תוכנית מיר ומעבורות החלל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סמל התוכנית.

תוכנית מיר ומעבורות החלל הייתה תוכנית חלל משותפת לרוסיה ולארצות הברית שכללה את שיגורן של מעבורות חלל אמריקאיות אל תחנת החלל מיר הרוסית, שיגור קוסמונאוטים במעבורות חלל ואסטרונאוט בחללית סויוז, ושהייתם בתחנת החלל מיר לפרקי זמן ארוכים.

התוכנית, שזוהתה גם כ"שלב מספר אחד", נועדה לאפשר לארצות הברית ללמוד מן הניסיון הרוסי העשיר בטיסות חלל ממושכות, וליצור רוח של שיתוף פעולה בין שתי האומות וסוכנויות החלל שלהן - נאס"א האמריקאית וסוכנות החלל הפדרלית של רוסיה (רוסקוסמוס). התוכנית פתחה את הדרך למיזמי חלל משותפים נוספים, ובמיוחד ל"שלב מספר שתיים" של התוכנית - בניית תחנת החלל הבינלאומית (ISS). התוכנית הוכרזה ב-1993, המשימה הראשונה שוגרה ב-1994 והתוכנית הסתיימה, כמתוכנן, ב-1998. 11 משימות מעבורות, טיסת סויוז אחת, וכמעט 1,000 ימים בחלל במצטבר של אסטרונאוטים אמריקאיים, שהתחלקו ל-7 משלחות, הושלמו במהלך התוכנית.

במהלך 4 שנות התוכנית אירעו מספר אירועים ראשונים מסוגם, כולל שיגור האמריקאי הראשון בחללית סויוז, הרכבת רכב החלל הגדול ביותר (נכון לאותו זמן) וביצוע הליכת החלל האמריקאית הראשונה באמצעות חליפת חלל רוסית מסוג אורלן.

התוכנית לוותה בחששות כבדים, בעיקר בתחום הבטיחות, זאת לאחר פריצת שריפה בתחנה והתנגשות חללית אספקה לא מאוישת מסוג פרוגרס בתחנה, אך גם בתחום הכלכלי עם בעיות המזומנים של תוכנית החלל הרוסית, וחששותיהם של האסטרונאוטים בנוגע לגישתם של מנהלי התוכנית. אף על פי כן, התוכנית סייעה בהשגת מידע מדעי רב, ניסיון בבניית תחנות חלל ושיתוף פעולה בתחומים אלו, אשר סייעו רבות בבניית תחנת החלל הבינלאומית, שספק אם הייתה נבנית בצורה חלקה כל כך אלמלא תוכנית זו.

רקע

רקע היסטורי

לחיצת היד ההיסטורית שסימלה את סוף המירוץ לחלל. משימת אפולו-סויוז, יולי 1975.

למרות התחרות המתוקשרת בין תוכניות החלל של ברית המועצות וארצות הברית (שנודעה כמרוץ לחלל), ולמרות המתחים בין שתי המדינות במהלך המלחמה הקרה, שיתוף פעולה בין תוכניות החלל החל עשרות שנים לפני תוכנית מיר והמעבורות. ב-1962, לאחר שהכריז ג'ון פ. קנדי על תוכנית אפולו להנחתת אדם על הירח, נוצרו קשרים בין ארצות הברית לברית המועצות במטרה לשתף מידע ואפילו לאחד את מאמציהם לשם ההגעה לירח,[1][2] דבר שבסופו של דבר לא יצא אל הפועל. ב-1964 סוכם הסכם בין שתי המדינות על שיתוף מידע מדעי על ביולוגיה ורפואה בחלל. ב-1967 חתמו המדינות על אמנת החלל החיצון, בו נכלל בין היתר האיסור להציב נשק להשמדה המונית בחלל. ב-1970 החלו דיונים בין שתי המדינות לפיתוח מערכת עגינה משותפת כך שחלליות אמריקאיות ורוסיות יכולו להיפגש בחלל, במיוחד במקרה חירום. ב-1971 הוכרז על הסכם להחלפת דוגמיות קרקע מן הירח ומידע מדעי נוסף הקשור לחלל. בין 1972 ל-1975 עבדו הסובייטים והאמריקאים על תוכניתם המשותפת הראשונה - פרויקט אפולו-סויוז - שסימלה למעשה את סוף המירוץ לחלל. הטיסה היחידה בפרויקט יצאה אל הפועל ביולי 1975. ב-1978 נבחנה אפשרות לשלוח מעבורת חלל למשימת עגינה עם תחנת חלל סובייטית מסדרת סאליוט אך התוכנית לא יצאה לפועל. ב-1991, עוד לפני התפרקות ברית המועצות, נתחם הסכם בין המדינות שכלל את טיסתו של אסטרונאוט אמריקאי על גבי חללית סויוז ואת טיסתו של קוסמונאוט סובייטי על גבי מעבורת חלל.[2]

המחשה של אחד התכנונים המאוחרים של תחנת החלל "פרידום".

רקע כלכלי

תוכנית מיר ומעבורות החלל, כפי שיצאה לפועל, החלה כחלק מתוכנית תחנת החלל הבינלאומית (ISS), שבה לוקחות חלק סוכנויות חלל נוספות מלבד נאס"א ורוסקוסמוס. מקורותיה הכלכליים של תוכנית תחנת החלל הבינלאומית הם עוד מתקופת המלחמה הקרה. במהלך שנות ה-80 תכננה נאס"א את בנייתה של תחנת חלל מודולרית בשם "פרידום", כ"מתחרה" לתחנות החלל הסובייטיות מסוג סאליוט ולתחנת החלל מיר. באותו זמן, ברית המועצות תכננה את בנייתה של תחנת חלל חדשה - מיר-2 - במהלך שנות ה-90, על מנת שתחליף את מיר המקורית.[3]

עם זאת, בעקבות אילוצים תכנוניים ותקציביים, תוכנית פרידום לא התקדמה מעבר לבניית דגמים מוקטנים ובחינת מספר רכיבים קטנים, ועם התפרקות ברית המועצות וסיומם המוחלט של המלחמה הקרה והמרוץ לחלל, פרידום כמעט ובוטלה על ידי בית הנבחרים של ארצות הברית. הכאוס הכלכלי ברוסיה שלאחר התפרקות ברית המועצות הוביל לביטול מיר-2, אך רק לאחר שבניית רכיב הבסיס של התחנה - DOS-8 - כבר הושלמה.[3] קשיים תקציביים דומים עמדו בפני אומות נוספות שתכננו לבנות תחנות חלל, דבר שהוביל דיפלומטים אמריקאיים להתחיל במשא ומתן בתחילת שנות ה-90 עם סוכנויות החלל של אירופה, רוסיה, יפן וקנדה, על מנת לבנות תחנת חלל בינלאומית.[3]

מעבורת החלל אטלנטיס עוגנת בתחנת החלל מיר במהלך משימת STS-71.

שיתוף הפעולה

ביוני 1992 הסכימו נשיא ארצות הברית ג'ורג' ה. וו. בוש ונשיא רוסיה בוריס ילצין לשתף פעולה בתחום חקר החלל וחתמו על ה-"Agreement between the United States of America and the Russian Federation Concerning Cooperation in the Exploration and Use of Outer Space for Peaceful Purposes" (הסכם בין ארצות הברית לפדרציה הרוסית בקשר לשיתוף הפעולה בתחום חקר החלל ושימוש בחלל החיצון למטרות שלום). הסכם זה קרא לתכנון תוכנית חלל קצרה ומשותפת במהלכה יטוס אסטרונאוט אמריקאי בחללית סויוז אל תחנת החלל מיר הרוסית, ושני קוסמונאוטים רוסיים יטוסו על גבי מעבורת החלל האמריקאית.[3].

בספטמבר 1993 הכריזו סגן נשיא ארצות הברית אל גור וראש ממשלת רוסיה ויקטור צ'רנומירדין על תוכנית לבניית תחנת חלל חדשה, אשר בסופו של דבר הפכה לתחנת החלל הבינלאומית.[4] כמו כן הם הסכימו שבמשך השנים הבאות ארצות הברית תהיה מעורבת בתוכנית מיר, תחת הקוד "שלב מספר אחד", כהכנה לתוכנית החדשה (שתהיה "שלב מספר שתיים").[5]

במהלך התוכנית שוגרו 11 משימות מעבורות אל תחנת החלל מיר, תספקו אותה והחליפו את צוותיה. כמו כן, משימה אחת - STS-74 - נשאה עימה רכיבים נוספים לתחנה - מודול עגינה וזוג לוחות סולאריים. כמו כן בוצעו בתוכנית ניסויים מדעיים שונים, גם על במעבורות החלל וגם בתחנה עצמה. במהלך התוכנית הורחבה תחנת החלל מיר ונוספו לה שתי יחידות (מלבד מודול העגינה והלוחות הסולאריים)- "ספקטר" ו"פרירודה", ששימשו את האסטרונאוטים האמריקאיים כאזורי מגורים וכמעבדות. משימות אלו העניקו לנאס"א ולרוסקוסמוס ניסיון בשיתוף פעולה בחלל ובהרכבת מבנים גדולים בחלל, דברים שנדרשו לשם מימוש תוכנית תחנת החלל הבינלאומית.[6][7]

