פרשת ויליאם נקש
פרשת ויליאם נקש היא פרשה שבה הורשע ברצח בצרפת, עבריין בשם ויליאם נקש. נקש נמלט לישראל במרץ 1983 וממשלת צרפת הגישה בקשה למדינת ישראל להסגירו אליה, אך נקש נעלם. הוא נתפס בישראל במהלך ניסיון שוד שנתיים אחר כך, ובית המשפט העליון אישר את הסגרתו בספטמבר 1986. הפרשה עוררה שיח ציבורי חריף, לאחר ששר המשפטים, אברהם שריר, סירב תחילה לאשר את ההסגרה[1].
רקע
נקש, ככל הידוע, היה יהודי שמשפחתו עברה לצרפת מהעיר סטיף באלג'יריה בתחילת שנות ה-60. הוא התגורר בפריס והיה דמות מוכרת בחוגי העולם התחתון בעיר. בתחילת 1983 הועסק כרוצח שכיר במטרה להתנקש באדם בשם עבדאללה חאקר, צרפתי ממוצא אלג'יראי, בעיר בזאנסון, בדרום מזרח, צרפת, סמוך לגבול השווייצרי. נקש לא הכיר את חאקר, ושירותיו נשכרו על ידי קבוצת עבריינים יריבה, שהיה לה סכסוך עמו על השליטה בעסקי מועדוני הלילה בעיר[2].
ב‑22 בפברואר 1983 הגיע לעיר, מפריז, יחד עם שני אנשים נוספים, חסן חמודי, גם הוא ממוצא אלג'יראי, וצ'ארלס מימי. נקש ושותפיו איתרו את חאקר בעת שישב בבית קפה במרכז העיר. כשהבחין בשלושה המתקרבים אליו כשמסכות על פניהם, ניסה להימלט. השלושה ריססו אותו במטר כדורים. נקש, שהחזיק ברובה, המשיך לירות גם לאחר שהקורבן היה מוטל חסר אונים על המדרכה. 14 כדורים פגעו בו והוא מת במקום. שני שותפיו לרצח נתפסו כעבור מספר ימים אך נקש נמלט. ב-4 במרץ 1983 הגיע לישראל ומתוקף חוק השבות הפך מיד לאזרח ישראלי בזהות בדויה, בשם רודי אטלן[3].
משפטו של נקש התנהל בבזאנסון בהיעדרו, והוא הורשע ברצח. ב‑3 בנובמבר 1983, הגישה צרפת לישראל בקשה להסגירו אליה, על פי הסכם ההסגרה בין המדינות. צרפת התחייבה כי יתאפשר לו, לאחר שיוסגר, לדרוש ולקבל משפט חוזר בנוכחותו. אך מדינת ישראל לא איתרה אותו מכיוון שהתגורר בישראל תחת זהות בדויה[2].
בישראל
נקש גר בישראל כשנתיים, מבלי שנתפס. ב‑17 במרץ 1985, נתפס יחד עם שלושה אנשים נוספים, במהלך ניסיון שוד של איש כמורה קתולי בכיר, בקילומטר ה-22 בכביש ירושלים-יריחו. הארבעה הצטיידו בכלי־נשק גנובים (מקלע עוזי, מחסניות, כדורים ואקדח עם משתיק קול), מיכל גז מדמיע, מכשירי קשר, מדי צבא ומשקפת. הם הגיעו למקום המיועד בכלי רכב גנובים, התכוונו להציב מחסום, ולעצור רכב מדגם מרצדס של הכס ה"קדוש", שהייתה בעלת לוחית רישוי דיפלומטית. הרכב עמד לעבור במקום בדרכו מגשר אלנבי ועל פי המידע שהיה בידיהם, ציפו לשדוד 60 ק"ג של מטילי זהב ושני מיליון דולר במזומן. זה היה ניסיונם השני. שבוע לפני כן, ב-10 במרץ, ניסו כבר לשדוד את הרכב, אך זה חלף על פניהם מהר מכדי שיספיקו להגיב. משטרת ישראל עצרה אותם לפני שהספיקו להוציא אל הפועל את ניסיונם השני[3].
