רצח רחל הלר
ערך זה עוסק ברצח החיילת משנת 1974 שבו הורשע עמוס ברנס. אם התכוונתם לאמנית ישראלית, ראו רצח רחל הלר הייתה פרשת רצח של חיילת, בת 19 מבת-ים, שגופתה התגלתה ב-24 באוקטובר 1974 בחולות ליד קיבוץ שדות ים. הפרשה עוררה סערה, עקב סימני התעללות קשים שנמצאו בגופה והיעדר חשודים. עמוס ברנס הורשע בביצוע הרצח, אך זוכה ב-2002 לאחר שזכה למשפט חוזר. הרצח טרם פוענח.
רחל הלר
רחל הלר נולדה ברמת גן בי"ח בסיוון תשט"ו, 8 ביוני 1955. היא הייתה בתם של יעקב ודינה הלר. היא החלה את לימודיה היסודיים בבית-הספר "נטעים". לאחר שנתיים עברה עם משפחתה לבת ים, שם למדה שנה נוספת בבית-הספר "גאולים", ולאחר מכן המשיכה לבית הספר על שם א. ד. גורדון, שם השלימה את לימודיה היסודיים. את לימודיה התיכוניים התחילה בבית-הספר "עירוני א'", בבת ים, והשלימה אותם בבית הספר התיכון "עירוני ט"ו" בתל אביב במגמה הומנית.
רחל הייתה חברה בתנועת הצופים במשך שש שנים, ובמהלך תקופת לימודיה עבדה לעיתים בתפקידים שונים, בין השאר כמדריכת נוער, מדריכת ספורט ועורכת סטטיסטיקה. היא התגייסה לצה"ל בשלהי יולי 1974 והוצבה לשירות בחיל הכללי. לאחר הטירונות הוצבה ביחידת מורות חיילות, ובראשית ספטמבר 1974 הצטרפה לקורס למורות מעשיות, שהתקיים בחיפה[1].
הרצח
גופתה של החיילת נתגלתה על ידי מוחמד ג'ורבאן, תושב ג'סר א-זרקא, שהועסק כשומר בחוף "קיט ושיט" מטעם הרשות לפיתוח קיסריה. על הגופה נמצאו רק סנדל וחוט ניילון (ששימש לחניקתה). בחקירת המשטרה נתברר כי החיילת נראתה לאחרונה על ידי חברה יורם ביכונסקי, בטרמפיאדה ברחוב ארלוזורוב בתל אביב, בדרכה לבסיסה בחיפה שם שירתה כמורה חיילת והייתה אמורה להשתתף בטקס סיום קורס מורות מעשיות למחרת היום[2][3]. לאחר מספר ימים נמצאו בגדיה תחת מחלף באזור חדרה[4].
החקירה והמשפט
שני צוותי חקירה מיוחדים (צח"מ) האחד בפיקודו של סגן ניצב חנא חדד והשני בפיקודו של רב פקד אברהם צמרת, לא הצליחו למצוא ראיות מספיקות להאשמת חשוד. חברה של רחל, יורם ביכונסקי, נחקר ארוכות (הועלו חשדות בגלל פעילותו הפוליטית בארגון השמאל הרדיקלי "אבנגרד") ונמנע מעורך דינו להפגש איתו, אך נכות ברגלו, ממנה סבל מאז מלחמת יום כיפור, פסלה אותו למעשה והוא שוחרר בהנחייתו של היועץ המשפטי לאחר 43 ימי מעצר. חשודים אחרים נחקרו ללא תוצאות.
בין החשודים היה חבר בארגון קומוניסטי, ויש הטוענים שהיה גם איש השב"כ, אשר הכיר את רחל.