התוכנית שימשה גם כתחבולה פוליטית מצד ממשלת ארצות הברית, בנותנה ערוץ דיפלומטי לנאס"א לקחת חלק במימון תוכנית החלל הרוסית המקרטעת והענייה. דבר זה איפשר לממשלה הרוסית החדשה לשמור על מיר פעילה, יחד עם תוכנית החלל הרוסית בכלל, בהבטיחה כי הממשלה הרוסית תשמור על קשרי ידידות עם ארצות הברית.[8][9]

צוותים

בנוסף לטיסות המעבורות אל מיר, כללה התוכנית את שהייתם של 7 אסטרונאוטים בתחנה לפרקי זמן ארוכים. שבעת האסטרונאוטים שנבחרו: נורמן ת'אגרד, שאנון לוסיד, ג'ון בלאהא, ג'רי ליננג'ר, מייקל פואייל, דיוויד וולף ואנדי תומאס, הוטסו כל אחד בתורו אל עיר הכוכבים, רוסיה, שם עברו אימונים בהיבטים שונים על פעילות תחנת החלל מיר ופעילות חללית הסויוז ששימשה ככלי התחבורה המאויש היחיד אל התחנה (לפני משימות מעבורות החלל אל התחנה). האסטרונאוטים התאמנו גם בביצוע הליכות חלל מחוץ למיר וקיבלו שיעורים בשפה הרוסית, בה דיברו עם הקוסמונאוטים ועם מרכז הבקרה הרוסי.[9] מלבדם טסו במעבורות במסגרת התוכנית עוד כ-35 אסטרונאוטים.

בתוכנית לקחו חלק באופן פעיל 18 קוסמונאוטים בשירות סוכנות החלל הפדרלית של רוסיה, אך רק תשעה מתוכם טסו במעבורות האמריקאיות, בעוד השאר ביצעו את חלקם בתוכנית בחלליות סויוז. התשעה שטסו במעבורות הם: סרגיי קריקאליוב, אנטולי סולבייב, ניקולאי באדרין, גננדי סטרקאלוב, ולדימיר דזורוב, יילנה קונדקובה, ולדימיר טיטוב, סאליזן שאפירוב וואלרי ריומין. קוסמונאוטים אלו עברו אימונים במרכז החלל ג'ונסון ביוסטון, טקסס, כהכנה לטיסתם במעבורות.[10][11][12]

במשך שהייתם במיר, וגם במעבורות החלל, ביצעו האסטרונאוטים והקוסמונאוטים ניסויים מגוונים, כולל גידול צמחים וגבישים, וצילמו מאות תצלומים של כדור הארץ שחג מתחתם באיטיות. הם גם סייעו בפעולות השוטפות לתחזוק התחנה הישנה (שרכיבה הראשון שוגר ב-1986), וגם בתיקונה לאחר פריצת שריפה בתחנה, התנגשות חללית הפרוגרס בתחנה, איבוד הכוח החשמלי, ספינים לא מבוקרים ודליפת חומרים רעילים. האסטרונאוטים האמריקאיים שהו במצטבר כמעט 1000 ימים על התחנה, ובכך איפשרו לנאס"א ללמוד רבות על שהייה ממושכת בחלל, כולל התופעות הפסיכולוגיות שחוו האסטרונאוטים, והשיטה היעילה ביותר לניהול הפעילות בתחנה.[8][9]

בטיסות המעבורות ובטיסות חלליות הסויוז אל מיר במסגרת התוכנית, השתתפו גם טייסי חלל מאומות נוספות, שלא היו מעורבים ישירות בתוכנית, אך ביקרו במיר תוך השתתפותם במשימותיהם: האסטרונאוט הגרמני תומאס רייטר, ששירת ב-ESA, היה חלק ממשלחת EO-22 למיר בין ספטמבר 1995 לפברואר 1996. האסטרונאוט כריס הדפילד, ששירת בסוכנות החלל הקנדית, טס במשימת STS-74 שעגנה במיר בנובמבר 1995 והיה לקנדי היחיד שביקר במיר. והאסטרונאוטים הצרפתיים קלאודי הייגנרה, ז'אן פרנסואה קלרבוי, ז'אן לופ קרייטין וליאופולד הייארטס, כולם בשירות ESA, ביקרו בתחנה במהלך התוכנית, גם במעבורות וגם בחלליות הסויוז, אך לא כחלק ממשלחת לתחנה.[11][12]

תחנת החלל מיר כפי שצולמה ממעבורת החלל דיסקברי עם סיום התוכנית ביוני 1998.

תחנת החלל מיר

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – תחנת החלל מיר

תחנת החלל מיר הורכבה בחלל בין 1986 ל-1996 והייתה תחנת החלל המודולרית הראשונה. היא הייתה תחנת המחקר הראשונה בחלל שאיפשרה שהייה ממושכת בצורה עיקבית, והחזיקה בעבר בשיא השהייה המאוישת הרציפה בחלל - 10 שנים פחות 8 ימים (השיא נשבר על ידי תחנת החלל הבינלאומית בנובמבר 2010). מטרת התחנה הייתה לשמש כמעבדה מדעית גדולה ומאוישת בחלל, ובעזרת מספר שיתופי פעולה, כולל תוכנית מיר ומעבורות החלל ואינטרקוסמוס, הפכה התחנה לנגישה לטייסי חלל מאומות ומדינות שונות. המשימה המאוישת האחרונה שביקרה במיר - סויוז TM-30 - עזבה אותה ב-16 ביוני 2000, והתחנה המשיכה לפעול עד ל-23 במרץ 2001, אז הוצאה ממסלולה בצורה מבוקרת וחדרה לאטמוספירה, שם התפרקה ונשרפה.[3]

מיר התבססה על תחנות חלל מסוג סאליוט ששבעה מהם שוגרו ופעלו בין 1971 ל-1991, ותוספקה על ידי חלליות סויוז מאוישות וחלליות פרוגרס לא מאוישות. מעבורת החלל בוראן יועדה לבקר גם היא במיר, אך תוכנית פיתוח המעבורת בוטלה לאחר טיסתה הראשונה (והבלתי מאוישת). מעבורות החלל האמריקאיות שביקרו במיר השתשמו במערכת עגינה מסוג APAS שתוכננה במקור עבור המעבורת בוראן, שהורכבה על מתאם אמריקאי שתוכנן לשימוש בתחנת החלל פרידום.[3]

שטחה של תחנת החלל מיר, יחד עם שטחה של מעבורת החלל שהייתה מעוגנת בה, הפכו רכב חלל זה לגדול ביותר שנבנה מעולם (עד לבניית תחנת החלל הבינלאומית), ששקל כ-250 טון.

אטלנטיס מוסעת אל כן השיגור לקראת שיגורה למשימת STS-79.

מעבורת החלל

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מעבורת חלל

מעבורת החלל של נאס"א הייתה חללית מאוישת אמריקאית שפותחה במסגרת תוכנית מעבורות החלל. סך הכל נבנו חמש מעבורות מבצעיות, מתוכן שלוש נשארו מבצעיות עד לסיום התוכנית ב-2011. מעבורת החלל שוגרה אנכית, כשבתוכה בדרך כלל בין 5 ל-7 אסטרונאוטים וכ-23 טון מטען, שאוחסן בתא המטען של המעבורת, למסלול לווייני נמוך. כשהשלימה המעבורת את משימתה הייתה חודרת לאטמוספירה ודואה כדאון עד לנחיתתה כמטוס במסלול נחיתה מתאים.[13][14]

מעבורת החלל הייתה החללית המאוישת הראשונה לטיסות מסלוליות שתוכננה לשימוש חוזר. היא שימשה לשיגור מטענים שונים למסלולים שונים, ואף לשיגור גשושיות לחקר מערכת השמש, ובמהלך תוכנית מיר ומעבורות החלל, ובמהלך בניית ה-ISS שימשה לאספקת התחנות, להחלפת צוותיהן ולהרחבתן ושדרוגן.[13][14]

במהלך תוכנית מיר והמעבורות, ביקרו במיר המעבורות דיסקברי, אטלנטיס ואנדוור, כשאטלנטיס הפעילה ביותר, עם שיגורה ברצף ל-7 משימות אל התחנה בין 1995 ל-1997. מעבורת החלל צ'לנג'ר התפוצצה בעת שיגורה ב-1986 ומכאן שלא השתתפה תוכנית (אנדוור נבנתה כדי להחליפה). מעבורת החלל קולומביה, וותיקת המעבורות, לא הייתה מותאמת לשירות יעיל של מיר (ולאחר מכן גם ה-ISS), שנטיית מסלולה הייתה 51.6°, וכן לא צוידה במנעל אוויר חיצוני, שנדרש לביצוע עגינות בחלל[15][16][17] (קולומביה התפרקה בעת חדירתה לאטמוספירה בשנת 2003).

מהלך התוכנית

שיגור דיסקברי למשימת STS-60.

