ועד העיר האשכנזי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ועד העיר האשכנזי (תרע"ז-תש"ה; 1917-1945) היה ועד אלטרנטיבי לועד העיר ליהודי ירושלים שאיגד תחתיו את הקבוצות היהודיות האורתודוקסיות הלא ציוניות בעיר ירושלים. הוועד סבל מראשיתו מסכסוכים פנימיים ופילוגים שנבעו מריבוי סיעות. הסיעות המרכזיות שהרכיבו את הועד היו: סיעת אגודת ישראל הירושלמית, והסיעה ההונגרית, עליה אף נמנו רבני הוועד רבי יוסף חיים זוננפלד ורבי יוסף צבי דושינסקי. הועד נלחם רוב שנותיו על הכרה בעצמאות מוסדותיו ואי כפיפות למוסדות הציוניים. כמו כן הוועד לא הכיר ברבנות הראשית כבא כוחו, וייסד מערכת רבנות נפרדת, הכוללת בית דין, כשרות, שחיטה, עירובין ומקוואות עצמאיות.

אף שהשם "העדה החרדית" ליווה את הוועד מעת ייסוד בד"צ העדה החרדית בשנת תרפ"א (1921), היה זה שם לוואי לא רשמי. השם הפך לרשמי בעיקר לאחר הפילוג הסופי והשתלטות הסיעות האנטי-ציוניות על הוועד, ודחיקת אנשי אגודת ישראל, אז הפך הועד ל"העדה החרדית" בהרכב הנוכחי המייצג את הקהילות החרדיות המתנגדות לשיתוף פעולה גלוי עם מדינת ישראל ומוסדותיה.

הודעת הכנה לבחירות לועד העיר האשכנזי
בחירות ועד העיר האשכנזי

רקע

עד תחילת המאה ה-19, התקיים היישוב היהודי בארץ ישראל בעיקר על ידי בני יהדות ספרד, שהקימו קהילות בירושלים, חברון, טבריה, צפת ויפו. ראשי העדה קיבלו סמכויות מנהליות שחלו על כל יהודי הארץ, אף האשכנזיים שבהם. בראש ועד העדה הספרדית בירושלים, שעל פי המסורת ראשיתו בהנהגת הרמב"ן, עמד ראש חכמי ירושלים שבהמשך כונה בתואר הראשון לציון. נושא משרה זו הוכר החל משנות הארבעים של המאה ה-19 כחכם באשי, והיה לנציגו המוסמך של היישוב כולו כלפי השלטונות העות'מאנים ונחשב כסמכות עליונה בכל ענייני הדת היהודית. סמכות זו העלתה את החכם באשי על פני רבנים אחרים וגם את מעמד העדה הספרדית על פני עדות אחרות.

לאחר עליית תלמידי הגר"א, החלה בשנת תקע"ו הקהילה האשכנזית להתפתח בירושלים, עד להקמת המוסדות על ידי רבי שמואל סלנט. רבי שמואל פעל רבות להכרת השלטון העות'מאני בקהילה האשכנזית כעדה נפרדת, ובהנהגתו זכתה העדה לאוטונומיה מסויימת בחיי הקהילה, בין היתר בזכות הסכמי הקפיטולציות. אוטונומיה זו נשלטה מאוחר יותר על ידי ראשי הוועד הכללי כנסת ישראל.

בשנת תרנ"ה ניסו לאחד בין הקהילות הספרדיות והאשכנזיות בכינון וועד משותף "ועד האחדות לבני ישראל". אנשי תנועת ההשכלה היו ממניעי האיחוד, וזכו לגיבויו של רבי שמואל סלנט בתנאי שיסכימו לכך גם רבי יהושע לייב דיסקין ורבי שניאור זלמן מלובלין. שני האחרונים סירבו להצעה וכך היא בוטלה.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה סבל היישוב היהודי מאוד ממחסור, גירושים, תחלואה ותמותה. בשנים אלו שרר רעב בארץ ישראל, רעב שהורגש ביותר בקרב בני היישוב הישן שהתפרנסו מדמי החלוקה, חלוקה שפסקה כמעט לחלוטין בתקופת המלחמה. לפי ההערכה, במלחמת העולם הראשונה, נספו כשליש (כ-15,000) מיהודי ירושלים מרעב ומגיפות, רובם בני היישוב הישן[1].

עם פרוץ המלחמה ירד כוחו של היישוב הישן בראשות הועד הכללי, בעיקר בשל ניתוקו ממקורותיו הכספיים. חוגי היישוב החדש בירושלים, שבלטו בנושאי חינוך ורפואה, התפתחו ותפסו מקום מרכזי בהנהגת העיר ובשליטה על כספי הסיוע. כבר עם תחילת המלחמה התגבשו אנשי היישוב החדש לקבוצה שכללה משכילים ספרדים ואשכנזים כאחד, ופעלה כגוף סיוע ליהודי העיר, ויצרה עבורם מקומות תעסוקה.

המלחמה גרמה למעין קריסת מוסדות הקהילה האשכנזית, ולמעשה אלו חדלו מלהתקיים. לחלל זה נכנסו ראשי היישוב החדש למשימת "כיבוש הקהילות". עוד בטרם סיום המלחמה פרסם שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, ב-2 בנובמבר 1917 (י"ז בחשוון תרע"ח) את הצהרת בלפור, ובו הכריז כי בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מתן ההצהרה היה הישג מדיני חסר תקדים של התנועה הציונית: מעצמה עולמית כמו בריטניה הסכימה למעשה לפרוש את חסותה על התנועה הציונית ולסייע לה במימוש מטרתה העיקרית. הצהרה זו נתנה גושפנקה רשמית להסתדרות הציונית, ועל ידה היא הפכה לנציגה הרשמי של הישוב היהודי בארץ.

כינון ועד העיר האשכנזי

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ועד העיר ליהודי ירושלים

עם סיום השליטה העות'מאנית בירושלים, הביקוש לגוף מרכזי שידאג לספק את צרכיה החיוניים של הקהילה היהודית בירושלים גבר, הוועד הכללי לא היה מאורגן לכך[2], ואילו ד"ר יעקב טהון וראשי היישוב החדש ערכו בירושלים כינוס ייסוד לגוף שכזה ב-12 בדצמבר 1917, מספר ימים לאחר שנכבשה העיר בידי הבריטים[3]. אל הכינוס הוזמנו 16 אישים ידועים מהיישוב, שהחליטו יחד על הקמת וועדת בחירות שהופקדה לייסד את גוף ההנהגה המרכזי, שיהיה מיועד לכלל העדות והחוגים מהיישוב הישן והחדש בעיר, וידאג לצורכיהם החיוניים. וועדת הבחירות הורכבה משלושה נציגי מייסדי הוועד, ועוד 27 נציגי הוועדים והארגונים שלהלן: ועד העדה הספרדית בירושלים (חמישה נציגים), "הוועד הכללי" (חמשה נציגים), הסתדרויות "ירושלים", "המזרחי", "האזרח", "הלאומיים-הרדיקלים", "הפועל הצעיר" ו"פועלי ציון" (נציג אחד מכל הסתדרות), "אגודת המורים", "אגודת הפקידים", "אגודת מרכז", "אגודת בעלי המלאכה", ו"אגודת השמשים והסופרים" (נציג אחד מכל אגודה), "הצעירים הספרדים", "הצעיר הא"י", המכבים הקדמונים, "המכבי", בני ברית ואגודת אחוה (נציג אחד מכל ארגון)[4].

