נגע הצרעת
ערך זה עוסק בנגע הצרעת המוזכר במקרא. אם התכוונתם למחלה זיהומית בשם צרעת, ראו | מקרא | תזריע מצורע |
|---|---|
| משנה | נגעים |
| תלמוד בבלי | מסכת שבועות דף ו, מסכת מועד קטן דף טו |
| משנה תורה | סדר טהרה, הלכות טומאת צרעת |
| שולחן ערוך | אין |
נגע הצרעת הוא כתם שמופיע על עור האדם, על קירות הבית או על בגדי עור, צמר או פשתים. הרמב"ם מונה שש מצוות השייכות לנגע הצרעת - כולל שילוח אדם הנגוע מן המחנה. לנגע זה אין משמעות רפואית, ויש להבחין בינו לבין מחלת הצרעת. חז"ל אמרים כי הצרעת היא בעלת משמעות רוחנית וסיבותיה הן כשלים מוסריים של האדם, לדוגמה, לשון הרע (מרים) או רהבתנות (עוזיהו). המשמעות ההלכתית של הנגוע בצרעת כרוכה בהלכות טומאה וטהרה, הלכות שרובם אינן נוהגות בזמננו. גם התופעה עצמה אינה מצויה מזה מימי התלמוד[1].
זיהוי הנגע
הרש"ר הירש, במאמר מפורט[2], מסביר שבניגוד לדעת חוקרי ההיסטוריה בעבר, נגע הצרעת שונה מאד במהותה ממחלת הצרעת ולא ניתן לראות בה מחלה רפואית. מבחינה חיצונית גורמי הנגעים הם שונים: בעוד שמחלת הצרעת נגרמת על ידי החיידק Mycobacterium leprae, גרימת נגע הצרעת הוא מסר שמימי ללא כל שייכות לחכמת הרפואה. במקרא חוזר המושג צרעת על עצמו בחמישה סיפורים, שבכל אחד מהם הצרעת מופיעה באופן שונה: צרעת משה[3], צרעת מרים[4], צרעת נעמן[5], צרעת גיחזי[6] וצרעת עוזיה[7]
הצרעת בהלכה
]
הלכות נגע הצרעת מפורטות במקרא בהרחבה בפרשת תזריע ובפרשת מצורע שבספר ויקרא. התורה מגדירה שם את צורות הנגעים, צבעיהם ושאר תנאיהם. כמו כן קובעת התורה, כי הסמכות לקבוע האם האדם נגוע בצרעת או לא, נתונה בלעדית לכהנים.
קביעתו של הכהן
ערך מורחב – הוריית כהן בנגע הצרעת
קביעתו של הכהן חלה מכאן ולהבא, ובכך מתייחדת טומאת נגעים בהשוואה לטומאות אחרות, שבהן חוות דעתו של פוסק ההלכה מחילה את הדין באופן רטרואקטיבי החל משעת התרחשות המאורע הנדון. כך מפורש בתורה לגבי נגעי בתים (ויקרא יד, לה-לו): "וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת, וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת"[8]. פינוי הכלים מוכיח, שכאשר יבוא הכהן ויטמא את הבית - הטומאה לא תחול למפרע. מסיבה זו, ניתן לדחות את ראיית הנגע במקרים מיוחדים, כמו בחגים או לחתן וכלה, וכל עוד הכהן לא בדק את הנגע - האדם נשאר בטהרתו[9].
נגעי אדם
- ערך מורחב – נגעי אדם
סוג הנגע הראשון המופיע בפרשת תזריע הוא נגעי אדם, שעליהם מדובר במקרא בהרחבה רבה.
כך לשונו של המקרא: ”אָדָם, כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת... וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים... נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן“ (ספר ויקרא, פרק י"ג). לעומת זאת מה שמגדיר המקרא כ”בֹּהַק“ (ספר ויקרא, פרק י"ג, ל"ט) הוא גוון שיוצא מטווח הגוונים שמוגדרים כצרעת.
המשנה דנה בנגע הצרעת במסכת נגעים שבסדר טהרות. נקודת המוצא של המשנה, כפי משמעות לשון התורה, שהנגעים הם לבנים, אך יש כמה דרגות לובן בסוגי הנגעים השונים:
”מראות נגעים, שניים שהן ארבעה: בהרת עזה כשלג, שנייה לה כסיד ההיכל; והשאת כקרום ביצה, שנייה לה כצמר לבן, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, שאת כצמר לבן, שנייה לה כקרום ביצה”.
הסבר הדברים:
- בהרת: עזה כשלג - שהיא לבנה ביותר, ואין דרגת לובן למעלה ממנה.
- שנייה לה - סיד ההיכל: לבנה כסיד הלבן שבקירות ההיכל ( בבית המקדש) - שמלבנים אותו בכל שנה קודם הפסח. זו הדרגה השנייה בלובן הבהרת.
