לו והעמידו כיריב את חבר הקונגרס ג'ון דאלזל ממחוז אלגני. מעבר לביקורת על שלטון עסקנים, הותקף קווי גם על נוכחותו המועטה בקונגרס, והוא הגן על עצמו בטענה שעדיין סבל מבעיות בריאות בעקבות מאמציו במסע הבחירות של 1888 ונאלץ לשהות לעיתים בביתו שבסנט לוסי שבפלורידה. טענותיו קיבלו חיזוק כאשר חלה שוב בתחילת 1892, ואשתו אגנס נאלצה לצאת באחת מנסיעותיה הנדירות מביבר כדי לטפל בו בפלורידה. דאלזל היה פגיע לביקורת בשל היותו עורך דין של מסילות ברזל ותאגידים, והושגה הסכמה להציב את שני השמות בקלפי הפריימריז הרפובליקניים, כאשר המחוקקים המקומיים אמורים היו, עקרונית, לכבד את התוצאה. בתמיכת ותיקי מלחמת האזרחים ניצח קווי את דאלזל כמעט בכל מחוז, היה הבחירה המובהקת של סיעת המחוקקים הרפובליקנים בינואר 1893, וזכה בכהונתו השנייה מאוחר יותר באותו חודש, כאשר שני שלישים מן האספה הצביעו בעדו.

ממשל קליבלנד; עלייתו של מקינלי (1893–1896)

עם חזרתו של קליבלנד לבית הלבן היו הרפובליקנים במעמד מיעוט בקונגרס. הדמוקרטים ביקשו לשוב ולבחון את מכס מקינלי, אך נושאים אחרים, כגון ביטול חוק רכישת הכסף של שרמן, קיבלו עדיפות גבוהה יותר, ורק ב-1894 עבר בבית הנבחרים החוק שנודע בשם מכס וילסון-גורמן. בניסיון לשמר מכסי מגן עבור יצרני פנסילבניה, איים קווי למשוך את הדיון בחוק עד אין קץ. מאחר שבכהונתו הראשונה כמעט שלא נאם בסנאט בענייני חקיקה, לא התייחסו לאיומיו ברצינות, אך הוא אכן כמעט עשה זאת: החוק שיצא לבסוף מן הסנאט שונה כל כך, עד שהנשיא קליבלנד סירב לחתום עליו והניח לו להיכנס לתוקף ללא חתימתו. קווי שלט במליאת הסנאט למעלה מחודשיים, מ-14 באפריל עד 16 ביוני 1894, כשנאומיו וטיעוניו בלבד ארכו 14 ימי חקיקה, ולא סיים את דבריו עד שהוא וחוקקים תומכי מכס מגן אחרים השיגו פשרה ששמרה על מכסים על תוצרת תעשייתית, כפי שהעדיפה התעשייה בפנסילבניה, וכללה סעיפי הגנה נוספים. ג'ון אוליבר כתב כי "ניתן לראות בבירור את הקשר בין מאבקו של קווי למען מכס מגן גבוה לבין תרומות נדיבות מצד יצרני פנסילבניה".

קווי עמד בפני מרד נוסף בתוך המפלגה הרפובליקנית בפנסילבניה בשנת 1895. הרפובליקנים בחרו בדניאל הייסטינגס למושל ב-1894; הוא היה המועמד שרפורמיסטים רצו כבר ב-1890 במקום דלאמטר, והפעם קווי השלים עם מועמדותו. לאחר בחירתו של הייסטינגס לחצו מתנגדי קווי על יתרונם והביסו את פנרוז בניסיונו לזכות במועמדות הרפובליקנית לראשות עיריית פילדלפיה בראשית 1895. מאחר שהמושל הייסטינגס נטה לאופוזיציה, הביא קווי את העימות לשיאו כאשר ערער על כהונתו של יושב ראש ועדת המדינה של המפלגה הרפובליקנית, שהיה מזוהה עם מתנגדיו. הוא פנה לפוליטיקאים מן האזורים הכפריים וטען כי מכונות המפלגה של פילדלפיה ופיטסבורג מנסות להשתלט עליהם. בוועידת המדינה הושגה עסקה שלפיה קווי יקבל את התפקיד, והוא יזם אימוץ מצע שהתחייב לרפורמה. הדבר שימח את האופוזיציה, ורבים אימצו את קווי כ"חוטא שחזר בתשובה".

