תור הזהב של הפיראטים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

את תור הזהב של הפיראטים נהוג לחלק לשלוש תקופות:

  1. תקופת השודדים הראשונה (בין 1650 ועד 1680), המאופיינת במאים אנגלים-וצרפתים, שהתבססו בג'מייקה ובטורטוגה ותקפו את המושבות הספרדיות והספנות בים הקריבי ובמזרח האוקיינוס השקט.
  2. הנתיב הפיראטי (שנות 1690), נתיב שייט של הפיראטים שיצאו למסעות למרחקים ארוכים מאמריקה כדי לשדוד משלוחים של חברת הודו המזרחית באוקיינוס ההודי ובים סוף
  3. התקופה שלאחר מלחמת הירושה-הספרדית (1716 עד 1726), כאשר ימאיים (פריבטירים= שכירי חרב ימיים) נותרו מובטלים והם פנו בהמוניהם לפיראטיות בים הקריבי, באוקיינוס ההודי, בצפון אמריקה החוף המזרחי, ובחוף מערב אפריקה.

הגדרות צרות יותר של "תור הזהב" שוללות לפעמים את התקופות הראשונה או השנייה, אך רובן כוללות לפחות חלק מהשלישית. התפיסה המודרנית של פיראטים כפי שמתוארת בתרבות הפופולרית נגזרת במידה רבה מתקופת הזהב של הפיראטיות.

גורמים שתרמו לתור הזהב של הפיראטיות כללו את העלייה בכמויות המטענים היקרים שנשלחו לאירופה מאזורי האוקיינוס ​​העצומים, צמצום חיילות הים האירופאי, וכן ההכשרה והניסיון שרבים מהמלחים צברו בחילות הים האירופיים (במיוחד הצי המלכותי), ושלטון לא יעיל במושבות האירופאיות מעבר לים. המעצמות הקולוניאליות בזמנו נלחמו ללא הרף בפיראטים.

הגדרת התקופה

בשנת 1897 הוכנס לשימוש שיטתי הביטוי "תור הזהב של פיראטיות" על ידי ההיסטוריון ג'ון פיסק, שכתב: "בשום זמן אחר בתולדות העולם לא התמודדו בפיראטיות בצורה כה גדולה כמו במאה השבע עשרה ובחלק הראשון של השמונה עשרה. אפשר לומר כי תור הזהב של הפיראטיות השתרע משנת 1650 לערך בשנת 1720".[1] פיסק כלל במושג גם פעילויות הפיראטים הברבריים הצפון אפריקאיים, את אלה העות'מאניים והמזרח אסייתיים בתוך "תור הזהב" הזה, וציין כי "כיוון שהשודדים המוסלמים ואלה של מזרח אסיה פעלו במאה השבע עשרה כמו בכל עת אחרת, הכללתם אינה פוגעת בהגדרת התקופות של "תור הזהב" הפיראטי".[2]

היסטוריונים של פיראטים במחצית הראשונה של המאה העשרים אימצו מדי פעם את המונח של פיסק "תור הזהב", מבלי בהכרח לעקוב אחרי תאריכי ההתחלה והסיום שהוא קבע.[3] ההגדרה המרחיבה ביותר לעידן הזהב הפיראטי הייתה של פטריק פרינגל, שכתב בשנת 1951 כי "תקופת הפריחה בתולדות הפיראטיות... החלה בתקופת מלכותה של אליזבת הראשונה והסתיימה בעשור השני של המאה השמונה עשרה".[4] תיחום זמן זה סותר באופן מוחלט את הגדרותיו של פיסק, אשר הכחיש בתוקף כי דמויות אליזבתיות כמו דרייק היו פיראטים.[5]

מההגדרות האחרונות נראה כי פרינגל נקט בטווח הרחב ביותר, והוא חריג למגמה כוללת בקרב היסטוריונים משנת 1909 עד שנות התשעים, לצמצם את טווח תור הזהב. כבר בשנת 1924, פיליפ גוס תיאר את הפיראטיות בשיאה "משנת 1680 עד 1730." בספרו הפופולרי ביותר 1978 בהוצאת טיים לייף. לעומתו דאגלס בוטינג הגדיר את תור הזהב שלדעתו נמשך בקושי 30 שנים, החל בסיומה של המאה ה-17 וכלה ברבעון הראשון של המאה ה-18."[6][7] במאמר אקדמי משנת 1989 הגדיר פרופסור מרקוס רדייקר את תור הזהב שנמשך רק משנת 1716 עד 1726.[8] אנגוס קונסטם בשנת 1998, מתארך את ״תור הזהב״, לתקופה כשנמשכה משנת 1700 עד 1730.[9]