באותו ערב בו נעצר, נערכה גם חתונתו של נקש לאישה שהכיר בישראל, והותר לו להגיע לחתונה באזיקים[4]. בעת שהיה במעצר גילתה המשטרה ששמו האמיתי הוא ויליאם נקש המבוקש בצרפת. מדינת ישראל הודיעה לצרפת שנתפס, וצרפת הגישה שוב בקשת הסגרה[5]. נקש נעצר עד תום ההליכים בבקשת הסגרה[6].
המאבק נגד הסגרתו
ב-29 באפריל 1985, החלו הליכי ההסגרה בבית המשפט המחוזי בירושלים. עורך דינו של נקש, רונלד רוט, לא חלק על הראיות שביססו את ההאשמה שלפיה נטל נקש חלק ברצח, אך טען כי אין להסגיר אותו כי הרצח בוצע על רקע אווירה של אנטישמיות בעיר בזאנסון[7]. רוט טען, בהסתמך על הסכם ההסגרה ביו שתי המדינות, כי אין להסגיר אדם אם המניעים למעשהו היו דתיים, מדיניים או גזעיים. השופט יעקב בזק לא קיבל את הטענות וקבע בספטמבר 1985 שנקש, מבחינה משפטית, הוא בר הסגרה. כי עובדתית, אין מדובר בעבירה על רקע "דתי או מדיני", אלא בחיסול חשבונות בסכסוך של עבריינים[8].
נקש הגיש ערעור לבית המשפט העליון, והטיעונים בו נשמעו ב‑20 במאי 1986. פרקליטו חזר על כל טענותיו אך בית המשפט העליון דחה אותן. ושוב קבע כי הרקע למעשה היה פלילי על רקע חיסול חשבונות. ב‑9 בספטמבר נדחה ערעורו של נקש פה אחד על ידי השופטים גבריאל בך, דב לוין ומנחם אלון. בשלב הבא היה אמור שר המשפטים לאשר את בקשת ההסגרה באופן פורמלי[9].
במקביל החלו רוט ואשתו של נקש, רינה, בקמפיין ציבורי למנוע את הסגרתו. הם יצרו קשר עם תנועת גוש אמונים, ומזכירת התנועה דניאלה וייס עזרה בהקמת ה"הוועד למניעת הסגרתו של נקש" בראשו עומד יוסף מנדלביץ', אסיר ציון לשעבר, והיו בו חברים דובר גוש אמונים, נעם ארנון, ופעילים נוספים. הם הציבו דוכני החתמה למען נקש, ופעלו בכנסת ליצירת לחץ פוליטי נגד הסגרתו[10][11]. באפריל 1986 אף התקבל נקש, באופן סמלי, כחבר בהתנחלות אלון מורה[12].
מעורבת השר שריר
ב-30 ביולי 1986, מונה אברהם שריר לתפקיד שר המשפטים, ומיד החל הלובי נגד ההסגרה לנסות לשכנעו למנוע את ההסגרה[10][13]. בסוף אוקטובר 1986 ניסה שריר להעביר חוק שימנע את ההסגרה[14], אך היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש קבע שאין אפשרות לחוקק חוק פרסונלי מסוג זה[15]. ב‑4 בדצמבר 1986, החליט שריר כי לא יפעיל את סמכותו לפי סעיף 18 לחוק ההסגרה ולא יצווה על ביצוע הסגרתו של ויליאם נקש לצרפת, בטענה שביטחונו האישי לא יהיה מובטח בכלא הצרפתי. את ההחלטה גינו ראשי הקהילה היהודית בצרפת. נשיא "קריף", ארגון הגג של הארגונים היהודיים בצרפת, תיאו קליין אמר:” "אין כאן עניין של הצלת נפשות. לוויליאם נקש לא נשקפת כל סכנה בצרפת. כל העניין הזה עושה שירות מאוד רע לישראל. איך אנו יכולים לטעון שישראל היא דמוקרטיה מערבית, כאשר ישראל לא מכבדת מוסכמות בינלאומיות בסיסיות”[16].
