שיירת בן שמן
שיירת בן שמן
שיירת בן שמן (שיירת השלושה עשר) יצאה ב-14 בדצמבר 1947, מפתח תקווה לכפר הנוער בן שמן, בתחילתה של מלחמת העצמאות, והותקפה על ידי חיילי הלגיון הערבי - חלק מכוח המשמר והאבטחה המנדטורי בארץ ישראל.
רקע היסטורי
.JPG)
בן שמן הייתה מוקפת יישובים ערביים עד כי לפי תוכנית החלוקה לא נמצאה דרך לכלול אותה במדינה היהודית. כוח האדם שלה היה דל וכלל אחוז ניכר של נערים ונערות צעירים מכפר הנוער וכמות הנשק שבה הייתה מעטה לאחר שרובו הוחרם על ידי הבריטים.[1].
ב-5 בדצמבר 1947 נשלחה אליה תגבורת של 20 לוחמים מגדוד 54 של חטיבת גבעתי. השיירה הצליחה לעבור דרך לוד אבל בחזרה נתקלה השיירה בעברה דרך לוד בהמון ערבי שיידה בה אבנים ובקושי הצליחה לפלס דרכה לתל אביב.
ב-11 בדצמבר 1947 הצליחה שיירה נוספת לחדור לבן שמן דרך לוד ובה הועבר לנקודה מכשיר אלחוט שהיה במשך זמן רב הקשר היחידי של בן שמן עם העולם החיצוני.
ב-13 בדצמבר 1947 הגיעה מכונית של חברת התעופה הבריטית ובה עובדים יהודים וערבים, למרכז לוד. המכונית נעצרה ליד מחסום והמוני ערבים הסתערו עליה והוציאו מתוכה את הנוסעים הערביים. לאחר מכן הופנתה המכונית לדרך בן שמן והועלתה באש על ארבעה נוסעיה היהודים.
בגלל חוסר האפשרות להעביר שיירה דרך לוד, הוחלט להעביר אותה בדרך פתח תקווה - מגדל צדק - קולה - בית נבאלא- בן שמן.
במחנה בית נבאלא היה כוח של הלגיון הערבי שהוכנס לארץ ישראל על ידי כוחות בריטים במטרה לשמור על הסדר. ההנחה הייתה שהלגיון לא יתערב בעת מעבר השיירה ליד המחנה.
ההתקפה על השיירה
השיירה יצאה מפתח תקווה ב 14 בדצמבר 1947, בשעה 14:30. היא כללה 7 מכוניות ובהן 48 איש: 27 אנשי חי"ש, 13 נוטרים, 7 נהגים ו-2 מתושבי בן שמן.
השיירה הותקפה ליד קולה וליד דיר טאריף אולם החיילים השיבו אש והשיירה המשיכה בדרכה. במחנה בית נבאלא ניתן אות אזעקה. חיילי פלוגת משמר של הלגיון הערבי שהגיעו למחנה לפני זמן קצר בחסות הבריטים תפסו עמדות משני צידי הכביש כשנשקם, ובכלל זה מקלעי ברן לרוב, דרוך בידם.
מפקד השיירה, אברהם בר עם, הבחין בנעשה ונתן הוראה למכוניות להגביר את המהירות ולא לירות באנשי הלגיון כדי לא להסתבך אתם בקרב. פקודתו מולאה במלואה אבל זה לא מנע מחיילי הלגיון מלפתוח באש על השיירה. רוב המכוניות הצליחו להגביר מהירות ולהסתלק, אבל שתי מכוניות נעצרו כשחיילי הלגיון משני צידי הכביש יורים בהם, ולאחר מכן נגשו אליהן והרגו את הפצועים. כל נוסעי שתי המכוניות נהרגו פרט לשניים שעשו את עצמם מתים וניצלו על ידי קצינים בריטים. בקרב נהרגו שלושה עשר לוחמים.
התגובות על אסון השיירה
.JPG)
אנשי השיירה שניצלו והגיעו לבן שמן היו המומים וקשה היה להוציא מפיהם מה אירע בדיוק. בכפר הוכרז שבעה ימי אבל לזכר החללים.
אלפי תושבי תל אביב השתתפו בהלווית 13 חללי השיירה שנקברו בקבר אחים בבית הקברות נחלת יצחק. ההלם והזעם הציבור היה גדול לא רק בגלל מספר החללים הרב, אלא משום שנהרגו על ידי הלגיון הערבי שהוכנס לארץ על ידי שלטון המנדט והיה נתון לשליטתו המלאה. היישוב היהודי תבע מהבריטים לפנות את הלגיון מגבולות המדינה העתידית. הבריטים לא נענו לתביעות אלה ובמקומם פירסמו הודעה שקרית כי: "הנוטרים היהודים איבדו את עשתונותיהם בראותם ערבים מזוינים והחלו להמטיר עליהם רימונים"[2].
לאחר שלושה ימים נפגשה גולדה מאיר עם הנציב העליון בירושלים ודרשה ממנו לסלק את חיילי הלגיון מהבסיסים הסמוכים ליישובים יהודיים ומבסיסים הממוקמים בדרך אליהם.
הבריטים לא נענו לתביעות לפנות את הלגיונרים, אבל כדי לשכך את זעם היישוב היהודי, הם צירפו מאז ליווי צבאי לכל שיירה שנסעה לבן שמן.
ליד מקום האסון, בצומת בית נחמיה (צומת נבלט), הוקם גלעד זיכרון לחללי השיירה.
לקריאה נוספת
- אברהם אילון, חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות, (ציורים: יהודה הררי), תל אביב: הוצאת מערכות, תשי"ט 1959.
- יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה, תל אביב: הוצאת מפקדת ההגנה בתל אביב, 1949.
- אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך שני, הוצאת זמורה ביתן, 1989.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ראו: משפט בן שמן.
- ^ יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה, תל אביב: הוצאת מפקדת ההגנה בתל אביב, 1949, עמ' 113.