למעשה, שיטת בחירת הנציגים נקבעה על ידי המייסדים, שלא חפצו בבחירה דמוקרטית מושלמת, מאחר ובבחירות כאלו יזכו בני היישוב הישן ברוב, לכן הם קבעו מספר נציגים שמור מראש לכל איגוד, כך שלא יבוא יתרונם המספרי של היישוב הישן לכדי ביטויי[5].

בתגובה לצעדים אלו, הקימו נציגי הוועד הכללי, עוד קודם קיום הבחירות, ועד חדש בשם ועד העיר האשכנזי[6]. וועד זה הורכב גם מנציגי כולל שומרי החומות ואנשיו של רבי יהושע לייב דיסקין, שהיו יריבים עם הוועד הכללי לפני מלחמת העולם. המתונים שבהם ראו את תפקיד הועד כמייצג האינטרסים של העדה האשכנזית מול ועד העיר ליהודי ירושלים, ואילו הניציים שבהם ראו את תפקיד הועד כמגן המוסדות וכתריס בפני ועד העיר ליהודי ירושלים, וכן כמייצגי העדה האשכנזית בפני הממשלה וגופים בינלאומיים[7]. הבדלי גישות אלו היו מהותיים ביותר, כאשר נציגי הועד הכללי לא הצליחו להשפיע מרוחם המתונה על הצד הניצי[8].

תקנות היסוד של הוועד היו: 1. הכרה בסמכות התורה וקבלת מרותם של רבי יצחק ירוחם דיסקין ורבי יוסף חיים זוננפלד. 2. זכות לבחור ולהיבחר רק לגברים. 3. זכות בחירה רק למכיר בעקרונות הנ"ל[9].

באסיפת המייסדים הוחלט על קיום בחירות בחודש אדר, במקביל לבחירות של ועד העיר ליהודי ירושלים, שם ניתנה זכות בחירה לנשים לבחור ולהיבחר, ואשר ניהלו מסע תעמולה נגד עצם קיום הועד האשכנזי[10].

בתחילת חודש מרץ 1918 נערכו בחירות בהשתתפות כ-3,000 מתושבי ירושלים, שבחרו לוועד נציגים מהעדה האשכנזית. בין הנבחרים למועצת השבעים של הועד האשכנזי היו גם משכילים וחילונים, כמו ישעיהו פרס, נפתלי וייץ,

בכ"ד בניסן תרע"ח נבחר הועד המצומצם של ועד העיר, בראשות הרב דובער אפשטיין[11], וסגנו נפתלי וייץ. כמזכיר נבחר ראובן שלמה יונגרייז[12].

הוועד פעל באמצעות שני גופים: "מועצת השבעים" שמנה 70 נציגים, ו"מועצת הכ"ג", שמנה 23 נציגים. "מועצת הכ"ג" ניהל בפועל את ענייני הקהילה האשכנזית בהתאם למדיניות שקבעה "מועצת השבעים", ויישם את החלטותיו באמצעות וועדה של שבעה נציגים מחבריו, שהתכנסה אחת לשבוע ומסרה ל"מועצת השבעים" דו"ח מפורט על פעילותה.

ניסיונות איחוד בין שני הוועדים לא צלחו, בשל חילוקי דעות ביניהם, לדוגמה אודות השפה העברית, זכות בחירה לנשים, מיסים ושחיטה.

נציגי הועד הכללי לא היו מרוצים מהתנהלות ועד העיר האשכנזי, בעיקר מהתנהלות המזכיר ראובן שלמה יונגרייז, וחדלו לשתף פעולה עם הועד[7]. בח' באב תרע"ח התכנסו להחליט על ייסוד ועד אשכנזי חדש שישתף פעולה עם ועד העיר ליהודי ירושלים[13]. ועד זה אכן קם מאוחר יותר בשם זהה "ועד העיר האשכנזי"[13], או בשם דומה "ועד העדה האשכנזית"[14], או "ועד עדת ירושלים"[15] זאת כדי ליצור בלבול בקרב הציבור[13].

בחודש ניסן תרע"ט התקיימו בחירות שניות לועדי העיר, כאשר הוועד השלישי מצטרף אליהם "ועד העיר האשכנזי" החילופי. בבחירות לועד העיר האשכנזי השתתפו 1791 בוחרים, ולאחריהם נדדו רוב נציגי הועד הכללי ל"ועד העיר ליהודי ירושלים", אך חלקם נבחרו במקביל לשני הועדים[16]. הועד החילופי שכיהן כגוף בתוך ועד העיר ליהודי ירושלים - פעל בהמשך בעיקר לבסס את מעמד הרב קוק והרבנות הראשית בקרב היישוב הישן, ולא כגוף עירוני כשאר ועדי העיר[14]. במקביל הוקם הסניף הירושלמי של תנועת אגודת ישראל העולמית, וחבריו נמנו על ועד העיר האשכנזי והיו בו כוח משמעותי.

פעולות הוועד

בשונה מוועד העיר ליהודי ירושלים - לא היה הועד האשכנזי בעל אמצעים להחזיק את מוסדותיו, לצורך כך נשענו המוסדות על תרומות מחוץ לארץ או ממסי חבר שהטילו על חברי הוועד[17].

דפוס פעילות הוועד היה שונה מאוד באופיו מועד העיר ליהודי ירושלים, שבעוד שהוא שימש כסוג עירייה יהודית לכל דבר, שימש הועד האשכנזי בעיקר כאוטוריטה דתית בענייניה הציבוריים והפוליטיים של ירושלים, ופחות בעניינים הניהוליים של החיים השוטפים בעיר. הוא סיפק לתושבים שירותי רבנות, כשרות, נישואין וגירושין. כמו כן שמרו על מעמד ההקדשות בהם שכנו מוסדות הדת, שלא יעברו לשליטת ועד העיר ליהודי ירושלים, ובכך שמרו על עצמאות תלמודי התורה והישיבות[18]. אולם אנרגיה רבה הושקעה במאמצים לקבל הכרה ממשלתית בועד כבא כח היהדות החרדית בארץ, מאמצים שזכו להצלחה חלקית בלבד. הישגים דלים אלו, לצד מאבקי הרבנות, השחיטה והיציאה מהבית הלאומי, עוררו ביקורת בקרב חלק מהציבור[19].