לאחר מספר ימים נתגלו בגדיה ותיקה מתחת לגשרון באזור זכרון יעקב. למרות ממצאים אלו, לא הובאו חשודים להארכת מעצר. לחץ דעת הקהל הביא למינוי סנ"צ שאול מרכוס לחקירת כישלון הצח"מים הקודמים ולהקמת צח"מ שלישי בראשותו. צח"מ מרכוס עצר את עמוס ברנס, שפנה מיזמתו למשטרה עוד בתקופת הצח"מ הראשון. לאחר חקירה ממושכת הודה ברנס ואף ביצע שחזור[5]. דבר המעצר וההודאה פורסם ב-18 באפריל 1975. ב-21 באפריל 1975 הורשה ברנס לפגוש את עורך דינו וסיפר לו כי חקרו אותו ברציפות במשך שלושה ימים ולילות ועל כן נשבר והודה במה שלא עשה[6]. ברנס טען שההודאה הוצאה ממנו בכח והוכתבה לו. בהחלטה במשפט הזוטא שנתנה ב-14 ביולי 1975 דחו השופטים את טענות ברנס שההודאה הוצאה ממנו תחת לחץ, איומים, מכות וחוסר שינה. השופטים טענו שברנס שיקר בכל מיני נושאים, ושהוא נוטה להגזמות. עם זאת, השופטים ביקרו בחריפות את סגן ניצב מרכוס וקבע שהתנהגותו בחקירה אינה הולמת קצין משטרה בכיר. השופטים קבעו שמרכוס נמנע בכוונה מרישום יומן מפורט של פעולות החקירה למרות שידע על פקודה המחייבת רישום כזה. כן קבעו השופטים שפקודת המעצר של ברנס הוצאה במרמה בפקודתו של מרכוס וכי מרכוס שיקר בעניין זה לבית המשפט[7]. היועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק המליץ להעמיד את מרכוס לדין על שקרים אלו בבית המשפט[8].
העיתונות עקבה באופן יומיומי אחרי המשפט. במהלך המשפט קרסה עמדת התביעה לגבי חיזוק שהיה להודאה של ברנס. על פי ההודאה, ברנס לקח את המשאית של אחיו ותדלק אותה בדרכו לאסוף את הלר. עובד תחנת הדלק העיד במשטרה שברנס תדלק את המשאית ביום הרצח. אולם במשפט, טען עובד תחנת הדלק שמנהל התחנה צודק ושמי שתדלק את המשאית באותו יום היה אחיו של עמוס ברנס, שמעון. הרישום של השם "עמוס" לצד החיוב על אותו תדלוק הוסבר כשמו של מנהל התחנה, שאישר למכור לשמעון ברנס דלק למרות חריגה ממסגרת אשראי שקבע לו[9]. לעומת זאת, לא הצליח ברנס לאשש את האליבי שלו לליל הרצח[10].
ב-11 בינואר 1976 הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה ברצח ונדון למאסר עולם[11]. בית המשפט העליון בראשתו של השופט חיים כהן דחה את ערעורו.
בקשות למשפט חוזר
בעת היותו בכלא פנה ברנס לאישים רבים בבקשה שיפעלו לזיכויו. בשנת 1979 התגבשה קבוצה של אנשים שפעלו לבדוק את טענותיו של ברנס[12]. אחד מהם, ניצב משנה, לשעבר, עזרא גולדברג, טען שחלו תקלות רבות בחקירת ברנס ושיש יסוד סביר שהוא הואשם באשמת שווא. התביעה סירבה לבקשה למשפט חוזר וטענה שלא הובאו ראיות חדשות שנדרשות לצורך פתיחה במשפט חוזר[13]. דו"ח עם מסקנותיו הועבר למשרד המשפטים בסוף 1979[14]. לקראת סוף 1980 מונתה יהודית קרפ לבדוק את הפרשה ומונה קצין בודק, ניצב משנה שלמה גל, לבדוק את הפרשה מצד המשטרה. בינואר 1981 קיבל סגן ניצב עוזי נבות, שהקליט את השחזור של ברנס כאיש המחלקה לזיהוי פלילי, חסינות מפני פגיעה בו אם יספר את הידוע לו על השחזור[15]. נבות סיפר שבמהלך השחזור ברנס הפסיק לשתף פעולה ומרכוס הוזמן למקום לשכנע אותו להמשיך בשחזור. עדות זאת עמדה בניגוד לעדות שנתן מרכוס במשפט הזוטא שכלל לא נכח בשחזור ועל כן מרכוס ואלבז הועמדו לדין על עדות שקר[16]. מרכוס הורשע במתן עדות שקר בבית המשפט המחוזי[17], אולם בערעור לבית המשפט העליון הוא זוכה[18]. 13 חברי הכנסת: אהוד אולמרט, שולמית אלוני, חיים הרצוג, שבח וייס, מרדכי וירשובסקי, מאיר כהן אבידוב, רוני מילוא, מיכאל קליינר, אמנון רובינשטיין, משה שחל, דב שילנסקי, עקיבא נוף ויצחק ברמן פנו ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לערוך לברנס משפט חוזר[19]. אולם בסוף ינואר 1983 החליט היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, שהתביעה לא תבקש משפט חוזר לברנס[20]. השופט חיים כהן שעמד בראש ההרכב שדחה את ערעורו של ברנס, הצטרף אל הטוענים שנעשה לברנס עוול[21].
