תום הלב במשפט העברי
עקרון תום הלב הוא מעמודי התווך בדיני החוזים במשפט הישראלי ובשיטות משפט נוספות. המונח 'תום לב' אמנם עברי במקורו אך הופעתו במקרא נעשית שלא בהקשרים משפטיים מובהקים.[1] כך, למשל, השימוש הראשוני במונח זה מופיע בטענתו של אבימלך כלפי ה' כי לקח את שרה אשת אברהם בתום לב: "בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת" (ספר בראשית, פרק כ', פסוק ה'). במשפט העברי נקבעו מספר עקרונות אשר נועדו להגשים את עקרון 'תום הלב' בשלבים שונים של התגבשות ומימוש חוזה, והם: החובה "לשאת ולתת באמונה", "עשיית הישר והטוב", "כופין על מידת סדום", ו"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".
משא ומתן באמונה
החובה 'לשאת ולתת באמונה' משמעותה כי אדם צריך לקיים משא ומתן ביושר ובהגינות, ולפיכך יש המקבילים אותה להגדרת תום הלב בדיני החוזים. החובה נזכרת במקורות תלמודיים רבים. כך, למשל, במדרש התנאים מובא: "הישר בעיניו יעשה (שופטים יז,ו) – זה משא ומתן. מלמד שכל מי שנושא ונותן באמונה, רוח הבריות נוחה הימנו, ומעלין עליו כאילו קיים את כל התורה כולה".[2]
כמו כן נאמר בברייתא: " רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם... יש אומרים: יחזיק באמונה יתירה, שנאמר: 'עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי' (ספר תהילים, פרק ק"א, פסוק ו')",[3] ופירושם של דברים: "ישא ויתן עם בני אדם באמונה ולא יאנה את הבריות".[4]
האמורא רבא מדגיש אף הוא את החובה לשאת ולתת באמונה: "בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: "נשאת ונתת באמונה? קבעת עיתים לתורה?".[5]
משא ומתן באמונה מובא גם כהמלצה להצלחה במסחר: "מה יעשה אדם ויתעשר? ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה".[6]
בספרות הרבנית ישנן התייחסויות רבות לחובה לשאת ולתת באמונה. הרב יחיאל מיכל אפשטיין מגדיר את המסגרת של חובה זו, ביחס לדרישות אחרות הנדרשות במהלך פעילות עסקית: " משא ומתן באמונה אין הכוונה שלא יגנוב ולא יגזול או לעשות מידות ומשקלות שקרים; דדברים אלו אין נכנסין בכלל זה, דהעושה כן הוא רשע גמור... אלא הכוונה שיהא 'הן' שלו צדק, ו'לאו' שלו צדק. וכשאומר שסחורה זו עולה לו כך וכך, ושהיא טובה – לא ישקר אף בכל שהוא. ושיהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות ודיבורו בנחת, ולא יצעוק ולא יחרף ולא יכעוס".[7]
הרב אליה שפירא מתייחס לרמת האמינות הנדרשת במשא ומתן: " המבטיח לחבירו בדיבור בעלמא לעשות לו איזה טובה או איזה שירות או ליתן לו במתנה, מחויב להיות נאמן בדיבורו. ואם הוא חייב לחברו לפרוע לזמן, יאריך הזמן בתחילה, כדי שלא יצא שקרן...".[8]
רב אחאי גאון והרד"ק, הוסיפו לדרישה למשא ומתן באמונה פן נוסף. לדעתם גם אם לא אמר שיעשה דבר כלשהו, אלא רק חשב על כך, הרי שחובת המשא ומתן באמונה היא לקיים אף את מחשבתו.[9]
בספר ראשית חכמה,[10] מצוינים שבעה קריטריונים להם נזקק אדם החפץ שמשאו ומתנו יהיו באמונה, וביניהם: להיזהר מגנבת דעת;[11] להשתדל להעניק לזולת מעט יותר מהמגיע לו; עשיית הדין על פי הכלל של "לפנים משורת הדין", דהיינו, מֵעֵבר לחיוב המוטל עליו כלפי חברו;[12] לעשות מלאכתו עבור מעסיקו בנאמנות,[13] ולא לרדת לאומנות חברו.
