פורטל:הציבור החרדי/מאמר נבחר/12
העדה החרדית היא ארגון הכולל מספר קהילות חרדיות בישראל, המתייחדות בהתנגדותם לציונות ולשיתוף פעולה עם מדינת ישראל ומוסדותיה. מבחינה רעיונית, אנשי העדה החרדית מחשיבים עצמם כממשיכי דרכם של בני היישוב הישן בקיום אורח חיים מתבדל וסגור.
העדה החרדית מהווה מיעוט קטן מתוך כלל הציבור החרדי. יש קושי להעריך את גודלה בגלל העדר רישום פורמלי כלשהו, טשטוש הגבולות בינה לבית קבוצות אחרות בחברה החרדית ועזיבה של יחידים וקבוצות. לפי הערכות מספרם של אנשי העדה החרדית הוא בין 15,000 ל-40,000 נפש. היא מפורסמת גם בשל גוף הכשרות שלה, "בד"ץ העדה החרדית", שהוא מערכת הכשרות הפרטית הבולטת ביותר בישראל.
העדה החרדית בולטת בהפגנות שאנשיה עורכים, בפרט נגד חילולי שבת בירושלים ונגד חילול קברים ועוד.
בראשית ימיה הונהגה במנדט הבריטי חוקת הקהילות, שקבעה כי לכל עדה בארץ זכות לניהול עצמי. את היהודים ייצגה כנסת ישראל. כאשר הרבנות הראשית לארץ ישראל, בראשות הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הוכרה כסמכות הדתית עבור היהודים. בגוף זה היה רוב גדול לציונים והציבור החרדי נחלק כיצד יש להתייחס לכנסת ישראל. הרב יוסף חיים זוננפלד הוביל קו שתבע בידול מוחלט. בעקבות ניצחון הציונים בבחירות לוועד הלאומי פרשו ממנו אנשי אגודת ישראל שקיבלו הכרה כקבוצה נפרדת ב"ועד העיר האשכנזי". בשנת 1936 התאחדו בתי הדין של הפרושים ושל החסידים והוקם ארגון העדה החרדית, שתפס את מקומו של ועד העיר האשכנזי כארגון המיצג את החרדים הלא־ציונים בירושלים.
חילוקי הדעות החריפים בין אנשי אגודת ישראל ואנשי היישוב הישן החריפו, וקבוצת קנאים מהעדה החרדית בראשות הרב עמרם בלוי, אחיו של משה בלוי, הקימו בשנת 1935 קבוצה חדשה בתוך העדה החרדית בשם "חברת החיים", אשר בשנת 1938 שינתה את שמה לנטורי קרתא.