מקינלי פעל מוקדם לפתיחת מסע הבחירות שלו לנשיאות, ונפגש עם פוליטיקאים רפובליקנים מן הדרום בתחילת 1895 בתומסוויל, ג'ורג'יה, בית החורף של ידידו ויועצו מארק האנה. עם שובו צפונה נפגש האנה עם מושל מישיגן לשעבר ראסל אלגר, ששימש כשליחם של קווי ושל הבוס הרפובליקני של ניו יורק, הסנאטור לשעבר תומאס פלאט, כדי לדון בעסקה אפשרית למועמדות לנשיאות. למרות זאת, ואף לאחר פגישה נוספת בין האנה לקווי, התעקש מקינלי שלא יעשה עסקאות כדי להשיג את המועמדות. פלאט וקווי החליטו לקדם מועמדי "בן מועדף" כדי למנוע ממקינלי רוב בסיבוב הראשון בוועידה הלאומית הרפובליקנית של 1896 ולכפות עליו משא ומתן. לפי ההיסטוריון קלרנס א. סטרן, ההתנגדות למקינלי "נראית כי הונעה במידה רבה מרצונם של פוליטיקאים כאלה להפיק את המרב מן המצב הקיים". קווי היה ה"בן המועדף" של פנסילבניה, והוא מצא במדינה התלהבות רבה לרעיון של מועמד מפנסילבניה, שכן המדינה הייתה הגדולה ביותר שנשארה נאמנה בעקביות למפלגה אך מעולם לא קיבלה מקום בכרטיס רפובליקני. בהיותו בטוח ברוב 64 הקולות של פנסילבניה, נסע קווי לביתו של מקינלי בקנטון, אוהיו, לשיחות, אך לפי העיתונות קיבל רק הבטחות כלליות. לאחר שהמושל הייסטינגס הציג את מועמדותו של קווי לנשיאות, קיבל הסנאטור 61 וחצי קולות, מקום שלישי אחרי מקינלי, שנבחר, ואחרי יושב ראש בית הנבחרים תומאס ברקט ריד ממיין.

על אף היסוסיו, שירת קווי בוועדת הייעוץ הארצית של מסע הבחירות תחת יושב הראש החדש של הוועדה הרפובליקנית הלאומית, האנה, ובכך התחלפו תפקידיהם לעומת 1888. קווי מילא תפקיד מצומצם במסע הבחירות של הסתיו, סייע בניהול מטה ניו יורק והמליץ להאנה להוציא יותר כסף בכמה מדינות דרומיות, המלצות שהאנה קיבל בחלקן. מקינלי ניצח בבחירות את המועמד הדמוקרטי-פופוליסטי ויליאם ג'נינגס ברייאן, וניצח בפנסילבניה בפער של כמעט 300 אלף קולות, שסיפקו כמעט מחצית מהפער הכולל שלו בהצבעה העממית.

מאבקים עם ואנמייקר; המאבק לבחירה מחדש (1896–1901)

