אדריכלות אומיית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אדריכלות אומיית
כיפת הסלע, ירושלים
כיפת הסלע, ירושלים
מדינה ח'ליפות בית אומיה
מידע כללי
אזור גאוגרפי סוריה, ירדן, ישראל, ועוד
תקופה התקופה המוסלמית הקדומה
טווח תאריכים 661-750
סגנון אדריכלות קודם אדריכלות ביזנטית
סגנון האדריכלות הבא אדריכלות עבאסית

האדריכלות האומיית התפתחה בח'ליפות אומיה בין השנים 661 ל-750, בעיקר בסוריה ובג'ונד פלסטין. היא התבססה רבות על הארכיטקטורה של תרבויות ים ומזרח תיכוניות עתיקות יותר, בעיקר האימפריה הסאסאנית והאימפריה הביזנטית, אך מציגה כמה חידושים בקישוט ובצורות המבנים.[1] תחת חסות בית אומיה, האדריכלות האסלאמית החלה להבשיל ולרכוש מסורות משלה, כמו הכנסת מחראבים למסגדים, מגמה לאניקוניזם (הימנעות מייצוגים חזותיים של דמויות) בעיטור, ותחושת מונומנטליות רבה יותר בהשוואה למבנים איסלאמיים קודמים.[1][2] הדוגמאות החשובות ביותר לארכיטקטורה אומיית מתרכזות בדמשק ובאזור סוריה רבתי, הבולטים שבהם, כיפת הסלע, המסגד האומיי הגדול של דמשק, ומבנים לא דתיים כמו קאסר אל-משאתא וקאסר עמרה.[1]

רקע היסטורי

האימפריה האומיית בשיאה

הח'ליפות האומיית הוקמה בשנת 661 לאחר רצח עלי בן אבי טאלב, חתנו של מוחמד, בעיר כופה. מועאויה הראשון, מושל סוריה, הפך לח'ליף האומאי הראשון[3] ודמשק לבירה האומיית.[4] תחת האומיים האימפריה הערבית המשיכה להתרחב עד למרכז אסיה, לגבולות הודו במזרח, תימן בדרום, החוף האטלנטי של מה שהוא כיום מרוקו וחצי האי האיברי במערב.[5] האומיים בנו ערים חדשות, כגון אל-ואסט בעיראק של היום, מסגדים, ארמונות מדבר, ומחנות צבאיים.

האימפריה הייתה סובלנית למנהגים ולתרבויות הקיימים בארצות אותם כבשו, מה שיצר טינה בקרב אלו שחיפשו מדינה תיאוקרטית יותר. בשנת 747 החלה מהפכה בח'וראסאן שבמזרח.[5] עד שנת 750 האומיים הופלו על ידי העבאסים, שהעבירו את הבירה למסופוטמיה. ענף של השושלת האומיית המשיך לשלוט באיבריה עד 1051.[5]

מאפיינים

האומיים אימצו את טכניקות הבנייה של האדריכלות הביזנטית והאדריכלות הסאסאנית.[6] השימוש החוזר באלמנטים מהאדריכלות הרומית והביזנטית הקלאסית היה מכיוון שהכוח הפוליטי האומיי התרכז בסוריה, לשעבר חלק מהאימפריה הביזנטית.[1] אך לצד זה שילבו האומיים אלמנטים וחידושיים מקוריים, רבים מהם התפתחו כאשר הפטרונים האומיים גייסו אומנים מרחבי האימפריה ואדריכלים הורשו, ואפילו עודדו, לערבב אלמנטים ממסורות אמנותיות שונות ולהתעלם מהמוסכמות והאיפוקים המסורתיים.[1]

חלק מהחזית של קאסר אל-משתה בירדן, מוצג במוזיאון פרגמון, ברלין

רוב הבניינים בסוריה היו מאבני גזית איכותיים לפעמים מגולפים בחזית. קמרונות חבית עשויות אבן שימשו רק לקירוי מרווחים קטנים. גגות עץ שימשו למשטחים גדולים יותר, כשהעץ בסוריה הובא מיערות לבנון. כיפות עץ נבנו במסגד אל-אקצא וכיפת הסלע. [7] במספוטמיה השתמשו בלבנים אפויות ולבני בוץ בשל המחסור באבן. במקום שבו נעשה שימוש בלבנים בסוריה, העבודה הייתה בסגנון מסופוטמי עדין יותר לעומת הסגנון הביזנטי הגס יותר.[7]