תחילת שיתוף הפעולה (1994)

השלב הראשון של תוכנית מיר והמעבורות החל ב-3 בפברואר 1994 עם שיגור המעבורת דיסקברי למשימתה ה-18 - STS-60. משימה זו, שנמשכה שמונה ימים, הייתה טיסת המעבורת הראשונה לאותה שנה, טיסתו הראשונה של קוסמונאוט רוסי - סרגיי קריקאליוב - על גבי מעבורת אמריקאית, וטיסתה השנייה של יחידת המעבדה ספייסהאב (שהחליפה את ספייסלאב). טיסה זו סיימה את המרוץ לחלל, שהחל כ-37 שנה לפני כן, באופן מוחלט, זאת לאחר שהמרוץ כבר כמעט ולא הורגש אחרי משימת אפולו-סויוז ב-1975.[18] המטען העיקרי שנשאה המעבורת היה ה-Wake Shield Facility, התקן שמטרתו הייתה לייצר מוליכים למחצה חדשים לשימוש באלקטרונירה מתקדמת. ההתקן חובר בקצה הזרוע הרובוטית של המעבורת, שהייתה פרושה במהלך כל המשימה. במהלך המשימה ביצעו האסטרונאוטים והקוסמונאוט ניסויים שונים במודול ספייסהאב שמוקם בתא המטען. כמו כן ביצעו האסטרונאוטים והקוסמונאוט שיחות וידאו עם שלושת הקוסמונאוטים ששהו באותה עת בתחנת החלל מיר.[15]

מיר על רקע כדור הארץ כפי שצולמה מהמעבורת אטלנטיס בעת משימת STS-71.

המעבורת הראשונה במיר (1995)

ב-3 בפברואר 1995 שוגרה דיסקברי למשימה הראשונה לאותה שנה - STS-63. הייתה זו הטיסה השנייה במסגרת תוכנית מיר והמעבורות, והראשונה שהוטסה על ידי אישה, האסטרונאוטית איילין קולינס. המשימה, שכונתה "near-Mir" (קרוב למיר), נמשכה שמונה ימים, במהלכם נפגשה המעבורת עם תחנת החלל מיר, והגיעה למרחק של 11 מטרים בלבד ממנה. לאחר המפגש הטיסה קולינס את המעבורת סביב התחנה. מטרת המשימה הייתה לשמש כחזרה גנרלית לקראת המשימה הבאה בתוכנית - STS-71 - שהייתה הראשונה לעגון בתחנה. ככזאת, נשאה המשימה מערכות שונות שנבחנו במהלכה ונבחנו טכניקות טיסה בסמוך לתחנה.[19][20][21]

חמישה שבועות לאחר שיגור משימת STS-63, ב-14 במרץ 1995, שוגרה משימת סויוז TM-21 כשעל גביה המשלחת EO-18 אל מיר. המשלחת כללה את האסטרונאוט האמריקאי הראשון ששוגר בחללית סויוז - נורמן ת'אגרד, ואת הקוסמונאוטים ולדימיר דזורוב וגנאדי סטרקלוב. במהלך המשימה, שנמשכה 115 ימים, שוגרה יחידת המעבדה "ספקטר" על גבי משגר פרוטון, ועגנה בתחנה. יחידה זו, ששימשה את מגורי האסטרונאוטים האמריקאים, נשאה עימה יותר מ-680 ק"ג של ציוד מדעי שנבנה בארצות הברית ובארצות נוספות. צוות משימת הסויוז חזר לכדור הארץ על גבי המעבורת אטלנטיס לאחר סיום משימת STS-71.[3][8]

יחידת העגינה במיר ממוקמת בתא המטען של המעבורת אטלנטיס בעת משימת STS-74 לקראת חיבורה למודול "קריסטל".

מטרתה המרכזית של משימת STS-71, ששוגרה ב-27 ביוני 1995, ושהייתה משימת החלל המאוישת ה-100 של ארצות הברית, הייתה להיפגש עם תחנת החלל מיר ולעגון בה. העגינה בוצעה בהצלחה ב-29 ביוני, ואטלנטיס הפכה לחללית האמריקאית הראשונה שעוגנת בחללית רוסית מאז משימת אפולו-סויוז ב-1975.[22] אטלנטיס הביאה לתחנה את הקוסמונאוטים אנטולי סולובייב וניקולאי בדארין - שהיוו את צוות משלחת EO-19, והחזירה לכדור הארץ את האסטרונאוט נורמן והקוסמונאוטים דזורוב וסטרקלוב - שהיוו את משלחת EO-18. כמו כן נשאה המעבורת אספקה לתחנה ויחדת ספייסלאב שנשאה מספר ניסויים משותפים לארצות הברית ולרוסיה.[19][23][24]

משימת המעבורת האחרונה לשנת 1995 - STS-74 - החלה עם שיגור המעבורת אטלנטיס ב-12 בנובמבר, ונשאה אל התחנה יחידת עגינה שיוצרה על ידי תאגיד הטילים והחלל אנרגיה הרוסית, זוג לוחות סולאריים חדשים לתחנה, ורכיבי חומרה נוספים לשדרוגה. יחידת העגינה הפחיתה את הסיכון שהמעבורת תפגע בלוחות הסולאריים של מיר במהלך העגינה, דבר שנמנע במשימת STS-71 על ידי מיקום היחידה "קריסטל" (בה עגנה המעבורת) במקום אחר בתחנה. יחידת העגינה החדשה, שהורכבה על "קריסטל" (ובעצם האריכה אותו), מנעה צורך זה. כמו כן נשאה עימה המעבורת אספקת מים לתחנה וניסויים שונים, והיא החזירה לכדור הארץ תוצאות ניסויים ודגימות דם, שתן ורוק של צוות התחנה.[19][25][26][27]

אנטנת הרדאר של היחידה "פרירודה", שהובאה לתחנה במשימת STS-79.

"פרירודה" (1996)

שהייתה הממושכת והרציפה של ארצות הברית על גבי מיר החלה עם שיגור האטלנטיס ב-22 במרץ 1996 למשימת STS-76, שנשאה את האסטרונאוטית השנייה למיר - שאנון לוסיד - שיועדה לשהות בתחנה לתקופה ממושכת. משימה זו הייתה משימת העגינה השלישית במיר, אשר גם הדגימה יכולות לוגיסטיות באמצעות פרישת יחידת מעבדה מסוג ספייסהאב. במשימה זו בוצעה הליכת החלל הראשונה של ארצות הברית מחוץ לשתי חלליות מעוגנות, במהלכה הוצבו ערכות ניסוי על יחידת העגינה של מיר. הליכת חלל זו, יחד עם הליכות חלל דומות שבוצעו בהמשך התוכנית, שאליהן יצאו מתא הצוות של המעבורת אטלנטיס, סיפקו לאסטרונאוטים ניסיון רב ערך שסייע מאוחר יותר בהרכבת תחנת החלל הבינלאומית.[28]

לוסיד הפכה לאישה האמריקאית הראשונה שחיה בתחנת החלל מיר (ובתחנת חלל בכלל), ולאחר ששהתה שישה שבועות מעבר למתוכנן בתחנה, זאת בעקבות עיכובים בשיגור משימת המעבורת הבאה, משימתה בת 188 הימים שברה את שיא השהייה האמריקאית בחלל. במהלך שהייתה של לוסיד בתחנה עגנה במיר יחידת המעבדה "פרירודה" (ששוגרה על גבי משגר פרוטון), כשבתוכה כ-1,000 ק"ג של מטען מדעי אמריקאי. "פרירודה" ו"ספקטר" שימשו את לוסיד לביצוע 28 ניסויים שונים וכן למגורים.[19][29]

אטלנטיס מעוגנת למיר במהלך משימת STS-81.

משימתה של לוסיד הסתיימה לבסוף עם טיסתה של אטלנטיס למשימת STS-79, ששוגרה ב-12 בספטמבר 1996, אשר החזירה אותה לכדור הארץ, והביאה במקומה את ג'ון בלאהא. משימה זו הייתה הראשונה שכללה שתי יחדות ספייסהאב. כמו כן נשאה עימה המשימה אספקה וניסויים שונים למיר, והחזירה עימה חומרים שונים מן התחנה אל כדור הארץ.[30]

במהלך שהייתו של בלאהא בתחנה בוצעו שתי הליכות חלל שמטרתן הייתה לנתק לוח סולארי בן 12 שנה ממערכת הכוח של תהחנה ולחבר במקומו לוחות חדשים. סך הכל שהה בלאהא בתחנה ארבעה חודשים יחד עם צוות משימת סויוז TM-24: ואלרי קורזון ואלכסנדר קאלרי, לפני שחזר לכדור הארץ עם המעבורת אטלנטיס במשימת STS-81.[19][31]

שריפה ותאונה (1997)

משימת המעבורות הראשונה לשנת 1997 הייתה STS-81 של מעבורת החלל אטלנטיס, ששוגרה ב-12 בינואר. משימה זו, שהייתה משימת העגינה החמישית במיר, החליפה את האסטרונאוט ג'ון בלאהא, שסיים משימה בת 118 יום במיר, בג'רי ליננג'ר. כמו כן הובאה אספקה לתחנה והוחזרו ממנה ניסויים שונים, ביניהם הצמחים הראשונים שהשלימו מחזור חיים שלם בחלל - חיטה שניטעה על ידי לוסיד בעת ששהתה היא בתחנה. במהלך חמשת הימים בהם עגנה המעבורת בתחנה הועברו ממנה כ-2,700 ק"ג מטען אל מיר והועברו אליה כ-1,100 ק"ג ממיר.[32] המשימה בחנה גם מערכת ייצוב חדשה בשם TVIS ‏(Treadmill Vibration Isolation and Stabilization), שהייתה עתידה לשמש את מודול "זבזדה" של תחנת החלל הבינלאומית. כמו כן הפעילה המעבורת את מנועי הניווט שלה כדי לבחון את יכולת הגבהת המסלול של מיר, דבר שיועד להתבצע מפעם לפעם ל-ISS.[19][32]

פנל שרוף במיר לאחר השריפה.