דון קמרון עמד לפרוש מן הסנאט עם תום כהונתו ב-1897, ומנהל הדואר הכללי לשעבר וונמייקר חפץ במושב. אף שוונמייקר תרם כרגיל 10,000 דולר למועמד הרפובליקני לנשיאות, הוא לא זכה לתמיכתו של קווי, שחשש כי אם לא ייבחר מחדש ב-1899, וונמייקר עשוי להשתלט על המפלגה במדינה. לפי מקלור, השניים הסכימו תחילה, אך ההסכם התפרק כאשר וונמייקר מינה אדם בלתי מקובל על קווי לניהול עניינים כספיים. וונמייקר נשא נאומים ברחבי פנסילבניה לקידום מועמדותו לסנאט וביקש את תמיכת מועמדי האספה המחוקקת, אך ניצב מול עוצמת מכונת קווי, שנהנתה מתמיכת רוב המחוקקים הרפובליקנים שנבחרו. בינואר 1897 הביס פנרוז את וונמייקר בוועידת הסיעה הרפובליקנית, 133 מול 75, ונבחר כסנאטור הזוטר של פנסילבניה. וונמייקר הזועם המשיך לתקוף ולהתנגד לקווי ללא הרף עד מותו של הסנאטור ב-1904.

לאחר הקרב בסנאט העביר הנשיא מקינלי את סמכויות המינויים בפנסילבניה לידי קווי ופנרוז; בקשתו של וונמייקר למנות שכן שלו למנהל דואר של סניף מדרגה רביעית נדחתה. וונמייקר פתח במסע להשגת מועמדות המפלגה למושל ב-1898, נאם ברחבי המדינה על "קווייזם ושלטון הבוסים בפוליטיקה של פנסילבניה", אך הובס בידי חבר הקונגרס ויליאם סטון , שהיה נאמן לקווי. למרות זאת, במסע הבחירות של הסתיו נשא וונמייקר 140 נאומים בתקווה לעורר די התנגדות לקווי כדי למנוע את בחירתו מחדש כאשר האספה תתכנס בינואר 1899.

ב-3 באוקטובר 1898 נעצר קווי באשמת קשירת קשר להונאת בנק פיפל'ס של פילדלפיה. קווי דאג ב-1896 להפקדת מיליון דולר מכספי המדינה בבנק ושכנע את ג'ון ס' הופקינס, הקופאי והמנהל, להשקיעם בחברת Metropolitan Traction של ניו יורק, תוך שיגור מברק: "אם תקנה ותישא אלף מניות Met בשבילי אנער את עץ השזיפים", ביטוי שהחוקרים פירשו ככוונה להשתמש בכספי אוצר המדינה לכיסוי הספקולציה. המניה קרסה, הבנק פשט את הרגל, והופקינס ירה בעצמו למוות. נטען כי הבנק שילם את הריבית על כספי המדינה לא לאוצר אלא לקווי. למרות ההאשמות, סטון ניצח ביותר מ-110 אלף קולות.

קווי היה בחירת הסיעה הרפובליקנית באספה בינואר 1899, אך חלק מהמחוקקים נעדרו ותמיכתו לא הספיקה לרוב הדרוש בהצבעה משותפת של שני בתי המחוקקים. במשך שלושה חודשים נמשך הקיפאון, כהונתו של קווי הסתיימה והמושב נותר פנוי. קווי הצליח למנוע ממנהיגים דמוקרטים להתאחד עם הרפובליקנים המתנגדים לו כדי לבחור סנאטור, והקיפאון נמשך לאורך 79 הצבעות. באפריל 1899 הועמד קווי למשפט, אך התביעה סיימה את טיעוניה שעה לאחר נעילת מושב האספה, לאחר שנכשלה בבחירת סנאטור, והוא זוכה במהירות. תומכיו טענו כי כתב האישום היה פוליטי בלבד.

בתוך שעה מן הזיכוי מינה המושל סטון את קווי למלא את מושב הסנאט הפנוי. מאחר שהחוקה התירה אז מינויי מושל לסנאט רק כאשר המושב התפנה בזמן פגרת האספה, התעוררו מיד שאלות לגבי תוקף המינוי. כאשר התכנס הקונגרס בדצמבר, לא הושבע קווי, ותעודותיו הועברו לוועדה. בינואר 1900 המליצה הוועדה, ברוב 5 מול 4, שלא להושיב את קווי, ובאפריל דחה הסנאט את ישיבתו ברוב של 33 מול 32, בהצבעה שחצתה קווים מפלגתיים, ובכלל זה רפובליקנים שהתנגדו לקווי כגון האנה, שכבר היה סנאטור מאוהיו.