שתי בקשות לחנינה של ברנס נדחו בשנים 1976 ו-1978[22]. ברנס סירב לבקש חנינה בטענה שאיננו אשם[23]. עם מינויו של חיים הרצוג לנשיא המדינה, הוא החל לפעול למען קיצור עונשו של ברנס[24]. הוגשה בקשה לקיצור העונש, שלא מטעם ברנס, וחיים כהן ביקר את ברנס בכלאו במטרה לשכנע את ברנס להסכים לחנינה[25]. ב-19 ביוני 1983 נקצב עונשו של ברנס ל-12 שנים[22] וב-23 ביוני 1983 הוא שוחרר לאחר שוועדת השחרורים נכתה מעונשו שליש על התנהגות טובה[26]. שחרורו של ברנס נתפס בציבור כהודאה של המערכת שאכן היו ליקויים במשפטו של ברנס.
שתי בקשות למשפט חוזר שהגיש ברנס נדחו. בעקבות שינוי החוק, שהגמיש את הדרישות לבקשת משפט חוזר, ברנס הגיש בקשה שלישית למשפט חוזר, 20 שנה אחרי הרצח. אך בתשעה באב תשנ"ז, 12 באוגוסט 1997, הבקשה נדחתה.[27] לבסוף אחרי חמש שנים נוספות בשנת 2002, החליטה שופטת העליון דליה דורנר לאפשר לו משפט חוזר.[28][29] במהלך משפט זה הוברר שבוצעו מספר עבירות אתיות ושקרים נאמרו על ידי צוות החקירה ואף סגן-ניצב מרכוס עצמו (שהואשם מאוחר יותר בעדות שקר וזוכה בבית המשפט העליון)[30].
הפרקליטות סירבה לדון בזיכויו ולפתוח את התיק לחקירה חוזרת. ברנס זוכה בזיכוי אילם, ושוחרר. הוא לקה בסרטן ועיוורון, ועד מותו לא קיבל פיצוי מהמדינה, כשהפרקליטות מתעלמת מבקשותיו, ומחשיבה אותו כמי שלא זוכה, אף שחי בתנאים מחפירים.[31] לאחר מותו ומות עורך דינו, נפסקו ליורשיו פיצויים של מיליוני שקלים, שרובם שילמו את חובותיו.[32][33]
בתאריך 13 במאי 2019 התייצב במשטרת כרמיאל גבר בשנות השבעים לחייו מכפר בגליל, והתוודה כי הוא שרצח את רחל הלר וכן התוודה על מעשה רצח נוסף שאירע בשנות השבעים של המאה ה-20. פרקליטו ציין, כי ככל הנראה מדובר בבדותה וכי מניעיו של מרשו להודות במעשים שלא ביצע, הם מציאת סידור לינה ומזון. פרטי החקירה חסויים בשלב זה.