האדריכלות האומיית נבדלת בהיקף ובמגוון העיטורים, לרבות פסיפסים, ציורי קיר, פיסול ותבליטים מגולפים עם מוטיבים אסלאמיים.[7] האומיים השתמשו בעובדים ובאדריכלים מקומיים, עם זאת, במקרים רבים שולבו אלמנטים מזרחיים ומערביים כדי להעניק סגנון אסלאמי חדש ייחודי. כך למשל, הקירות בקאסר אל-משתה בנויים מאבן נסורה באופן סורי, הקמרונות בעיצוב מסופוטמי ובגילוף הדקורטיבי מופיעים אלמנטים קופטים וביזנטיים.[7] בעוד שסצנות פיגורליות היו נוכחות במיוחד במקומות כמו קסר עמרה, עיטור לא פיגורלי וסצנות מופשטות יותר הפכו למועדפים מאוד, במיוחד במבני הדת.[8][1] קשת הפרסה מופיעה לראשונה באדריכלות האומיית, ולאחר מכן התפתחה לצורתה המתקדמת יותר באל-אנדלוס.[9]

כיפת הסלע

ערך מורחב – כיפת הסלע

כיפת הסלע, הניצב על חראם אל-שריף - הר הבית בירושלים,[10] הוא מבנה יוצא דופן בהקשר של הארכיטקטורה האומיית והאסלאמית, הן מבחינת צורתה והן מבחינת תפקידה. הוא נבנה כסמל חזותי של דומיננטיות אסלאמית והכיפה הגבוהה שלו תוכננה ככל הנראה להתחרות עם כיפת כנסיית הקבר הסמוכה.[10]

פנים כיפת הסלע, ירושלים

הבניין תוכנן באופן דומה למרטיריום ביזנטי.[10] הוא מורכב ממבנה מתומן, שבתוכו מתומן נוסף שנוצר על ידי עמודים, ולבסוף טבעת עגולה פנימית של עמודים רחבים במרכז.[10] למרות שחלקו החיצוני של הבניין מכוסה כיום באריחים עות'מאניים מהמאה ה-16, הקירות המקוריות, הן החיצוניות והן הפנימיות עוטרו בפסיפסים מפוארים, כאשר הפסיפסים הפנימיים עדיין נשמרו ברובם כיום.[10] הפסיפסים הם לגמרי אניקוניים, מאפיין שימשיך בעיטור האסלאמי מאוחר יותר. הדימויים מורכבים ממוטיבים צמחיים וחפצים נוספים כמו אגרטלים וגביעים.[10] כמו כן, הבניין עוטר בכתובות ארוכות מהקוראן כדי להדגיש את עליונות האסלאם על הדתות האברהמיות הקודמות.[10]

מסגדים

המסגדים המוקדמים יותר היו לעיתים קרובות מאולתרים, או מבנים שהוסבו לשימוש אחר. בסוריה, האומיים שימרו את התפיסה הכוללת של רחבה מוקפת אכסדראות, עם היכל תפילה בחלק הפנימי יותר, שפותח במדינה. במקום להפוך את המקדש לאולם היפוסטיל, כפי שנעשה בעיראק, הם חילקו אותו לשלושה מעברים. ייתכן שהדבר נגזר מארכיטקטורה של כנסיות, למרות שכל המעברים היו באותו רוחב.[11] בסוריה הוסבו כנסיות למסגדים על ידי חסימת הדלת המערבית ויצירת כניסות בקיר הצפוני. כיוון התפילה היה דרומה לכיוון מכה, ולכן הציר הארוך של המבנה היה בזווית ישרה לכיוון התפילה.[12]

האומיים הוסיפו את המחראב לעיצוב המסגד.[11] במסגד הנביא במדינה שנבנה על ידי וליד הראשון היה המחראב הראשון על קיר הקיבלה, שכנראה ייצג את המקום בו עמד הנביא כשהוביל את התפילה.[11] המינבר, כס עם קונוטציות מלכותיות ולא דתיות [11] נבנה לראשונה גם כן במדינה, הוא כלל שתי מדרגות ומושב. הח'ליף האומיי מועוויה הראשון ייחס חשיבות למינרב והגדיל את מספר המדרגות לשש. לאורך התקופה האומיית, המינבר שימש את הח'ליפים או את המושלים הייצוגיים שלהם לפרסום הודעות פומביות חשובות ולמסירת דרשת יום שישי, הח'טבה. בשנים האחרונות של הח'ליפות האומיית, לפני נפילתה בשנת 750, הורו האומיים לבנות מיניברים לכל מסגדי יום שישי במצרים וזמן קצר לאחר מכן הורחב נוהג זה לשטחים מוסלמים אחרים. בתחילת התקופה העבאסית (אחרי 750), הוא הפך לסטנדרט במסגדים של יום שישי בכל הקהילות המוסלמיות.