מאוחר יותר, לאחר ההכרה הממשלתית כבא כח עצמאי, התפתח הועד גם בתחום החינוך: רבי בן ציון ידלר ייסד את בית הספר בית יעקב הישן[20], שהיה למעשה מוסד החינוך הראשון שנועד מלכתחילה לציבור הירושלמי הקנאי. שנה לאחר מכן, בתרפ"ח, כבר ניהלה אגודת ישראל 11 מוסדות תלמוד תורה, ובהם למדו כ־800 ילדים[21]. לצידם הפעילו אנשי היישוב הישן בירושלים, עוד 26 תלמודי תורה שלא במסגרת אגודת ישראל. כשנה מאוחר יותר כבר ניהל ועד העיר האשכנזי גם עירוב עצמאי[22].

המאבק על הרבנות

הקמת משרד הרבנות לעדת ישראל בירושלים

לאחר פטירת רבי שמואל סלנט מונה רבי חיים ברלין לרב העיר מטעם הועד הכללי. לאחר פטירתו בשנת תרע"ג, ובעקבות מלחמת העולם הראשונה, לא מונה רב רשמי במקומו. בפועל היישוב הישן הונהג על ידי רבי יוסף חיים זוננפלד ורבי יצחק ירוחם דיסקין, לצד בתי הדין פרושים וחסידים. כאמור בשל המלחמה ירד קרנו של הועד הכללי והוא לא הצליח למנות שוב רב מטעמו.

בכ"ב בטבת תרע"ח הציע רבי צבי פסח פראנק למנות את הרב אברהם יצחק הכהן קוק לרב העיר מטעם הועד הכללי[23]. היו כמה נסיונות למנותו מטעם ההסתדרות הציונית, אך משאלו נכשלו, קידמו נציגי הועד הכללי את היוזמה לבדם. שאר חברי "ועד העיר האשכנזי" התנגדו להצעתם. מתחילה סירב הרב קוק להיענות להזמנה ללא הזמנת "ועד העיר האשכנזי"[24], וכשכבר הביע את הסכמתו למינוי, הוא לא מיהר להגיע לירושלים.

מאוחר יותר, בי"ח בחשון תרע"ט, הקימו נציגי "ועד הצירים" בראשות חיים וייצמן את "משרד הרבנות לעדת ישראל בירושלים", בהרכב רבי חיים משה אלישר, רבי דוד ליפמן שובקס, רבי צבי פסח פרנק, רבי דוד פאפו, רבי פישל ברנשטיין, רבי בנימין אלקוצר, רבי יונה ראם ורבי אליהו משה פאניז'יל. "משרד הרבנות" נוסד כדי להוות המייצג הדתי של היהדות הארץ-ישראלית, ובית הדין הגדול לערעורים על פסקי דין של כלל בתי הדין בירושלים. תיכף לאחר הפרסום פעל "ועד העיר האשכנזי" מול השלטון הבריטי לבל יכיר באופן רשמי במשרד הרבנות, ושלא יוגבלו סמכויות רבנים אחרים לערוך נישואין. המשרד תוקצב מכספי הסיוע של הג'וינט. לאחר זמן הפסיק הג'וינט את תמיכתו, והרבנות נשארה כמעט ללא מקור תקציבי[25]. ועד העיר ליהודי ירושלים הפסיק לתמוך בו וראשיו לא ראו תועלת מקיומו.

הכתרת הרב זוננפלד והקמת בד"ץ העדה החרדית

בתגובה לצעדים אלו, החליטו ב"ועד העיר האשכנזי" למנות את רבי יוסף חיים זוננפלד לרב העיר, אולם הוא סירב.

בצעד נוסף ייסדו בכ"ג בתמוז תרע"ט את בד"ץ העדה החרדית, בראשות רבי משה נחום ולנשטיין, רבי יצחק פרנקל ורבי מרדכי לייב רובין. למעשה הרב ולנשטיין והרב פרנקל היו היחידים מבין בתי הדין שהיו בשליטת הועד הכללי שלא הצטרפו למשרד הרבנות, כך שמרכז השליטה של הועד הכללי הצטרף לועד העיר ליהודי ירושלים, ומיעוטם נותרו בועד העיר האשכנזי.

בחודש אב תרע"ט נודע כי הרב קוק החליט למסעו לארץ בכדי לקבל את המינוי המיועד. במאמץ אחרון למנוע זאת ניסחו בועד העיר אשכנזי מכתב חתום על ידי הרב זוננפלד והרב דיסקין והדיין מפאפא וחברי הבד"ץ, בו הם הבהירו בפניו שההזמנה לא היתה על דעתם, ושיש מהציבור המוחים נגד ההזמנה, והם מייעצים לו שיגיע בתחילה ליפו, ושם ידרוש ויחקור אם המינוי מקובל על הכל או לא. מצידו אמר הרב קוק בבואו לארץ שאינו בא לירושלים כרב אלא כתושב מן המנין[26]. אולם לאחר הקמת בית משפט השלום העברי בניגוד לדעתו, קיבל הרב קוק את המינוי באופן רשמי בתאריך ח' טבת תר"פ.

עם פרסום המינוי פרצה מחלוקת חריפה בתוך הציבור החרדי בירושלים, כאשר המתונים יותר צידדו בעמדת הועד הכללי וועד העיר ליהודי ירושלים ותמכו בהרב קוק, והקיצונים יותר, ובתוכם רוב מנהלי הכוללים פרושים וחסידים התנגדו למינוי[27] צידדו בעמדת ועד העיר האשכנזי והתנגדו לו.

תקופה קצרה לאחר מכן הופעל שוב לחץ רב על הרב זוננפלד, ובגזירת הרב דיסקין שהיה מבוגר ממנו - הוא קיבל עליו את המינוי. מעתה היה לכל ועד רב-עיר ובית דין משלו, הרב קוק מטעם ועד העיר ליהודי ירושלים והועד הכללי המסונף לו ולצדו משרד הרבנות, והרב זוננפלד מטעם ועד העיר האשכנזי ולצדו בד"ץ העדה החרדית.