- השאת: כצמר הלבן - לבנה כצמר נקי של כבש בן יומי.
- שנייה לה: קרום ביצה - לבנה כקרום העוטף את חלבון הביצה, מתחת קליפת החיצונית של הביצה. זו הדרגה השנייה של הנגע המכונה שאת.
לעומת גוונים אלה, גון ה'בֹּהַק' טהור ואינו נחשב לצרעת, גוון זה מתאר הרמב"ם כ"לובן חלוש למטה מקרום ביצה"[10], והרא"ש מתאר אותו בפשטות כ"מראה לבן למטה מד' מראות"[11].
לצרעת מאפיינים נוספים, המתבטאים בגודלו, במקום בגוף בו הוא נמצא (מקום גלוי או מוסתר, בראש ובזקן או בשאר הגוף, על רקע של עור בריא או על רקע של מכה או כויה) ומצב התפתחותו (האם הוא מתרחב, האם צומח בו שיער לבן, האם הוא אחיד ורצוף או שיש במרכזו עור בריא)[12].
נגעי אדם יכולים להיות בין בעור באדם ובין בגבחת או בקרחת.
הסרת הנגע על ידי חיתוכו
אדם שיש לו נגע צרעת על בשרו, אסור לו מדאורייתא לחתוך את הנגע[13]. איסור זה נקרא בלשון חז"ל "קוצץ בהרת"[14].
יש שצידדו להקל בהסרת הצרעת שלא על ידי פעולה ישירה, כמו על ידי מריחת משחה. אך מכל מקום כתבו שיש להעדיף את מעשה המריחה על ידי קטן או גוי[15].
נגעי בגדים
- ערך מורחב – טומאת בגדים
צרעת עלולה להופיע גם על בגד, העשוי מצמר, מפשתן או מעור[16]. סימניה הם כתם ירוק כהה או אדום כהה. אם הופיע נגע כזה, יש לסמן את גבולותיו ולבודקו לאחר שבוע:
- אם הנגע פשה (התרחב) מעבר לגודלו הראשוני, הבגד נחשב טמא ודינו שריפה.
- אם הנגע לא פשה, יש לכבס את הבגד בתהליך כיבוס מיוחד שנמסר מדור לדור ומפורט במשנה[17].
לאחר שבוע אם הנגע לא סר מן הבגד, אף אם לא פשה, יש לשרוף את הבגד[18]. אך אם לאחר שבוע רואה הכהן צבע הנגע כהה מלובנו, קובע הכהן שהוא טהור, אך עליו לקרוע את הנגע מהבגד ושאר הבגד טהור[19].
במידה והנגע חוזר לאחר מכן ונראה על הבגד, יש לשרוף את כל הבגד לחלוטין[20].
בגד מנוגע, בשלב ההסגר או לאחר שנקבע באופן החלטי כמנוגע וטרם נשרף, הוא אב הטומאה, המטמא אדם וכלים הנוגעים בו, ואף מטמא כמצורע את החפצים בבית הוא נמצא[21].
בהלכות אלו ישנם פרטי דינים נוספים, ומפורטים במשנה, מסכת נגעים, פרק ב', משנה ו', ובמשנה תורה לרמב"ם, הלכות טומאת צרעת, פרק י"ב.
צרעת הבגד אינה מופיעה מאז שחרב בית המקדש.
נגעי בתים
- ערך מורחב – נגעי בתים
בארץ ישראל צרעת עלולה להיראות גם על קיר של בית. אם מופיע כתם אדום כהה או ירוק כהה והוא נראה שקוע ביחס לסביבותיו, יש להזעיק את הכהן שיבחן את הנגע. בראייה הראשונה אין הכהן פוסק שהנגע הוא צרעת הבתים, אלא סוגר את הבית למשך שבוע. אם התבהר הנגע, יש לקלוף אותו והבית טהור. אם הוא נשאר כשהיה, יש לסגור את הבית בשנית. בסוף השבוע השני בודק הכהן את הבית פעם נוספת; אם דהה הנגע, קולפו והבית טהור. אם נשאר כשהיה או פשה והתרחב, יש להוציא את האבנים שבהן הנגע, לתת במקומן אבנים אחרות ולטוח את הבית בטיח. לאחר מכן הבית ייסגר לשבוע נוסף. בסופו, אם שב הנגע אל האבנים החדשות, הבית כולו טמא ויש להחריבו, אך אם לא חזר, יש לנקוט בפעולות שמטרתן לטהר אותו סופית[22].
"בית מוסגר" מטמא את כל מה שבתוכו. לאחר שהוחלט כ"בית המנוגע", הוא מטמא את כל הנוגע בו, אפילו מבחוץ, ואת כל הנכנס אליו[23].
גם בדינים אלו ישנם פרטים רבים נוספים, המפורטים במסכת נגעים וברמב"ם בהלכות טומאת צרעת פרקים י"ד-ט"ו-ט"ז.