ייתכן שהצעד האולטימטיבי בהגבלת תור הזהב היה בספרו של קונסטם משנת 2005, בה נסוג מהגדרתו - תחילה תיחם את התקופה משנת 1690–1730 כ"תור הזהב". אך הגיע למסקנה כי זהו תיחום נרחב מאוד, והגביל בהגדרתו החדשה לתקופה של שמונה שנים, משנת 1714 עד 1722. כך לדעתו, תור הזהב האמיתי אפילו לא יכול להיקרא 'עשור זהב'.[10]

חוקר אחר, דייוויד קורדי, הגדיר בשנת 1994 את "עידן הפיראטיות הגדול" שנמשך משנות ה-1650 לסביבות 1725, והוא קרוב מאוד להגדרתו של פיסק את המושג תור הזהב.[11]

לעומת כל אלה ראדיקר השתמש בשנת 2004 בהגדרה מורכבת יותר של תור הזהב, שפורטה למעלה. לדעתו, "תור הזהב של הפיראטיות משתרע במשך התקופה שבין 1650 ל-1730 בערך", תקופה שהוא מחלק לשלושה "דורות" נבדלים: א) שודדי הים של 1650–1680, ב) שודדי הים של האוקיינוס ההודי של שנות ה-90, ג) שודדי הים בשנים 1716–1726.[12]

היסטוריה

הפיראטיות קמה מתוך שיקולים כלכליים ופוליטיים – מאבקי סחר וקולוניזציה אירופאיים. הפיראטיות שיקפה מאבקים אימפריאליים של בריטניה, ספרד, הולנד, פורטוגל וצרפת. מרבית הפיראטים היו ממוצא ולשי, אנגלי, הולנדי וצרפתי. שודדי ים רבים הגיעו מאזורים עירוניים עניים יותר בחיפוש אחר דרך להרוויח כסף. לונדון הייתה ידועה במיוחד באבטלה גבוהה, בצפיפות ובעוני אשר הניעו אנשים לפנות לפיראטיות. פיראטיות הציעה גם כוח ועושר מהיר.

תקופת השודדים 1650–1680

מאבק על תפקיד רב החובל של ספינת פיראטים. ציור משנת 1921, אווהרד פייל

היסטוריונים, כמו ג'ון פיסק, מציינים את תחילת תור הזהב של הפיראטיות בסביבות שנת 1650. סיום מלחמות הדת אפשרו למדינות אירופה לחדש את התפתחות האימפריות הקולוניאליות שלהן. ההתרחבות היה כרוכה בסחר ניכר בים ובשיפור כלכלי כללי. פעילות זאת הגדילה את הדרישה לכסף. גנבת כסף וזהב שהועברו בספנות - הייתה אחת האופציות הנוחות.

שודדי ים צרפתים התבססו על הספינות ששטו מצפון לקריביים כבר בשנת 1625,[13] שודדים אלה חיו בתחילה כציידים ולא כשודדים. המעבר שלהם לפיראטיות במשרה מלאה הייתה הדרגתית והונע בחלקו על ידי המאמצים הספרדיים להילחם בהם. במשך הזמן הם התרכזו באי טורטוגה, שבו החוף ניתן להגנה טובה יותר. המעבר של השודדים לשם, האיץ את פשיטות הפיראטיות שלהם. על פי דבריו של אלכסנדר אקשמלין, שודד ים והיסטוריון שנשארו המקור העיקרי לתקופה זו. אחד מהם היה פייר לה גרנד חלוץ ההתקפות על הספינות שעשו את המסע חזרה לספרד.

התפשטות ריכוז השודדים בטורטוגה הוגבר על ידי הכיבוש האנגלי של ג'מייקה מידי ספרד בשנת 1655. המושלים האנגלים המוקדמים בג'מייקה העניקו בחופשיות מכתבי הרשאה לפעולה לשודדים באי טורטוגה, ואילו גידולה של העיר פורט רויאל סיפק לשודדים אלה מקום רווחי למכור את השלל שלהם. בשנות ה-60 של המאה ה-16 סיפק המושל הצרפתי החדש של טורטוגה, ברטרנד ד'אגרון, באופן דומה אישורי פעילות ימית הן לקולוניסטים שלו והן לפיראטים מאנגליה שהיו בפורט רויאל.

