עיזאת דראוזה
 |
מוחמד עיזאת דראוזה (בערבית: محمد عزت دروزة, תעתיק מדויק: מחמד עזת דרוזה; 1888–1984; בעיתונות העברית של התקופה נכתב שמו לרוב "עזת דרווזה") היה איש חינוך, היסטוריון ופעיל פוליטי פלסטיני, יליד שכם. מראשוני תנועת הלאומיות הערבית ב"סוריה הגדולה", מראשי הוועד הערבי העליון ומזכירו. נמנה עם מייסדי התנועות הפאן-ערביות אל-פתאת ומפלגת אל-איסתקלאל. הטיף בעד עצמאות ערבית, נגד שלטון המנדט ונגד הציונות. כמקורב למשפחת חוסייני, שימש פעמים רבות שליחו ועושה דברו של המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני[1].
תולדות חייו
משפחתו של דראוזה הייתה משפחת סוחרי בדים, בעלת חנות בשוק של שכם וקשרי מסחר בדמשק וביירות. לאחר שהשלים לימודים תיכוניים התקבל ב-1906 לעבודה במשרד הדואר והטלגרף הממשלתי. זמן קצר לאחר מהפכת הטורקים הצעירים חש דראוזה אכזבה לאור תחושתו שהשלטון דוחק את רגלי הערבים המקומיים ובניגוד לתקוות שתלה לפיהן הערבית תהפוך לשפה רשמית בלבנט ושפקידים ערבים יכהנו במשרות בכירות. הדבר הובילו לפיתוח רעיונות של עצמאות ערבית לאומית, אותם ניסה לקדם באמצעות הצטרפות למועצת האיחוד והקידמה, ממנה פרש עד מהרה עקב הלאומיות הטורקית ששלטה בה. ב-1911 היה שותף להקמת מפלגת אל-פתאת והחל לפעול נגד מכירת אדמות ערבים לתנועה הציונית. ביוני 1913 השתתף כציר מטעם ג'מאעין בקונגרס הערבי הלאומי הראשון, הכינוס הראשון של התנועה הלאומית הפאן ערבית שהתקיים בפריז. ערב מלחמת העולם הראשונה ניסה להקים רשת בתי ספר ערביים, שיהוו תחליף למערכת החינוך הממשלתית הטורקית, אך פרוץ המלחמה סיכל את היוזמה.
בעת המלחמה, שירת דראוזה במשרד הדואר, אך עם פרוץ המרד הערבי ב-1916, ערק והצטרף לכוחות האמיר פייסל שלחמו לשחרור עבר הירדן ודמשק משלטון האימפריה העות'מאנית. לאחר המלחמה שהה דראוזה בדמשק ובין השנים 1919–1920 כיהן כמזכ"ל אל-פתאת וכציר בקונגרס הערבי-פלסטיני הראשון שנערך בירושלים ב-1919. דראוזה ייצג את הרעיון הפאן-ערבי (לא את רעיון העצמאות הפלסטינית הצרה) ופעל לשם הקמת חזית מאוחדת של רעיון "סוריה הגדולה" שיוצג לועדת קינג-קריין, לשם כך ארגן נציגות אזורית משכם ופנה אל כאמל אל-חוסייני, ואמין אל-חוסייני על מנת לנסח הצעת החלטה משותפת. דראוזה היה מזכיר "המועדון הערבי" ("א-נאדי אל-ערבי"), ארגון שהוקם ב-1918 בדמשק על ידי פלסטינים במטרה להתנגד לציונות ולאחד את פלסטין עם סוריה, והפך לארגון הלאומי הראשי בסוריה. ביולי 1919 נערכה במועדון הקונגרס הכללי הסורי הראשון ודראוזה היה מזכירו.[2] כמו כן, היה המזכיר הכללי של אגודת "אל-פתאה".[3] באביב 1920, לאחר שנודע יותר בציבור הפלסטיני על עמדתו הבלתי-מתנגדת של פייסל לציונות, אמר דרוזה בקונגרס הסורי השני: "עד היום שתקנו אך בעתיד לא נוכל לשתוק ולא נסכים להקריב את פלסטין על מזבח העצמאות... הפלסטינים שתקו עד עתה מפני כבוד המדינה הסורית, אולם פלסטין האומללה נחרבה".[4]
ביוני 1921 כתב בעיתון אל-כרמל: "פלסטין היא ארץ ערבית טהורה... אין נמצאים בארצות ערב אלא הערבים הטהורים או המסתערבים, אשר אינם יודעים לאומיות אלא הערבית וכולם מדברים בלשון אחת... אין אפשרות לאומה אחרת, בעלת לשון עצמאית, מנהגים ומסורת מיוחדים ושאיפה מדינית מנוגדת, לחיות עמם.... אנו חיים עתה בעידן הלאומיות... אין קבוצות לאומיות נפרדות יכולות לדור בכפיפה אחת".[5] באוגוסט 1922 הציע לוועד הפועל הערבי להדגיש במאבקו כי אסור להאמין ליהודים, שכן "הם נוכלים והרי הקוראן עצמו מלא בסיפורים על מעשי המרמה של היהודים" וכי פסוקיו וסיפורי החדית' "מספרים על רמאותם, עורמתם, אהבת עצמם ושחיתותם".[6]