כאשר הכהן בא ומטמא את הבית - הטומאה לא תחול למפרע. מסיבה זו, ניתן לדחות את ראיית הנגע במקרים מיוחדים, כמו בחגים או לחתן וכלה, וכל עוד הכהן לא בדק את הנגע - הבית נשאר בטהרתו[24].
כיום אין נוהגת צרעת הבתים.
משמעותה הרוחנית של הצרעת
לתופעת נגע הצרעת יש משמעות רוחנית. חז"ל מבארים כי הנגעים באים על האדם כעונש על לשון הרע. בגמרא, מסכת ערכין ט"ו, ב, נאמר:
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "זאת תהיה תורת המצורע"? זו תהיה תורתו של מוציא שם רע
הרמב"ם הבחין בין הצרעת בגוף האדם, שהיא מחלה טבעית, לבין צרעת הבגד והבית, שהיא מחוץ לגדר הטבע:
הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת. וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם - אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע; שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו, יטהר הבית, ואם עמד ברשעו עד שהותץ הבית - משתנין כלי העור שבביתו, שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו, משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו - משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת רשעים, שהיא הליצות ולשון הרע. ועל עניין זה הוא מזהיר בתורה ואומר "הישמר בנגע הצרעת... זכור, את אשר עשה ה' אלוקיך למרים, בדרך" (דברים כד, ח-ט): הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה, שדיברה באחיה שהיא גדולה ממנו בשנים, וגידלה אותו על ברכיה, וסיכנה בעצמה להצילו מן הים; והיא לא דיברה בגנותו, אלא טעתה שהשוותו אותו לשאר נביאים, והוא לא היה מקפיד על כל אלו הדברים, שנאמר "והאיש משה עניו מאוד" (במדבר יב,ג), ואף על פי כן, מיד נענשה בצרעת. קל וחומר לבני אדם הרשעים הטיפשים, שמרבים לדבר גדולות ונפלאות; לפיכך ראוי למי שרצה לכוון אורחיו, להתרחק מישיבתן ומלדבר עימהן, כדי שלא ייתפס אדם, ברשת רשעים
— שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:רמב"ם) יש להוריד את כל סימני ' או " מתוך הפרמטרים.ספר טהרה, הלכות טומאת צרעת, פרק ט""ז, הלכה י'
לקריאה נוספת
- פרשת נגעי עור אדם עם פירוש וְטִהַר הַכֹּהֵן - פירוש על פרשה הראשונה של פרשת נגעים כולל תמונות אמיתיות כיצד נראה נגע הצרעת, איגוד הכהנים, ברוקלין תשע"ה
קישורים חיצוניים
- פרופ' שאול רגב, על נגע הצרעת, דפים לפרשת השבוע, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ה
- פרופ' מישל רבה, פרשת השבוע תזריע-מצורע, עוז ושלום, תשנ"ט
- הרב יונתן גרוסמן, פרשת השבוע: פרשת תזריע, נגע הצרעת, בית המדרש האלקטרוני של ישיבת הר עציון
הערות שוליים
- ^ ויש סוברים מימי הגאונים (פרשת נגעי עור אדם, מילואים סימן א, הערה 394)
- ^ רש"ר הירש על התורה, סוף פרשת תזריע
- ^ ספר שמות, פרק ד', פסוק ו'
- ^ ספר במדבר, פרק י"ב, פסוק י'
- ^ ספר מלכים ב', פרק ה', פסוק א'
- ^ ספר מלכים ב', פרק ה', פסוק כ"ז
- ^ ספר דברי הימים ב', פרק כ"ו, פסוק כ"א
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ד, פסוקים לה-לו
- ^ משנה מסכת נגעים פרק ג משנה ב
- ^ פירוש המשניות לרמב"ם, מסכם נגעים, פרק ד', א'.
- ^ פירוש הרא"ש על מסכת נגעים, פרק ח', ו'.
- ^ להרחבה ראו בהקדמת הרב פנחס קהתי לפירושו למסכת נגעים.
- ^ ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק ח': הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קלג עמוד א; תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כב עמוד א.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קלג עמוד א; מסכת מכות, דף כב עמוד א; מסכת שבועות, דף ד עמוד א.
- ^ הרב נפתלי ברוך שפיצר, "רפואת נגעים בזמן הזה", קול התורה, גיליון נ"ז, תשס"ה, עמ' קע"ה-קפ"א.
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ג, פסוקים מ"ז-מ"ח
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ג, פסוקים מ"ז-נ"ד
- ^ שם פסוקים נ-נב
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ג, פסוקים מ"ז-נ"ו
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ג, פסוקים מ"ז-נ"ז
- ^ רמב"ם, משנה תורה, הלכות טומאת צרעת, פרק יג הלכה יג
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ד
- ^ משנה מסכת נגעים פרק יג משנה ד
- ^ משנה מסכת נגעים פרק ג משנה ב
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