הקמת הרבנות הראשית

בשנת 1920 מונה הרברט סמואל למשרת הנציב העליון מטעם המנדט הבריטי על ארץ ישראל והגיע לארץ ב-30 בינואר 1920. בבואו עסק בין היתר להגדרת מעמדו של היישוב היהודי. לאחר דיונים החליט להקים מוסד רבני עליון, שינהיג את ענייני היהדות בארץ. לאחר דיונים ממושכים סביב שאלת דרך בחירת הרבנים, ויחסי הייצוג בה, הוחלט על הקמת גוף בוחר ששני שלישים מאנשיו יהיו רבנים, ושליש יהיו נציגי ציבור מרחבי הארץ. לועד העיר האשכנזי הוקצו 8 רבנים מתוך 68, ונציג אחד בגוף הבוחר. אך הללו סירבו להשתתף בתכנית, ואף בקשו מהממשלה המנדטורית שסמכות הרבנות לא תוטל עליהם[28], בקשתם זו התקבלה ב-17 בפברואר 1921, ונקבע כי סמכות הרבנות תוגבל רק לאלו הרשומים בפנקס הועד הלאומי של כנסת ישראל בלבד.

ועידת היסוד של הרבנות הראשית נקבעה לתאריכים י"ד-ט"ו באדר א' ה'תרפ"א, 22-24 בפברואר 1921. קודם ההקמה הכריזה אסיפת רבנים בראשות הרב זוננפלד והרב דיסקין על יום תפילה וצום כללי ביום י"ג באדר א', יום לפני תחילת הועידה[29]. בתי הדין האחרים פרסמו קריאה להימנע מלצום ביום זה, ואף כינסו עצרת תמיכה ברב קוק[29]. למעשה בועידת היסוד באו רק 34 רבנים מתוך ה-68 שהוזמנו.

בהתכנסות הגוף הבוחר נבחרו על פי הצעתה של הוועדה שני רבנים ראשיים: האחד אשכנזי - הרב אברהם יצחק הכהן קוק, והשני ספרדי - הרב יעקב מאיר. כך הוקמה הרבנות הראשית, בחסות שלטונות המנדט הבריטי, במקום תפקיד החכם באשי שהתקיים תחת השלטון העות'מאני. בנוסף, מונתה מועצת רבנות בת ששה חברים: שלושה אשכנזים ושלושה ספרדים. לצד מועצת הרבנות נבחרו שלושה יועצים חילוניים, שסמכותם הייתה לא מוגדרת, אך ביטאה את דרישות הציבור להתאמת ההלכה לתנאי הזמן[30][31]. בהמשך התבטל מעמדם של היועצים החילונים[32].

לאחר ההקמה פנה הרב קוק במכתב להרבנים זוננפלד ודיסקין וביקש מהם להצטרף אליו, ומשלא נענה היו מאנשיו שפירשו את שתיקתם כתמיכה בהקמת הרבנות ואף פרסמו זאת ב"הארץ". בתגובה לפרסום - פרסם מזכירם הרב שמואל לנדא: "נצטוויתי מאת הגאונים הרי"י דיסקין והרי"ח זאנענפעלד שליט"א, להכחיש בשמם את הידיעה שנתפרסמה ב"הארץ" גליון קמ"ט, כי הם הסכימו ליסוד "בית משפט עליון דתי כללי" בנשיאות הרב קוק, ולפרסם כי הם לא קבלו שום ידיעה מהרב קוק בנוגע לבית משפט דתי עליון, ואילו היה מודיעם מזה בודאי שהיו מתנגדים ניגוד גמור, בהיותו דבר הנוטה יותר לחוקי העמים ומתנגד לדין תוה"ק... הם רק קבלו מכתב חתום מהרב קוק בבקשה להתייחס באהדה למפעלו, בתוספת ביאור בע"פ ע"י שליחו שכוונתו לייסד ועד רבנים לבד, וגם ע"ז כמו על יתר פעולותיו לא נתנו לו שום הסכמה והבעת אימון"[33].

בתאריך 1 במאי 1924 פרסמה הממשלה תיקון לפקודת ניהול ורישום ההקדשות, בו נאמר כי כל ההקדשות שנרשמו בעבר מול קאדי מוסלמי לפני שנת 1922 - יהיו נתונים לשיפוטה של הרבנות הראשית, מה שהעביר אוטומטית את ההקדשות של ועד העיר האשכנזי לשיפוט הרבנות הראשית. כדי להיחלץ מכך נרשמו מחדש ההקדשות בפני קאדי מוסלמי, לאחר שהחוק אינו חל על מי שנרשם לאחר 1922.

נסיונות תיווך בין הצדדים

תנועת אגודת ישראל העולמית לא ראתה בעין יפה את חבירת הסניף המקומי לוועד העיר האשכנזי ולרבנים ההונגרים שהובילו קו מיליטננטי. בראייתם דבר זה שרף את הקשרים עם הגורמים המתונים בוועד הלאומי, ובכך למעשה איבדה את האפשרות לקבלת תקציבים מהסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית. כדי לשנות את המדיניות הציע רבי יחזקאל ליבשיץ, נשיא אגודת הרבנים בפולין, לפתוח במשא ומתן עם ראשי תנועת המזרחי על שיתוף פעולה בפעילות שניהלו שתי התנועות בארץ ישראל, אך הצעתו נדחתה, כשבאגודת ישראל סירבו אפילו לדון בהצעתו[34].

מאוחר יותר ניצלה אגודת ישראל את נסיעתו של האדמו"ר רבי רבי אברהם מרדכי אלתר מגור לארץ ישראל בכדי לנסות ולפשר בין שני הפלגים הנצים[35]. הרבי מגור הגיע לארץ בז' בניסן תרפ"א, ונפגש עם הרב זוננפלד ועם הרב קוק, אך ללא הצלחה של ממש. בדרכו חזרה כתב מכתב ארוך למקורביו עם תיאור מצב המחלוקת בירושלים. גורמים קיצוניים אף השמיצו את הרבי מגור על פגישתו עם הרב קוק ונסיונו להגיע לפשרה[36].

במהלך הכנסייה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל שהתקיימה בחודש אלול תרפ"ג בוינה, הוחלט על ניסיון נוסף להגיע לידי פשרה, בשיגור משלחת רבנים בראשות האדמו"רים רבי אברהם מרדכי אלתר מגור ורבי יצחק זליג מורגנשטרן מסוקולוב ורבי חנוך הניך הכהן מבנדין. בשוב המשלחת לפולין מסר האדמו"ר מסוקולוב דו"ח מפורט בפני הרבנים. בדו"ח הוא מתאר את עיקרי המחלוקת בראייתו:

