שרפה בשבת
כללי שרפה בשבת מורכבים ושונים משאר הלכות שבת. מלאכת מכבה היא אחת מל"ט אבות מלאכה. במצב של דליקה, מפאת מהירותה של האש והלחץ שהיא גורמת הקילו חז"ל באיסורי דרבנן מסוימים, כדי שלא יבואו לכבות את הדליקה. לעומת זאת, לפעמים החמירו חז"ל בהלכות מסוימות, ודווקא בגלל הלחץ שבשעת שרפה.
כיבוי שרפה מפני פיקוח נפש
במקום שיש סכנת חיים, מותר לכבות את האש בשבת, כמובן, ככל העבירות בתורה שהותרו משום פיקוח נפש, חוץ משלוש עברות החמורות שהם עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים.
הרמ"א כתב שולחן ערוך, אורח חיים, סימן של"ד, סעיף כ"ו:
בזמן הזה שאנו שרויין בין עובדי כוכבים והיא חשש סכנת נפשות, כתבו הראשונים והאחרונים ז"ל שמותר לכבות דליקה בשבת משום דיש בה סכנת נפשות והזריז הרי זה משובח. ומכל מקום הכל לפי הענין, דאם היו בטוחים ודאי שלא יהיה להם סכנה בדבר, אסור לכבות; אבל בחשש סכנת ספק מותר לכבות אפילו הדליקה בביתו של גוי.
החשש העיקרי היה שגוים יתנכלו ליהודים בשעת השרפה, בשעה שיבואו לבזוז את הבתים הנשרפים[1], וכן שיתנכלו ליהודים בגלל שאינם חוששים לכבות שרפה למרות הנזק הגדול שזו גורמת[2].
בימינו, לפי צורת הבנייה שבה בנייני מגורים בנויים לעיתים בצפיפות רבה באופן שהשרפה יכולה להתפשט בקלות מבניין לבניין, ובנוסף לעיתים מתגוררים בבניין אחד דיירים רבים שבהם גם תינוקות רבים ואנשים זקנים ולפעמים גם אנשים ישנים, ולפעמים אף רבה הסכנה להתפשטות השרפה למרחקים רבים, יש הסוברים[3] שכל שרפה היא בחזקת ספק פיקוח נפש אלא אם כן ידוע שאין בה חשש פיקוח נפש.
כיבוי שרפה כשאין בה סכנה
במקרה ויש שרפה בבית ואין חשש פיקוח נפש, התירו חז"ל לומר "כל המכבה אינו מפסיד"[4], למרות שיש בכך רמז שהוא קורא לגוי לכבות וכן רמיזה על כך שהוא יקבל את שכרו לאחר השבת על פעולותיו, וזאת מכיוון שחז"ל חששו שאם לא יתירו איסור אמירה לנכרי באופן חלקי זה, יבוא היהודי לכבות בעצמו.
מצד שני, לעיתים משמש גורם הלחץ כתואנה להרבות באיסורים, לפי שיקול הדעת של חז"ל: ליהודי עצמו מותר להציל רק מזון לצורך סעודות השבת שלא סעד עדיין, שכן חששו שאם יתירו לו להציל את כל ממונו ולהתעסק בשרפה יותר מדי, הוא ישכח ומתוך בהלה - יסייע בפעולות הכיבוי, האסורות בשבת[5].
הצלת חפצים בשעת שרפה
כתבי הקודש
המשנה[6] קובעת, כי למרות שהתירו להציל רק מזון שלוש סעודות, כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה, בין ספרי נביאים שקורין בהן ובין ספרי כתובים שאין קורין בהן. גם כאלו שכתובים בשפה אחרת, למרות שיש דעה שאסור לכתוב אותם בשפה אחרת, מצילין אותן[7].
לעומת זאת, ספר בו כתובות רק ברכות כגון תפילת העמידה, וכן קמיע שכתובים בו פסוקים, למרות שבשניהם כתובים פסוקים רבים אין מצילין אותן מהדליקה אלא מניחין אותן להשרף במקומם. בתלמוד מובא כי הריש גלותא הסתפק האם מצילין כתבי הקודש שכתובין בדיו שאינו מתקיים, כי ייתכן שכתב כזה אינו נקרא כתב לעניין שיחשב ספר קודש, רבה בר רב הונא הורה לו שאין מצילין ספרים כאלו, רב המנונא הורה לו הפוך, אך לבסוף הודה רבה בר רב הונא לרב המנונא מכיוון שהובאה ראיה מברייתא לשיטתו.