ב-10 בפברואר 1997 הגיעו למיר שני קוסמונאוטים נוספים: ואסילי טסיבילייב ואלכסנדר לאזוטקין, שיועדו להחליף את קורזון וקאלרי (שהרכיבו יחד עם ליננג'ר את משלחת EO-22 ויועדו לעזוב את מיר ב-2 במרץ) ולהרכיב יחד עם ליננג'ר (ולאחר עזיבתו עם מייקל פואייל) את משלחת EO-23. יחד עימם הגיע לתחנה האסטורנאוט הגרמני (בשירות ESA) ריינהולד אוולד, שחזר יחד עם קורזון וקאלרי. מכיוון שבתחנה שהו שישה אנשים, הופעלה מערכת מיוחדת שהפיקה יותר חמצן. ב-23 בפברואר פרצה לפתע שריפה קטנה, כתוצאה מתקלה במערכת הפקת החמצן, שגרמה לסירנות לפעול. על אף שהאש דלקה רק 90 שניות, לפני שכובתה על ידי צוות התחנה, עשן כבד מילא את התחנה למשך 5 עד 7 דקות, ואילץ את הצוות לחבוש מסיכות. מעט רכיבים בתחנה נפגעו, בעיקר בגלל החום הרב ולא בגלל הלהבות, אך ממרכז הבקרה בכדור הארץ נמסר לצוות כי כל מערכות התחנה פועלות באופן תקין.[33]

ב-10 באפריל 1997 הפך ליננג'ר לאסטרונאוט האמריקאי הראשון שיוצא להליכת חלל מרכב חלל לא אמריקאי, ולאמריקאי הראשון שמבצע הליכת חלל בחליפת חלל רוסית מסוג אורלן-M. בנוסף, במהלך המשימה ביצעו אנשי משלחת EO-23 "יעף" סביב התחנה: הם נכנסו אל תוך חללית הסויוז שלהם, ניתקו מהתחנה, טסו סביבה, ועגנו לבסוף במסוף העגינה השני של תחנה. "יעף" זה הפך את ליננג'ר לאמריקאי הראשון שעזב את מיר בשתי חלליות שונות - חללית סויוז ומעבורת חלל.

ב-15 במאי 1997 שוגרה האטלנטיס למשימה נוספת אל מיר - STS-84. משימה זו נשאה את מייקל פואייל, שהחליף את ליננג'ר, שחזר לכדור הארץ במעבורת. בין הרכיכים שהועברו למיר הייתה מערכת חדשה לייצור חמצן, שהחליפה את זו שגרמה לשריפה. בעת עזיבת המעברות את התחנה ב-21 במאי נבחנה מערכת חדשה לשימוש בחללית האספקה של סוכנות החלל האירופית ATV, שעתידה הייתה לשרת את ה-ISS.[19][34]

הלוח הסולארי של יחידת "ספקטר" בה התנגשה החללית פרוגרס, כפי שצולם מהמעבורת אטלנטיס בעת משימת STS-86 בספטמבר 1997.

שהייתו של פואייל בתחנה עברה בצורה חלקה עד ל-25 ביוני, אז התנגשה בתחנה חללית אספקה לא מאוישת מסוג פרוגרס. החללית, פרוגרס M-34, הגיעה לתחנה באפריל 1997 כשבתוכה אספקה. ב-24 ביוני נותקה החללית באופן ידני מהתחנה, ובעת ניסיון לעגנה מחדש בתחנה, התנגשה באחד הלוחות הסולאריים של יחידת המעבדה "ספקטר", וגרמה לחירור המגן החיצוני שלה, דבר שגרם לצניחת הלחץ בתוך התחנה. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריית הטיסה לחלל שחללית מאוישת נפגעה ואיבדה את הלחץ בתוכה בעודה במסלול. הצוות מיהר לנתק את הכבלים שחיברו את "ספקטר" לשאר התחנה וסגרו במהירות את הפתח שהוביל ליחידה, זאת על מנת למנוע את ירידת הלחץ לרמה כזו שיהיה עליהם לנטוש את התחנה בחלליות החילוץ (מסוג סויוז) שעגנו דרך קבע בתחנה. פעולותיהם הביאו להתייצבות לחץ האוויר בתוך התחנה, בעוד הלחץ ב"ספקטר", בה היו רוב ניסוייו של פואייל וחפציו האישיים, ירדה עד שנהפכה לואקום. למרבה המזל, ציוד חיוני כגון מים ומזון אוחסנו ביחידות נוספות בתחנה, ופעולות שחזור של פואייל וצוות מדענים בכדור הארץ מיזערו את כמות המידע המדעי שאבד.[8][19]

אף על פי שהתחנה ניצלה כביכול, המכה שקיבלה מהתנגשות הפרוגרס גרמה לה לאבד את ייצובה, והלוחות הסולאריים שלה החלו להפיק פחות ופחות אנרגיה סולארית עם סטייתם מכיוון אור השמש. דבר זה הביא את התחנה לאיבוד מוחלט של אנרגיה חשמלית ולנפילת מערכת החמצן, דבר שחייב את הצוות להשתמש במערכת הפקת חמצן חלופית, זהה לזו שגרמה לשריפה לפרוץ בתחנה מספר חודשים לפני כן.[35] לקחו לפואייל מספר שעות לייצב את התחנה באמצעות מנועי חללית הסויוז שעגנה בתחנה ולהחזיר את הלוחות הסולאריים למצבם המקורי.[35]

תאונה מסוג זה כמעט וקרתה גם בעת שהייתו של ליננג'ר בתחנה, אך ברגע האחרון נבלמה חללית הפרוגרס וההתנגשות נמנעה, אירוע זה קיבל אז את הכינוי "near-miss".[35]

על מנת להחזיר לפעולה חלק ממערכותיה של "ספקטר" ובמיוחד על מנת להחזיר לפעולה את הלוחות הסולאריים שלה, ביצעו הקוסמונאוטים אנאטולי סולובייב ופאבל וינוגרדוב (שהגיעו לתחנה ב-5 באוגוסט 1997 והרכיבו יחד עם פואייל, ולאחר עזיבתו עם מחליפיו, את משלחת EO-24) "הליכת חלל" אל תוך "ספקטר", בחנו את מערכותיה, וחיברו חלק מהם חזרה אל התחנה. לאחר מכן ביצעו שניהם הליכת חלל בת 6 שעות מחוץ ל"ספקטר" על מנת לבחון את חומרת נזקיה.[19][36]

מיר כפי שצולמה מחלון מעבורת החלל אטלנטיס בעת משימת STS-86. ניתן לראות חלק מיחידות המעבדה וחללית סויוז המעוגנת בה.

לאחר אירועים חמורים אלו שקלו בקונגרס האמריקאי ובנאס"א להפסיק את התוכנית מחשש לבטיחות האסטרונאוטים, אך מנהל נאס"א דניאל גולדין החליט להמשיך בתוכנית,[9] והמשימה הבאה - STS-86 - שוגרה ב-25 בספטמבר 1997 והביאה לתחנה את מחליפו של פואייל - דיוויד וולף.

משימת STS-86 הייתה משימת העגינה השביעית במיר, והאחרונה ל-1997. בעת שהייתה של האטלנטיס בתחנה ביצעו הקוסמונאוט ולדימיר טיטוב והאסטרונאוט סקוט פרזינסקי (שניהם מצוות המעבורת) את הליכת החלל המשותפת הראשונה לארצות הברית וריסיה במהלך משימת מעבורת, והראשונה במהלכה לבש קוסמונאוט רובי חליפת חלל אמריקאית. במהלך הליכת החלל, שנשכה 5 שעות, הם התקינו כיסוי במשקל 55 ק"ג ללוח הסולארי של מודול העגינה, לכל ניסיון עתידי לתיקון הדליפה ב"ספקטר". המשימה החזירה לכדור הארץ את פואייל יחד עם ניסויים ורכיבים שונים, והביאה במקומו את דיוויד וולף. וולף יועד במקור להיו האסטרונאוט האמריקאי האחרון שישהה במיר, אך נבחר להחליף את האסטרונאוטית וונדי לורנס, שלא התאימה לדרישות המשימה החדשות, שהתשנו לאחר התאונה שעברה התחנה. הכללים החדשים דרשו שכל איש צוות בתחנה יהיה כשיר לצאת להליכת חלל מהתחנה, ומכיוון שלא היו חליפות חלל שהתאימו ללורנס, היא הוחלפה בוולף (לורנס בכל זאת טסה במשימת STS-86 כמומחית משימה).[19][37]

נחיתת המעבורת דיסקברי ממשימת STS-91 עם סיום המשימה האחרונה בתוכנית מיר והמעבורות.

