קהילת יהודי כפר אטגה
קהילת יהודי אטגה פעלה בכפר אטגה (Ataye) הממוקם באתיופיה בנפת דמביה שבמחוז צפון גונדר. הקהילה מנתה כ-140 נפש[1], והתקיימה מימי התנצרותו של הקיסר עזנה 325–356 עד שאנשי הקהילה עלו לארץ ישראל במבצע משה ומבצע שלמה.
תולדות קהילת אטגה
לאורך אלפי שנים בהן חיו קהילות יהודיות באתיופיה, ידע מעמדם הכלכלי חברתי והדתי שינוים ותמורות לטוב ולמוטב, בדומה למיעוטים אתניים אחרים במדינת אתיופיה. בעקבות הגעת הנצרות לאתיופיה על ידי התנצרותו של מלך אקסום - עזנה, הוכרחו היהודים להתנצר או לברוח למקום אחר אשר לא בשליטתו של המלך. יהודים רבים בחרו לברוח למקומות אחרים ולהישאר נאמנים לאמונתם ובין היתר יהודים רבים אולצו לעבור לאזורים של צפון- מערב אתיופיה: בגמדר, סמיין, ולקאית, וגרה, סקוטה, לסתה, אגאו, גוג'ם והסביבה, ודמביה - שבתוכה נמצא הכפר אטגה.
חיי הקהילה
תעסוקה
רוב הנשים בכפר היו עוסקות בפיסול בחרסית, תפירה מיוחדת ברקמה, עקרות הבית היו מבשלות, דואגות לתפקוד הבית וגידול וחינוך ילדיהם.
רוב הגברים היו עוסקים בהכנה כלי עבודה מברזל- נפחות, אריגת בגדים ומעטים בחקלאות, בנייה ונגרות. על הבעל הייתה מוטלת חובת הפרנסה.
בית הספר
בית הספר שבאטגה הוקם באדיבות יק"א ("החברה היהודית להתיישבות"). מטרותיו היו ללמוד את הילדים קרוא וכתוב ולשמור על קשר עם אמבובר (כפר מרכזי) והכפרים המרוחקים. בשנת 1976, הועבר לרשותו של ג' לוי, החליפו בניינים חדשים את הישנים, הועסקו מורים חדשים שהתאימו ושכרם של המורים הועלה. כדי לספק את צורכיהם הפיזי של המורים, התלמידים והתושבים, נחפרו בארות לצורך סיפוק מים.
בתי הכנסת
בכפר אטגה היו בין שלושה לארבעה מסגדוץ' (בתי כנסת). בכל בית כנסת היה קס. הקסים היו מתפללים בבית הכנסת שלוש פעמים ביום ושאר התושבים היו מתפללים בתפילת יחיד ללא מניין מאחר שהיו אנשי עבודה. אנשי העבודה היו מקפידים להתפלל עם נץ החמה בשפתם האישית.
חגים
את ראשי החודשים היו מזהים על פי הלבנה, התושבים בכפר לא היו עובדים ביום זה ונהגו לשחוט כבש. לאחר עשרה ימים מראש החודש ציינו יום חג נוסף ולאחר שנים עשר ימים היו עורכים סעודה גדולה וחגיגית. בראש השנה (באמהרית: תסקר אברהם או מיירר) בכפר, היו שוחטים כבש ומזמינים עניים להתארח. הגברים היו הולכים למקווה, אחר כך לתפילה בבית הכנסת, ומקשיבים לשיחה שהקס היה מעביר. לאחר מכן היו מתכנסים כולם לסעוד בשמחה. ביום הכיפורים נהגו הילדים לצום מגיל שבע, כמנהג ילדי העדה האתיופית, והיו הולכים לבית הכנסת. בחג הסוכות (באמהרית: בעלה מצלת) היו בונים סוכה גדולה (באמהרית: דאס) למספר משפחות והיו יושבים בה שבעה ימים, אוכלים בה ומתפללים. בחג הסוכות לא היו עובדים והיו נמצאים במרבית היום בסוכות.
נישואין
על מנת להינשא, הנערה הייתה צריכה להיות בוגרת, בין גילאי 12-14. לצורך הנישואין היו מבררים מאיזו משפחה היא מגיעה והם המשפחה מקיימת תורה ומצוות. היה מאוד חשוב שהנערה תהיה צנועה, טהורה ותמימה.
טהרת המשפחה
בקתת נידה (באמהרית, מרגם גוג'ו או מוגאט גוג'ו (בקתת הטמאות) לאחר הלידה האישה אסורה לבעלה במשך 80 יום בלידת בת ובמשך 40 יום בלידת בן. בתום ימים אלה הייתה האישה טובלת במקווה כאשר הייתה צמה ביום שלפני הטבילה כאות תודה לה' שהציל אותה בלידה. לאחר מכן היה הקס לוקח עשבים טהורים וטופח קלות על האישה היולדת, 80 פעמים אם ילדה בת ו40 פעמים אם ילדה בן.
בית הקברות
ערך מורחב – טומאה וטהרה בביתא ישראל
על פי העדה האתיופית הטומאה היא חמורה מאוד. ישנם אנשים שתפקידם הוא לקבור את המת בתמורת תשלום ואיש אינו מתקרב אל המת מלבדם. כאשר מלווים את המת, המלווים נמצאים במרחק ממנו. לאחר קבירת המת, הקוברים יוצאים אל מחוץ לעדה למשך שבעה ימים שבתומם טובלים וחוזרים אל הקהילה. לאחר חזרתם לקהילה, זורקים עליהם אפר פרה אדומה. לצורך הקמת מצבה היו משלמים לגוי שיעשה זאת. בשנים שלאחר מכן היו מקיימים "תזכר" (אזכרה) אך לא היו פוקדים יותר את הקבר.