קווי, שכעס על האנה, מצא הזדמנות לנקמה בוועידה הלאומית הרפובליקנית של 1900 בפילדלפיה. לאחר מותו של סגן הנשיא גארט הוברט ב-1899 נזקק מקינלי לשותף חדש לריצה. אחדים תמכו במושל ניו יורק תאודור רוזוולט, שנחשב גיבור מלחמה ורפורמטור. בין התומכים היה פלאט, שלא רצה בו כמושל וסבר שיהיה בלתי מזיק כסגן נשיא. האנה נחרד מן האפשרות להציב אדם פזיז כל כך קרוב למוקדי הכוח. כאשר פנה פלאט לקווי, זה שמח לסייע, בין היתר כדי לנקום בהאנה. לפי מקלור, נטישתו של קווי בידי האנה במאבק על מושבו בסנאט היא שגרמה לכך שרוזוולט מונה לסגן הנשיא, בניגוד למחאותיו, ובכך נעשה לימים לנשיא ארצות הברית.

באוגוסט 1900 אישרה ועידת המדינה הרפובליקנית את קווי וגינתה את פעולת הסנאט, וקראה לאספה של השנה הבאה להשיבו לסנאט. בעוד וונמייקר שב ונאם בסתיו, יצא גם קווי למסע נאומים. אף שכיהן שתי כהונות בסנאט, כמעט שלא נאם בפומבי בעבר, אך באוקטובר–נובמבר 1900 נשא 19 נאומים ברחבי פנסילבניה. הכרטיס מקינלי–רוזוולט ניצח וזכה בפנסילבניה, אך עדיין לא היה ברור אם לקווי יש די תמיכה באספה.

לישיבת הסיעה לא הגיעו די רפובליקנים כדי להעניק לקווי רוב; הוא חסר ארבעה קולות. קווי נבחר משום ששני מחוקקים דמוקרטים הצביעו בעדו ושניים אחרים נעדרו. לפי מקלור, "רק תושייתו הפוליטית המבריקה ושליטתו המתוחכמת בדמוקרטים קלי דעת יכלו להוביל לניצחון". אחד הקולות המכריעים היה של רפובליקני חולה שהובא על אלונקה מבית החולים אל הקפיטול כדי להצביע. הוא נזנח במסדרון בעוד נושאיו מצטרפים לחגיגות הניצחון של קווי, חלה בדלקת ריאות ומת. נערכה לו לוויה מרשימה שבה השתתפו קווי ופנרוז, חובשי כובעי משי.

השנים האחרונות ומותו (1901–1904)

קווי הושבע לכהונתו השלישית בסנאט ב-18 בינואר 1901 באולם מלא תומכים, מברקי ברכה ופרחים. במאי הודיע כי לא יבקש כהונה נוספת; המאבק הארוך על המושב תש את כוחו והוא לא תכנן קרבות פוליטיים חדשים. ברוב המקרים עמד בהחלטתו, ולדברי מקלור, לאחר ההכרזה "דעכו בהדרגה המתחים הסיעתיים שהטרידו אותו שנים רבות".

רצח ויליאם מקינלי בספטמבר 1901 הפך את רוזוולט לנשיא. העובדה שקווי היה גורם מרכזי בהשגת מועמדותו של רוזוולט לסגן הנשיא בבחירות 1900 הותירה לו מעט ברירה אלא לתמוך בו, והנשיא שמר על נאמנותו של קווי בכך שהעניק לו השפעה רבה במינויים בפנסילבניה, אף שקידם מדיניות רפורמה. בעוד האנה התנגד לרוזוולט ושאף לנשיאות ב-1904, הברית של רוזוולט עם קווי ועם פלאט מנעה מראשי המפלגה להתאחד נגדו. רוזוולט סירב לעיתים לבקשות קווי, למשל כאשר זה ביקש למנות פנסילבני לוועדת התעלה האיסתמית, האחראית לבניית תעלת פנמה; הנשיא קבע כי המינוי חייב להיעשות על פי כישורים בלבד.