בשולחן ערוך נקבעה החובה לשאת ולתת באמונה - כהלכה: "אחר כך ילך לעסקיו... וישא ויתן באמונה".[14] בנוסף, על פי ההלכה, הסכם מכר שלא נשתכלל על ידי מעשה קניין – אינו תקף. עם זאת, במכר של מטלטלין, אם ניתנה תמורה - אין הצדדים יכולים לחזור בהם, ואם יפרו את התחייבותם חל עליהם דין "מי שפרע". אם לא נתנה תמורה, לקניין אמנם אין תוקף, אך המפר את התחייבותו מוגדר כ"מחוסר אמנה" וכמי ש"אין רוח חכמים נוחה הימנו".[15] הפרת אמונים מעין זו היא חמורה במיוחד, ועליה אמרו חכמים: "לא חרבה ירושלים אלא משום שפסקו אנשי אמנה...".[16]
בפסיקת בתי המשפט במדינת ישראל ניתן למצוא הד להשוואה בין חובת תום הלב בעת המשא ומתן על כריתת חוזה לבין המושג ההלכתי מחוסר אמנה.[17]
'ועשית הישר והטוב'
עקרון נוסף במשפט העברי המקביל לעקרון 'תום הלב' הוא הציווי שנזכר בתורה: 'ועשית הישר והטוב'.[18] הרמב"ן כותב בפירושו על התורה: "דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה; כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם – לא תגנב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות – אמר בכלל: עשית הישר והטוב, שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו".[19] כלומר עקרון "ועשית הישר והטוב" הוא מקור להתנהגות "לפנים משורת הדין", מעבר לזו המחויבת מכח הדין עצמו. לגישה זו השלכה בנוגע למידת היכולת של בית הדין לכפות את בעל הדין להתנהג על פי אמות מידה של "הישר והטוב".[20] מעיקרון זה גזרו האמוראים שני כללים משפטיים מחייבים:
1. "דינא דבר מצרא" – אדם המוכר קרקע שלו מחויב לתת זכות קדימה לרכישת הקרקע לשכן הגובל באותה הקרקע, כל עוד קדימה זו אינה כרוכה בהפסד כספי. התלמוד מביא את דברי חכמי נהרדעא לפיהם: "אפילו משום דינא דבר מצרא מסלקינן ליה (מסלקים את הרוכש הזר ומעדיפים את השכן), משום שנאמר 'ועשית הישר והטוב בעיני ה' ".[21] הרציונל הוא שהאינטרס של השכן להרחיב את שטח הקרקע שלו, ראוי להגנה רחבה יותר מהאינטרס של הקונה הזר שיכול לרכוש קרקע במקום אחר.[22]
2. "שומא הדר לעולם" – כאשר לווה לא החזיר את חובו למלווה, ובית הדין שם את נכסיו והעביר אותם למלווה על מנת לפרוע באמצעותם את החוב, הרי שאף אם חלף זמן רב לאחר מעשה בית הדין, הלווה רשאי להחזיר את החוב ולקבל בחזרה את הנכסים שניטלו ממנו.[23] התלמוד קובע, שמעיקר הדין אין צורך להשיב את הנכסים ללווה, אך לפי ההנחיה 'ועשית הישר והטוב בעיני ה', קבעו חכמים שיש להחזיר את הנכסים.[24]
על הזיהוי בין חובת תום הלב לבין 'ועשית הישר והטוב' ועל הדואליות של עקרון זה, עמד השופט מנחם אלון בע"א 148/77 רוט נ' ישופה.[25]
כופין על מידת סדום
ערך מורחב – כופין על מידת סדום
עקרון "תום הלב" במשפט העברי נלמד גם מכח העקרון "כופין על מידת סדום". "מידת סדום" היא התנהגות המנוגדת להתנהגות ב"תום לב", והיא אפיינה את רשעותם הרבה של אנשי סדום המתוארת במקרא,[26] ובעקבותיו במדרש.[27] משמעותה, שאדם עומד בדווקנות על זכויותיו, הגם שלא צומחת לו כל תועלת מהתעקשות דווקנית זו.[28] חכמי התלמוד ייחדו את הכינוי "מידת סדום" לשימוש לרעה בזכויות משפטיות, וקבעו את הכלל "כופין על מידת סדום", היינו שניתן לכפות על אדם שלא לנהוג כמידתם של אנשי סדום ולנצל לרעה זכויות משפטיות הנתונות בידו.[29]