ממצאים סותרים
במהלך השנים ניצב משנה בדימוס עזרא גולדברג החל לחקור רצח זה ורציחות נוספות שאירעו באותה תקופה. הוא מצא שישה מקרים נוספים של נערות שנרצחו באותה תקופה והיו בעלי מאפיינים של אכזריות וטירוף: ורד וינר, הדס קדמי, עירית יעקבי, אורלי דובי, ליאונור בן-לולו וז'קלין סמית. אחד הסימנים המובהקים היה השארת הגופה עם נעל אחת, והיו סימנים נוספים. את מסקנותיו הפנה למנהל דאז של המכון לרפואה משפטית פרופסור מוריס רוגב וכן לפסיכיאטר המחוזי בנס ציונה ד"ר סקלי. שניהם פרסמו חוות דעת המסכימה עם מסקנותיו של גולדברג שמדובר ברוצח אחד עם מניעים יצריים וטירוף. לאחר דרישתו שהמשטרה תשווה דנ"א בין המקרים התברר שהראיות הושמדו. המשטרה פנתה לבית המשפט נגד פרופ' רוגב, והוא העיד שסולק מן המכון בעקבות פרסום הסכמתו עם הדוח של גולדברג, ושמעולם לא נחקר על חוות דעתו במשטרה בניסיון לקבוע את הפרופיל של הרוצח. מכתבים מפורטים שכתב גולדברג לשני מפכ"לים, דוד קראוס ואסף חפץ לא זכו להתייחסות עניינית כלשהי, למעט אישור קבלה של הראשון מביניהם. שרי המשפטים לשעבר דניאל פרידמן, ואמנון רובינשטיין שניהם הסכימו שיש בממצאיו של גולדברג לשכנע שברנס אינו אשם ולכל הפחות שהוא זכאי למשפט חוזר.[34]
את הממצאים הללו דחה בית המשפט בשנת 1996 אחת לאחת, בטענה שאין בהם לשלול את הודאתו אלא כסברה נוספת, ושהם נדונו כבר בעבר.
תאוריות קונספירציה
חלופי צוותי החקירה, השקרים שנחשפו, פרסומים של דברי שופטים[35] וחוקרי משטרה[36] שפקפקו באשמתו של ברנס, יצרו גל של שמועות וחשדות. אחת התאוריות מאשימה את שירות הביטחון הכללי, סוכן מסוים בשם צ"פ או צבי פורסטר מאור יהודה[37].
לקריאה נוספת
- ברוך לשם, אנטומיה של חקירה, הוצאת עידנים, מהדורת ידיעות אחרונות, 1978
- עזרא גולדנברג, האמת על פרשת ברנס, הוצאת עידנים, מהדורת ידיעות אחרונות, 1983
קישורים חיצוניים
- דף זיכרון, באתר יזכור
- ריכוז פסקי דין בפרשה, באתר דיון ציבורי
- שרון רופא, סופית: עמוס ברנס זוכה, באתר ynet, 11 בפברואר 2002
- דני זאק, פרשת ברנס: היסטוריה של מאבק בעינוי דין, באתר nrg, 5 באוגוסט 2010
עופר אדרת, ההרשעה, המאבק על החפות והזיכוי: השתלשלות האירועים בחקירת רצח רחל הלר, באתר הארץ, 13 במאי 2019- אילנה שטוטלנד, "בכיתי כששמעתי על הגילוי החדש, אני וילדיי סחבנו את ברנס בלוויה שלו", באתר מעריב אונליין, 15 במאי 2019
הערות שוליים
- ^ קורות החיים של רב"ט רחל 'רוחה' הלר, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
- ^ הצעירה שנמצאה בחולות קיסריה - החיילת רחל הלר, דבר, 27 באוקטובר 1974
דני זאק, פרשת ברנס: היסטוריה של מאבק בעינוי דין, באתר nrg, 5 באוגוסט 2010 - ^ יוסף ולטר, חיילת יצאה לטייל ברחובות חיפה וגופתה נמצאה בחולות קיסריה, מעריב, 25 באוקטובר 1974; המשך
- ^ יוסף ולטר, חייל גילה את בגדיה של החיילת שנרצחה, מעריב, 29 באוקטובר 1974
- ^ עמוס כרמלי ודנקה הרניש, המשטרה תגיש השבוע לפרקליטות הראיות נגד עמוס ברנס החשוד ברצח רחל הלר, דבר, 20 באפריל 1975