הנתיב הפיראטי 1693–1700

מספר גורמים גרמו לפיראטים האנגלו-אמריקאים, שחלקם למדו להיות פיראטים במהלך התקופה המוקדמת, לחפש אחר אוצרות מעבר לאיים הקריביים עם תחילת שנות ה-90. נפילת בית המלוכה של בית סטיוארט בבריטניה החזירה את הסכסוך המסורתי בין בריטניה לצרפת ובכך סיימה את שיתוף הפעולה הרווחי בין ג'מייקה האנגלית לטורטוגה הצרפתית. ההרס של פורט רויאל ברעידת אדמה בשנת 1692 הקטין עוד יותר את המשיכה של הקאריביים על ידי הרס השוק הראשי של הפיראטים לסחורה שבזזו[14] מושלים קולוניאליים בקריביים החלו לזרוק את המדיניות המסורתית של "אין שלום מעבר לקו", שפירושה הובן כי המלחמה תימשך (ולכולם יינתנו מכתבי רישוי לפיראטים) בקריביים ללא קשר להסכמי שלום שנחתמו באירופה. מכאן ואילך, העמלות יינתנו רק בזמן מלחמה והמגבלות שלהן ייכפו בקפדנות. יתרה מזאת, חלק גדול מהממשל הספרדי בקריביים פשוט מוצה ומצבו הכלכלי התדרדר במהלך המאה ה-17.[15]

במקביל, המושבות הפחות מועדפות של בריטניה, כולל ברמודה, ניו יורק, ורוד איילנד, הפכו לנזקקות להון מזומן שהוגבל על ידי חוקי הסחר הימיים התקפים. סוחרים ומושלים היו להוטים לקבל כסף והיו מוכנים להתעלם מפעילות ומסעות הפיראטים. אחד הגורמים הקולוניאליים שהגן על פיראט שנשפט, טען כי "קשה מאוד להוציא להורג אנשים שמכניסים זהב למחוזות האלה".[16] אף על פי שכמה מהפיראטים האלה שפעלו מחוץ לניו אינגלנד כיוונו את פעולותיהם למושבות הספרדיות בחוף האוקיינוס השקט עוד בשנות ה-90 של המאה ה-16 וכן לאזור האוקיינוס ההודי שהיה יעד עשיר ומפתה ביותר. התפוקה הכלכלית של הודו בתקופה זו, הייתה עשירה במיוחד במוצרי מותרות בעלי ערך גבוה כגון משי וכותנה. מוצרים שהיוו שלל פיראטי אידיאל.[17] במקביל, מכיוון ששום חיל ים עוצמתי לא פעל באוקיינוס ההודי, הן הספנות המקומית והן ספינות חברות מזרח-הודו השונות נותרו פגיעות להתקפה. זאת הייתה במת הפיראטיות של תומאס טאו, ויליאם קיד והנרי אברי.

לאחר מלחמת הירושה הספרדית 1715–1726

בשנת 1713 ו-1714, שורה של הסכמי שלום סיימה את מלחמת הירושה הספרדית. כתוצאה מכך, אלפי יורדי ים, כולל מפקחים ימיים של בריטניה, פוטרו מתפקידם הצבאי, בתקופה שבה סחר הספנות הקולוניאליות החוצה אוקיינוסים החל להתפתח. בנוסף, אירופאים שנדחפו על ידי האבטלה להפוך למלחים וחיילים שהשתתפו בסחר העבדים העדיפו לעיתים קרובות לנטוש את המקצוע ולפנות לפיראטיות, מה שהעניק לקברניטי הפיראטים מאגר קבוע של מגויסים בחופי מערב אפריקה.

בשנת 1715 פתחו פיראטים בפשיטה גדולה על צוללנים ספרדים שניסו להציל מטבעות זהב מספינת אוצר שקועה ליד פלורידה. הגרעין של כוח הפיראטים היה קבוצה של שכירי חרב פרטיים לשעבר מאנגליה: הנרי ג'נינגס, צ'ארלס ויין, סמואל בלמי, בנג'מין הורינגולד ואדוארד אנגלנד. ההתקפה הייתה מוצלחת, אך בניגוד לציפיותיהם, סירב מושל ג'מייקה לאפשר לג'נינגס למכור את השלל שלהם באי שלו. גם קינגסטון ופורט רויאל נסגרו בפניהם. לכן הורניגולד, ג'נינגס וחבריהם הקימו בסיס פיראטי חדש בנסאו, באי ניו פרובידנס בבהאמה, שננטש במהלך המלחמה. עד הגעתו של המושל וודס רוג'רס שלוש שנים אחר כך, נסאו הייתה בית לפיראטים האלה ולמגויסים הרבים שלהם.