הפילוגים המתמשכים במפלגה הרפובליקנית בפנסילבניה הובילו להפסדים בבחירות האמצע של 1901, וקווי חשש שהמצב יחמיר ב-1902, אז יתקיימו בחירות למושל ולאספה. ג'ון פ' אלקין זכה לתמיכה רחבה כמועמד למושל בקרב סיעת קווי, ואף הגן עליו בפני ועדת הסנאט שבחנה את תעודותיו ב-1899–1900. קווי סבר שיש למנות שופט שדמותו אינה מעוררת חשד. האנה תמך באלקין, וקווי חשש שהאנה ישלוט במשלחת פנסילבניה לוועידה הלאומית הבאה באמצעותו. לפיכך דחף למועמדות השופט סמואל פניפקר מפילדלפיה. פניפקר היסס תחילה, אך נענה וכתב כי בחירתו "הגיעה אלי מבלי שהרמתי אצבע, הוצאתי פרוטה או השמעתי אנחה". בחירתו דחתה את הקרע במפלגה עד לאחר מותו של קווי. בתפקידו עשה פניפקר בדרך כלל כרצון קווי, אך לעיתים חלק עליו בנוגע למינויים.

אחד המאבקים שקווי ניהל בשנותיו האחרונות היה למען הענקת מעמד מדינה לאוקלהומה, ניו מקסיקו ואריזונה. שתי המפלגות הגדולות התחייבו במצעיהן לתמוך בכך, וחוק בנושא עבר בבית הנבחרים ב-1902. אחת הסיבות לרצונו של קווי בהעברתו הייתה האפשרות שויליאם "בול" אנדרוז, עוזר ותיק שלו בעל אינטרסים כספיים בטריטוריית ניו מקסיקו, יוכל להגיע לסנאט. קווי, כחבר בוועדת הטריטוריות, גייס תמיכה מספקת בסנאט, אך יושב הראש, אלברט ביברידג' מאינדיאנה, סבר שהטריטוריות אינן בשלות עדיין למעמד מדינה והשתמש בכללי הסנאט כדי למנוע הצבעה עד תום המושב. שהותו של קווי בוושינגטון בחורף 1903 לשם קידום החוק, במקום לשהות חלק מהחורף בפלורידה כהרגלו, פגעה בבריאותו. הטריטוריות לא זכו למעמד מדינה בחייו.

אוליבר ראה בקווי "ידיד אמיתי של האינדיאני האמריקאי". לאורך כהונתו בסנאט היה תומך בזכויות הילידים, ובמיוחד בשנותיו האחרונות. אף שלא יכלו לתרום למכונת המפלגה שלו, הוא אימץ את ענייניהם מתוך אמונה שממשלת ארצות הברית מתייחסת אליהם שלא בצדק. כחבר בוועדת הסנאט לענייני אינדיאנים, שילם מכיסו את דמי הנסיעה ברכבת של הצ'יף ג'וזף ופמלייתו כאשר אזלו כספיהם בוושינגטון. בביקוריו בפלורידה גילה עניין ברווחת בני שבט הסמינול.

משנת 1903 לערך החלה בריאותו של קווי להתדרדר. באפריל 1904 נסע לאחוזת אחיו במורגאנזה, פנסילבניה, אך בידיעה שהוא גוסס ביקש שיוחזר לביתו בביבר. הוא סבל מדלקת קיבה, איבד משקל וכוחות. קווי ידע לקרוא ולדבר כמה שפות והחזיק באחת הספריות הפרטיות המרשימות בארצות הברית. יום אחד בסוף מאי 1904 ביקש להילקח לספרייתו, קרא מעט, ליטף את הספרים באהבה, ולאחר שנרדם הוחזר לחדרו. הוא נפטר בביבר ב-28 במאי 1904.