המסגד הגדול של דמשק

המסגד הגדול של דמשק נבנה על ידי הח'ליף אל-וואליד הראשון בסביבות 706–715.[4] המסגד הגדול נבנה בשטח של טמנוס רומאי מהמאה הראשונה.[4] הקירות החיצוניים של הבניין הקודם, שהתחיל כמקדש והפך לכנסייה, נשמרו, אם כי הכניסות הדרומיות נסגרו וכניסות חדשות נעשו בקיר הצפוני. הפנים נבנה מחדש לחלוטין.[13]

המסגד נבנה בצורה מלבנית עם חצר גדולה מוקפת באכסדרה.[4] באולם התפילה שלושה מעברים מקבילים לקיר הקיבלה, תכנון נפוץ במסגדים האומיים בסוריה.[4] בחצר נמצא בית האוצר בניין קטן מתומן על עמודים.[14] קומפוזיציה עשירה של ציפויי שיש כיסה את הקירות התחתונים, ממנה שרד רק חלק מינורי הנמצא ליד השער המזרחי.[15] סורגי חלונות השיש במסגד הגדול, מעובדים בדוגמאות של עיגולים וריבועים משתלבים, מבשרים את סגנון הערבסקה שיהפוך לאופייני בקישוט האסלאמי.[16]

קטע מהקיר המערבי של החצר עם שרידים של פסיפס מקורי מהתקופה האומיית. בפסיפס מתאורים נופים ומבנים

חלקים נרחבים מקירות המסגד עוטרו בפסיפסים, מהם שרדו כמה שברים מקוריים, כולל חלקים המתארים את הבתים, הארמונות ועמק הנהר של דמשק.[13] על פי הדיווחים הועסקו אומנים ביזנטיים כדי ליצור אותם, והדימויים שלהם משקפים סגנון רומי מאוחר.[17] [18][19] בדומה לכיפת הסלע, שנבנתה קודם לכן על ידי עבד אל-מלכ, הצמחייה והצמחים היו המוטיב הנפוץ ביותר, אך אלו של מסגד דמשק טבעיים יותר.[20] בנוסף לתיאורי הנוף הגדולים, אפריז פסיפס עם מוטיב גפן מורכב הקיף את קירות אולם התפילה.[21] היעדר דמויות אנושיות ובעלי חיים, נובעת ככל הנראה ממגבלה חדשה שהוטלה על ידי הפטרון המוסלמי.[20] חוקרים התווכחו זה מכבר על המשמעות של דימויי הפסיפס. כמה סופרים מוסלמים היסטוריים וכמה חוקרים מודרניים פירשו אותם כייצוג של כל הערים בעולם הידוע (או בתוך הח'ליפות האומיית באותה תקופה), בעוד שחוקרים אחרים מפרשים אותם כתיאור של גן עדן.[20]

מסגדים אחרים

המסגד הגדול של דמשק שימש מודל למסגדים מאוחרים יותר.[5] תוכניות בנייה דומות, מוקטנות, נמצאו במסגד שנחפר בטבריה,[22] ובחורבת מנים.[4] תוכנית המסגד הלבן ברמלה שונה בצורתה, ואולם התפילה מחולק לשני מעברים בלבד. ניתן להסביר זאת על ידי בניית בורות תת-קרקעיים בתקופה העבאסית, מה שגרם להצרת המבנה המקורי.[23]

המסגד הגדול של חמה נוסד בתקופה האומיית כאשר כנסייה, במקור מקדש רומי, הוסבה למסגד.[24] עם זאת, תיארוך היסודות העתיקים ביותר שלו היה נושא במחלוקת. ז'אן סאווג'ט טען כי הארקדות בחצר מתוארכים לתקופה האומיית, בעוד שאחרים ביניהם קפל ארצ'יבלד קרסוול הטילו ספק בתארוך זה. המסגד ההיסטורי נהרס כליל ב-1982.[24]

מצודות מדבר

פסיפס עץ החיים בח'רבת אל-מפג'ר

האומיים ידועים במה שמכונה מצודות המדבר או ארמונות המדבר, בתי מגורים מובחרים הממוקמים בשולי המדבר הסורי, בעיקר בירדן ובסוריה של ימינו.[25] [26] רובם ננטשו ונחרבו לאחר שהאומיים נפלו מהשלטון. [7] שרידים של 38 ארמונות התגלו עד כה וסיפקו עדויות חשובות על חיי החצר והתרבות החומרית האומיית. [26]