"עיקר המחלוקת נובעת מהבדלי שיטה ובהתייחסות למצב במדינה. הרב זוננפלד הוא איש צדיק, מזקני גדולי התורה בירושלים ובעל הסמכות המקובלת ביותר בין החרדים, כיוצא ארץ אונגרין ותלמיד מובהק של הכתב סופר - מחזיק הוא בשיטת החתם סופר הגורסת שיטה של יהדות טהורה ומזוקקת. וויתוריו והתפשרותו של הרב קוק עם החפשים הם למורת רוחו של הרב זוננפלד, אולם בעיקר הוא מתנגד לגוף הזה שנקרא משרד הרבנות בכלל ולמינוי רב ראשי בפרט. החתם סופר זי"ע בשעתו סירב לקבל את המינוי של הרב הכולל של המדינה, ויצא נגד זה בכל תוקף. גדולתו וגדלותו של רב בישראל נמדדת על ידי גדלותו בתורה ובמעשים ובמדות, ולא על ידי ההכרה הרשמית וגודל המדינה בה הוא מכהן בתואר רב ראשי. כל שכן הדבר בירושלים עיר הקודש, אשר מינוי כזה אינו מצטמצם רק בתחומה של ירושלים או אפילו של ארץ ישראל כולה, אלא זהו מינוי כלל ישראלי, הרי הנבחרים צריכים להיות מוכרים על כל העולם היהודי. על אחת כמה וכמה שאסור ליצור משרד רשמי הקשור עם השפעה וזיקה ממשלתית, וזאת אפילו אם נניח שבהווה אין המצב כל כך מדאיג, הרי העתיד צופה בתוכו סכנות רבות ממשרד כזה..."

"לעומת זאת, הרב קוק, על אף היותו תלמיד חכם מלא וגדוש במקצועות שונים וגם נואם מצויין, איננו יכול להיחשב כממלא מקום וממשיך דרכם של הגאונים והצדיקים של הדורות הראשונים. הרב קוק מקושר כבר עם רוח הזמן ומדבר גדולות על תחיית עמנו, ולמרות הירידה המוסרית הדתית של דורנו רואה הוא בעיני רוחו תחיית הלאום וכדומה, והוא מועיד לרבנות הראשית תפקיד חשוב בתהליך זה..."

"עמדה ושיטה ממוצעת מצאנו אצל חלק מאבות בית דינו של הרב קוק, המורכב מהגרצ"פ פרנק והר"י ראם (פרושים); ומר"פ ברנשטיין ור"ד שובהקס (חסידים). חלק זה של חברי הבד"צ מסכים לשיטתו של הרב זוננפלד, וההתקרבות אל החופשים היא למורת רוחם, גם הם מתנגדים לרבנות הראשית במתכונתה, אף על פי שהם עצמם מכהנים חברים בה. אלא שלפי דעתם עדיף להיות בפנים ולתקן כל מה שאפשר מאשר להשתמש בקנאות ובמחלוקת. והם מציינים כהישג את דבר ההכרה הרשמית של רב ראשי אשכנזי, שהיה שמור עד עכשיו רק לחכם באשי הספרדי. אולם למרות הצגת הדברים ברוח זו כאילו להצדיק את דבר הצטרפותם לרבנות הראשית, מודים גם הם שהמניעים העיקריים היו מטעמים גשמיים, וברגע שנימוק זה ייעלם מוכנים הם לצאת ממשרד הרבנות..."

ההשתתפות בכנסת ישראל

אספת הנבחרים

לאחר הצהרת בלפור החליטו ראשי היישוב החדש להקים גוף שיהווה סמכות ייצוגית מול שלטון המנדט הבריטי. ביוזמתו של בצלאל יפה התכנסו נציגי היישוב והחליטו על הקמתה של אספה מכוננת לתכנון הגופים הנבחרים ודרך בחירתם. האספה המכוננת הראשונה התכנסה ביפו, ב-2-5 בינואר 1918 (תרע"ח) בהשתתפות 42 נציגים. האספה בחרה כיושב ראש את ד"ר יעקב טהון והחליטה בין השאר על הקמת מסגרת ארגונית בשם כנסת ישראל שתכלול את כל היישוב בארץ ישראל - הוחלט על בחירת ועד מייצג, "הועד הזמני ליהודי ארץ ישראל", שמטרתו לארגן בחירות ל"אספה מייסדת" - היא אספת הנבחרים, אספה שתבחר את הוועד הלאומי - הרשות המבצעת.

לאחר כמה אספות מכוננות הוחלט על קיום בחירות לאספת הנבחרים בתאריך א' באייר תר"פ (19 באפריל 1920). במהלך הדיונים בלטה דרישת הנשים לזכות בחירה והתנגדות הגופים החרדיים לכך. ועד העיר האשכנזי הטיל וטו מראש על עצם ההשתתפות בבחירות באם תהיה זכות בחירה לנשים, ומאידך החוגים המתונים יותר בהנהגת הרב קוק והרבנות הראשית זימנו אספת רבנים מיוחדת להכריע בשאלה זו[37]. מהאספה שהתקיימה בכ"ו בניסן יצאה הקריאה לביטול זכות הבחירה לנשים, בנימוק שמתן זכות בחירה לנשים ימנע "מניעה נפשית עמוקה" מרוב הציבור להשתתף בבחירות. משנוכחו שקריאתם לא התקבלה וניתנה זכות הבחירה לנשים, קבעה הרבנות הראשית כי על כל הגברים להשתתף בבחירות בקלפיות מיוחדות, ומאידך הנשים לא ישתתפו. מסיבה זו ביקש הרב קוק מראשי היישוב שיספרו את הקולות שבקלפיות המיוחדות החרדיות - כל קול כהצבעה כפולה, ובקשתו זו התקבלה. לעומתם ועד העיר האשכנזי אסר על ההשתתפות בבחירות אלו[38].

בכינוסה הראשון של האספה, בכ"ה בתשרי תרפ"א, נבחרו ועדות העבודה של האספה והוקם הוועד הלאומי הראשון, בו כיהנו 38 חברים, ואלו הגישו בקשה לנציב העליון הבריטי סר הרברט סמואל להכיר בהם כבא כוח הציבור היהודי במדינה. מאידך ועד העיר האשכנזי פעלו באמצעות ד"ר דה האן שלא יכיר בכנסת ישראל הכרה אבסולוטית. הנציב אכן הכיר בכנסת ישראל אך בהסתייגות שאין הכרה זו מונעת מכל יחיד או ציבור לבוא לפני הממשלה בכל דבר אשר ימצאו לנכון[39].

היציאה מהוועד הלאומי

פסק הדין המורה לצאת מהוועד הלאומי

במושב השני של אסיפת הנבחרים שהקיים בשנת תרפ"ב (1922) דנה מליאת האספה בתוכן "חוקת הקהילות" שהציג הוועד הלאומי. בחוקה זו ניסה הוועד הלאומי לקדם הכרה של המנדט הבריטי בו כנציגו הבלעדי של היישוב היהודי בארץ ישראל. תכליתה של הכרה זו היא להקנות לוועד הלאומי סמכות משפטית כדי שתהיה לו הלגיטימציה לחוקק חוקים ולהטיל מיסים על היישוב היהודי בכללותו[40]. לחוקה זו התנגדו צירי הוועד הכללי והמזרחי ושאר צירי הימין בתוך אסיפת הנבחרים, בעיקר על רקע המאבק על זכות הבחירה לנשים בארץ ישראל, ועל רקע החלשת כוחה של הרבנות בחוקה. מאידך אף ועד העיר האשכנזי מבחוץ פעל לדחיית החוקה, שביקשה בין השאר לחייב את כל היהודים בארץ להיות כפופים אליה[41], ובשיאו של מאבק זה נרצח מזכיר הועד יעקב ישראל דה האן קודם נסיעתו ללונדון[42].

