ריצ'רד טאקר
| לידה |
28 באוגוסט 1913 ברוקלין, ניו יורק, ארצות הברית |
|---|---|
| פטירה |
8 בינואר 1975 (בגיל 61) קלמזו, מישיגן, ארצות הברית |
| שם לידה | ראובן טיקר |
| מוקד פעילות | ארצות הברית |
| תקופת הפעילות | 1936 – 8 בינואר 1975 (כ־39 שנים) |
| עיסוק | חזן, זמר אופרה |
| סוגה | חזנות, אופרה |
| סוג קול | טנור |
| חברת תקליטים | קולומביה רקורדס, סוני, דקה, לונדון רקורדס, פיליפס רקורדס |
| שיתופי פעולה בולטים | שמואל וויזר, יוסלה רוזנבלט |
ריצ'רד טאקר (באנגלית: Richard Tucker; 28 באוגוסט 1913 - 8 בינואר 1975), היה חזן וזמר אופרה יהודי-אמריקאי.
ביוגרפיה
טאקר נולד כראובן טיקר בברוקלין, ניו יורק למשפחה יהודית דתית. בגיל צעיר בלט כשרונו המוזיקלי, והוא החל לשיר כאלט במקהלת בית הכנסת שליוותה את החזן שמואל וויזר במנהטן. החזן וויזר היה למורו ורבו בחזנות. בתיכון הצטיין באתלטיקה, ושילב בין הספורט לשירה. מגיל 14 ועד גיל 18 מיעט בשירה בעקבות חילוף קולו. קצת לפני גיל 18 חזר לשיר במקהלת בית הכנסת, הפעם במקהלה שליוותה את החזן המפורסם יוסף רוזנבלט, ואף השתתף בהקלטות של רוזנבלט. בגיל 22 התקבל כחזן בעצמו בבית כנסת בניו יורק וכיהן בשנים הבאות בכמה בתי כנסת וטמפלים (כטמפל עמנואל בניו ג'רזי, טמפל עדת ישראל בברונקס).
בשנת 1936 נשא לאישה את שרה פרלמוטר, בת למשפחה שהייתה בעלת אולם אירועים כשר בלואר איסט סייד של מנהטן. באותו זמן, אחיה הגדול של שרה, יעקב, שהיה כנר ג'אז וטנור לירי, נכנס לתחום השירה הקלאסית, התפרסם כ"כוכב" ברדיו הלאומי, והתכונן לקראת קריירה אופראית. בשנת 1941 לאחר אודישן מרשים, התקבל יעקב פרלמוטר למטרופוליטן אופרה, ומאז התפרסם בשם יאן פירס. באותו זמן התגוררו הזוג טאקר אצל משפחת פרלמוטר, וראובן ניסה את מזלו בעסק של מצעי משי, בשילוב עם משרת החזן. על אף שלא האמין בהצלחת גיסו באופרה, ואף ניסה לצנן את שאיפותיו (מה שבהמשך הביא לסכסוך בין הגיסים ומשפחותיהם), היה ליאן פירס תפקיד בסלילת הדרך של טאקר לאופרה, בהציגו לפני המנצח והמלחין היהודי זאבל זילברטס. זילברטס אימן והכשיר את טאקר, והציג אותו לפני הטנור פאול אלטהאוס מהמטרופוליטן, שהחל להכשיר אותו והיה למורו היחיד. בתקופה זו שילב בין משרתו בבית הכנסת לבין הכנה אינטנסיבית לקראת קריירה באופרה. בשנת 1941, ברגע נדיר בו התעלם מעצת מורו, פנה לאודישן במטרופוליטן, אך לא הצליח להותיר רושם מיוחד. הציעו לו תפקיד קטן באופרה אביר הוורד וכמה תפקידים כ"זמר כיסוי". טאקר, בקורטוב חוצפה, סירב להצעה זו, ואמר כי יכנס לבית האופרה רק מהדלת הראשית, ולא בכניסה צדדית. טאקר חתם על חוזה הופעות בתוכניות רדיו, ובשנת 1943 קיבל משרת חזן יוקרתית ב"במרכז היהודי של ברוקלין", שם החל שיתוף הפעולה הפורה עם המלחין והמפיק המוזיקלי שלום סקונדה, ששיתף אותו בהפקות יהודיות וכתב עבור טאקר לחנים ליטורגיים. בסופו של דבר, הוזמן לאודישן נוסף במטרופוליטן לאחר שהמנהל המוזיקלי של בית האופרה, אדוארד ג'ונסון, הגיע לשמוע את טאקר בבית הכנסת. לאחר האודישן, שעלה יפה הפעם, הוחתם טאקר על חוזה, והופיע בהופעת בכורה, מהמוצלחות שידע המטרופוליטן, באופרה לה ג'וקונדה מאת אמילקארה פונקיילי. היה זה פתיח מוצלח לקריירה בת 30 שנים, בהן היה טאקר לאחד מגדולי הטנורים באמריקה.