כנגד החלטה של שריר הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי חברי הכנסת שולמית אלוני ודדי צוקר ועורך דין אברהם גל[17], ארבעה חברי-כנסת נוספים הנמנים עם סיעות מפ"ם ושינוי הצטרפו לעתירה[18]. בנוסף מספר פרופסורים מהאוניברסיטה העברית בירושלים גם הגישו עתירה[19]. המשיבים היו שר המשפטים אברהם שריר, נציב בתי הסוהר, ויליאם נקש עצמו ובית הדין הרבני האזורי בירושלים, אשר הוציא נגד נקש צו עיכוב יציאה מהארץ[20], וזאת לבקשת אשתו רינה, כדי למנוע את הישארותה עגונה למקרה שיוסגר[2], אף על פי שלא היה בסמכותו להוציא צו עיכוב יציאה[21]. בית הדין הרבני הוציא את הצו לבקשת רינה נקש לאחר שטענה שאם ייסגר לצרפת היא מבקשת להתגרש ממנו, אך נקש הודיע שהוא מסרב ולכן תישאר עגונה[22].
בתחילה אנשי פרקליטות המדינה סירבו לייצג את שריר בפני בית המשפט, מאחר שפעל בניגוד לעמדתם, לא מצא לנכון להתייעץ איתם בטרם קיבל את החלטתו ובפגע ביכולת של ישראל לשתף פעולה במישור הבינלאומי בלחימה בפשיעה. לבסוף הסכימה נילי ארד לייצג את עמדת שר המשפטים, מאחר שסברה שלעותרים אין זכות עמידה בבג"ץ, מאחר שאינם בעלי עניין אישי וישיר בהחלטה. במרץ 1987 הכריע בג"ץ שהחלטתו של שריר לא נשענה על בירור עובדתי ועל כן בטלה. את העמדה המרכזית בתיק כתב נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר עצמו. בדעת רוב של ארבעה שופטים נגד דעת המיעוט של השופט מנחם אלון. שמגר הבהיר כי סמכותו של השר אינה בלתי מוגבלת וכי אין בידיו שיקול דעת חופשי. השר יכול להחליט שלא להסגיר רק לנוכח "נסיבות מיוחדות וכבדות משקל" משני טעמים בלבד: שיקולים שביחסי ישראל עם המדינה המבקשת שאינה נוהגת להסגיר לישראל; וטעמים הומניטריים - חשש לאי-קיום הליכים שיפוטיים הוגנים[23]. אך בנוסף הודיע בג"ץ, כי ההסגרה לא תבוצע מיד, ויינתן לשריר הזמן לבצע בירור עובדתי, האם יש בסיס לחשש שביטחונו האישי של נקש לא יהיה מובטח בכלא הצרפתי. שריר הקים צוות בראשותו של יועצו המקצועי חיים קלוגמן. לאחר 3 חודשי בדיקה ואיסוף נתונים, במהלכם אף ערך ביקור בצרפת, קבע קלוגמן שלא נשקפת סכנה לנקש בכלא הצרפתי. בעקבות קביעת צוות הבדיקה, ב-21 ביולי 1987, הורה שריר על ביצוע ההסגרה[2].
נקש הוסגר לבסוף לצרפת בסוף 1987, נערך לו משפט חוזר, כפי שהבטיחו שלטונות צרפת בבקשת ההסגרה. באפריל 1989 הוא נידון ל-20 שנות מאסר. לאחר שנלקחה בחשבון תקופת המאסר שלו גם בישראל, לפני שהוסגר, הוא השתחרר בתחילת שנות ה-2000[24].