אולם, בשל פעילותו של ועד העיר האשכנזי, נציגי המנדט הבריטי סירבו לאשר את החוקה פעם אחר פעם, כיוון שחששו מההשלכות החברתיות והמשפטיות שייגרמו כתוצאה מכך. ראשית, חששו שועד העיר האשכנזי ועוד קהילות בארץ ישראל ידרשו גם הן חוקה שתוביל לאוטונומיה משלהן. שנית, נציגי המנדט הבריטי ראו בקהילה היהודית מפוצלת ומסוכסכת בינה לבין עצמה, זאת כאשר כאמור אף צירי הימין בתוך אסיפת הנבחרים דחו את החלטותיה, ולכן לא ראו בוועד הלאומי כמייצג את כלל היישוב היהודי[40]. בפועל אושרה החוקה רק בשנת תרפ"ה, באסיפת הנבחרים השניה, כאשר סר הרברט פלומר תפס את מקומו של סר הרברט סמואל כנציב העליון הבריטי[40], אם כי ממשלת המנדט עדיין לא הכיר בחוקה באופן רשמי.

בחודש טבת תרפ"ז (1926) הורה חבר הלאומים לממשלת המנדט להכיר בעצמאותו של ועד העיר האשכנזי[43]. רק בתחילת שנת תרפ"ח (1928) אושרה החוקה באופן סופי והתקבלה הכרה רשמית מטעם שלטונות בריטניה ב"כנסת ישראל" וב"וועד הלאומי", זאת תוך הכנסת מספר נקודות אותן בקשו 'ועד העיר האשכנזי' ו'אגודת ישראל' בירושלים. הללו בקשו בנוסף שבמקביל תוכר "העדה החרדית" כבא-כוח רשמי של הפלג שאינו משתייך לוועד הלאומי, בקשה שסורבה. אך החוקה תוקנה לבקשתם והיא אפשרה לכל החפץ בכך לצאת מהוועד הלאומי, ולא להיכלל ברשימת התושבים הסרים למרותו[44].

המהלך שימש גם את הבריטים עצמם, בכך שהנהיגו מדיניות של "הפרד ומשול". ההפרדה בתוך הארץ עצמה בין הוועד הלאומי לוועד העיר האשכנזי כאשר כל אחד נושא עינים אל הבריטים, יצר מצב שאף אחד משני הצדדים לא יכול היה להתנהל בלי סיוע ותמיכה של הבריטים[45].

מיד לאחר אישור החוקה הורו חלק מהרבנים בארץ ישראל[א] וגדולי הרבנים באירופה[ב] לצאת מהוועד הלאומי באמצעות מכתב בקשה מהוועד שיסיר את שמו מפנקס הבוגרים. כ-20,000 בוגרים שלחו "הודעות יציאה" מהוועד הלאומי, כאשר גם חלק גדול מתומכי הרב קוק והרבנות הראשית יצאו מהוועד הלאומי[46].

בכ"ג באב תרפ"ז ייסדו רבי צבי פסח פרנק ורבי פישל ברנשטיין קהילה חדשה לפורשי הוועד הלאומי בשם "עדת ישראל החרדית", זאת במקביל לקיומו של "ועד העיר האשכנזי"[47]. נסיונות שונים לאיחוד שני הקהילות המתנגדות לוועד הלאומי נכשלו, ואלו פעלו זו לצד זו, כאשר עדת ישראל החרדית זכתה לתמיכתה של תנועת אגודת ישראל בפולין[48], במקביל לשותפתה של "ועד העיר האשכנזי" בתנועת אגודת ישראל העולמית.

המאבק על השחיטה

הנהגת הרב דושינסקי ופילוג הוועד

לאחר פטירת הרב זוננפלד בשנת תרצ"ב היו 3 מועמדים לתפקיד רב העיר מטעם ועד העיר האשכנזי: 1. רבי מנחם מנדל זק מריגה כמועמד אגודת ישראל העולמית, הוא סירב לבסוף מחוסר רצונו להשיג גבולו של הרב קוק, זאת על אף חוות דעתו של רבי חיים עוזר גרודזנסקי שאין בכך השגת גבול. 2. רבי יואל טייטלבוים כמועמד הפלג הניצי בועד העיר האשכנזי. 3. רבי יוסף צבי דושינסקי (הראשון), שאכן נבחר לבסוף וכיהן כרב העיר מטעם הוועד ורבה של אגודת ישראל בארץ ישראל.

לאחר פטירת הרב זוננפלד החליטו ראשי אגודת ישראל לשנות במידה מסוימת את מדיניותה במספר דברים: היא אפשרה גם למתונים שלא הסכימו לפרוש מהוועד הלאומי להצטרף אל התנועה, וכן ניהלו משא ומתן על הכרה ברבנות הראשית, מה שלא הצליח בשל לחץ גורמים קנאיים על הרב דושינסקי[49]. בנוסף משלחת אגודת ישראל שהגיעה בשנת תרצ"ה הפרידה בין הסניף הירושלמי המיליטנטי לשאר סניפי אגודת ישראל[50].

עם זאת בבחירות לעיריית ירושלים שנערכו בתרצ"ה, הסכימו אף בוועד העיר האשכנזי לחבור אל ועד העיר הכללי כדי להשיג תוצאה מיטבית לכלל הציבור היהודי[51]. שיתוף פעולה פומבי זה של אגודת ישראל עם הוועד הביא להתארגנותה של קבוצת קנאים שדגלה בהתבדלות ברורה, בראשות רבי עמרם בלוי, בשם "חברת החיים", ואלו היוו אופוזיציה לוועד העיר. עם התמשכותו "המרד הערבי הגדול הכריז הוועד הלאומי בשנת 1938 על מגבית "כופר היישוב", שנועדה לשפר את ביטחונם של היהודים, והנהגת ועד העיר האשכנזי החליטה להשתתף ביוזמה. קבוצת חברת החיים פרסמה כרוז נגד שיתוף הפעולה וחתמה על הכרוז נטורי קרתא ומכאן והילך נקראו בשם זה.