הפיראט קפטן ברתולומיאו רוברטס, עם שתיים מאוניותיו

תנועת הספנות בין אפריקה, הקריביים ואירופה החלה לעלות במאה ה-18, הכוונה הייתה למשולש סחר העבדים הטרנס-אטלנטי, והיה יעד עדיף לפיראטיות. אוניות סחר הפליגו מאירופה לחופי אפריקה, וסחרו בעבדים סחורות וכלי נשק. לאחר מכן הסוחרים הפליגו לקריביים כדי למכור את העבדים, וחזרו לאירופה עם סחורות כמו סוכר, טבק וקקאו. בנתיב סחר משולש אחר, אוניות היו נושאות חומרי גלם, שימורי בקלה ורום לאירופה, שם יימכר חלק מהמטען, ויוטען מטען אירופאי, אשר הועברו לקאריביים. שם הסחורות הוחלפו בסוכר, אשר (עם כמה מוצרי תעשייה) הועברו לניו אינגלנד. אוניות בסחר המשולש הרוויחו כסף בכל תחנה.[18]

כחלק מהסדר של מלחמת הירושה הספרדית, בריטניה השיגה את האסיינטו, חוזה ממשלתי ספרדי לאספקת עבדים למושבות העולם החדש בספרד, שהעניקה לסוחרים ומבריחים בריטים גישה רבה יותר לשווקים ספרדים סגורים לשעבר באמריקה. הסדר זה תרם רבות גם להתפשטות הפיראטיות ברחבי מערב האוקיינוס האטלנטי. עודף כוח אדם ימי של אוניות הסוחר, הביא להורדת שכרם של המלחים, קיצוץ תנאי החיים שלהם - מה שהגביר את התמותה בקרב הימאים. אין פלא שרבים מהם העדיפו להצטרף לפיראטים, מה עוד שתנאי הסחר העולמי נתנו הזדמנויות חדשות לפיראטים.

במהלך תקופה זו, רבים מהפיראטים היו במקור מלחים של הצי המלכותי, או מלחים שעבדו בצי הסוחר הפרטי. מרבית הפיראטים התנסו בחיים על הים, וידעו עד כמה קשים יכולים להיות התנאים. לא פעם יש מחסור במזון, בזמן השהייה על הים, ובסופו של דבר היו רבים הופכים לחולים, רעבים וגוססים. המצב הביא לכך שמלחים רבים נטשו את הצי המלכותי והפכו לפיראטים. כוח אדם מיומן גם אפשר לפיראטים להילחם טוב יותר בחיל הים.

שלא כמו ימאים אחרים, לפיראטים היו כללים נוקשים כיצד לטפל בהם בספינה. לרבי החובלים לא הייתה דיקטטורה על שאר הפיראטים בספינתם. קברניטים נבחרו בהצבעה של הפיראטים, והיו כללים קפדניים שגם רבי החובלים היו חייבים לעמוד בהם. הקברניט לא קיבל יחס טוב יותר (יותר אוכל, תנאי חיים טובים יותר וכו') משאר חברי הצוות, והיה אמור להתייחס בכבוד לצוות. מכיוון שרבי חובלים רבים מצי הסוחר התייחסו לצוותיהם בצורה נוראית, שודדי ים ששירתו בעבר בספינות סוחר ידעו כמה קברניטים יכולים להיות נוראיים. בגלל זה כל ספינות הפיראטים הכילו מועצות של מלחים. מועצות אלה הורכבות מכל אנשי הצוות באונייה. חלק מהמועצות שימשו מדי יום לקבלת החלטות ואילו אחרות שימשו כמערכת בתי משפט. בכל מקרה, לפיראטים האלה היה כוח רב כמו לקברניט מחוץ לזמן הקרב. לקברניט הייתה סמכות מלאה רק בעתות קרב וניתן היה להרחיקו מתפקיד זה אם היה מפגין פחדנות בפני האויב.[19] הוא היה אמור להיות נועז בקרב. הפיראטים לא רצו שהדברים ייגמרו באותה דרך כמו בספינות חיל הים.[20]

בין השנים 1719–1721 אדוארד אנגלנד, ג'ון טיילר, אוליבייה לאבוזה וכריסטופר קונדנט פעלו ממדגסקר. טיילור ולבוס "קיבלו" את הפרס הגדול ביותר בתולדות תור הזהב של הפיראטיות, שוד ההודים והפורטוגזים ברוניון בשנת 1721, שבו שדדו יהלומים ואוצרות אחרים בשווי כולל של 800,000 ליש"ט.