- ^ עמוס ברנס: "אני חף מפשע", מעריב, 22 באפריל 1975
- ^ בית המשפט קיבל כראייה את הודאותיו של ברנס, דבר, 15 ביולי 1975
- ^ עמוס לבב וברוך מאירי, בדק ממליץ להעמיד לדין את סגן־ניצב שאול מרקוס, מעריב, 24 בדצמבר 1976; המשך
- ^ יואל דר, האיש שתידלק את המשאית בליל הרצח היה אחיו של עמוס ברנס, דבר, 17 באוקטובר 1975
יהודה גורן, עד תביעה במשפט ברנס שינה עדותו והיה לעד הגנה, מעריב, 17 באוקטובר 1975 - ^ יהודה גורן, עד הפריך אליבי של עמום ברנם לליל הרצח, מעריב, 13 באוקטובר 1975
- ^ אריה מאיר, מאסר עולם לעמוס ברנס, דבר, 12 בינואר 1976
- ^ ראובן שפירא, בודקים האפשרות לפתוח תיק רצח רחל הלר ולערוך משפט חוזר לברנס, דבר, 24 בספטמבר 1979
- ^ ראובן שפירא, התביעה שוללת משפט חוזר לברנס, דבר, 18 באוקטובר 1979
- ^ ראובן שפירא, סחבת בבדיקת תזכירו של נצ"מ גולדברג הטוען כי עמום ברנס חף מפשע, דבר, 27 במרץ 1980
- ^ ראובן שפירא, ליקויים וחריגות בשיחזור רצח רחל הלד הביאו לבדיקת מהלכי החקירה, דבר, 25 בינואר 1981; המשך
- ^ שמואל מיטלמן, עד־המדינה נבות מתאר נוכחותו של הקצין מדקוס בשיחזור רצח רחל הלר, דבר, 3 בספטמבר 1981
- ^ ראובן שפירא, פרופ' זמיר יחליט בימים הקרובים אם לבקש משפט חוזר לעמום ברנס, דבר, 8 בפברואר 1982
אבינעם בר יוסף, היום יינתן פסה"ד בערעורו של מרכוס, מעריב, 12 בינואר 1983 - ^ ראובן שפירא, זמיר יחליט אם ימליץ על משפט חוזר לברנס אחרי שיעיין בזיכוי מרכוס מעדרת־שקר, דבר, 13 בינואר 1983
- ^ יהושע ביצור וברוך מאירי, 13 ח"כים בקשו מפרופ' זמיר לערוך משפט חוזר לברנס, מעריב, 25 בינואר 1983
- ^ ברוך מאירי, זמיר החליט: לא יהיה משפט חוזר לברנס, מעריב, 31 בינואר 1983
- ^ ראובן שפירא, בימים הקרובים צפוי שחרור ברנס מהכלא, דבר, 2 ביוני 1983
- ^ 22.0 22.1 טובה צימוקי וראובן שפירא, עמוס ברנס משתחרר אחרי 8 שנים, דבר, 20 ביוני 1983
- ^ ראובן שפירא, בודקים האפשרות לפתוח תיק רצח רחל הלר ולערוך משפט חוזר לברנס, דבר, 24 בספטמבר 1979
אני אצא מכאן רק במשפט חוזר, מעריב, 25 בנובמבר 1979 - ^ הרצוג מול נסים, דבר, 10 ביוני 1983
- ^ השר נסים מתכוון, מעריב, 31 במאי 1983
- ^ ראובן שפירא, לא אאכזב אף אחד, דבר, 24 ביוני 1983
- ^ מ"ח 6731/96 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל, ניתן ב-12 באוגוסט 1997
- ^ מ"ח 3032/99 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל, ניתן ב-14 במרץ 2002
- ^ אחרי 28 שנה משפט חוזר לעמוס ברנס, אפרת ויס, כתבה משוכתבת, 14 במרץ 2002 (ynet, ידיעות אחרונות)
- ^ עזרא גולדברג, האמת על פרשת ברנס, הוצאת עידנים 1983 (עמ' 235)
- ^ כך הפלילו את עמוס ברנס אולפן שישי בהנחיית יאיר לפיד ובבימוי איציק רובין
- ^ השתלשלות פרשת ברנס, באתר הארץ
- ^ זיכוי-פיצוי: עמוס ברנס יקבל יותר מ-5 מיליון שקלים, באתר ynet, 2010-08-05
- ^ שם לפחות
- ^ יחסי השופט חיים כהן ועמוס ברנס, באתר הארץ
- ^ עמוס ברנס נפטר ממחלת הסרטן בגיל 67, באתר nrg מעריב
- ^ פרשת ברנס, באתר רוטר