לאחר שהתאכזב ממנהיגותו של פייסל (בו ראה תומך של הציונות) ומהתפוררותה המהירה של האחדות הערבית לאחר כינון המנדט הבריטי על ארץ ישראל והצרפתי על סוריה עקב ועידת סן רמו וגירושו של פייסל מדמשק; שב דראוזה לעסוק בנושאי חינוך בשכם. הוא הקים את בית הספר א-נג'אח נבלוסי (לימים אוניברסיטת א-נג'אח), לימד בו, חיבר ספרי לימוד וכיהן כמנהלו בין השנים 1922–1927. תוכנית הלימודים כללה תכנים של לאומנות ערבית. בין היתר חיבר דראוזה באותה עת את הספר "שעורים בהיסטוריה ערבית: מימי קדם ועד התקופה המודרנית", הפורס את הנרטיב ההיסטורי הערבי, שהיה לספר לימוד פופולרי בכל רחבי העולם הערבי. ממשלת המנדט אסרה את הלימוד מספר זה[7]. בראשית שנות ה-20 הוצג בתיאטרון "אל-מנשיה" בשכם מחזה פרי עטו של דראוזה ושמו "המתווך ובעל הקרקע", בו מפתה בתו של המתווך את בנו של בעל הקרקע למכור אותה ליהודים.[8]
בשנת 1930 התמנה לוועד הפועל הערבי של המועצה המוסלמית העליונה והחל לערוך את העיתון אל-ג'מאעיה אל-ערביה ("הכלל הערבי") המזוהה עם החוסיינים, שפנה אל המעמד הבינוני-הנמוך, תקף את הערבים העשירים המשתפים פעולה עם פקידי המנדט והציונים וקרא לערבים להתאחד ולהילחם נגד המנדט הבריטי[9]. בשנות ה-30 מונה על ידי אמין אל-חוסייני ל"מנהל הכללי של ההקדשות".[10] ב-1932 ייסד יחד עם עווני עבד אל-האדי ואחרים את מפלגת אל-איסתקלאל ובתחילת המרד הערבי הגדול ב-1936 התמנה למזכיר הוועד הערבי העליון,[11] לאחר שב-7 ביוני עצרה הממשלה את עבד אל-האדי, קודמו בתפקיד. כעבור שבועיים נעצר גם הוא.[12] דראוזה נאסר עקב השפעתו הפוליטית ונכלא במחנה צריפין. בהמשך גורש לדמשק, שם יסד את הוועד המרכזי לג'יהאד לאומי בפלסטין ברוחו של עז א-דין אל-קסאם כארגון התנגדות אלימה שפעל לרצח של יהודים ובריטים ובין ראשיו נמנה יוסוף אבו דורה. ב-1939 הואשם על ידי שלטונות המנדט הצרפתי בעידוד מרד ונכלא בדמשק למשך חמש שנים בהן עסק בלימודי קוראן. הוא שוחרר בנובמבר 1944, אך המנדט הבריטי מנע ממנו מלחזור לשכם, כך שדראוזה עבר לבורסה שבטורקיה ושהה שם עד סוף 1945. באוקטובר אותה שנה שב לדמשק ועסק עם עווני עבד אל-האדי בארגון סיוע סורי לערביי ארץ ישראל.[13]
בשלהי 1946 חידש המופתי חאג' אמין אל-חוסייני את פעילות הוועד הערבי העליון ובחר בדראוזה לכהן כאחד מחברי המועצה העליונה שכללה עשרה חברים. ב-1947 ייצג את הוועד הערבי בוועידת הליגה הערבית שהתכנסה בלבנון אולם זמן קצר לאחר מכן התפטר עקב חילוקי דעות עם המופתי.
במהלך שארית חייו חי בסוריה, כאשר הוא מתרכז בכתיבה ומתנזר מפוליטיקה. כתיבתו עסקה בהיסטוריה ערבית וטורקית, ספרי זכרונות על ילדותו ועל המאבק הלאומי הערבי וספרי פרשנות לקוראן ("תפסיר מודרני").
ההיסטוריון יהושע פורת מציין בספרו על התנועה הלאומית הפלסטינית, כי דראוזה "בולט בהיסטוריוגרפיה הערבית בכנוּתו לגבי תופעות אלה ואחרות, שאינן כה נוחות למיתולוגיה הלאומית הערבית".[14]
לקריאה נוספת
- יעקב שמעוני, ערביי ארץ ישראל, תל אביב תש"ז, עמ' 232-233
קישורים חיצוניים
- מהו הדרך ל"אסתקלאל"?, דבר, 26 ביולי 1931
- פקיד המופתי מכריז מלחמה על רבו, דבר, 1 בספטמבר 1931
הערות שוליים
- ^ יעקב שמעוני, ערביי ארץ ישראל, תל אביב תש"ז, עמ' 289 הע' 22, עמ' 297
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 62.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 71.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 72.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 38–39.
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 48.
- ^ בעיתונות הערבית, ספר אסור, דבר, 19 ביולי 1939
- ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 225.
- ^ יעקב שמעוני, ערביי ארץ ישראל, תל אביב תש"ז, עמ' 404
- ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 155.
- ^ יעקב שמעוני, ערביי ארץ ישראל, תל אביב תש"ז, עמ' 297
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 204.
- ^ ראשי האסתיקלאל בסוריה מגייסים עזרה למקרה של "משבר" בא"י, משמר, 24 באוקטובר 1945
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 299, הערה 150.
