שיבוטה
 שיבוטה
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | מקריני סנפיר |
| סדרה: | קרפיונאים |
| משפחה: | קרפיוניים |
| סוג: | Arabibarbus |
| מין: | שיבוטה |
| שם מדעי | |
 Arabibarbus grypus
| |
שיבוטה (שם מדעי: Arabibarbus grypus) היא דג ממשפחת הקרפיוניים. השיבוטה היא דג מאכל הנזכר בגמרא, שזוהה לאחרונה בתור מין בסוג Arabibarbus.
השיבוטה יכולה להגיע למשקל 50 ק"ג כאשר היא מוצאת מספיק מזון.
השיבוטה כדג מאכל
בתלמוד בבלי מתארים כיצד מתכוננים אמוראים שונים לקראת השבת: "... רב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא...",[1] כלומר: רב ספרא היה חורך ראש (ככל הנראה ראש בהמה) להכשרתו, רבא היה ממליח שיבוטה. כלומר השיבוטה נאכלה בשבת. קיים דיון בשאלת הרישא לעומת השיבוטא ובשאלה האם היו אלה מזונות שנאכלו באופן קבוע בשבת.
בסעודות ראש הגולה, שהכילו אוכל יוקרתי, נמנים בימי חול מטעמי בשר בהמה ובשר גדיים, וכן דגים: שיבוטי וכוורי.[2]
השיבוטה ומחלות
לפי תלמוד בבלי ראש שיבוטה מרפא מצהבת.[3]
בתלמוד בבלי מונה אביי את אכילת דג השיבוטא בחודש ניסן, חודש התרבות הדגים, כאחד הגורמים החיצוניים לצרעת, כלומר צרעת שלא באה כעונש שמיימי.[4]
גלות בבל
לפי המדרש, הדג גלה לבבל לאחר החורבן, ויתגלה עם בוא הגאולה:
- "... שבע מאות מיני דגים טהורים ושמונה מאות מיני חגבים טהורים, ולעוף אין מספר, כולם גלו עם ישראל לבבל, וכשחזרו כולם חזרו עמהן, חוץ מן הדג הנקרא שיבוטא. ודגים היאך גלו? רבי חונה בר יוסף אמר: דרך התהום גלו ודרך התהום חזרו."[5]
ומסביר התלמוד בבלי (קמה,ב) שדג השיבוטא לא עלה עם שאר הדגים בחזרה לא"י משום שעמוד השידרה שלו רך משל שאר הדגים לכן נשאר במקום שירד לבבל.
- "שיבוטא. ודגים היאך גלו ר' חונה בר יוסף אמר דרך התהום גלו ודרך התהום חזרו. א"ר יוחנן אשרי מי שהוא רואה במפלתה של תרמוד שהיא הייתה שותפת בחרבן הבית ראשון ובחרבן הבית השני בחרבן ראשון העמידה שמונים אלף קשים ובחרבן השני העמידה שמונת אלפים קשטים: ונחרשה העיר. חרש רופוס שחיק עצמות את ההיכל".[6]
השיבוטה כתחליף לחזיר
בתלמוד בבלי[7] נאמר, שלמוח השיבוטה טעם של חזיר. ילתא, אשתו של רב נחמן, בתו של ריש גלותא, שהייתה ידועה בחריפותה ובלמדנותה, הציגה בפני בעלה עיקרון לפיו כנגד דברים שהתורה אסרה היא התירה דברים אחרים, הדוגמה להיתר דבר כנגד חזיר היא היתר מוח השיבוטה.
"אמרה ליה ילתא לרב נחמן מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה אסר לן דמא שרא לן כבדא נדה דם טוהר חלב בהמה חלב חיה חזיר מוחא דשיבוטא"
ובתרגום לעברית: אמרה לו ילתא לרבי נחמן: כל מה שאסר לנו הרחמן התיר לנו כמותו: אסר לנו דם, התיר לנו כבד. נידה - דם טוהר. חֶלֶב בהמה - חֶלֶב חיה. חזיר - מוח של שיבוטה.