העיקרון מופיע בתלמוד בסוגיות שונות:
1. שינויים בחוזה - חוזה שכירות בו שניים מתקשרים בעסקה ובשלב מסוים מבקש אחד הצדדים לשנות סעיפים בחוזה על מנת שיטיבו עמו, ומבלי שיפגעו ברעהו. התלמוד קובע, שהתעקשות הצד שכנגד היא מידת סדום, ולכן כופין אותו להסכים לשינוי בתנאי העסקה.[30]
2. חלוקת ירושה – אדם הוריש לבניו מספר שדות בגודל ובאיכות שווה. אחד האחים מבקש לקבל שדה מסוימת בשל היותה צמודה לשאר שדותיו, אך האחים מתנגדים לכך על אף שלהם אין העדפה לשדה מסוים. על מקרה זה נפסק כי התנהגות האחים היא מידת סדום, ויש לכפות עליהם לתת לאח את השדה המבוקשת.[31]
3. שכנים – המשנה קובעת שאדם אינו רשאי לקבוע חלון בקיר ביתו הפונה לחצר שכנו, כדי שלא לפגוע לו בפרטיות. עם זאת, התלמוד מעיר שאם החלון ייקבע בגובה של ד' אמות (כשני מטר) ניתן להתקינו. בנסיבות אלו לשכן לא עומדת זכות סירוב, וניתן לכפות עליו את התקנת החלון. חלון נמוך פוגע בפרטיות במידה מועטה, ועל כן התנגדות השכן להתקנת החלון אינה ראויה, ומהווה מדת סדום.[32]
דוגמה ליישום עקרון תום הלב במימוש חוזה על יסוד "כופין על מידת סדום", מצוי בפסק דינו של השופט משה דרורי. במקרה זה הורה בית המשפט לקבל את בקשתם של חייבים להחליף שעבוד מנכס יקר לנכס זול יותר, למרות התנגדות הנושה לכך, בשל דרישתו לקיים את החוזה שנחתם בין הצדדים, ללא כל שינוי. הנימוק לפסק הדין הוא, שהחלפת השעבודים תטיב בצורה מהותית עם החייבים, ולא תפגע באופן משמעותי בנושה, ולפיכך יש מקום לכפות עליו להסכים לבקשת החייבים.[33]
לדעת ד"ר בנימין פורת ההבחנה העיקרית בין עקרון "ועשית הישר והטוב" לבין הלכת "כופין עליו מידת סדום" היא, שהראשון חל במצבים בהם אדם פועל כדי להשיג זכות חדשה, ואילו הדין השני חל במצב בו מונעים מאדם להשתמש בזכות קיימת הפוגעת באינטרס האחר ללא צידוק כלכלי.[34]
מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך ('דעלך סני לחברך לא תעביד')
אפשרות רביעית לעקרון המקביל לעקרון 'תום הלב' במשפט העברי היא אמירתו של הלל הזקן: "מאי דעלך סני (= מה שעליך שנוא) לחברך לא תעביד (= לחברך לא תעשה)".[35] למעשה, זהו הניסוח השלילי של מצוות "ואהבת לרעך כמוך". כך גורס ספר החינוך: "לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש... שנאמר, 'ואהבת לרעך כמוך', ואמרו זכרונם לברכה, 'דעלך סני לחברך לא תעביד'... שהאוהב חברו כנפשו לא יגנוב ממנו ולא ינאף את אשתו, ולא יונהו בממון ולא בדברים ולא יסיג גבולו".[36]
באופן דומה כתב רבי יהודה אבן שעיב בדרשותיו: "ועיקר מצווה זו אינה שיאהב אדם לחברו כמוהו, כי האיך ייתכן שתצוה תורה מה שאינו טבע ולא ייתכן, וכמו שדרשו ר' עקיבא: 'חייך קודמין לחיי חברך'... אבל פירוש המצוה, שלא יזיקהו בגופו ובממונו, ולא יגרום לו שום נזק ויאהב ממון חברו כשלו".[37]
זיקה בין חובת אהבת הרע לבין חובת תום הלב באה לביטוי בפסיקתו של השופט אליקים רובינשטיין: בני זוג רכשו דלתות ושילמו עבורן בשיקים דחויים, מתוך ידיעה שלא יוכלו לפרוע אותם, משום שהחברה שבבעלותם הייתה מצויה בקשיים גדולים. כל זאת מבלי לספר זאת לספק – דלתות חמדיה. השופט רובינשטיין קבע בפסק הדין כי יש גבול שאסור על בעלי-עסקים לעוברו, ואם עברוהו יהיו לכך תוצאות משפטיות - והוא פגיעה מודעת בזולת. בהתנהגות כזו יש משום חוסר תום לב, והיא בכלל "אל תעשה לחברך את השנוא עליך!".[38]