קווי נקבר בביבר ב-31 במאי 1904. חנויות ברחבי האזור נסגרו. רכבות הביאו קהל מפיטסבורג ואישים רמי דרג מהאריסברג ומוושינגטון. בין הסנאטורים שנכחו בהלוויה היו הרפובליקנים פנרוז, פלאט וג'וזף פורקר מאוהיו, והדמוקרטים ארתור גורמן ממרילנד ובנג'מין טילמן מקרוליינה הדרומית. על מצבתו חקוקים שמו ושמות הוריו, תאריכי לידתו ומותו, והמילים הלטיניות implora pacem – "התפלל לשלום".

חיים אישיים והנצחה

בשנת 1855 נישא קווי לאגנס ברקלי (1831–1911). לזוג נולדו חמישה ילדים.

בשנת 1905 שונה שמה של כיכר הנובר בעיר ביבר ל"כיכר קווי". בית מתיו ס. קווי בביבר הוכרז כאתר היסטורי לאומי. בית מגורים נוסף שלו, בית רוברטס–קווי בפילדלפיה, צורף למרשם הלאומי של אתרים היסטוריים בשנת 1976.

כהוקרה לפעילותו למען קבלת מדינת ניו מקסיקו לאיחוד, נקרא על שמו מחוז קווי בניו מקסיקו בשנת 1903, וכן יישוב קטן ולא מאוגד בשם קווי. גם העיירה לשעבר קווי שבאוקלהומה נקראה על שמו. פסל של קווי מוצב ברוטונדה של בניין הקפיטול של פנסילבניה בהאריסברג.

בחמש עשרה השנים האחרונות לחייו בילה קווי זמן רב בפלורידה, הן מטעמי בריאות והן בשל אהבתו לדיג. ההיסטוריונית המקומית ג'ין אלן וילסון כינתה אותו "הנופש החורפי הראשון של מחוז סנט לוסי". השופט מיינור ג'ונס כינה אותו "הסנאטור השלישי של פלורידה". קווי תמך בפרויקטים פדרליים לאורך נהר האינדיאן, שם החזיק בנכסים. שניים מבתיו שם עוד עמדו על תילם נכון לשנת 2010. לכבודו נקראה בשנת 1902 העירייה וודלי שבפלורידה בשם קווי, אך בשנת 1925, בתקופת בועת הקרקעות בפלורידה, שונה שמה ל"וינטר ביץ'".

הערכה

תחת הנהגתו של קווי הפכה פנסילבניה למדינה הרפובליקנית ביותר ולכזו הנשלטת בידי "בוסים" פוליטיים בעשורים האחרונים של המאה ה-19. הצלחתו דרשה מניפולציות רבות, משום שלא הצליח לשלוט לחלוטין בערים הגדולות והצומחות של המדינה, פילדלפיה ופיטסבורג. עיקר כוחו היה באזורים הכפריים, והוא נהג לעורר מתיחויות בערים באמצעות רפורמות חקיקתיות שהגבילו את כוחם של מנהיגים עירוניים חדשים או העמידו את שתי הערים זו מול זו. אף על פי כן, הערים נותרו נאמנות למפלגה הרפובליקנית. כך, בהנהגתו, סיפקה המדינה משלחת קונגרס רפובליקנית כמעט לחלוטין בכל בחירות, וכן אלקטורים רפובליקנים בכל מערכת בחירות לנשיאות. קווי ייחס את ההצלחה הרצופה להגדרתו את הפוליטיקה: ”אמנות לקיחת כסף מהמעטים וקולות מהרבים, באמתלה של הגנה על האחד מפני האחר.”