סיום "שלב מספר אחד" (1998)

השנה האחרונה ב"שלב מספר אחד" החלה עם שיגור האנדוור למשימת STS-89 ב-22 בינואר 1998. המעבורת הביאה את הקוסמונאוט סאליזן שאפירוב למיר והחליפה את האסטרונאוט וולף, שסיים משימה בת 19 יום, באנדי תומאס.[19][38]

במהלך שהייתו בתחנה, שהייתה השהייה הממושכת האמריקאית האחרונה בה, עבר תומאס על 27 ניסויים מדעיים בתחומים שונים. שהייתו במיר, הנחשבת לשהייה החלקה בתוכנית (בהתחשב בתקלות ובתאונות שעברו האסטרונאוטים הקודמים), הביאה את ארצות הברית לשהייה ממושכת רציפה של 815 יום במיר, ו-907 יום סך הכל אם סופרים את שהייתו של ת'אגרד בתחנה ב-1995 (מעזיבתו של ת'אגרד ועד לבואה של לוסיד עברו כ-8 חודשים).[19]

תומאס חזר לכדור הארץ במעבורת דיסקברי, ששוגרה למיר ב-2 ביוני 1998 במשימת STS-91 - משימת העגינה האחרונה במיר והמשימה האחרונה בתוכנית מיר והמעבורות. המעבורת נשאה גם אספקה למיר, ואל המעבורת הועברו ניסויים שונים שיועדו לחזור לכדור הארץ. צוהר המעבורת נסגר ב-8 ביוני 1998, 14:07 UTC, והמעבורת ניתקה ממיר בשעה 17:01 UTC באותו היום. דיסקברי נחתה במרכז החלל קנדי ב-12 ביוני 1998.[19][39][40]

ליבת תחנת החלל הבינלאומית כפי שצולמה מהמעבורת אטלנטיס במשימת STS-106 בספטמבר 2000.

"שלבים שתיים ושלוש" (1998-2020)

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – תחנת החלל הבינלאומית

עם נחיתת המעבורת דיסקברי ב-12 ביוני 1998 הסתיים "שלב מספר אחד" של התוכנית, ומיד החל השלב הבא - בניית תחנת החלל הבינלאומית. ב-20 בנובמבר 1998, 5 חודשים בלבד לאחר נחיתת הדיסקברי, שוגר הרכיב "זאריה" של ה-ISS על גבי משגר פרוטון, ושבועיים לאחר מכן שוגרה אליה המעבורת אנדוור כשבתוכה היחידה השנייה של התחנה - "יוניטי". פחות משנה אחר כך, ולאחר ששוגרו מספר יחידות ורכיבים נוספים, ב-31 באוקטובר 2000 שוגרה משימת סויוז TM-31 ובתוכה המשלחת הראשונה אל ה-ISS. החללית עגנה בתחנה ב-2 בנובמבר ומאז תחנת החלל הבינלאומית מאוישת ברציפות. הגעתה של יחידת המעבדה האמריקאית "דסטיני" ב-2001 סימלה את סיומו של השלב השני ותחילתו של השלב השלישי בתוכנית - סיום בניית התחנה.[41]

נכון למאי 2012 ה-ISS כוללת 15 יחידות מדוחסות ורכיבים נוספים, ביניהם לוחות סולאריים ענקיים המפיקים אנרגיה חשמלית לשימוש התחנה, אשר יחד הופכים את התחנה לרכב החלל הגדול ביותר שנבנה מעולם. עלות התחנה - הנאמדת בכ-100 מיליארד אירו - הופכת אותה למבנה היקר ביותר שנבנה מעולם.[41]

בבניית ותפעול תחנת החלל הבינלאומית משתתפות שלוש סוכנויות חלל נוספות מלבד נאס"א ורוסקוסמוס - סוכנות החלל הקנדית, סוכנות החלל היפנית וסוכנות החלל האירופית. המידע המדעי הנאסף התחנה, ובמיוחד המידע הפיזיולוגי משהייתם הממושכת של האסטרונאוטים בחלל, עתידה לסייע רבות בעת תכנון משימות מאוישות ממושכות אל הירח ואל מאדים, אשר גם הן עשויות להתבצע בשיתוף עולה בינלאומי.[41]

משימות

תג משימה שיגור נחיתה צוות למיר צוות חוזר ממיר הערות
Sts-60-patch.png STS-60
(דיסקברי)
3 בפברואר 1994 11 בפברואר 1994 הרוסי הראשון שטס על מעבורת חלל - סרגיי קריקאליוב.
Sts-63-patch.png STS-63
(דיסקברי)
3 בפברואר 1995 11 בפברואר 1995 היפגשות ראשונה בחלל של מעבורת חלל עם תחנת החלל מיר (לא בוצעה עגינה).
Soyuz TM-21 Patch.png סויוז TM-21 14 במרץ 1995 11 בספטמבר 1995 רוסיהרוסיה ולדימיר דזורוב
רוסיהרוסיה גנאדי סטרקאלוב
ארצות הבריתארצות הברית נורמן ת'אגרד
רוסיהרוסיה ניקולאי באדרין
רוסיהרוסיה אנטולי סולובייב
האסטרונאוט האמריקאי הראשון במיר והראשון ששוהה שם לפרק זמן ממושך.
Sts-71-patch.png STS-71
(אטלנטיס)
27 ביוני 1995 7 ביולי 1995 רוסיהרוסיה ניקולאי באדרין
רוסיהרוסיה אנטולי סולובייב
רוסיהרוסיה ולדימיר דזורוב
רוסיהרוסיה גננדי סטרקאלוב
ארצות הבריתארצות הברית נורמן ת'אגרד
עגינה ראשונה של מעבורת חלל בתחנת החלל מיר. הביאה אספקה לתחנה והחליפה את צוותה.
Sts-74-patch.png STS-74
(אטלנטיס)
12 בנובמבר 1995 20 בנובמבר 1995 עגינה במיר. הביאה שני לוחות סולאריים ויחידת עגינה לתחנה.
Sts-76-patch.png STS-76
(אטלנטיס)
22 במרץ 1996 31 במרץ 1996 ארצות הבריתארצות הברית שאנון לוסיד תחילת השהייה הרציפה של אסטרונאוטים אמריקאים במיר.
Sts-79-patch.png STS-79
(אטלנטיס)
16 בספטמבר 1996 26 בספטמבר 1996 ארצות הבריתארצות הברית ג'ון בלאהא ארצות הבריתארצות הברית שאנון לוסיד החלפת איש הצוות האמריקאי בתחנה.
Sts-81-patch.png STS-81
(אטלנטיס)
12 בינואר 1997 22 בינואר 1997 ארצות הבריתארצות הברית ג'רי ליננג'ר ארצות הבריתארצות הברית ג'ון בלאהא החלפת איש הצוות האמריקאי בתחנה.
Sts-84-patch.png STS-84
(אטלנטיס)
15 במאי 1997 24 במאי 1997 ארצות הבריתארצות הברית מייקל פואייל ארצות הבריתארצות הברית ג'רי ליננג'ר החלפת איש הצוות האמריקאי בתחנה.
Sts-86-patch.svg STS-86
(אטלנטיס)
26 בספטמבר 1997 6 באוקטובר 1997 ארצות הבריתארצות הברית דייוויד וולף ארצות הבריתארצות הברית מייקל פואייל ביצוע הליכת החלל המשותפת הראשונה לאסטרונאוט וקוסמונאוט ממעבורת חלל בציוד אמריקאי.
Sts-89-patch.svg STS-89
(אנדוור)
22 בינואר 1998 31 בינואר 1998 ארצות הבריתארצות הברית אנדרו תומאס
רוסיהרוסיה סאליזן שאפירוב
ארצות הבריתארצות הברית דייוויד וולף החלפת איש הצוות האמריקאי בתחנה והבאת איש צוות רוסי.
Sts-91-patch.svg STS-91
(דיסקברי)
2 ביוני 1998 12 ביוני 1998 ארצות הבריתארצות הברית אנדרו תומאס סיום השהייה האמריקאית הרציפה בתחנה וסיום תוכנית מיר והמעבורות.