תום הלב בפרשנות חוזה במשפט הישראלי אל מול תום הלב במשפט העברי
בני פורת סבור כי קיומה של קשת נרחבת של חובות קוגנטיות ממשפחת 'תום הלב' במשפט העברי, מייתרת את הצורך בכללי פרשנות חוזה כדי להגיע לתוצאה הוגנת ומאוזנת. כלומר, דווקא בשל המקום הרב שייחד המשפט העברי לעקרון תום הלב, הוא אינו מוצא לנכון לגייס לתכלית זו את כללי הפרשנות.[39] לשיטתו, שמירת תום הלב מחוץ לזירה הפרשנית תורמת ליכולתם של הצדדים לצפות באופן בהיר יותר כיצד יפורש החוזה על ידי בתי המשפט, ומה תהיה תוצאתו המשפטית.[40] זאת בשונה, מחובת תום הלב במשפט הישראלי המאופיינת בגמישות רבה בפירוש החוזה, ולעיתים יוצרת אי ודאות.[41] עוד הוא סבור כי החובות ממשפחת תום הלב הקיימות במשפט העברי פועלות באופן פחות פטרנליסטי, שכן הן אינן מייחסות לצדדים כוונות שלא עלו על דעתם, אלא מטילות עליהם חובת התנהגות, אף אם הם לא התכוונו לנהוג כך מלכתחילה. מנגד, במשפט הישראלי כאשר בית המשפט מפרש חוזה בעזרת עקרון תום הלב, הוא מייחס לצדדים כוונות תמות לב, שייתכן שכלל לא עלו על דעתם, ובכך הוא מגדיר מחדש את רצונות הצדדים, ומספר לנו "מה היו כוונותיהם האמיתיות". כך יוצא שהחובות המצויות במשפט העברי מכבדות את האוטונומיה של בעלי הדין להגדיר בעצמם את מפגש הרצונות שלהם, ועם זאת, המשפט העברי שומר לעצמו את האפשרות להורות לצדדים לנהוג אחרת, כפי הנדרש מעקרון תום הלב.[42]
הערות שוליים
- ^ בנימין פורת "תום לב: עיון מושגי השוואתי" משפטים לט 603, 624 (2010).
- ^ מכילתא פרשת בשלח טו עמ' 158 במהדורת הורוביץ רבין.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תמיד, דף כ"ח עמוד א'
- ^ רש"י תלמוד בבלי, מסכת תמיד, דף כ"ח עמוד א', ד"ה ויש אומרים.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"א עמוד א'. ניתן להסיק מכאן שמשא ומתן באמונה קודם אפילו לקביעת עיתים לתורה. ראו שילם ורהפטיג דיני חוזים במשפט העברי 16 (1974).
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ע' עמוד ב', וכן דברי הברייתא ביומא פו ע"א.
- ^ רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן סימן קנ"ו, סעיף ג'
- ^ אליהו רבה, סימן קנו ס"ק ב.
- ^ רד"ק, תהילים טו 2
- ^ חובר במאה ה-16 על ידי הרב אליהו די וידאש, מתלמידיו של המקובל ר' משה קורדובירו
- ^ לדוגמה: אדם המנסה לשכנע חברו שיבוא לבקרו, ובליבו אינו רוצה לראותו בביתו והזמנתו היא רק מן השפה ולחוץ.
- ^ "וכל ירא שמים וחרד אל דבר ה', יעשה מעצמו עם חבריו, לפנים משורת הדין".
- ^ "וכשם שמצווה לתת שכר שכיר ביומו, כך מצווה לעשות מלאכת בעל הבית ללא מרמה"
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנ"ו, סעיף א'
- ^ תוספתא, בבא מציעא (ליברמן) פרק ג, יד; בבלי, בבא מציעא מט ע"א; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רד סעיף ז; הגהות הרמ"א, שם, בסעיף יא.
- ^ ראו נחום רקובר זכות היוצרים במקורות היהודיים כג בעמ' 414–415 (1991).