מותו של קווי עורר ויכוח מחודש סביב דמותו. מקלור כתב כי עם מותו "ידידים ואויבים כאחד השתחוו בעצב מעל קברו של הלוחם הפוליטי המוכשר והאבירי ביותר של פנסילבניה". עיתון North American מפילדלפיה כתב כי הקריירה שלו הייתה "רצף של ניצחונות מתמשכים", אך שמותו "הסיר מפנסילבניה השפעה זדונית שהייתה במשך דור קללה ובושה למדינה". הנשיא רוזוולט שלח תנחומים, והמושל פני־פקר אמר: "כעת, משהלך, יבינו אנשי המדינה מה איבדו ומה לא העריכו עד הסוף".

באמצע שנות ה-80 של המאה ה-19, כאשר נטל את הכוח ממשפחת קמרון, השיב קווי את המפלגה הרפובליקנית בפנסילבניה לשלטון בתקופה שבה הייתה מפולגת ומחוץ לשלטון הן ברמה המדינתית והן ברמה הפדרלית. הוא הצליח לעבוד עם רבים מאלה שדון קמרון ניכר. ההיסטוריון בלייר כתב כי שיטותיו היו "עבודה אישית אחד־על־אחד, שמירה על שתיקה ותמרון מאחורי הקלעים".

פולוק כתב שקווי "ייזכר בעיקר בזכות הגאונות המבריקה והשלמה שלו כפוליטיקאי. מעולם לא היה בפנסילבניה מנהיג בעל כוחות כה גדולים של הנהגה וארגון פוליטי. כל חייו היו מאבק מתמשך". עם זאת, רבים מבני דורו ראו בו אדם מושחת לחלוטין, אף ששיטותיו לא היו גרועות מאלה של יריביו. הוא נחשב בעיני רבים לאחד האנשים השנואים ביותר בפוליטיקה.

קווי כמעט שלא נאם במליאת הסנאט. כוחו הופעל מאחורי הקלעים, בארוחות ערב ובחדרי ועדות. הוא לא חיבר חקיקה מרכזית, והתעניין בעיקר בשליטה בזרימת החקיקה. אף שלא עמד בראש ועדות חשובות רבות, עמד בראש ועדת מבני הציבור והקרקעות. כמעט כל חבר קונגרס נזקק לבניית סניף דואר או מבנה ציבורי במחוזו, והדרך לכך עברה דרך קווי, שידע לגבות מחיר.

השליטה במינויים ציבוריים הייתה רווחית: אף שההערכה של וונמייקר משנת 1898 שלפיה קווי שלט ב־14,705 משרות ממשלתיות הייתה כנראה מוגזמת, עצם ריבוי המשרות במדינה גדולה כמו פנסילבניה אפשר גביית תרומות משמעותיות, שסיפקו לקווי כוח פוליטי רב. כגזבר המדינה, הוא זיהה פרצות חוקיות וניצל אותן לטובתו במשך עשרות שנים. הוא שלט בקפידה בזרימת הכספים והחליט היכן יוקצו. יורשו, בויס פנרוז, אמר: "מר קווי הקפיד להשאיר לפחות יד אחת על קופת הציבור".

הרפורמטורים הפרוגרסיביים של ראשית המאה ה-20 ביקשו לחסל את שיטת ה"בוסים" וראו בקווי יעד מרכזי, דבר שהוביל למבוי הסתום בבחירתו מחדש בשנת 1899. לאחר מותו, התפלגה המפלגה הרפובליקנית בפנסילבניה, איבדה משרות מפתח, ונאלצה לקדם רפורמות, ובהן פריימריז ישירים ומבחני כשירות למשרות ציבוריות בפילדלפיה.

ההיסטוריון קהל סיכם כי קווי, מעצם היותו "בוס" וסנאטור, דאג יותר לרווחת פנסילבניה מאשר לרווחת האומה כולה. לדבריו, הוא תרם מעט לחקיקה הלאומית של מפלגתו, והתמקד בעיקר באינטרסים המקומיים של מדינתו, לעיתים עד כדי אדישות לעניינים לאומיים רחבים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מתיו קווי בוויקישיתוף

• מתיו קווי באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• מתיו קווי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

מתיו קווי42436997Q6059259