פרושים

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פְּרוּשִׁים הם רוב עם ישראל בעיקר החכמים בתקופת בית שני, והזרם העיקרי ביהדות האורתודוקסית מאז. בתקופת בית חשמונאי התפצלה החברה היהודית לכיתות דתיות שונות. המוכרות שבהן כונו פרושים, איסיים, צדוקים, ונוצרים קדומים (שהתחילו ככת יהודית, אבל בשלב מוקדם התפשטו בקרב עמים נוספים ונפרדו מן היהדות).

מהפרושים המשיכה ההנהגה היהודית לאחר חורבן הבית. מאפייניו של זרם זה משקפים במידה רבה מאוד את מאפייני היהדות האורתודוקסית המקובלת בימינו, שלמעשה צמחה ממנה.

מקור השם פרושים

בדומה לשאר הזרמים ביהדות מתקופה זו, מקור שמו של הזרם הפרושי אינו ברור.

בתלמוד מבארים האמוראים את השם "פרושים" בכך שהם "פרושים מן העריות". בראשם של הפרושים עמדו חכמי המשנה התנאים. ראשיו של זרם זה נקראו בכינוי "רבי", שפירושו "גדול", "מורם מעם".

הופעת הזרמים הכיתתיים

ככל הנראה, החלו הפרושים להתבלט על בימת ההיסטוריה - כזרם מובחן בפני עצמו - בזמן כלשהו הקרוב למרד החשמונאים. בתקופה זו החלו לצוץ בקרב יהודי ארץ ישראל מחלוקות דתיות, אשר פיצלו את העם לזרמים דתיים שונים. חוקרים משערים שמחלוקות דתיות אלו החלו לצוץ בעקבות הצלחת המרד וההתעוררות הדתית שהוא הביא, או מפני שבתקופת גזרות אנטיוכוס וההתייוונות חלו שינויים בהשקפות הדתיות של העם.

ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו ("יוספוס פלביוס") מספר על שלוש או ארבע כיתות עיקריות במאה שלפני חורבן הבית: צדוקים (שככל הנראה מנו כמה מאות בודדות של אנשים, שהתבלטו בשל מעמדם הכלכלי הגבוה), איסיים (שמנו לדבריו כ-4,000 חברים) ופרושים (שמנו לדבריו כ-6,000 חברים[1])[2] ולעתים גם הקנאים (המכנה אותה בשם "הפילוסופיה הרביעית"[3]), אך נראה שהיו עוד זרמים יהודיים מלבד כיתות אלו.

תפיסתם של הפרושים

לאור זאת שרבים מהטקסטים התורניים, נזקקים לעתים, לפירוש, הפרושים שהיתה בידם מסורת לכך שבהר סיני ניתנה - בנוסף לתורה שבכתב - גם תורה שבעל פה, שפירשה את התורה הכתובה, ושנמסרה מדור לדור יחד עם התורה הכתובה. תורה שבעל פה זו כללה גם פרטים הלכתיים רבים שאינם מצוינים בתורה שבכתב, וכך יוחסה לתורה שבעל-פה חשיבות שאינה נופלת מזו של התורה שבכתב (ולפעמים אף "עוקרת" את פשט הפסוקים). עקרון מסירה זה של התורה שבעל-פה בא לידי ביטוי במשנה המפורסמת: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה..." (מסכת אבות א' א').

בנוסף לכך, העמידו הפרושים את עקרונות הפירוש ההלכתי על כללים שיטתיים, שבאמצעותם ניתן לדרוש (=לפרש נכונה) את הטקסט המקראי, ושנקראים מידות שהתורה נדרשת בהן. על פי מידות אלו - פירשו הפרושים את התורה, וכך גם הראו את התאפשרות ישומה המתחדש של ההלכה בהתאם למציאות היומיומית המתחדשת לאורך הדורות.

מעקרונות הפרושים הם שיש הישארות הנפש לאחר מות הגוף ובשכר ועונש בעולם הבא. תפישות אלה, שנעדרות מרוב ספרי התנ"ך[4], מקורן במסורת קדומה שבעל פה (הנרמזת בתנ"ך). כך גם שקיימת השגחה פרטית, כלומר שה' יודע כול פרט ופרט במעשי האדם ומשגיח עליו (וראו מעין זה גם בתהלים קל"ט). כך גם תחיית המתים ובביאת המשיח. הפרושים שללו לחלוטין את התפישה היוונית כי הגורל שולט בחיי בני האדם, והאמינו כי מעשיו של האדם משפיעים על גורלו - לא רק בעולם הזה (ככתוב בתורה שבכתב: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי...ונתתי מטר ארצכם בעיתו") - אלא גם ובעיקר בעולם הבא.