קונדנט היה גם פיראט מצליח, אבל אדוארד אנגלנד היה פחות. אנגלנד ננטש על ידי טיילור ולאבוזה בקומורו בשנת 1721, ונפטר זמן לא רב אחר כך. למרות ההצלחה של טיילור ולבוס, נתיב הפיראטים חזר וירד מגדולתו.

שודדי תור הזהב

רבים מהפיראטים הידועים ביותר, מקורם בתקופת תור הזהב של הפיראטיות:

  • סמואל בלמי, הקפטן של "ווידה גלי", אבד בסופה מול חופי קייפ קוד ב-1717. בלאמי היה ידוע בכינויו "רובין הוד של הפיראטים" והתגאה בסיבות האידאולוגיות שלו להצדקת הפיראטיות.
  • סטד בונט, בעל אדמות עשיר שהפך לפיראט בחיפוש אחר הרפתקאות. בונט פיקד על 10 ספינה עם 10 תותחים, בשם "ריבאנג", ושדד אוניות בחופי וירג'יניה ב-1717. הוא נתפס ונתלה ב-1718.
  • הנרי אברי, אחד מקברניטי הפיראטים הגדולים הבודדים, שפרש עם השלל הגדול שלו מבלי שנעצר או נהרג בקרב. הוא מפורסם בזכות לכידת הספינות של השליט המוגולי ההודי ב-1694.
  • ויליאם פיילי (שודד ים), שהוצאתו להורג בשנת 1726 משמשת את ההיסטוריון מרקוס רדיקר לציון תום תקופת הזהב של שודדי הים.
  • ויליאם קיד, שהוצא להורג בגין פיראטיות בלונדון, בשנת 1701. הוא מפורסם ב"אוצר הקבור" שהוא כביכול הותיר אחריו.
  • אדוארד לואו, יליד וסטמינסטר, היה פעיל בין השנים 1721–1724, מעולם לא נלכד, והיה ידוע לשמצה בעינויים את קורבנותיו לפני שהרג אותם.
  • הנרי מורגן, שודד שפשט על הספרדים וכבש את פנמה סיטי לפני ששרף אותה עד היסוד. הוא אמור היה להוצאה להורג באנגליה, אך במקום זאת הוא התמנה למושל ג'מייקה. הוא מת מוות טבעי בשנת 1688.
  • קליקו ג'ק רקהאם, מפורסם בשותפות שלו עם הפיראטיות הנשים אן בוני ומרי ריד. הוא נלכד, ונתלה מחוץ לפורט רויאל, ג'מייקה, ב-1720.
  • בארתולומיאו רוברטס, נחשב לפיראט המערבי המצליח בכל הזמנים עם למעלה מ -400 תפיסות של ספינות.
  • אדוארד טיץ "שחור הזקן". היה פעיל בין השנים 1716 עד 1718, הוא אולי הפיראט הידוע לשמצה ביותר בקרב האומות דוברות האנגלית. הספינה המפורסמת ביותר שלו הייתה "נקמת המלכה אן".[21] הוא נהרג על ידי אחד מאנשי הצי של קפטן רוברט מיינארד בשנת 1718.
  • צ'ארלס ויין, שודד ים אלים במיוחד, ששירת תחת פיקודו של הנרי ג'נינגס לפני שהפך "לעצמאי". הוא היה קשה ולא פופולרי עם צוותו, ויין הוחלף בפיקוד, לפני שנלכד ונתלה בשנת 1721.

נשים פיראטיות

הנשים הפיראטיות המפורסמות ביותר היו אן בוני, מארי ריד וצ'ינג שי (הידועה גם בשם ג'נג יי סאו).

  • אן בוני (1698–1782) פיתחה מוניטין ידוע לשמצה בנסאו. כשלא הצליחה לעזוב נישואין קודמים, היא פעלה יחד עם אהובה, קליקו ג'ק רקאם.
  • מרי ריד. היא הגיעה לאיי הודו המערבית (הקריביים) לאחר שעזבה את בעלה והצטרפה לצוות של קליקו ג'ק לאחר שתקף ספינה שהייתה על סיפונה. בהתחלה גילתה את מגדרה רק לרקהאם, אך בהמשך חשפה את עצמה בגלוי.[22] כאשר הותקפה הספינה שלהם בשנת 1720, בוני, ריד ואדם אלמוני היו היחידים שהגנו על הספינה. שאר אנשי הצוות היו שיכורים מכדי להילחם. לאחר לכידתן, שתי הנשים הורשעו בפיראטיות ונידונו למוות, אך הן הושאו בהוצאתן להורג בטענה שהן בהריון. ריד נפטרה בכלא חודשים לאחר מכן, רבים מאמינים מסיבוכים של לידה. בוני נעלמה מהמסמכים ההיסטוריים, ואין שום תיעוד של הוצאתה להורג או לידה.[23]
  • צ'ינג שי, נחשבה אימת ים סין. במהלך שלטונו של הקיסר ג'יא-צ'ינג בתקופת שושלת צ'ינג, בראשית המאה התשע עשרה. היא פיקדה על יותר מ-300 ספינות מפרש סיניות מסורתיות שאוישו על ידי 20,000 עד 40,000 שודדי ים. הצי בפיקודה ביסס הגמוניה על כפרי החוף הסיניים, במקרים מסוימים הטיל מיסים עליהם.