מחקר

בין מרץ 1995 למאי 1998 בוצעו בתחנת החלל מיר ניסויים שונים בשיתוף ברית המועצות וארצות הברית. מטרת הניסויים הייתה לבחון את התנהגותם של בני אדם, בעלי חיים וצמחים בתנאי חוסר המשקל בחלל, לחקור את מקורות והתפתחות מערכת השמש, ללמוד כיצד להשתמש בטכנולוגיות קיימות בעת שהייה בחלל ולפתח טכנולוגיות חדשות, וללמוד כיצד לבנות תחנות חלל עתידיות (או ליתר דיוק את תחנת החלל הבינלאומית) בצורה יעילה.[42]

לוח מיוחד ללכידת אבק קוסמי, לפני שיגורו אל תחנת החלל מיר.
להבת נר בוערת בתחנת החלל מיר בתנאי חוסר משקל. במהלך ניסוי הנרות (CFM) הודלקו 79 נרות בגדלים שונים ונבחנה צורת בעירתם.
ביצי שליו ארוזים לקראת טיסתם לתחנת החלל מיר במסגרת התוכנית.
  • חקר כדור הארץ - מדענים מרוסיה ומארצות הברית נעזרו בתוכנית על מנת לחקור את כדור הארץ, והשתמשו במיר כבמצפה על מנת לבחון את השפעותיהם של אירועים שונים, כגון כריתת יערות גשם, התחממות גלובלית, רעידות אדמה, והתפרצויות געשיות, על כדור הארץ. ציוד מדעי שהורכב על "פרירודה" שימש לניתוח הביוספירה והאטמוספירה, ולבחינת השינויים העונתיים במספר אזורים יבשתיים וימיים. בנוסף, תצלומים רבים של כדור הארץ שצולמו מן התחנה ומן המעבורות שימשו למיפוי השינויים הגאוגרפיים באזורים מסוימים, ונוספו למאגר התמונות של נאס"א, הניתנות לשימוש על ידי מדענים מכל רחבי העולם.[43]
  • חקר החלל - ניסויי חקר החלל נועדו "ללכוד" אבק קוסמי במשך תקופה של 6 עד 12 חודשים. בעת שהייתה במיר של משלחת EO-21 בוצעה הליכת חלל, במהלכה הורכבו הניסויים על חלקה החיצוני של היחידה "קוונט 2", שם הם הושארו במטרה שילכדו חלקיקי אבק קוסמי. לאחר 11 חודשים, במהלך משלחת EO-23, בוצעה הליכת חלל נוספת במהלכה הוכנסו הניסויים חזרה לתחנה. הניסויים הוחזרו לכדור הארץ במשימת STS-84 במאי 1997, והאבק הקוסמי שנלכד עבר ניתוחים כימיים, אורגניים ומינרליים על ידי מדענים.[44][45][12]
  • חוסר משקל - ניסויי חוסר המשקל (מיקרוגרביטציה) במיר התמקדו בעיבוד חומרים ובביוטכנולוגיה, וכללו את בחינת התנהגותם של תאים בחוסר משקל, וייצור מתכות וגידול גבישים בחלל. בחקירת מאפיינים יסודיים ותהליכים כימיים ופיזיקליים במוצקים ובנוזלים, ניתן לאתר חומרים שיתאימו לשימושים עתידיים בחלל. לחקירת תופעות כגון גידול גבישים ויצירת מתכות חדשות בחלל נדרש ציוד מיוחד הכולל תנורים, חיישני האצה, ומתקנים לגידול הגבישים ולחקירת התאים. בניית הציוד הוסיפה לידע הטכנולוגי ששימש לאחר מכן בבניית הציוד ל-ISS. בתחום חוסר המשקל בוצעו סך הכל 27 ניסויים.[46]
  • חיים בחלל - לכוח המשיכה יש השפעה רבה על התפקוד הפיזיולוגי של בני האדם. כאשר אדם נמצא במסלול סביב כדור הארץ כוחות הכבידה הפועלים עליו הם אפסיים, ויש לכך השפעה רבה על תפקודו, במיוחד אם הוא שוהה בחלל לתקופה ממושכת. על השוהים בחלל להסתגל לא רק להתנהלות בתנאי חוסר משקל, כגון תנועה, אכילה ושינה, אלא גם לצורה בה גופם מתפקד ומשתנה בעקבות חוסר המשקל. במהלך השנים שלפני התוכנית בחנו מדענים מרוסיה ומארצות הברית את תפקוד טייסי החלל שלהם בחלל, וצפו בשינויים בתפקוד גופם. בתוכנית מיר ומעבורות החלל נמשך איסוף המידע, והוא התמקד ב-10 תחומים מרכזיים: מערכת הדם, המערכת האנדוקרינית, המטולוגיה, גורמים אנושיים, מערכת החיסון, מיקרוביולוגיה, מערכת השלד והשרירים, מדעי המוח, פרמקולוגיה והשפעות קרינה.[47]
  • ביולוגיה - המחקר בתחום הביולוגיה במהלך התוכנית התמקד בהשפעות חוסר הכבידה על בעלי חיים וצמחים. המחקר כלל את בחינת השפעת השהייה הממושכת בחוסר משקל על גדילתם והתפחותם של בעלי חיים וצמחים, בחינת מערכות המאפשרות גידול צמחים בחלל, והשפעת הקרינה השוררת במסלול לווייני נמוך (המסלול בו חגה התחנה) על בעלי החיים והצמחים. תחום גידול הצמחים בחלל הוא תחום חשוב ביותר העשוי לסייע רבות בתעופת החלל העתידית. לגידול צמחים בחלל מספר יתרונות, הבולטים שבהם הם העובדה שהם יכולים לשמש כמזון טרי הניתן לחידוש, וכן בזכות תהליך הפוטוסינתזה בו הופכים הצמחים פחמן דו-חמצני לחמצן ובכך בעצם ממחזרים את האוויר ומתאימים אותו לשימוש חוזר. המחקר בחן גם את השפעות חוסר המשקל על בעלי חיים. באחד המחקרים נבחנה התפתחותו של עובר בתנאי חוסר משקל, מאחר שעל פי הערכות מדעיות התפתחות העובר מושפעת רבות מהסביבה בה הוא נמצא, השפעות חריגות, כגון חוסר משקל, עשויות לגרום לניוונים בהתפתחות העובר. המחקר בחן גם את השפעת הקרינה על בעלי החיים וגם על הצוות, מאחר שהוא עשוי לגרום לבעיות בריאותיות בטווח הקרוב או הרחוק.[48]
  • מערכות קיום חיים - מערכות קיום הם המערכות החשובות ביותר בתחנת חלל, מפני שהן מאפשרות לצוותים לשהות בתחנה ולבצע את משימותיהם. מערכות אלו מספקות את תנאי הקיום הבסיסיים שכל אדם צריך: אוויר לנשימה, מים לשתייה ואקלים נוח. בתחנת החלל מיר נבדקו ונוסו מערכות קיום חדשות לצד מערכות הקיום שכבר היו קיימות במיר, במטרה למצוא את המערכות והטכנולוגיות היעילות ביותר לשימוש בתחנת החלל הבינלאומית.[49]
  • הרכבת מבנים בחלל - במחקר בתחום זה נעזרו המדענים והמהנדסים שפיתחו את -ISS בתחנת החלל מיר כבמתקן ניסויים ובחנו על גביה דרכי הרכבה ובנייה בחלל. בתוכנית נבחנה יכולתם של אסטרונאוטים וקוסמונאוטים להרכיב רכיבים שהובאו במעבורת חלל (יחידת העגינה ולוחות סולאריים) על גבי התחנה תוך ביצוע הליכות חלל. כמו כן נבחן מבנה הפנימי של מיר עם דגש על אקוסטיקה, הפרעות רדיו, השפעת היתקלותם אנשי צוות בקירות הפנימיים של התחנה, השפעת התנגשות פסולת חלל ומיקרומטאוריטים בקירות החיצוניים של התחנה, יציבות מערכות העגינה, וניטור מערכות קיום החיים. כל המידע שנאסף שימש כאמור בעת פיתוח, תכנון ובניית תחנת החלל הבינלאומית.[50]

עלות התוכנית

ההסכם עליו חתמה נאס"א עם סוכנות החלל הפדרלית של רוסיה כלל חוזה על סך 400 מיליון דולר (כ-560 מיליון בדולרים של 2010) עבור חומרה ושירותי שיגור. החומרה כללה את בניית היחידות "ספקטר", "פרירודה", יחידת העגינה ושני לוחות סולאריים. שירותי השיגור כללו את שיגור היחידות שנבנו ואת שיגורו של אסטרונאוט אמריקאי על גבי חללית סויוז. כמו כן נכלל בחוזה אימונם של האסטרונאוטים שיועדו לשהות בתחנה ושאר ההוצאות שנכרכו בשהייתם של האסטרונאוטים במיר.[51]

אם מתעלמים משיגורי המעבורות, אשר על פי נאס"א היו משוגרות גם אילולא התוכנית (למשימות אחרות), ניתן לומר כי עלות התוכנית כולה הייתה כחצי מיליארד דולר. אך אם לא מתעלמים משיגורי המעבורות, אשר על פי הערכות נאס"א ב-1995 עלו 400 מיליון דולר למשימה (על כל הכלול בה), יוצא כי עלות התוכנית, על 11 משימות המעבורות שבה, עלתה לארצות הברית כ-5 מיליארד דולר. (כ-7 מיליארד בדולרים של 2010). על פי מומחים בתחום באותה תקופה, שלא עבדו בשביל נאס"א, עלות שיגורה של משימת מעבורת הייתה הרבה יותר, ואם מתבוננים על עלות תוכנית מעבורות החלל כולה עד ל-2011 (אז הסתיימה התוכנית), ומחלקים את סכום ההוצאות הכולל של התוכנית (כ-192 מיליארד דולר בדולרים של 2010) ל-135 משימות (תוכנית מעבורות החלל כללה 135 משימות), יוצא שכל משימה עלתה כ-1.5 מיליארד דולר. לכן יוצא שהתוכנית עלתה לארצות הברית כ-17 מיליארד דולר.[52][51]

במהלך התוכנית שיגרה סוכנות החלל של רוסיה 7 חלליות סויוז מאוישות (כולל המשימה עם האסטרונאוט האמריקאי).[12] למרות שהחלליות נשאו צוותים רוסיים לתחנה (וגם מספר אסטרונאוטים בשירות ESA), הטיסות לא נחשבות לחלק מן התוכנית. כמו כן שיגרה הסוכנות 13 חלליות פרוגרס לא מאוישות (וכן את היחידות "ספקטר" ו"פרירודה" שבנייתן ושיגורן מומנו על ידי ארצות הברית) שהביאו אספקה וניסויים לתחנה.[53]