קריירה אופראית
שנתיים לאחר פריצתו לעולם האופרה, הוזמן טאקר לורונה לשחזר את הצלחת לה ג'וקונדה. בשנת 1949 הוזמן טאקר על ידי המנצח האגדי ארטורו טוסקניני לשיר את תפקיד רדמס באופרה אאידה של ורדי בהפקה של NBC, אשר שודרה ברדיו והייתה האופרה הראשונה ששודרה באורך מלא בטלוויזיה.
על אף שטאקר הופיע גם בבתי אופרה אחרים, הן בארצות הברית והן באירופה, הקריירה שלו התרכזה במטרופוליטן. בתקופה בה עלו וירדו מבמת המטרופוליטן זמרים גדולים כיוסי ביירלינג, ג'וזפה די סטפנו, מריו דל מונקו וכמובן, יאן פירס, נשאר טאקר תמיד הטנור הדומיננטי ותר אחר אתגרים חדשים. בכל שנות פעילותו הופיע טאקר עם המטרופוליטן אופרה 724 פעמים, והרפרטואר שלו כלל מעל ל-30 תפקידים. לפני ואחרי כל עונה במטרופוליטן הופיע טאקר בקונצרטים ברחבי ארצות הברית, והופיע תקופה בקונצרטים "לילות פוצ'יני", קונצרטים אלו נערכו תחת כיפת השמים ומשכו קהל עצום של מאזינים, לעיתים אף 13,000.
עם השנים, קול הטנור ה"לירי מלא" של טאקר, הפך ל"ליריקו ספינטו" (ראו: סיווג קולות הטנור). חלק מהניואנסים המיוחדים לסגנון של טאקר, בפרט חיבתו ל"יפחות איטלקיות", לא ענו ביותר על טעמם של המבקרים, אבל הגוון המובהק של קולו החם המצלצל, הטכניקה הבטוחה שמעולם לא אכזבה אותו, הדיקציה המושלמת והמבטא האותנטי, קצרו שבחים בכל תפקיד ששר. לעומת שירתו, המשחק של טאקר נחשב לאדיש במידת מה, אך כאשר שר בינואר 1970 את תפקיד קאניו באופרה ליצנים בבימויו של פרנקו זפירלי, הותיר רושם עז על ותיקי המבקרים בהופעתו הדרמטית. טאקר נודע בעיקר בזכות שירת אופרות איטלקיות, אופרות של ורדי בפרט, אך הוא שר גם תפקידים באופרות גרמניות, ובסוף חייו הוסיף לרפרטואר שלו גם את תפקיד אלעזר באופרה הצרפתית היהודיה מאת הלוי.
אחד הקולגות שטאקר הרבה להופיע עמו, הן באופרות והן כצמד בקונצרטים היה זמר הבריטון רוברט מריל. מריל, גם הוא יהודי יליד ברוקלין (נולד כמשה מילר) שעשה את דרכו אל האופרה בדומה לטאקר והגיע לפרסום רב, השניים היו לחברים. מריל הגדיר את טאקר כמי שהיה "דמות אורגינלית הישר מדפי סיפור של דיימון ראניון, ועבורי - הטנור הגדול ביותר בעולם".
טאקר הופיע בעשרות תוכניות רדיו, גם בשידורים חיים של אופרות מלאות. גם בטלוויזיה הופיע רבות. לטאקר היה שנים רבות חוזה הקלטות עם חברת קולומביה, והוא הקליט לעיתים עם חברת RCA-ויקטור. הוא אמנם הקליט לא מעט, אך ביחס לקריירה המפוארת והארוכה שלו, לא מדובר בהקלטות מסחריות מרובות, ויש הטוענים, כי ההקלטות אינן משקפות את היקף ועוצמת הקול של טאקר. קיימות בשוק גם הקלטות לא מסחריות של רסיטלים קונצרטים ואף אופרות, חלקן עברו עריכה דיגיטלית.
חזנות ושירה יהודית
הצלחתו הגדולה, והקריירה האינטנסיבית באופרה, הביאה את טאקר לעזוב את בית הכנסת בו כיהן כחזן קבוע, אך הוא המשיך כל השנים להתפלל בימים הנוראים ובחגים בבתי כנסת שונים. טאקר ידע איך לשלב טכניקות משירת אופרה לחזנות, אך לא פגם בטעמה האותנטי היהודי של החזנות. נאמר בשמו כי גם לביצוע האופרה וגם החזנות "נחוצים דם ואומץ". אמנם נהג לשיר כנער וחזן צעיר, בבר מצוות ובחתונות יהודיות, אך גם כשהיה כבר לכוכב אופרה עולמי, לא התבייש לערוך טקס חופה, כמובן במגבלות הזמן שאפשרה הקריירה. טאקר תרם את קולו למטרות יהודיות, כך למשל בסיור שעשה בסייגון בזמן מלחמת וייטנאם, ערך את הסדר לחיילים יהודיים.[1] טאקר הקליט מספר תקליטי חזנות, שירי יידיש ואף שירים עבריים בהפקתו ובליווי תזמורת בניצוחו של שלום סקונדה. סקונדה אף כתב 2 קנטטות על נושאים יהודיים, וטאקר היה הסולן בהן כאשר בוצעו ושודרו ברדיו. גם המלחין מארוין דוד לוי כתב בשנת 1973 עבור טאקר אורטוריה ארוכה על "מצדה", אך הוא לא הספיק לבצע אותה.