השודדים ברבריים

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – שודדי ים ברברים

השודדים הברבריים היו פירטאים שפעלו מצפון אפריקה (להלן: "החוף הברברי") מנמלי אלג'יר, מרוקו, טריפולי, ותוניס. הם ארבו לספנות המערבית בים התיכון עוד מזמן מסעי הצלב, כמו גם לאוניות שהיו בדרכן לאסיה סביב אפריקה עד תחילת המאה ה-19. הכפרים ועיירות החוף של איטליה, ספרד והאיים בים תיכון הותקפו תכופות על ידם, ולכן חלקים גדולים של החופים האיטלקי והספרדי כמעט ננטשו לחלוטין על ידי תושביהם. מאז המאה ה-17, שודדי ים ברבריים נכנסו מדי פעם לאוקיינוס האטלנטי ופעלו גם בצפון עד איסלנד. לפי רוברט דייוויס, [27] [28] בין מיליון ל-1.25 מיליון אירופאיים נתפסו על ידי הברבריים ונמכרו כעבדים בעולם הערבי בין המאות ה-16 וה-19.

השודדים הברבריים פרחו בראשית המאה ה-17 כשאסדות שייט חדשות של סיימון דה דנסר אפשרו לבצע פשיטות מצפון אפריקה, לראשונה, וכבשו את מרחבי האוקיינוס האטלנטי כמו גם את הים התיכון. אומרים כי למעלה מ־20,000 שבויים היו כלואים באלג'יר לבדה. העשירים הורשו לפדות את עצמם, אך העניים נידונו לעבדות. אדוניהם איפשרו להם מדי פעם לצאת לחופשי על ידי התאסלמות. אנשים רבים בעלי עמדה חברתית טובה - גרמנים, איטלקים, ספרדים, ואנגלים - היו שבויים במשך תקופה זו.[24]

בשנת 1627 הייתה איסלנד נתונה לפשיטות המכונות החטיפות הטורקיות. אומרים שמורא רייז (שודד הולנדי שהתאסלם) תפס 400 אסירים. 242 מהם נמכרו מאוחר יותר לעבדות בחוף הברברי. הפיראטים לקחו רק צעירים במצב גופני טוב. כל מי שגילה התנגדות – נהרג. את הזקנים קבצו לכנסייה שהוצתה. בין הנלכדים היה גם האיסלנדי אולאפור אגילסון, שהצליח לחזור לאיסלנד וכתב את סיפור עבדותו וחווייתו.

אחד המאפיינים הסטראוטיפיים של פיראטים בתרבות הפופולרית, זוהי רטיית עיניים שחורה, היא מתוארכת לפיראט הערבי רחמה בן ג'ביר אל-ג'לחימה, שלבש אותה לאחר שאיבד עין בקרב במאה ה-18.[25]

בעוד שסיום תור הזהב של הפיראטים האירופאים ואמריקנים מיוחס בדרך כלל לשנים בין 1710 ל-1730, שגשוגם של השודדים הברבריים נמשך עד תחילת המאה ה-19. בשונה ממעצמות אירופה, ארצות הברית הצעירה סירבה להכיר במדינות הברבריות, והיא הגיבה במלחמה הברברית הראשונה והמלחמה הברברית השנייה נגד צפון אפריקה, כאשר הברבריים תפסו ושעבדו מלחים אמריקאים. אף על פי שארצות הברית הצליחה הצלחה מצומצמת במלחמות אלה, צרפת ובריטניה, עם חיל הים העוצמתי יותר שלהן, עקבו במהרה אחריה וגרשו את השודדים הברבריים.

שכירי חרב

שכירי חרב ימיים (פריבטיר) – אנשים פרטיים שלא גויסו לחיל הים, אלא פעלו ברישיון ממשלתי ובבעלות פרטית. לרוב הם פעלו רק בתקופות מלחמה וקיבלו "מכתבי רישוי" על ידי אדמירלים, שהעניקו להם סמכות לפשוט על ספינות אויב, תוך שמירה על פטור מהאשמות פירטיות.