בשנים הבאות היו לא מעט חיכוכים בין הסיעה הקנאית בועד העיר, לבין סיעת אגודת ישראל הירושלמית. ואלו החמירו בעת שהקנאים דרשו להחרים את השולחים בנותיהם לבתי ספר בהם לומדים בעברית, ואילו סיעת אגודת ישראל תמכה בבתי ספר אלו, בשל ריבוי העולים מפולין וגרמניה. הבד"ץ סירב להחרימם אך תמך בעמדה המתנגדת ללימודים בעברית[52].

בחודש סיון תש"א (1941), נערכה ועידה ארצית של צירי אגודת ישראל בפתח תקווה. ובכינוס היה רוב גדול לאנשי אגודת ישראל מחוץ לארץ ותומכיהם, ודחקו את רגליהם של אגודת ישראל הירושלמית. לכינוס הוזמן הרב פנחס עפשטיין מדייני בית הדין של ועד העיר האשכנזי, והיחס אליו היה שולי ומזלזל. הרב עפשטיין ראה ביחס אליו פגיעה בכבודו ויצא מהכינוס באופן הפגנתי. האירוע גרם למתח אדיר בין הפלגים בתוך ועד העיר האשכנזי, כאשר חלק מהחברים כמו יוסף שיינברגר פרשו כליל מאגודת ישראל, וחלקם בראשות משה בלוי ומשה פרוש ביקשו לשמור על האיחוד עם אגודת ישראל על אף דחיקת רגלי הסניף הירושלמי[53]. לאחר פרישה זו התארגנו מחדש הסיעות באגודת ישראל, הפעם ללא הפלג הקנאי, כשהסיעה הירושלמית השתלבה בסיעה המרכזית, אך לטענתה היא קופחה[54].

נקודת השבר אירעה בשנת תש"ה (1945) כשבבחירות לועד העיר האשכנזי סייע הרב דושינסקי לפסול את קולותיהם של 250 מאוהדי אגודת ישראל, בטענה שאחרו את המועד, מה שהוביל לכך שסיעת 'נטורי קרתא' קיבלה את רוב הקולות והשתלטה על הנהגת הועד, מה שהוביל לפרישתם של אנשי אגודת ישראל על כל פלגיהם באופן סופי מועד העיר האשכנזי[55]. בערך בתקופה זו הוגדרה ועד העיר האשכנזי כ"העדה החרדית" באופן רשמי, והיא פועלת מאז בארגון הנוכחי כמייצג הקהילות החרדיות המתנגדות לציונות ולשיתוף פעולה גלוי עם מדינת ישראל ומוסדותיה[56].

לקריאה נוספת

  • שלמה זלמן זוננפלד, האיש על החומה, חלק שלישי, ירושלים תשס"ו.
  • יעקב אבן-חן, הרבנות הראשית לישראל בעבר ובהווה, אב תשכ"ד.
  • הרב משה בלוי, עמודא דנהורא, מהדורת קרן רא"ם, ירושלים תשס"ח, עמ' 27-63.
  • מנחם מנדל גרליץ והרב יוסף משה סופר, מרא דארעא ישראל,

קישורים חיצוניים

ביאורים והרחבות

  1. ^ בין הרבנים שהורו לצאת מוועד הלאומי: רבי יוסף חיים זוננפלד, רבי יצחק ירוחם דיסקין, רבי איסר זלמן מלצר (ראש ישיבת עץ חיים), רבי משה קליערס (רבה של טבריה), רבי שלמה אליעזר אלפנדרי, רבי חיים שאול הכהן דוויק, רבי יעקב חי זריהן, רבי יעקב חיים סופר, רבי יוסף ידיד הלוי, רבי אליהו קלצקין (רבה של לובלין), רבי שלמה אלישיב, רבי אברהם אלישיב, רבי פנחס אפשטיין, רבי משה נחום ולנשטיין, רבי אברהם לייב זילברמן, רבי שלום אלשיך, רבי אליהו ילוז, רבי אברהם אמינוף, רבי משה יוסף הופמן, רבי מרדכי לייב רובין, רבי מרדכי דוד לוין, רבי דוד בהר"ן, רבי יהודה לייב הלוי אשלג, רבי אליעזר שולביץ, רבי שלמה זלמן זלזניק, רבי אריה לייב ברוידא, רבי משה פרנקנטל-שוחט, רבי דוד טיקטין, רבי שאול משה זילברמן, רבי זרח ראובן ברוורמן, רבי אברהם צבי הירש ברודנא, רבי בן ציון ידלר, רבי דוד יונגרייז, רבי ישראל יצחק רייזמן, רבי מאיר ועקנין.
    גם רבני הוועד הכללי קראו לפרישה מהוועד הלאומי, בראשם חברי הרבנות הראשית: רבי צבי פסח פרנק ורבי פישל ברנשטיין, וכן רבי יוסף גרשון הורביץ, רבי שמשון אהרן פולונסקי, רבי ישראל זאב מינצברג, רבי אליהו ראם, רבי מנחם נתן נטע אוירבך, רבי יחיאל מיכל טוקצינסקי ועוד.
  2. ^ החפץ חיים, האמרי אמת מגור, רבי מאיר שמחה הכהן, רבי אהרן מבעלז, רבי חיים עוזר גרודזנסקי, רבי יוסף רוזין, הרבי מסוקולוב, האהבת ישראל מויז'ניץ, רבי מנחם מנדל זק ורבי שלמה זלמן ברויאר.