גלריה
מׂוסֵב- כלי שהיה נארג על ידי הנשים ושימש להנחת מאכלים שונים, ביניהם האינג'רה כשהיו אוכלים מספר אנשים יחד.
צִ'ירָה- כלי העשוי משערות של בעלי חיים כשרים או משערות של סוס. שימש את הקס וזקני העדה לצורך הרחקת חרקים כדי שלא יטמאו חלילה.
קישוט קיר נפוץ בקרב בני העדה האתיופית.
סוג נוסף של מׂוסֵב- כלי שהיה נארג על ידי הנשים ושימש להנחת מאכלים שונים, ביניהם האינג'רה כשהיו אוכלים מספר אנשים יחד.
אינג'רה- לחם שטוח, עגול וגדול. מאכל בסיסי ונפוץ בקרב בני העדה האתיופית.
מנהיגים רוחניים
אחת הדמויות התורניות הידועות ביותר בקהילת אטגה היא דמותו של הקס מהרט סהלו, אשר פעל בכל נפת דמביה. הקס מהרט סהלו כבר מגיל צעיר מאוד החליט להקדיש את חייו ללימוד התורה ולהפצתה. הקס מהרט היה נוהג לנדוד מכפר לכפר ברגליו, ונמנע בכוונה תחילה לעשות את דרכו ברכיבה על סוסים. בנדודיו בין הכפרים היה דואג למצבם הדתי והרוחני של בני הכפרים. כחלק מפועלו היה מחתן, אזכרות והספדים, ובנוסף היה עובר בין כפר לכפר ומכין אותם מבחינה רוחנית לחג הקרב. את כל פעולותיו היה עושה הקס מהרט סהלו בתשלום סמלי בלבד, אף על פי שהוצעו לו סכומי כסף גדולים הוא סירב ולא נתן לכסף לעוור את עיניו. הקס מהרט סהלו פעל בדרך סלחנית ומקבלת בנוגע לסוגיית היהודים המומרים (פלאשמורה) והיה נוהג לומר:
"כשיהודי ממיר דתו, זרוק עליו אבן. כשהוא מתקרב, קבל אותו בסבר פנים יפות"[2]
— מתוך דברי גנט ביתו של קס מהרט סהלו בבלוג בית ישראל היום
קס מהרט נהג להתנזר ממותרות החיים ועשה הכל מתוך צניעות, ענווה ויראת שמיים גדולה. בשנת 1991 עלה במבצע שלמה לארץ ישראל ובאותה השנה עלה למנוחת עולמים.
פרעות הגויים ביהודי אטגה
- ערך מורחב – הזמן הרע
בתקופת המלך יוהנס הרביעי (1872-1889), יהודי נפה דמביה ויהודי צפון מערב המדינה סבלו במיוחד בתקופת ה"כְּפוּ קֵן"(באמהרית: ከፉ ዝመን, "כפו זמן") בעברית: "הימים הנוראים". תקופה זו חלה בין השנים 1888- 1892. תקופה זו ידועה כאחת התקופות האכזריות ביותר בהיסטוריה של אתיופיה. בשנים אלה החלו משברים שגרמו לקריסה כלכלית, לקשיים חקלאיים ומחסור במזון. הייתה מגפה שפגעה בבקר ונחילי ארבה פשטו על האזור. בנוסף, היו משברים פוליטיים בתקופה זו. בעקבות קשיים אלה, באזור היהודי שבצפון מערב אתיופיה פרצו מחלות ומגיפות שהביאו למותם של אנשים רבים. בתקופה זו חיות טורפות היו בכל מקום, היו מקרים בהם נטרפו אנשים בידי אריות, נמרים וצבועים. כמעט בכל משפחה היה קרבן. בתקופת שלטונו של המלך מנליק השני (1913-1889) מצבם של היהודים היה טובה יותר מכל תקופות המלכים האחרים שקדמו לו. המלך מנליק השני קבע חוקה שיצרה שוויון בין כל אזרחי אתיופיה. חוקים אלה ביטלו את התקנות שהיו נגד היהודים- הוכרחו לעבוד בכפייה ובחגים. אזרחים שעזבו את נחלותיהם או גורשו בתקופת הזמן.[3]
עלייה לארץ ישראל
תושבי קהילת יהודי אטגה עלו לארץ ישראל במבצעים משה ושלמה בין השנים 1991-1984. לאחר מכן הקהילה התפזרה, ואנשיה התמקמו ביישובי ארץ ישראל השונים.
לקריאה נוספת
- יונה בוגלה, בתי-הספר של בית ישראל באתיופיה, פעמים 22, תשמ"ה, עמ' 89 - 92.
- ישראל אדנה יסמני, בית ישראל בתקופת הכְּפוּ קֵן, קפה דה מרקר.
- שלום שרון, מסיני לאתיופיה: עולמה ההלכתי והרעיוני של יהדות אתיופיה ; כולל "שולחן האורית" - מדריך הלכתי לביתא ישראל, תל אביב : משכל ידיעות אחרונות, 2012.
הערות שוליים
- ^ פרידמן יוסי, פרידמן (צבר) פרידמן גליה, השינויים בקרב יהודי אתיופיה 1983-1974, עמ' 128
- ^ http://mgermaw.blogspot.com/2014/06/blog-post.html
- ^ בלטה דניאל, אסלף טקטל, "טביביאן - תולדות יהודי אתיופיה", 2017, עמ' 50-34, 70-64.