השקיעה

בראשית המאה ה-18, הסובלנות כלפי שכירי החרב הייתה קטנה בכל המדינות. לאחר שנחתמה הסכם אוטרכט, נוצר עודף של מלחים מיומנים ללא תעסוקה, תהליך שהיה ברכה וגם קללה עבור הפיראטים. בתחילה, עודף הגברים גרם למספר הפיראטים להתרבות משמעותית. הדבר הוביל בהכרח לביצוע פעילות שוד של עוד אוניות, שהכביד על המסחר בכל מדינות אירופה. בתגובה, מדינות אירופה חיזקו את חיל הים שלהן כדי להציע הגנה רבה יותר לסוחרים וגם לצוד את שודדי הים. מצד שני, עודף המלחים המיומנים הייתה בו גם יתרון - מאגר מיומן שניתן היה לגייס ממנו גם לחיל הים הלאומי.

הקרב בין אוניות הצי הפורטוגזי, ופיראטים סיניים בפתח נהר פרל, 1809

אירועי המחצית השנייה של שנת 1718 מייצגים נקודת מפנה בתולדות הפיראטיות בעולם. ללא בסיס בטוח ובלחץ גובר מצד כוחות הימיים, איבדו הפיראטים את המומנטום שלהם. פיתוי האוצרות הספרדים דעך, והציידים הפכו בהדרגה לנצודים. בתחילת 1719, הפיראטים היו כבר במנוסה. רובם פנו למערב אפריקה, ותפסו ספינות עבדים שהוגנו בצורה גרועה.[26]

השפעה על התרבות הפופולרית

תור הזהב של הפירטיות הוא בעל נוכחות ניכרת בתרבות הפופולרית. הספר היסטוריה כללית של הפיראטים (1724) של קפטן צ'ארלס ג'ונסון היא המקור העיקרי לביוגרפיות של שודדי ים הרבים הידועים מתקופת תור הזהב, ומספק תיאור נרחב של התקופה.[27] הספר מייצר מעמד כמעט מיתי וצבעוניים של פיראטים האנגלים הידועים לשמצה כמו שחור הזקן או ג׳ק קליקו. סביר להניח כי המחבר השתמש במידע מקורי מרשימותיהם ודוחותיהם של הפיראטים.[28] בשנת 2002 כתב היסטוריון חיל הים האנגלי דייוויד קורדלי מבוא לספרו של ג'ונסון משנת 1724, בו נאמר: "נראה כי אין סיבה לפקפק בכך, שקפטן ג'ונסון יצר את התפיסה המודרנית של שודדי ים." ספרו של ג'ונסון היה לספר המשפיע ביותר על הספרות הפיראטית כמו ספרו של רוברט לואיס סטיבנסון או ג'יימס מתיו ברי. יצירות ספרותיות כמו אי המטמון של סטיבנסון ופיטר פן של בארי, העבירו דימויים רבים על פיראטים ופיראטיות דרך עלילותיהם.[29]

טענות וספקולציות שונות בנוגע לדימוי הכולל שלהן, הלבוש, האופנה, קוד הלבוש וכו' הועלו ותרמו למסתורין סביבם. לדוגמה, גברים ענדו עגילים מכיוון שערכם של עגיל הזהב או הכסף נועד לשלם עבור קבורתם אם אבדו בים וגופם נשטף לחוף. הם גם האמינו באמונות טפלות, מתוך אמונה שמתכות יקרות יש בהן כוחות ריפוי קסומים.[30]

תיאורים פחות מדויקים של שודדי ים מהתקופה ההיסטורית, התקדמו לקדמת הבמה התרבותית. עם זאת, תופעות אלה רק שימשו לקידום הדימוי של הפיראטיות הקוברים אוצרות, כיסוד אופייני בתרבות הפופולרית.[31]