הערות שוליים

  1. ^ נירמן.
  2. ^ ראו: מנחם פרוש, שרשרת הדורות בתקופות הסוערות, ירושלים תשס"א, חלק ד' עמוד 42.
  3. ^ שלמה זלמן זוננפלד, האיש על החומה, ירושלים תשס"ו, חלק שלישי, עמוד 75.
  4. ^ בארץ ישראל, בעיתון המזרחי, באתר עיתונות יהודית היסטורית
  5. ^ כך כתב ד"ר י. נורמן במאמרו בעיתון חדשות מהארץ מיום ג' בניסן תרע"ט: "במצב דהאידנא, למשל, בשעה שרוב התושבים של הישוב הישן הוא, אם נסכים לשלטון רוב נבחר, כי אז אין כל אפשרות לאלמנטים אחרים לשלוח באי כח, לא לאספה המייסדת, וגם לא לועדי הערים. מספר הקולות שהמועמד מן הישוב החדש היה מקבל לא היה מספיק לבחירתו, והשלטון היה נמסר כולו רק לידי הישוב הישן".
  6. ^ שלמה זלמן זוננפלד, האיש על החומה, ירושלים תשס"ו, חלק שלישי עמוד 77
  7. ^ 7.0 7.1 מנחם מנדל פרוש, בין החומות, ירושלים תש"ח, מדור שלישי עמ' 223-224.
  8. ^ שלמה זלמן זוננפלד, האיש על החומה, ירושלים תשס"ו, חלק שלישי עמוד 169
  9. ^ תקנות הועד באתר בידספיריט.
  10. ^ כרזת "אל הבחירה" נגד ועד העיר האשכנזי באתר בידספיריט.
  11. ^ בנו של רבי יחיאל מיכל אפשטיין.
  12. ^ אביו של רבי דוד יונגרייז.
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 שלמה זלמן זוננפלד, האיש על החומה, ירושלים תשס"ו, חלק שלישי עמוד 178
  14. ^ 14.0 14.1 מנחם מנדל פרוש, בין החומות, ירושלים תש"ח, מדור שלישי, עמודים 264-266.
  15. ^ מנחם פרוש, שרשרת הדורות בתקופות הסוערות, ירושלים תשס"א, חלק ו' עמוד 298.
  16. ^ כגון הרב זלמן רובין, שנבחר לסגן יו"ר ועד העיר ליהודי ירושלים, נבחר למועצת השבעים של ועד העיר האשכנזי.
  17. ^ ראו קריאתם להיות מן "העדה המשלמת", באתר בידיספיריט.
  18. ^ צבי הירש פרידמן, צבי חמד, קונטרס לח-מ, ניו יורק תש"כ, עמוד מא.
  19. ^ ראו: יצחק ברויאר, דרכי, ירושלים תשמ"ח, פרק יב "במיצר", עמודים 149-163.
  20. ^ רבי בן ציון ידלר, בטוב ירושלים, הוצאת נצח, ירושלים תשס"ו, עמ' קיג–קיט.
  21. ^ דאר היום, 1928.6.24, עמ' 3.
  22. ^ רבי בן ציון ידלר, בטוב ירושלים, הוצאת נצח, ירושלים תשס"ו, עמ' רסז–רעב.
  23. ^ אגרות הראי"ה, חלק ג', עמוד רצה - רצז.
  24. ^ כך מובן מאגרתו של רבי צבי פסח פרנק אליו מתאריך י"ג בטבת תרע"ט. ראה אגרות הראי"ה, כרך ג', נספחות י"א.
  25. ^ מנחם פרידמן, מדינה וממשל 1942, כרך א' עמ' 123.
  26. ^ העברי, גליון ל"ה, 8.10.1919.
  27. ^ מנחם מנדל פרוש, בתוך החומות, מדור שני עמ' 15
  28. ^ "ועד העיר האשכנזי הישן" פנה אל הנציב העליון בבקשה, לקבל הבטחה בכתב, שהעדה החרדית לא תהיה כפופה למרותה של הרה"ר העומדת להיבחר, באתר בית הרב.
  29. ^ 29.0 29.1 כרונולוגיית האירועים באתר בית הרב.
  30. ^ (ורהפטיג, 1990).
  31. ^ הרבנים הראשיים לישראל, באתר הרבנות הראשית לישראל
  32. ^ קצת היסטוריה, אתר הרבנות הראשית לישראל
  33. ^ שלמה זלמן זוננפלד, האיש על החומה, ירושלים תשס"ו, חלק שלישי, עמוד 199
  34. ^ שלמה זלמן שרגאי, נסיון לאיחוד האגודה והמזרחי, בתוך "סיני", גליון פב, תשל"ח, עמ' פז-צ.
  35. ^ מנחם קרן-קרץ, עליית כוחה של האורתודוקסיה ההונגרית בהנהגת היישוב הישן בתקופת המנדט, עמוד 145.
  36. ^ מנחם קרן-קרץ, עליית כוחה של האורתודוקסיה ההונגרית בהנהגת היישוב הישן בתקופת המנדט, עמוד 146.
  37. ^ מנחם מנדל פרוש, בין החומות, מדור שלישי עמ' 271, מכתבו של הרב קוק מתאריך י' בניסן תר"פ
  38. ^ שלמה זלמן זוננפלד, האיש על החומה, ירושלים תשס"ו, חלק שלישי עמוד 120.
  39. ^ שלמה זלמן זוננפלד, האיש על החומה, ירושלים תשס"ו, חלק שלישי עמוד 123.
  40. ^ 40.0 40.1 40.2 נחמה קנר, נציגי הספרדים יהודי המזרח באספת הנבחרים הראשונה והוועד הלאומי תרפ"א-תרפ"ו (1920–1925), ירושלים: [חמו"ל], תשס"ו-2006.
  41. ^ ראו פרק נרחב אצל שלמה זלמן זוננפלד, האיש על החומה, ירושלים תשס"ו, חלק שלישי עמוד 240 ואילך, "המאבק על חוקת הקהילות".
  42. ^ שלמה זלמן זוננפלד, האיש על החומה, ירושלים תשס"ו, חלק שלישי עמוד 148.
  43. ^ שלמה זלמן זוננפלד, האיש על החומה, ירושלים תשס"ו, חלק שלישי עמוד 257.
  44. ^ משה בלוי, על חומותיך ירושלם, תל אביב תש"ו, עמודים עח-פא.
  45. ^ מנחם קרן-קרץ, עליית כוחה של האורתודוקסיה ההונגרית בהנהגת היישוב הישן בתקופת המנדט, עמוד 140.
  46. ^ שלמה זלמן זוננפלד, האיש על החומה, ירושלים תשס"ו, חלק שלישי עמוד 265.
  47. ^ קונטרס עדת ישראל החרדית בארץ ישראל, אלול תרפ"ז, באתר אוצר החכמה.
  48. ^ יעקב רוזנהיים, כתבים, ירושלים תש"ל, חלק ראשון עמ' קפב.
  49. ^ מנחם פרוש, שרשרת הדורות בתקופות הסוערות, ירושלים תשס"א, חלק ד' עמוד 79.
  50. ^ מנחם קרן-קרץ, עליית כוחה של האורתודוקסיה ההונגרית בהנהגת היישוב הישן בתקופת המנדט, עמ' 150-151.
  51. ^ קול קורא של הרב דושינסקי בעד ההשתתפות בבחירות לעירית ירושלים
  52. ^ מנחם פרוש, שרשרת הדורות בתקופות הסוערות, ירושלים תשס"א, חלק ד' עמ' 108-115.
  53. ^ מנחם פרוש, שרשרת הדורות בתקופות הסוערות, ירושלים תשס"א, חלק ד' עמ' 15-18.
  54. ^ מנחם פרוש, שרשרת הדורות בתקופות הסוערות, ירושלים תשס"א, חלק ד' עמ' 32-33.
  55. ^ מנחם פרוש, שרשרת הדורות בתקופות הסוערות, ירושלים תשס"א, חלק ד' עמ' 119-123.
  56. ^ מנחם קרן-קרץ, עליית כוחה של האורתודוקסיה ההונגרית בהנהגת היישוב הישן בתקופת המנדט, עמוד 154.