עלותה של משימת סויוז בשנות ה-90 הייתה כ-80 מיליון דולר (בדולרים של 2010),[54] אך מכיוון שרוסיה הייתה מוכרת מושבים בטיסות (כפי שהיא עדיין מוכרת), עלות המשימה הייתה יורדת באופן משמעותי.[54] בכל אופן, אם משמיטים את מכירת הכיסאות, עלותם של 7 המשימות נאמדת בכחצי מיליארד דולר. שיגור ק"ג מטען בחללית פרוגרס נאמד בכ-25,000 דולר,[55] ועל כן עלותה המקסימלית של משימת פרוגרס (מסדרת פרוגרס M), שכושר נשיאתה המקסימלי הוא 2,600 ק"ג, היא כ-65 מיליון דולר. אם מכפילים סכום זה במספר הטיסות, יוצא שרוסיה הוציאה על אספקת התחנה (בתקופת התוכנית) כ-850 מיליון דולר. סכום זה לא כולל את עלות האספקה עצמה. משכלול הסכומים יוצא שרוסיה הוציאה במהלך התוכנית, אך לא כחלק ממנה (משימות אלו, כמו משימות המעבורות, היו סביר להניח משוגרות גם אילולא הייתה התוכנית), כ-1.35 מיליארד דולר.

ביקורת

ג'רי ליננג'ר, חובש מסכה ומשקפי מגן, לאחר השריפה שפרצה בתחנה.

בעיות בטיחות ותוצא מדעי

הביקורת על התוכנית עסקו בעיקר בנושא הבטיחות בתחנה המתיישנת, ואלו התגברו לאחר פריצת השרפה בתחנה והתנגשות חללית פרוגרס בה ב-1997.[9]

השריפה, שפרצה בעקבות תקלה במערכת ייצור חמצן, בערה בין 90 שניות (על פי הדיווחים הרשמיים) ל-14 דקות תמימות (על פי דיווחים לא רשמיים), והפיקה כמויות גדולות של עשן רעיל שהתפוגג לחלוטין רק כעבור 45 דקות, דבר שאילץ את הצוות לחבוש מסיכות גז ומשקפי מגן, שחלקם התגלו כפגומים. כמו כן התברר כי מטפי כיבוי האש היו בלתי ניתנים להזזה. השריפה פרצה בעת חילפוי משלחות, כך שבתחנה שהו שישה אנשי צוות ולא שלושה, ומכיוון שבעת השריפה פתחה של אחת מחלליות הסויוז (ששימשו כ"סירות הצלה") היה חסום, במידה והיה נדרש פינוי היה חצי מהצוות נתקע בתחנה. מצב דומה אירע במיר מספר משלחות קודם לכן, אך אז בערה השריפה רק שניות בודדות.[8][9]

אירוע ה-"near-miss" והתנגשות חללית הפרוגרס בתחנה היוו בעיה בטיחותית חמורה בהרבה. שני אירועים אלו נגרמו שניהם מבעיה זהה במערכת העגינה הידנית של חללית הפרוגרס, שהייתה אז בהליכי ניסוי ופיתוח. מערכת העגינה הידנית עבור חללית הפרוגרס פותחה במטרה להחליף את מערכת העגינה האוטומטית שלה, שהייתה יקרה מידי עבור רוסקוסמוס.

אירועים בטיחותיים אלו הצטרפו לביקורות על אמינותה של התחנה המתיישנת. האסטרונאוט בליין האמונד טען כי נאס"א מתעלמת מבעיות הבטיחות במיר, וכי תיעוד פגישות בנושאי בטיחות "נעלמו מכספת נעולה".[56] מיר תוכננה במקור לפעול 5 שנים בלבד, אך פעילות התארכה לפי שלוש. במהלך "שלב מספר אחד" וגם לאחריו, הראתה התחנה סימני הזדקנות. קריסת מערכות המיחשוב, איבוד הכוח החשמלי, רעידות לא מבוקרות ודליפות היו אירועים שכיחים בתחנה. גם מערכת ייצור החמצן חוותה בעיות, וצוות התחנה נאלץ לסמוך על מערכת הגיבוי שגרמה לשריפה ב-1997.[8]

נקודת ביקורת נוספת על התוכנית הייתה רמת התוצא המדעי מן התחנה, במיוחדת לאחר איבוד יחידת המעבדה "ספקטר" לאחר התאונה. אסטרונאוטים, מנהלים בנאס"א ואנשים נוספים התלוננו על כך שיתרונות התוכנית זניחות לעומת התועלת המופקת ממנה, במיוחד בהתחשב בכך שרוב הניסויים המדעיים האמריקאיים היו לא נגישים בתוך "ספקטר". כלל בעיות אלו הביאו את נאס"א לדון בהמשך התוכנית מספר פעמים, אך בכולם החליטה נאס"א לבסוף להמשיך בה, דבר שהביא עליה ביקורת רבה מצד התקשורת.[57]

גישות

גישתם של סוכנות החלל הרוסית ונאס"א ל"שלב מספר אחד" נגעה גם לאסטרונאוטים שהיו מעורבים בתוכנית. בגלל בעיותיה הכלכליות של רוסיה, חשו עובדים רבים במרכז הבקרה הרוסי כי תחנת החלל מיר על רכיביה חשובים יותר מחייהם של אנשי הצוות. ככזאת, נוהלה התוכנית בצורה שונה לחלוטין לעומת תוכניות חלל אמריקאיות: סדר יומם של הקוסמונאוטים היה מפורט לרמה של דקות, פעולות שונות על גבי התחנה (כגון עגינה) בוצעו בצורה אוטומטית (מעבורות החלל עגנו במיר בצורה ידנית על ידי טייס המעבורת), ומשכורתם של הקוסמונואטים צומצמה אם גרמו לתקלות בתחנה. האמריקאים לעומת זאת למדו בסקיילאב שירידה שכזו לחיי האסטרונאוטים הזיקה לתפקודם, ומאז תכננה את משימותיהם בצורה גמישה ביותר.[8][58]

דוגמה לכך היה דיווחו של פואייל, שסיפר שלאחר התנגשות חללית הפרוגרס בתחנה מיהר אל חללית הסויוז כדי להכינה למילוט, ואז גילה שהקוסמונאוטים שאיתו עסוקים באטימת הדליפה בתחנה. על אף שאטימת התחנה התבררה כהצלחה, פואייל סיפר כי חש שהקוסמונאוטים היו מעדיפים לאבד את חייהם מאשר לאבד את מיר.[35]

לאחר שתי התאונות ב-1997 חש ג'רי ליננג'ר כי הרשויות הרוסיות ניסו לכסות על התקלות ולהמעיט ברצינותם של בעיות הבטיחות, מחשש שארצות הברית תפרוש מהתוכנית. חלק מהכיסוי היה התייחסותם לכאורה של הרוסים אל האסטרונאוטים האמריקאים כאל "אורחים" ולא כאל "שותפים". דבר זה בא לידי ביטוי בכך שנאס"א לא ידעה כלל השריפה והתאונה בתחנה אלא לאחר מספר שעות, ומצאה את עצמה מחוץ לתהליכי קבלת ההחלטות. נאס"א הפכה למעורבת יותר כאשר בקרי התוכנית הרוסיים תכננו להטיל את האשמה במלואה על הקוסמונאוט ואסילי טסיבילייב. רק לאחר לחץ ממושך מצד נאס"א שונתה ההחלטה.[8][9]

בעיות כלכליות

בשנים שלאחר התפרקות ברית המועצות, התקופה בה התנהלה התוכנית, הייתה כלכלת רוסיה במצב רעוע מאוד, ועל כן צומצם תקציב חקר החלל שלה בכ-20%. לפני ואחרי "שלב מספר אחד", הכניסה תעשיית החלל של רוסיה סוכמים נכבדים מהטסת אסטרונאוטים אירופאים ומאומות נוספות לחלל. דוגמה לכך הוא האסטרונאוט היפני טויוהירו אקייאמה, כתב בחברת טלוויזיה יפנית, שמעסיקיו שילמו לרוסיה 9.5 מיליון דולר לרוסיה בעבור הטסתו למיר.[8] בעת תחילת השלב הראשון, משימות הקוסמונאוטים במיר היו בדרך כלל מתארכות במטרה לחסוך בהוצאות שיגור, שיגורי חלליות הפרוגרס הצטמצמו מ-6 שיגורים בשנה לשלושה בלבד, ונבחנה אפילו אפשרות למכור את מיר בעבור 500 מיליון דולר, ככל הנראה לארצות הברית.[8]