לקריאה נוספת

  • Flemming, Gregory (2014). At the Point of a Cutlass: The Pirate Capture, Bold Escape, and Lonely Exile of Philip Ashton. ForeEdge. מסת"ב 978-1611685152.
  • Little, Benerson (2011). How History's Greatest Pirates Pillaged, Plundered, and Got Away with It: the Stories, Techniques, and Tactics of the Most Feared Sea Rovers from 1500-1800. Fair Winds Press.
  • Little, Benerson (2016). The Golden Age of Piracy: the Truth Behind Pirate Myths. Skyhorse Publishing.
  • Lunsford, Virginia (2005). Piracy and Privateering in the Golden Age Netherlands. Palgrave Macmillan. מסת"ב 1403966923.
  • Rediker, Marcus (1988). "Pirates and the Imperial State". Reviews in American History. 16 (3). pp. 351–357.
  • Rediker, Marcus (2004). Villains of all Nations: Atlantic Pirates in the Golden Age. Boston: Beacon Press.
  • Sherry, Frank (2008). Raiders and Rebels the Golden Age of Piracy. Harper Perennial.
  • Swanson, Carl E. (1985). "American Privateering and Imperial Warfare, 1739–1748". The William and Mary Quarterly. 42 (3). pp. 357–382.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ John Fiske, 1897, Old Virginia and Her Neighbors, p. 338.
  2. ^ Fiske, p. 339.
  3. ^ R.D.W. Connor, 1909, Cornelius Harnett: An Essay in North Carolina History, P. 10; Francis Hodges Cooper, 1916, "Some Colonial History of Beaufort County, North Carolina," in James Sprunt Studies in History and Political Science, v. 14, no. 2, p. 32.
  4. ^ Patrick Pringle, 1951, Jolly Roger: The Story of the Great Age of Piracy, p. 9 of the 2001 edition.
  5. ^ Fiske, p. 341-42.
  6. ^ Douglas Botting, 1978, The Pirates, p. 20.
  7. ^ Frank Sherry, 1986, Raiders and Rebels: The Golden Age of Piracy, P. 7.
  8. ^ Marcus Rediker, 1989, "'Under the Banner of King Death': The Social World of Anglo-American Pirates 1716–1726", William and Mary Quarterly, ser. 3, 38 (1981), 203-227.
  9. ^ F; Konstam, supra, p. 5
  10. ^ Angus Konstam, 2005, The History of Pirates, p. 96.
  11. ^ David Cordingly, 1995, Under the Black Flag: The Romance and Reality of Life Among the Pirates, pp. xvi–xvii.
  12. ^ Rediker 2004, p. 8.
  13. ^ Mares, Martin (2019-12-11). The Golden Age of Piracy and the British Contribution to its Development. GRIN Verlag. מסת"ב 978-3-346-08101-8.
  14. ^ Mares, Martin. "The Role of Jamaica in Fostering Maritime Piracy In the Atlantic Ocean, 1655-1702"
  15. ^ Rodríguez Arosemena, Nicolás (2018-12-15). "The Dominium Mundi Game and the Case for Artificial Intelligence in Economics and the Law
  16. ^ "Tortuga - Pirate History - The Way of the Pirates". www.thewayofthepirates.com.
  17. ^ Nigel Cawthorne (2005), Pirates: An Illustrated History, Arturus Publishing Ltd., 2005, p. 65.
  18. ^ Cawthorne, pp. 34, 36, 58
  19. ^ Peter Earle (2003), The Pirate Wars, מסת"ב 0-312-33579-2, p. 94.
  20. ^ Geoffrey Parker, ed. (1986), The World: An Illustrated History, Times Books Ltd., p. 317.
  21. ^ Mark Kurlansky, Cod: A Biography of the Fish That Changed the World. Penguin, 1998
  22. ^ Rediker, 2004
  23. ^ Rediker, Marcus. ""Under the Banner of King Death" The Social World of Anglo-American Pirates".
  24. ^ Commire, Anne & Klezmer, Deborah (2002). "Read, Mary and Anne Bonney". Women in World History: A Biographical Encyclopedia. Gale.
  25. ^ Cordingly, David (2004). "Bonny, Anne (1698–1782)". Oxford Dictionary of National Biography. Oxford University Press.
  26. ^ Davis, Robert. "When Europeans were slaves: Research suggests white slavery was much more common than previously believed". Ohio State Research News. Archived from the original on 2011-07-25.
  27. ^ Davis, Robert (2003). Christian Slaves, Muslim Masters: White Slavery in the Mediterranean, the Barbary Coast and Italy, 1500–1800. Palgrave Macmillan.
  28. ^ Davis, Robert (2003). Christian Slaves, Muslim Masters: White Slavery in the Mediterranean, the Barbary Coast and Italy, 1500–1800. Palgrave Macmillan.
  29. ^ Chisholm, Hugh, ed. (1911). "Barbary Pirates". Encyclopædia Britannica (11th ed.). Cambridge University Press.
  30. ^ Belgrave, Charles (1966). The Pirate Coast. George Bell & Sons. p. 122.
  31. ^ Ieuan W. Haywood (2009
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=תור_הזהב_של_הפיראטים&oldid=2001420"