טאקר וישראל
טאקר ביקר בישראל לראשונה ב-1959 בעקבות הזמנה מהתזמורת הפילהרמונית הישראלית. עד 1967, הוא הוזמן שוב מדי שנה. בקיץ 1967, כאשר חזר מסבב הופעות בפני חיילים אמריקאים בסייגון (תקופת מלחמת וייטנאם), עצר בישראל, לסבב קונצרטים. הקונצרט האחרון תוכנן למוצאי שבת ה-3 ביוני, הייתה זו שיאה של תקופת ההמתנה, האווירה בארץ הייתה מתוחה מאד כאשר כל צבאות ערב התאגדו להשמיד את ישראל. השגרירות האמריקאית בישראל, הפצירה בפני טאקר לעזוב לאלתר את הארץ הנתונה בסכנה, אך טאקר סירב בטענה כי לא נוטשים אחים בשעה כזו, ואף התעקש לקיים את הקונצרט. בשבת התברר כי אין מנצח שינצח בקונצרט, לכך התגייס ברגע האחרון המנצח הרומני-ישראלי סרג'יו קומיסיונה. טאקר סיפר מאוחר יותר, כי על אף שהוא נחשב לאמן שאינו מחצין את רגשותיו, ומסוגל "להכניס דמעה בקול אך להשאיר עין יבשה", בקונצרט זה הוא התקשה להחזיק את עצמו. בשירו שירי שבת וקטעי חזנות כ"הדרנים", תיאר את כי התחושה לעמוד בשעה כזו, בישראל, לפני קהל ישראלים ולשיר את המילים בעברית וביידיש, כמעט והכריעה אותו. הוא החליט לסיים ב"שיר החירות" שיר הלל לחלוצים העבריים, אך הוא לא אבה ללכת, והקהל לא פסק ממחיאות הכפיים. על אף שהעיד כי לא היה מסוגל, עלה בכל זאת לבמה ושר את התקווה. על פי התוכנית המקורית היה אמור לחזור לארצות הברית דרך פירנצה, לשיר שם אנדראה שנייה (מאת המלחין אומברטו ג'ורדאנו). טאקר נסע, ומיד חזר לישראל, וניצל את הזמן לביקור יחד עם אשתו שרה, אצל פצועים מהמלחמה. טאקר סיפר כי המראות שראה השפיעו עליו עמוקות למשך שארית חייו.
מותו ומורשתו
ב-8 בינואר 1975, היה טאקר באמצע סבב הופעות בארצות הברית יחד עם רוברט מריל. בזמן מנוחה לקראת הופעה בערב, בעיר קלמאזו במישיגן, מת טאקר מהתקף לב. טאקר הוא האדם היחיד שההלוויה שלו התקיימה באולם המטרופוליטן אופרה. את תפילת קל מלא רחמים נשא תלמידו זמר הטנור והחזן הרמן מלמוד. בסיום הטקס נותר ארונו במרכז הבמה והמסך ירד עליו בפעם האחרונה.
לאחר מותו הקדישה לכבודו עיריית ניו יורק פארק קטן בשדירות ברודוויי בואכה לינקולן סנטר, כ"פארק ריצ'רד טאקר", שם מוצב פסלו.
מיד לאחר מותו הקימו אלמנתו, בניו וקולגות, את "קרן המוזיקה על שם ריצ'רד טאקר" (Richard Tucker music foundation), במטרה "להנציח את זכרו של גדול הטנורים באמריקה, על ידי פרויקטים לעזרתם של זמרים צעירים ומחוננים". מאז ועד היום, הקונצרט השנתי של הקרן הוא אחד האירועים הנוצצים באופרה באמריקה, ומשודר בטלוויזיה. בקונצרטים הופיעו גדולי זמרי האופרה, ורבים מהזמרים המובילים בעולם כיום נעזרו בקרן.
לקריאה נוספת
- Richard Tucker ביוגרפיה מאת James A. Drake, הוצאת 1984 E. P. Dutton, Inc
קישורים חיצוניים
- האתר הרשמי של קרן המוזיקה ע"ש ריצ'רד טאקר (Richard Tucker music foundation)
- ביוגרפיה ותמונות נדירות באתר The museum of family history
- דיסקוגרפיה של טאקר
- וידאו מתוך האופרה ליצנים, 1970, ביו טיוב
- דף על פסלו של טאקר המוצב בניו יורק באתר הקובל על מצב המונומנטים בניו יורק (באנגלית)
הערות שוליים