ראו גם
לקריאה נוספת
- גל לברטוב, עורך: עמיחי שלו, פושעים ללא גבולות : סיפורי הסגרות בינלאומיות, הוצאת משכל, 2018 - גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
קישורים חיצוניים
- נחום ברנע, הרוצח והשר: מי מחזיק את מי - ואיפה, כותרת ראשית, 10 בדצמבר 1986
- אורי אבנרי, סיפור מלא חורים, "העולם הזה", גיליון 2571 מ-10 בדצמבר 1986, עמוד 9
- אילנה אלון, שריר אשם, "העולם הזה", גיליון 2695 מ-24 באפריל 1989, עמוד 14
- זוכרים ליאראק את פרשת נקש, באתר גלובס, 5 בינואר 1997
הערות שוליים
- ^ שריר: תנו לי חוק נקש, כותרת ראשית, 12 בנובמבר 1986
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 גל לברטוב, עורך: עמיחי שלו, פושעים ללא גבולות : סיפורי הסגרות בינלאומיות, הוצאת משכל, 2018
- ^ 3.0 3.1 גלעד שר, איך הציל רודי אטלן את ויליאם נקש, כותרת ראשית, 17 בדצמבר 1986
- ^ רינה נקש: אני חולמת על ילד, מעריב, 12 בדצמבר 1986
- ^ ברוך מאירי, צרפת מבקשת מידי ישראל חשוד ברצח ערבי, מעריב, 2 בספטמבר 1985
- ^ ב"ש 504/85 - ויליאם נקש נ' היועץ המשפטי לממשלה, ~ מעצר עד לגמר הדיון בבקשת הסגרה, 31 במאי 1985
- ^ הרצח בוצע על רקע אווירה של אנטישמיות, מעריב, 6 בספטמבר 1985
- ^ ברוך מאירי, הקרב על ההסגרה, מעריב, 22 בספטמבר 1985
- ^ ברוך מאירי, "יש להסגיר את נקש לצרפת", מעריב, 7 באוקטובר 1986
- ^ 10.0 10.1 לובי דתי מנסה למנוע הסגרת נקש לצרפת, מעריב, 24 בספטמבר 1986
- ^ ויליאם נקש אסיר עברי, כותרת ראשית, 24 בספטמבר 1986
- ^ נאשם ברצח בצרפת התקבל כחבר באלון מורה, מעריב, 22 באפריל 1986
- ^ תום שגב, את נקש משאירים, כותרת ראשית, 19 בנובמבר 1986
- ^ ויליאם נקש עדיין לא יוסגר לצרפת, מעריב, 22 באוקטובר 1986
- ^ ברוך מאירי, "לשר שריר אין ברירה אלא לחיות עם היועץ המשפטי, מעריב, 19 בנובמבר 1986
- ^ תמר גולן, ברוך מאירי, מנהיג יהודי צרפת: ראוי ששרים בישראל יכבדו החוק בעניו נקש, מעריב, 10 בדצמבר 1986
המשך - מנהיג יהודי, מעריב, 10 בדצמבר 1986 - ^ בג"צ 852/86
- ^ בשג"צ 487/86
- ^ בג"צ 869/86
ברוך מאירי, שריר חורג מסמכותו אם הוא לא יסגיר את נקש, מעריב, 16 בדצמבר 1986 - ^ נחום ברנע, כותרת משנה - נקש, כותרת ראשית, 7 באוקטובר 1987
- ^ פרופ' למשפט אריאל רוזן-צבי: "צו העיכוב נגד ויליאם נקש ־ ניתן בחוסר סמכות", מעריב, 25 באוגוסט 1987
- ^ ברוך מאירי, רינה נקש ביקשה גט על תנאי מבעלה ויליאם, מעריב, 19 בדצמבר 1986
- ^ זאב סגל, ההסגרה - חלק מהמאבק בפשיעה חוצת הגבולות, באתר הארץ, 30 בנובמבר 2005
- ^ תמר גולן, למושבעים לקח שלוש שעות לשלוח את וויליאם נקש ל-20 שנה 'בפנים', מעריב, 23 באפריל 1989