שמונים וחמש אותיות
ערך מורחב – פרשת ויהי בנסוע
בברייתא נפסק שספר תורה שהיו כתובים בו פרשיות רבות אך בלה ורובן נמחקו, או שמתחילה כבר כתבו בו רק פרשיות מעטות, אם יש בו שמונים וחמש אותיות שהיא מניין פרשת "ויהי בנסוע הארון", הפרשה הכי קטנה בתורה, מצילין את הספר ואם לא - לא. אם כי, חכמי התלמוד ובראשם רב הונא בר חלוב הבהירו כי אין כלל זה אמור לספר שבו כתוב אחד משמותיו של הקב"ה שאינן נמחקין (כדוגמת השם המפורש למשל) שמצילין אותו בכל מקרה.
נחלקו רב הונא ורב חסדא אם צריך ששמונים וחמש אותיות אלו שקיימים בו יהיו מקובצים במקום אחד או אפילו אם הם מפוזרים. לפי רב הונא ניתן לצרף רק מילים שלימות שנשארו ולא אותיות, אך רב חסדא סובר שגם לאותיות מפוזרות שנותרו מספר תורה שבלה יש קדושת ספר תורה כדי להצילן מפני הדליקה[8].
גיליון ריק של ספר תורה
שאלה מעניינת נשאלה בתלמוד, מה דינו של הגיליון הריק שבספר התורה. השאלה נשאלה באופן שהגיליון לא בלה אלא הוא עדיין טרי וראוי לכתיבה, אם יש עליו קדושה. חכמים אלו ששאלו שאלה זו, סברו שייתכן שלפעמים תהיה גדולה קדושתו של הגיליון הריק שסביב הכתב מאשר הגיליון שעל גביו כתובים שורות המקרא. הם הסבירו זאת בכך שבעוד שקדושתו של הגיליון שעליו נכתב הכתב מיועדת בטלה כאשר הכתב נמחק, שהרי הוקדשו לשם כך בלבד, הרי שהגיליון שסביב הספר יש לו קדושה מיוחדת שלא בטלה גם כאשר הכתב עצמו נמחק ועליו עצמו נפסק שאין מצילין אותו ואת גיליונו. בתלמוד לא הובררה מה ההלכה[9], אך הראשונים והפוסקים פסקו שאין מצילין את הגיליון מפני השרפה שפרצה בשבת[10].
ספרי מינים
ההלכה קובעת כי אין כל קדושה לספרי תורה שכתבו נוצרים ואפיקורסים. בתלמוד הובאו שתי דעות בעניין: רבי יוסי סובר שאין קדושה לספר עצמו אבל יש לשמור על קדושת השם שכתוב בו, אבל רבי טרפון חלק על העניין בנחרצות ואמר שלא רק שאין להציל אותן משרפה, אלא יש לשרוף אותן ”אקפח את בני, שאם יבואו לידי שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהן”. את ההלכה שמותר לשרוף את השם המפורש ושאר השמות שאינן נמחקים הוא למד מפרשת סוטה שבה אנו רואים שכדי להשכין שלום בין איש לאשתו התירה התורה למחוק את השם המפורש, ובוודאי שכדי להכרית את זכרם של הללו שמטילין שנאה ואיבה בין ישראל לאביהן שבשמים מותר למחוק את אשר כתבו כדי למחות את זכרם[9].
כבוד המת
- ערך מורחב – כבוד המת בשבת
איסור מוקצה הותר באופן חלקי
המחלוקת היא בשאלה מה יעשה בגופת מת המוטלת במקום שבו היא עלולה להשרף. למרות שהמת הוא מוקצה ואסור בטלטול, אם הוא מוטל במקום שקיים חשש שאש הבוערת בקרבתו ועלולה לשרוף את גופתו, מותר לטלטלו כדי להצילו - אם מטלטלו על ידי דבר המותר בטלטול - כגון שיניח עליו תינוק, כיכר, מזון או דבר אחר שמלאכתו בשבת להיתר, ויטלטל שניהם כאחד, שהתירו חכמים איסור טלטול (באופן חלקי) כדי שלא יבוא לידי איסור חמור, לכבות את הדליקה כי הוא בהול על מתו שלא ישרף. הלכה זו מוסכמת על כל הפוסקים, גם על אלו שסוברים שהכלל "גדול כבוד הבריות" חל רק על כבוד הבריות החיים ולא המתים[11].