- ^ ראו פסיקתו של השופט יצחק אנגלרד בע"א 6370/00 קל בנין נ' ע.ר.מ רעננה פ"ד נו (ג), 289. ראו גם בני פורת "שלושה מושגים של תום לב במשפט העברי – עיון ראשוני", בתוך: השימוש לרעה בזכות במשפט העברי כופין על מידת סדום, סדרת הלכה ומשפט במדינת ישראל 3 81, 88 (2010).
- ^ ספר דברים, פרק ו', פסוק י"ח
- ^ הרמב"ן, ויקרא יט 2. דברים דומים כתב הרמב"ן בפירושו לדברים ו,8.
- ^ ראו עוד מגיד משנה, הלכות שכנים, פרק יד, הלכה ה; רש"ר הירש, דברים ו' 18: "אין די שנקיים את דרישות הצדק והחובה האמורות בתורה בפירוש, אלא עלינו לנהוג על פי הרעיון הכללי של הישר והטוב, כפי שהוא נלמד מדיני התורה. עקרון זה מורה שעלינו לוותר על זכות המגיעה לנו, אם הרווח שאנחנו מוותרים עליו הוא קטן בהרבה מן הרווח שהשני יזכה בו על ידי הוויתור שלנו".
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ק"ח עמוד א'
- ^ בנימין פורת "תום לב: עיון מושגי השוואתי" משפטים לט 603, 629-628 (2010).
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ט"ז עמוד ב'
- ^ בבלי, בבא מציעא טז ע"ב.
- ^ ע"א 148/77 רוט נ' ישופה: "יש ועשיית הישר והטוב אינה אלא דרישה מוסרית-דתית של עשייה לפנים משורת הדין, ממידת חסידות, שאין כופין עליה, ויש שבכוחו ומכוחו של עיקרון זה נוצרו דינים בעלי נפקות משפטית מלאה." לשיטת אלון, דואליות זו ראויה שתקרין אף על דרך יישומו של עקרון תום הלב בדיני החוזים בישראל. השופט צריך להפעיל את עקרון תום הלב בצורה מבוקרת, ולא כל העדר 'תום לב' ראוי שיגרור עמו התערבות של בית המשפט בחופש החוזים של הצדדים.
- ^ ספר בראשית, פרק י"ט, פסוק ה'. ראו עוד: 'הנה זה היה עון סדם אחותך, גָּאון שִׂבעת לחם ושלוַת השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה' (ספר יחזקאל, פרק ט"ז, פסוק מ"ט).
- ^ אנשי סדום היו מכריזים: "כל מי שהוא מחזיק בפת לחם לעני ואביון יישרף באש". ראו ילקוט שמעוני וירא, רמז פג. נוסח דומה מופיע בפרקי דרבי אליעזר כה. וכן במקורות נוספים.
- ^ בנימין פורת "תום לב: עיון מושגי השוואתי" משפטים לט 603, 633 (2010).
- ^ למשל, שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שי"ח, סעיף א', תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ג עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ג עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ב עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף נ"ט עמוד א'
- ^ בש"א (ירושלים) 2813/05 חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, נ' הרב דניאל ביטון, תק-מח 2006(3), 2904.
- ^ בנימין פורת "תום לב: עיון מושגי השוואתי" משפטים לט 603, 639 (2010).
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"א עמוד ב'
- ^ ספר החינוך, מצווה רמ"ג
- ^ דרשות רבי יהודה אבן שעיב, אחרי מות-קדושים, דיבור המתחיל 'אמר'.
- ^ ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ.
- ^ בנימין פורת "תום הלב בפרשנות החוזה – עיון תלמודי בהשוואה למשפט הישראלי" משפטים מה 419, 461 (2016).
- ^ בנימין פורת "תום לב: עיון מושגי השוואתי" משפטים לט 603, 464-463(2010).
- ^ הטיב לתאר זאת המשנה לנשיא חשין בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 11.5.2006) בפס' 6 לפסק דינו: "חוזה כתוב וחתום ככתבו וכלשונו אינו יכול עוד להבטיח את זכויות הצדדים לו, שכן כיום עשוי בית משפט לפרשו כדרכו וכל תוצאה (כביכול) ניתנת להשגה באמצעות פרשנות".
- ^ בנימין פורת "תום הלב בפרשנות החוזה – עיון תלמודי בהשוואה למשפט הישראלי" משפטים מה 419, 466-464 (2016).
