ריצ'רד בלינג'ר
 | |||||||
| ריצ'רד בלינג'ר | |||||||
| לידה | בונסבורו, איווה, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | סיאטל, וושינגטון, ארצות הברית | ||||||
| שם מלא | ריצ'רד אכילס בלינג'ר | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות לייק ויו, סיאטל, וושינגטון, ארצות הברית | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
ריצ'רד אכילס בלינג'ר (באנגלית: Richard Achilles Ballinger; ) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כראש עיריית סיאטל בשנים 1904–1906, כנציב משרד הקרקעות הכללי (אנ') בשנים 1907–1908, וכמזכיר הפנים של ארצות הברית בשנים 1909–1911.
ראשית חייו
ריצ'רד בלינג'ר נולד בבונסבורו, איווה, כבנם של ריצ'רד הנרי בלינג'ר ומרי אליזבת נורטון. ב-1884 הוא סיים את לימודיו בויליאמס קולג', שם הוא היה חבר באחוות זטא-פסי. ב-1886 עבר בלינג'ר את בחינות לשכת עורכי הדין והחל לעסוק במקצוע בסיאטל.
לאחר תקופת כהונתו רצופת השערוריות במהלך בהלת הזהב בקלונדייק של ראש עיריית סיאטל, תומאס ג'. יומס, נבחר בלינג'ר כראש העיר ב-1904. בתמיכת האליטה העסקית של מרכז העיר, הוא מוטט במידת מה (אם כי לא לחלוטין) את הפשע בעיר ונאבק באיגודי העובדים. הוא קרא לאגם בלינג'ר שבמחוז סנוהומיש הסמוך על שמו של אביו.
קריירה בממשל הפדרלי
לאחר כהונתו כראש עיריית סיאטל, הצטרף בלינג'ר לממשלו של הנשיא תאודור רוזוולט, וכיהן כנציב משרד הקרקעות הכללי (אנ') בשנים 1907–1908. ב-1909 סייע בלינג'ר לארגן את תערוכת אלסקה יוקון פסיפיק (אנ'), תערוכה עולמית שנועדה להבליט את ההתפתחות בצפון מערב ארצות הברית.
מזכיר הפנים של ארצות הברית
ב-1909, על אף הבטחות קודמות להשאיר בתפקידם את חברי הקבינט של הנשיא לשעבר רוזוולט, מינה הנשיא הנבחר ויליאם הווארד טאפט את בלינג'ר כמזכיר הפנים במקומו של השמרן ג'יימס רודולף גרפילד.[1] אחד מצעדיו הראשונים של בלינג'ר כמזכיר הפנים היה ביטול ההגנה הממשלתית על אדמות שהיו אמורות להיות מוקצות לפיתוח של אנרגיה הידרואלקטרית, והשבתם לרשות הציבור להחכרה. הפרוגרסיבים חששו שמונופולים הידרואלקטריים ישתלטו על אתרים כאלו כדי לשלוט או כדי למנוע פיתוח וכך יכתיבו את מחירי החשמל, מאחר ש-13 חברות, כולל ג'נרל אלקטריק ווסטינגהאוס, כבר שלטו ביותר משליש מהמשאבים ההידרואלקטריים כאשר הסתיימה נשיאותו של רוזוולט. אף על פי כן, עד מהרה עורר צעד זה שערורייה. באוגוסט אותה שנה, במקביל לוועידת ההשקיה הלאומית שהתקיימה בספוקיין, פרסם כתב של יונייטד פרס ידיעה על שטח של 15,868 אקר (64 קמ"ר) במונטנה שנמכר לתאגידים גדולים, ג'נרל אלקטריק, גוגנהיים ואמלגמייטד קופר. בתחילה התעלם בלינג'ר מהסיפור, ולאחר מהן הוא האשים את הכתבים בהתנגדות לפיתוח המערב.[2] אף על פי שהסיפור על מונטנה הוכח כמנופח מעבר לממדיו, ההאשמות על משוא פנים המשיכו לרדוף אחר בלינג'ר כמזכיר הפנים.