עיקרון חשוב נוסף הוא, שלחכמים, התנאים, יש סמכות מוחלטת (ככתוב בתורה: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"), אפילו מעל סמכות של בת קול או של גילוי שמימי אחר - כי מאז שניתנה התורה: "לא בשמים היא" (כלומר: אין כוח בידי נביא או גילוי אחר מן השמים לחדש דבר, אם איננו עומד בקריטריונים לקביעת הלכה, לפי הנמסר במסורת) (בבלי בבא מציעא דף נ"ט ב')[5]. יוסף בן מתתיהו מספר על ערנותם של חכמי הפרושים לרחשי לבו של העם ולצרכיו, ועל יכולתם להראות איך לישם את ההלכה בהתאם לתנאי השעה המתחדשים[דרוש מקור]. יכולתם זו עמדה להם בשעת מבחן, לאחר חורבן בית שני, כאשר פרושים בהנהגת רבי יוחנן בן זכאי נמלטו מירושלים הבוערת, והקימו מרכז יהודי ביבנה בתמיכת השלטון הרומאי. שם הם הקימו מחדש את הסנהדרין וישמו את ההלכה במסגרת החדשה של חיים ללא מקדש.

ספרות פרושית

הספרות הפרושית היא למעשה ארון הספרים היהודי האורתודוקסי. הספר החשוב ביותר בעדה זו אחרי ספרי המקרא הוא המשנה, המכילה את התורה שבע"פ בצורתה הבסיסית ביותר, והראשונה בכתב. התלמוד, התוספתא והמדרשים הם תוספות מאוחרות יותר. התלמוד מפרש את המשנה ומרחיב את המובא בה. הספרות שאיחרה את אלו היא בעיקר ספרי הלכות הנשענים עליה.

אולם, המושג "פרושים" נעלם מחיי העולם היהודי במהלך מספר מאות שנים לאחר חורבן הבית. לאחר החורבן, כל הכתות האחרות נעלמו מהיהדות. הנוצרים - הפכו לדת אחרת ולכן כבר לא היו חלק מהיהדות. הצדוקים, שהשתלטו על הכהונה במקדש, נעלמו גם הם עקב החורבן. הבייתוסים, האיסיים וכתות אחרות נעלמו גם הם. הדת היהודית חדלה להיות מרובת כתות, והפרושים חזרו להיות ההשקפה היחידה ביהדות. לפיכך, השם "פרושים" כבר נעלם מהשיח היהודי, אולי כבר מתי שהוא במהלך תקופת התלמוד.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק ב, פסקה ד, סעיף 42.
  2. אך לטענתו רוב העם - ההמון, הלך אחריהם ונשמע להם (קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק 1, פסקה 4 - תרגום מיוונית של אברהם שליט, בהוצאת מוסד ביאליק, חלק ג' עמוד 282: "ואילו לפי תורת הצדוקים נעלמת הנשמה יחד עם הגוף, וכל עיקר שאיפתם לעולם אינו אלא שמירת החוקים; שכן לחלוק על מורי החכמה שהם כרוכים אחריה נחשב בעיניהם למידה טובה. תורה זו הגיעה (רק) אל אנשים מועטים, אם כי לראשונים במעלה, אולם אין הם עושים דבר (לפיה), אם ייתכן לומר (כך). שכן בשעה שהם מגיעים לשלטון הם נוהגים שלא מדעת וגם מאונס לפי מה שיאמר הפרושי, שאם לא כן לא היו ההמונים סובלים אותם").
  3. אולי הסיבה שיוספוס לא מזכיר אותם בתור כת באופן קבוע כשאר הכתות, זה מפני שכת זו, על פי יוספוס, קשורה לכת הפרושים, וככל הנראה ההבדל בינה לבין הפרושים הוא הבדל פוליטי בלבד (כלומר, איך להתייחס לשליטת ממלכה זרה על עם ישראל).
  4. יש אזכורים אחדים בתנ"ך שמעידים על אמונה בהישארות הנפש, למשל, בספר שמואל (סיפור שאול ובעלת האוב) ובספר קהלת, אולם אין מדובר במשנה סדורה כפי שמופיעה אצל חז"ל או בכתבי אפלטון.
  5. ראו עוד בעניין זה, בהקדמת הרמב"ם לפירושו על משניות סדר זרעים


סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0