במדרש תנחומא, שמיני, י"ב,[8] מצוי קטע דומה, אלא שאינו מיוחס לילתא: "אסרתי לך דם נדה, התרתי לך דם בתולים. אסרתי לך את הדם, התרתי לך את הכבד שכלו דם. אסרתי לך את החזיר, התרתי לך את הדג ששמו שיבוטא, שהוא דומה לחזיר." מכל המובאות הנ"ל נראה שהשיבוטה היה דג טהור. אך מדעת הרמב"ם בהלכות כלאים[9] מוכח שיש מין טמא שנקרא גם כן שיבוטא.
זיהוי השיבוטה
זיהוי עם דגים בני ימינו
קיימת מחלוקת על זיהויו של הדג. לפני כמה עשרות שנים כונה דג הקרפיון, שמקורו בסין, בשם שיבוטה. לפי השף ישראל אהרוני, דג השיבוטה הנזכר במתכונים הוא ההאליבוט, דג ים. לפי אברהם קורמן, כיום מזוהה השיבוטה עם דג משה רבנו.
ד"ר זהר עמר וד"ר ארי זיבוטפסקי מאוניברסיטת בר-אילן, אשר חוקרים את זיהויין של חיות המוזכרות במקרא, מזהים את השיבוטה עם שאבוט (ערבית), דג נהרות החי בנהרות הפרת והחידקל, וכן בנהר כהרון שבאיראן. דג השאבוט הוא דג כשר שיש הטוענים כי טעמו כטעם חזיר. משקלו עד 60 ק"ג.[10]
השיבוטה כעז ים
הפרי מגדים מתייחס לשיבוטא כאל עז ים, לפי תוספות (עבודה זרה ל"ט, ד"ה "וסימניך"):
"המנהיג בעיזא ושיבוטא מהו? מי אמרינן כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה לא כלום עביד או דלמא השתא קא מנהיג" (בבא קמא נ"ה, א).
שם מדובר בנהיגה בשיבוטא ובעז יחד. רש"י אומר על כך: ""קשר קרון לעז ודג, זה צף על המים וזה מושך עמו על שפת הים". הדיון עוסק באיסור הנהיגה בכלאיים, והרעיון של נהיגת שיבוטא ועיזה יחד מהווה דוגמה לנהיגת בעלי חיים שונים לחלוטין יחד - דוגמה היפותטית.
כמו כן, בתוספות (מסכת עבודה זרה ל"ט, א): 'חמרא דימא שרי, תורא דימא אסור' וכן עז המים, שהיא בהמה גדולה הנמצאת בים שריא, היא הנקראת שיבוטא".
שיבוטה באמנות
שלמה אבס התייחס אל השיבוטה כאל חיה ימית מסתורית.
קישורים חיצוניים
- שגיא קופר, שובה של השיבוטה, באתר ynet, 1 בספטמבר 2005
- אברהם קורמן, דגים טהורים וטמאים
- מנחם מענדל קלמנסון, רישא לעומת שיבוטא
- לאה דימנט, דגים למאכל במקורות התלמודיים
- עור, צרעת, נגעים מתוך האנציקלופדיה ההלכתית רפואית בעריכת פרופ' אברהם שטינברג
- תלמוד בבלי מסכת בבא קמא פרק ה'
- תלמוד בבלי מסכת סנהדרין פרק ז'
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"א עמוד א'
- ^ מרדכי דב יודלביץ, חיי היהודים בזמן התלמוד – נהרדעא, ירושלים תשל"א, עמ' 50-49
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"י עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי"ב עמוד ב'
- ^ איכה רבה, פתיחתא דחכימי, פסקה ל"ד
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד' הלכה ה'
- ^ מסכת חולין, דף ק"ט עמוד ב'
- ^ מדרש תנחומא שמיני
- ^ שיטתו שאין חיוב מלקות במנהיג בכלאים אלא במין טהור ומין טמא, וא"כ הגמרא שאומרת המנהיג בעיזא ושיבוטא לקי" ודאי מדברת לשיטתו על מין דג טמא
- ^ TheMarker, טעמו של חזיר, באתר TheMarker, 19 באוגוסט 2005