ההאשמות החמורות ביותר היו קשורות למיזמי כריית פחם ביער הלאומי צ'וגץ' על ידי היזם מסיאטל המקורב לבלינג'ר, קלרנס קנינגהאם, שמומן על ידי תאגיד שהיה מקושר לג'יי. פי. מורגן ולמשפחת גוגנהיים מניו יורק. הקבוצה השקיעה ב-33 תביעות קרקע, אף על פי שחוקי הקרקעות של אלסקה נועדו לטפח חוואים בשטחי אדמה קטנים ולמנוע מונופולים וכך קבעו שכל טוען לבעלות על קרקע יוכיח שהוא פועל בשם עצמו בלבד, וכן הגבילו כל תביעת קרקע ל-160 אקרים. בעת שכיהן כנציב משרד הקרקעות הכללי, העניק בלינג'ר ליזם גישה מיוחדת לתיקים הממשלתיים. במשך כמה חודשים ב-1908, בין כהונתו כנציב משרד הקרקעות לבין כהונתו כמזכיר הפנים, פעל בלינג'ר כנציג של קבוצת הפיתוח קנינגהאם-מורגן-גוגנהיים מול הממשלה הפדרלית, וביצע פעולות שדלנות מול מזכיר הפנים דאז ג'יימס רודולף גרפילד. עם מינויו כמזכיר הפנים, העביר בלינג'ר מתפקידו את חוקר משרד הקרקעות הכללי לואיס ר. גלאביס, ובסופו של פיטר אותו לאחר שהוא התלונן בפני גיפורד פינצ'ו (ראש שירות היערות, ולפיכך האחראי על היער הלאומי צ'וגץ', אך גם כפוף למזכיר הפנים) ובפני הנשיא טאפט, ושיתף פעולה עם העיתונות.[3]
סדרה של מאמרים בעיתונות שנכתבו על ידי פרוגרסיביסטים, כולל מאמרו של גלאביס במגזין Collier's Weekly, עוררו השמרנים. באחד המאמרים הואשם אף הנשיא טאפט על כך שהיה חלק מקשר בוועידה הארצית של המפלגה הרפובליקנית ב-1908. בלינג'ר שוב דחה את הטענות ונראה היה שטאפט היה מעוניין להביא את הפרשה לקיצה, וטען שהן בלינג'ר והן פינצ'ו נותרו מחויבים למדיניות השימור של רוזוולט. בכל אופן, בלינג'ר איים להתפטר אם טאפט לא יסכים לחקירה של הקונגרס שתנקה את שמו, ובדצמבר הוא שלח מכתב לסנאטור הרפובליקני מוושינגטון, בו דרש שהחקירה תושלם.[4]
אף על פי שצ'ארלס טאפט, אחיו למחצה של הנשיא, ייעץ לו לבקש מבלינג'ר להגיש את התפטרותו, עמד הנשיא לצד מזכיר הפנים שלו, והתובע הכללי ג'ורג' וודוורד ויקרשאם אפילו רשם דוח על פיטוריו של גלאביס, בו הוא שינה את התאריך למוקדם יותר. לאחר שלעיתון Collier's Weekly הגיע מידע מחוגים פנימיים בוושינגטון שבלינג'ר תכנן לתבוע את המגזין לאחר ה"טיוח" המתוכנן, שכר המגזין את לואי ברנדייס כפרקליטו. פינצ'ו חשף בציבור את חילוקי הדעות שלו על גישתו של בלינג'ר ומשרדו הוציא דוח אחר לסנאטור דוליבר, היושב ראש הרפובליקני של ועדת החקלאות והיערנות של הסנאט. צעד זה הוביל את טאפט לפטר גם את פינצ'ו.[5] במהלך השימוע בפני הוועדה המיוחדת, הן גלאביס והן פינצ'ו מסרו עדות, והעדות על שינוי התאריך על ידי הקצרן הוביל את טאפט לקחת את האחריות כמי שנתן את ההוראה לעשות כן, אף על פי שהקצרן ועובדים אחרים פוטרו גם הם. התשאול של ברנדיס הפך את גישתו האנטי-שמרנית של בלינג'ר לברורה, אך לא חשף שום דבר שעלול היה להתפרש כמעשה פלילי.[6] בכל אופן, אמון הציבור במנהיגותו של בלינג'ר במחלקת הפנים דעך.
לאחר הפסד כבד של הרפובליקנים בבחירות אמצע הכהונה שנערכו בנובמבר אותה שנה, התפטר בלינג'ר בסופו של דבר ב-12 במרץ 1911. במקומו של פינצ'ו מינה טאפט את הנרי גרייבס, שהיה מחויב להגנת היערות, ובלינג'ר סייע לטאפט להבטיח את חקיקתו של חוק חדש שיאפשר לו למשוך קרקעות ציבוריות ממיזמי פיתוח פרטיים, וכך לאפשר להם להגן על שטחי אדמה שהיו שווים בהיקפם לאלו שעליהם הגן רוזוולט בכמעט שתי תקופות נשיאות.[7] בכל אופן, סדרת השערוריות שהיו קשורות לבלינג'ר, נאמנותו של טאפט כלפיו, וסירובו של בלינג'ר להתפטר במשך תשעה חודשים נוספים, בשילוב עם השערורייה בנוגע לחוק פיין-אלדריץ' (אנ'), פילגו את המפלגה הרפובליקנית והובילו להפסדו של טאפט בבחירות לנשיאות של 1912.
חיים אישים
ב-1866 נשא בלינג'ר לאישה את ג'וליה אלברטסון בריידלי. לזוג נולדו שני בנים. לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים הוא שב לעסקי עריכת הדין בסיאטל.
ריצ'רד בלינג'ר נפטר בסיאטל ב-6 ביוני 1922. הוא נטמן בבית הקברות לייק ויו שבעיר.
קישורים חיצוניים
- ריצ'רד בלינג'ר באתר מחלקת הפנים של ארצות הברית (באנגלית)
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ [ Goodwin, Doris Kearns (2013). The Bully Pulpit: Theodore Roosevelt, William Howard Taft, and the Golden Age of Journalism. Simon & Schuster, pp. 561-562.]
- ^ [ Goodwin, Doris Kearns (2013). The Bully Pulpit: Theodore Roosevelt, William Howard Taft, and the Golden Age of Journalism. Simon & Schuster, pp. 606-610.]
- ^ [ Goodwin, Doris Kearns (2013). The Bully Pulpit: Theodore Roosevelt, William Howard Taft, and the Golden Age of Journalism. Simon & Schuster, pp. 610-614.]
- ^ [ Goodwin, Doris Kearns (2013). The Bully Pulpit: Theodore Roosevelt, William Howard Taft, and the Golden Age of Journalism. Simon & Schuster, pp. 616-618.]
- ^ [ Goodwin, Doris Kearns (2013). The Bully Pulpit: Theodore Roosevelt, William Howard Taft, and the Golden Age of Journalism. Simon & Schuster, pp. 619-621.]
- ^ [ Goodwin, Doris Kearns (2013). The Bully Pulpit: Theodore Roosevelt, William Howard Taft, and the Golden Age of Journalism. Simon & Schuster, pp. 622-626.]
- ^ [ Goodwin, Doris Kearns (2013). The Bully Pulpit: Theodore Roosevelt, William Howard Taft, and the Golden Age of Journalism. Simon & Schuster, p. 626.]
| מזכירי הפנים של ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