המקום הראשון בו מוזכר היתר זה בתלמוד הוא בנוגע לפטירתו של דוד המלך, שנפטר בעצם יום השבת, כאשר ירד ממדריגות ביתו. אודות כך מקובל, דוד המלך התבשר מפי הקדוש ברוך הוא כי יום מותו הוא בשבת. מכיוון שכך, היה נוהג ללמוד בכל משך יום השבת, כדי שלא יוכל מלאך המוות לשלוט בו. כאשר הגיע זמן מותו ומלאך המוות לא יכל להתקרב אליו, הוא נענע את עצי הכרם ששכן ליד ביתו של דוד, כדי לגרום לו לעצור מלימודו. דוד המלך יצא מביתו לבדו לבדוק את פשר המחזה, אך שפתיו מיללו תורה ללא הפסק. כאשר ירד מהמדרגות, נפלה אחת ממדרגות ביתו, ומחמת הבהלה הפסיק לרגע מלימודו, ואז נפטר - על מדריגות ביתו, למול השמש. דבר זה גרם למבוכה אצל שלמה המלך שחשש מפני כבוד המת, ושלח לחכמי ישראל שיורו את ההלכה. אלו הורו לו כי עליו להניח כיכר או תינוק על המת ולטלטלו באופן זה - כלומר לא התירו לו איסור טלטול באופן גמור. לעומת זאת, שאלה אותה שאל בנוגע לחתוך בשר נבילה לכלבים, נענתה בחיוב. במעמד זה אמר שלמה המלך את המשפט הידוע”טוב הכלב החי מן הארי המת”[12][13]
איסור כרמלית שנוי במחלוקת
לעומת זאת, אם כאשר כדי להוציא את המת יש לעבור מלבד על איסור מוקצה גם על איסור טלטול בכרמלית נחלקו הפוסקים האם התירו את איסור הכרמלית מפני כבוד המת. הרמב"ם[14] סבור שהכלל תקף רק על אנשים חיים, אך אחרים מתירים משום ביזיון המת שלא ישרף, לדחות את איסור כרמלית שהוא מדברי חכמים. למרות זאת, יש למעט ככל האפשר באיסורי שבת, וכאן תקף הכלל ההלכתי כי מוטב להרבות באיסור אחד מאשר לעשות שני איסורים. מכיוון שכך, יוציא את המת על ידי כיכר או תינוק, שהוא טלטול דבר האסור על ידי דבר המותר, כך שהוא מרבה באיסור טלטול בכרמלית בהוצאת הכיכר או התינוק על המת, אך ממעט באיסור נוסף - מוקצה.
באגדה
על פי אמרתו של גדול אמוראי בבל רב, שרפה מצויה כעונש על חילול שבת, ועל פי אמרתו של רב נחמן בר יצחק, הכוונה היא לשרפה בשבת. משמו של רב, דרש רב יהודה בנו של רב שמואל: ”אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת”. כראיה לדבריו הוא מביא את הפסוק ”וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא תִכְבֶּה”[15]. רב נחמן בר יצחק מפרש שהמילים "ולא תכבה" באים לרמז על כך שהשרפה תתרחש בעת שאין בני אדם מצויים לכבותה (כלומר שלא ניתן לכבותה) - בשבת[16].
הערות שוליים
- ^ תרומת הדשן סימן נח
- ^ מרדכי מסכת שבת, סימן שצג
- ^ דינים והנהגות מהחזון איש בפרק העוסק בהלכות שבת.
- ^ משנה, מסכת שבת, פרק ט"ז, משנה ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ז עמוד ב'.
- ^ משנה, מסכת שבת, פרק ט"ז, משנה א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קט"ו עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קט"ו עמוד ב'.
- ^ 9.0 9.1 תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קט"ז עמוד א'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק כ"ג, הלכה כ"ז, שולחן ערוך, אורח חיים, סימן של"ד, סעיף ב'.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ת"פ
- ^ מגילת קהלת, פרק ט', פסוק ז'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל' עמוד ב'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק כ"ו, הלכה כ"ג.
- ^ ספר ירמיה, פרק י"ז, פסוק כ"ז.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ט עמוד ב', ורש"י שם.
