שפן סלע

שפן סלע
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	שפנאים
משפחה:	שפניים
סוג:	שפן סלע
מין:	שפן סלע
שם מדעי
	Procavia capensis
תחום תפוצה

שפן סלע (שם מדעי: Procavia capensis) הוא מין יחיד בסוג בעל אותו שם, ממשפחת השפניים שהיא משפחה יחידה בסדרת השפנאים.

התנהגות ותפוצה

שפן הסלע מצוי במרבית אפריקה. במזרח התיכון הוא נפוץ בחלקו המערבי של חצי האי ערב וכן חצי האי סיני, בישראל ובחלקים מסוריה ומלבנון. בישראל מצוי תת-המין שפן סלעים מצוי, Procavia capensis syriaca. הוא נפוץ בעיקר בחרמון, בגליל, בכרמל, במדבר יהודה, בהר הנגב ובשומרון. השפנים חיים על הקרקע או בנקיקי סלעים, הם יצורים חברותיים החיים בקבוצה בה מספר השפנים נע בדרך כלל בין 50 ל-100 פרטים. הקבוצות עצמן מחולקות לקבוצות קטנות יותר. השפן פעיל בעיקר ביום ומסתתר בלילה בנקיקים ובמחילות בסלעים.

שפן הסלע יכול לעבור במהירות רבה מסלע אחד לאחר. במזג אוויר סגרירי או גשום שפן הסלע בדרך כלל יישאר במאורתו ולא ייצא אל מחוץ לנקיקי הסלעים. טמפרטורת הגוף של שפן הסלע איננה יציבה לחלוטין, והיא משתנה בהתאם לטמפרטורת הסביבה. הטמפרטורה הנורמלית של השפן היא 36.3 (מעלות צלזיוס), אך היא יכולה לעלות כדי 37.5 מעלות בעת חום, ולרדת באותה מידה כדי קור. מסיבה זו, שפן הסלעים מבלה חלק ניכר מיומו - בעיקר בשעות הבוקר - ברביצה על הסלעים - לבדו או יחד עם שפנים נוספים. בזכות התנהגות זו הם מתחממים, ולאחר שהם מתחממים מספיק הם נעשים פעילים יותר.

מזונו של השפן כולל מגוון רב של צמחים. כחלק מהחיפוש אחר מזון, שפני הסלע יכולים אף לטפס על עצים. מכיוון שהם מקבלים את מרבית הנוזלים הדרושים להם מהצמחים אותם הם אוכלים, בדרך כלל שפני הסלע לא חייבים לשתות כדי להתקיים. למרות זאת, אם יש מקור מים זמין בקרבת מקום הם לא יהססו להרוות את צמאונם בשתייה. שפן הסלע מקדיש בדרך כלל פחות משעה אחת ביומו לחיפוש אחר מזון ואכילתו - זמן קצר יחסית לאוכלי עשב אחרים, שבגלל ערכו התזונתי הנמוך צריכים לאכול כמות גדולה של מזון. בין הטורפים של שפן הסלע ניתן למנות את הנמר, התן, הנמיות, הסמור ועופות דורסים מסדרת דורסי היום. בשעת סכנה, שפן הסלע בורח במהירות לתוך נקיקי הסלעים הצרים, או לתוך מקומות מסתור אחרים שנמצאים בקרבת מקום. אם נתפס, שפן הסלע מתגונן באמצעות נשיכות ושריטות^[1].

בחלק ממדינות אפריקה ניצוד שפן הסלע בשל פרוותו או בשרו. בנוסף לכך, חקלאים דרום אפריקנים תובעים לצמצם את אוכלוסיית שפני הסלע, משום שהם מתחרים עם צאנם על אותם מקורות מזון.

תקשורת קולית

גם זכרים וגם נקבות משמיעים קולות אזהרה חזקים וחוזרים. בעונת הרבייה החלה בחודשים מרץ-אפריל הזכרים הבוגרים יושבים על סלעים בולטים ופותחים ב"שירה" המורכבת מקריאות צרחניות עולות ויורדות. מטרת השירה היא להכריז על תחום המחיה ועל הבעלות על העדר.^[2]. חלק מהזכרים, בפרט הדומיננטים, "שרים" כלומר משמיעים רצפים מורכבים של צלילים. השירה מורכבת מסדרת מקטעים, שכל אחד מהם מכיל רצף הברות מסוגים שונים: יללה, קרקור, נחירה, חריקה וציוץ.^[3] הן מאפייני הצליל והן המקצב של ה"שיר" אופייניים לפרט ואינם משתנים בהתאם לנסיבות^[4]. מחקר השוואתי של אוכלוסיות שפנים שונות העלה כי קיימים הבדלים בתחביר, כלומר בסדר ההשמעה של אלמנטים קוליים שונים בשירי הזכרים בין קבוצות מופרדות של שפנים^[5], ככל שהאוכלוסיות מרוחקות יותר יורד הדמיון בתחביר של שירת הזכרים. התלות של מאפייני השירה בתפוצה מחזקת את ההנחה כי שירת הזכרים היא התנהגות נלמדת.

אנטומיה ומחזור חיים

לשפן פרווה חומה קצרה, רגליים קצרות ואוזניים קטנות. משקלו של שפן הסלעים נע בין 2 ל-4.5 קילוגרמים. בכפות הרגליים רפידות גדולות ורכות שנשארות לחות כל העת בזכות הפרשה דמוית-זעה. הזכרים גדולים במידת-מה מהנקבות. הריון נקבת שפן הסלע אורך בין 6 ל-7 חודשים, שבסופם נולדים 2 עד 4 גורים. הגורים נולדים מפותחים יחסית: עיניהם פקוחות עם היוולדן, וגם פרוותם שלמה. הגורים מסוגלים לאכול מזון מוצק שבועיים לאחר לידתם, והם נגמלים מחלב אמם עשרה שבועות לאחר לידתם. בסביבות גיל שלוש שנים הם מגיעים לממדים של שפן סלע בוגר. ותוחלת חייהם עומדת על 10 שנים.

אטימולוגיה

בקרב דוברי העברית קיים לעיתים בלבול בין השפן לארנבון, על אף שמדובר בשני בעלי חיים רחוקים זה מזה מבחינה ביולוגית. בלבול זה השתרש גם בספרות ובשירה, ובשירי ילדים רבים, כמו "לשפן יש בית", "השפן הקטן" וכו' הכוונה היא בעצם לארנבון, כמו גם בביטויים רווחים כמו "שפני מעבדה", או "לשלוף שפן מהכובע" (מעבדות וקוסמים משתמשים בארנבונים ולא בשפנים, משום שהשפן אינו מבוית).

הסיבה לבלבול היא שהשפן אינו חי באירופה, ולכן היהודים באירופה, שלא הכירו את השפן, המוזכר בתנ"ך בצמוד לארנבת, חשבו שהכוונה היא לארנבון^[^{דרוש מקור]}. אלא שהתיאור המקראי המתאר בעלי חיים המסתתרים בין הסלעים, כמו גם שמו של השפן בשפות שמיות אחרות (כגון "תֻ'פֻן" בערבית דרומית) בצירוף העובדה שהארנבון, כפי הנראה, לא היה קיים בישראל בתקופת המקרא, אינם מותירים מקום רב לספק לגבי זהותו של השפן המקראי.