מבקרים רבים טענו כי החוזה שחתמה נאס"א עם רוסקוסמוס, על סך 400 מיליון דולר, היה הדבר היחיד שהחזיק את תוכנית החלל הרוסית עומדת, וכי רק מעבורות החלל החזיקו את מיר פעילה. מלבד זאת, נאס"א נדרשה לשלם סכומים רבים עבור האימונים וציוד האימונים ששימש את האסטרונאוטים שלה בעת ששהו בעיר הכוכבים.[9] הביקורות הגיעו לשיאם כאשר התוכנית "Nightline" של רשת הטלוויזיה האמריקאית ABC חשפה כי ישנה סבירות גבוהה לכך שהרשויות ברוסיה מעלו בכספים שקיבלו, ובונות באמצעותם שכונת מגורים מפוארת לקוסמונאוטים במוסקבה. האפשרות השנייה הייתה כי את הפרויקט מממנת המאפיה הרוסית. מנהל נאס"א דאז, דניאל גולדין, הוזמן לתוכנית על מנת להגן על הפרויקט, אך הוא סירב להגיב. המשרד לקשרי חוץ של נאס"א צוטט כאומר "מה שרוסיה עושה עם כספיה הפרטיים הוא עיניינה בלבד".[8][59]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • David Harland, The Story of Space Station Mir, Springer-Verlag New York Inc., 2004.
  • David Scott; Leonov Alexei, Two Sides of the Moon, Pocket Books, 2005.
  • Ben Evans, Space Shuttle Challenger: Ten Journeys into the Unknown, Springer-Praxis, 2007.
  • Kamlesh Lulla; Lev Dessinov, Dynamic Earth Environments: Remote Sensing Observations from Shuttle-Mir Missions, Wiley, 2005.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ http://www.spacedaily.com/news/russia-97h.html Soviets Planned to Accept JFK’s Joint Lunar Mission Offer
  2. ^ 2.0 2.1 Cooperation Timeline 1962 - 1993
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 David Harland (November 30, 2004).‏ The Story of Space Station Mir‏. New York: Springer-Verlag New York Inc.‏ מסת"ב 978-0-387-23011-5.
  4. ^ Donna Heivilin (June 21, 1994). "Space Station: Impact of the Expanded Russian Role on Funding and Research"‏.‏ Government Accountability Office. ‏Retrieved November 3, 2006.
  5. ^ Kim Dismukes (April 4, 2004).‏ "Shuttle–Mir History/Background/How "Phase 1" Started".‏ NASA. ‏Retrieved April 12, 2007.
  6. ^ Kim Dismukes (April 4, 2004).‏ "Shuttle–Mir History/Welcome/Goals".‏ NASA.‏ Retrieved April 12, 2007.
  7. ^ George C. Nield & Pavel Mikhailovich Vorobiev (January 1999).‏ Phase One Program Joint Report‏.‏ NASA.‏ Retrieved March 30, 2007.
  8. ^ 8.00 8.01 8.02 8.03 8.04 8.05 8.06 8.07 8.08 8.09 8.10 Bryan Burrough (January 7, 1998).‏ Dragonfly: NASA and the crisis aboard Mir.‏ London, UK: Fourth Estate Ltd..‏ ISBN978-1-84115-087-1.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 9.5 9.6 9.7 Jerry M. Linenger (January 1, 2001).‏ Off the Planet: Surviving Five Perilous Months Aboard the Space Station Mir.‏ New York, USA: McGraw-Hill. ‏ISBN978-0-07-137230-5.
  10. ^ shuttle-mir - cosmonauts
  11. ^ 11.0 11.1 List of Mir Expeditions
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 List of human spaceflights to Mir
  13. ^ 13.0 13.1 Jim Wilson (March 5, 2006).‏ "Shuttle Basics".‏ NASA.‏ Retrieved September 21, 2009.
  14. ^ 14.0 14.1 David M. Harland (July 5, 2004). The Story of the Space Shuttle. Springer-Praxis. ‏ISBN978-1-85233-793-3.
  15. ^ 15.0 15.1 Sue McDonald (December 1998).‏ Mir Mission Chronicle‏.‏ NASA.‏ Retrieved March 30, 2007.
  16. ^ Kim Dismukes (April 4, 2004). ‏"Shuttle–Mir History/Spacecraft/Space Shuttle Orbiter".‏ NASA.‏ Retrieved March 30, 2007.
  17. ^ Justin Ray (April 14, 2000). ‏"Columbia Weight Loss Plan".‏ Spaceflight Now. ‏Retrieved October 29, 2009.
  18. ^ William Harwood (February 4, 1994). "Space Shuttle Launch Begins Era of US-Russian Cooperation". Washington Post (Retrieved March 9, 2007 from NewsBank): p. a3.
  19. ^ 19.00 19.01 19.02 19.03 19.04 19.05 19.06 19.07 19.08 19.09 19.10 19.11 19.12 "Shuttle–Mir History/Shuttle Flights and Mir Increments".‏NASA. Retrieved March 30, 2007.
  20. ^ Jim Dumoulin (June 29, 2001).‏ "STS-63 Mission Summary".‏ NASA. Retrieved March 30, 2007.
  21. ^ Kathy Sawyer (January 29, 1995). "US & Russia Find Common Ground in Space – Nations Overcome Hurdles in Ambitious Partnership". Washington Post (Retrieved March 9, 2007 from NewsBank): p. a1.
  22. ^ Scott, David; Leonov, Alexei (April 30, 2005).‏ Two Sides of the Moon: Our Story of the Cold War Space Race.‏ Pocket Books. ‏ISBN978-0-7434-5067-6.
  23. ^ Jim Dumoulin (June 29, 2001).‏ "STS-71 Mission Summary".‏ NASA. Retrieved March 30, 2007.
  24. ^ Nick Nuttall (June 29, 1995). "Shuttle homes in for Mir docking". The Times (Retrieved March 9, 2007 from NewsBank).
  25. ^ "CSA – STS-74 – Daily Reports".‏ Canadian Space Agency. October 30, 1999. Retrieved September 17, 2009.
  26. ^ Jim Dumoulin (June 29, 2001).‏ "STS-74 Mission Summary".‏ NASA. Retrieved March 30, 2007.
  27. ^ William Harwood (November 15, 1995). "Space Shuttle docks with Mir – Atlantis uses manoeuvres similar to those needed for construction". Washington Post (Retrieved March 9, 2007 from NewsBank): p. a3.
  28. ^ William Harwood (March 28, 1996). "Shuttle becomes hard-hat area; spacewalking astronauts practice tasks necessary to build station". Washington Post (Retrieved March 9, 2007 from NewsBank): p. a3.
  29. ^ Jim Dumoulin (June 29, 2001).‏ "STS-76 Mission Summary".‏ NASA. Retrieved March 30, 2007.
  30. ^ William Harwood (September 20, 1996). "Lucid transfers from Mir to Space Shuttle". Washington Post (Retrieved March 9, 2007 from NewsBank): p. a3.
  31. ^ Jim Dumoulin (June 29, 2001).‏ "STS-79 Mission Summary".‏ NASA. Retrieved March 30, 2007.
  32. ^ 32.0 32.1 Jim Dumoulin (June 29, 2001).‏ "STS-81 Mission Summary".‏ NASA. Retrieved March 30, 2007.
  33. ^ NASA news release followed the fire onboard Mir
  34. ^ Jim Dumoulin (June 29, 2001).‏ "STS-84 Mission Summary".‏ NASA. Retrieved March 30, 2007.
  35. ^ 35.0 35.1 35.2 35.3 Book Review: Dragonfly: NASA and the Crisis Aboard Mir
  36. ^ David Hoffman (August 22, 1997). "Crucial Mir spacewalk carries high hopes – continued Western support could hinge on mission's success". Washington Post (Retrieved March 9, 2007 from NewsBank): p. a1
  37. ^ Jim Dumoulin (June 29, 2001). ‏"STS-86 Mission Summary".‏ NASA. Retrieved March 30, 2007.
  38. ^ Jim Dumoulin (June 29, 2001).‏ "STS-89 Mission Summary".‏ NASA. Retrieved March 30, 2007.
  39. ^ Jim Dumoulin (June 29, 2001).‏ "STS-91 Mission Summary".‏ NASA. Retrieved March 30, 2007.
  40. ^ William Harwood (June 13, 1998). "Final American returns from Mir". Washington Post (Retrieved March 9, 2007 from NewsBank): p. a12.
  41. ^ 41.0 41.1 41.2 "NASA – International Space Station"
  42. ^ Science on Mir
  43. ^ Science on Mir - Earth Science
  44. ^ Science on Mir - Space Science
  45. ^ List of Mir spacewalks
  46. ^ Science on Mir - Microgravity
  47. ^ Science on Mir - Human Life
  48. ^ Science on Mir - Biology
  49. ^ Science on Mir - Life Support
  50. ^ Science on Mir - ISS Risk Mitigation
  51. ^ 51.0 51.1 Shuttle Set for Rendezvous Today With Russia's Mir
  52. ^ Shuttle programme lifetime cost
  53. ^ List of unmanned spaceflights to Mir
  54. ^ 54.0 54.1 Soyuz TM-8 - Encyclopedia Astronautica
  55. ^ Progress cargo ship
  56. ^ Alan Levin (February 6, 2003).‏ "Some question NASA experts' objectivity".‏ USA Today.
  57. ^ Mark Prigg (April 20, 1997). "Row between Nasa and the Russian Space Agency – Innovation". The Sunday Times (Retrieved March 9, 2007 from NewsBank): Sport 20.
  58. ^ Leland F. Belew (1977).‏ "9 The Third Manned Period".‏ SP-400 Skylab, Our First Space Station. NASA. Retrieved April 6, 2007.
  59. ^ "SpaceViews Update 97 May 15: Policy"‏. Students for the Exploration and Development of Space. May 15, 1997.


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0