חלק מהארמונות היו בניינים חדשים וחלקם הותאמו ממבצרים רומיים או ביזנטיים קדומים יותר. [7] חלקם היו קטנים ומוגבלים בהיקפם בעוד שאחרים, כמו קאסר אל-חייר א-שרקי, היו יישובים מבוצרים. הארמונות היו מוגנים באופן סמלי על ידי חומות, מגדלים ושערים. בחלק מהמקרים נשאו הקירות החיצוניים אפריזים דקורטיביים.[7] בארמונות היו בית מרחץ, מסגד וטירה מרכזית. לאורך הקירות היו צריחים לעיתים הכילו דירות עם שלושה או חמישה חדרים.[27] החדרים האלה היו פשוטים ומיועדים לשינה בלבד.[7]

המראה דמוי המבצר היה מטעה.[28] התוכנית דמוית המבצר נגזרה מקסטרום רומיים שנבנו בסוריה, והבנייה התבצעה בעיקר לפי שיטות סוריות קודמות עם כמה אלמנטים ביזנטיים ומסופוטמיים. המרחצאות מבוססים גם כן על דגמים רומיים, אך היו בהם חדרים מחוממים קטנים יותר וחדרים מקושטים גדולים יותר, אשר ככל הנראה היו משמשים לבידור.[27] לארמונות היו פסיפסי רצפה, עבודות סטוקו ופרסקאות עם עיצובים המראים השפעות מזרחיות ומערביות כאחד. אחד הידועים שבהם הוא הפרסקו במרחץ קסר עמרה המתאר שישה מלכים, כתובות למטה בערבית וביוונית מזהות את ארבעת הראשונים כשליטים של ביזנטיון, ספרד, פרס וחבש.[29]

דוגמאות בולטות

ירדן

סוריה

ישראל

הרשות הפלסטינית

לבנון

ביבליוגרפיה

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אדריכלות אומיית בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 Bloom, Jonathan M.; Blair, Sheila S., eds. (2009). "Architecture (III. 661–c. 750)". The Grove Encyclopedia of Islamic Art and Architecture (באנגלית). Vol. 1. Oxford University Press. pp. 74–78. ISBN 9780195309911.
  2. ↑ Bloom, Jonathan M.; Blair, Sheila S., eds. (2009). "Mihrab". The Grove Encyclopedia of Islamic Art and Architecture (באנגלית). Vol. 2. Oxford University Press. p. 515. ISBN 9780195309911.
  3. ↑ Hawting 2002, p. 30.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 Cytryn-Silverman 2009, p. 49.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 Petersen 1996, p. 295.
  6. ↑ Talgam 2004, pp. 48ff.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 7.6 7.7 Petersen 1996, p. 296.
  8. ↑ Petersen 1996, pp. 295–296.
  9. ↑ Ali 1999, p. 35.
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 10.5 10.6 Bloom, Jonathan M.; Blair, Sheila S., eds. (2009). "Jerusalem". The Grove Encyclopedia of Islamic Art and Architecture (באנגלית). Vol. 2. Oxford University Press. p. 347. ISBN 9780195309911.
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 Ettinghausen, Grabar & Jenkins-Madina 2001, p. 24.
  12. ↑ Petersen 1996, p. 295-296.
  13. ^ 13.0 13.1 Holt, Lambton & Lewis 1977, p. 705.
  14. ↑ Ettinghausen, Grabar & Jenkins-Madina 2001, p. 23.
  15. ↑ Ettinghausen, Grabar & Jenkins-Madina 2001, p. 25.
  16. ↑ Ali 1999, p. 36.
  17. ↑ Rosenwein 2014, p. 56.
  18. ↑ Kleiner 2013, p. 264.
  19. ↑ Bloom, Jonathan M.; Blair, Sheila S., eds. (2009). "Damascus". The Grove Encyclopedia of Islamic Art and Architecture (באנגלית). Vol. 1. Oxford University Press. p. 513. ISBN 9780195309911.
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 Ettinghausen, Grabar & Jenkins-Madina 2001, p. 26.
  21. ↑ Flood 1997.
  22. ↑ זינגבוים, אהרוני, אבשלום-גורני, שרידים מהתקופות הרומית עד הצלבנית בטבריה, מלון אביב, עתיקות 92, 2018, עמ' 63-88‏, JSTOR 26563118
  23. ↑ Cytryn-Silverman 2009, p. 51.
  24. ^ 24.0 24.1 O'Kane, Bernard (2009). "The Great Mosque of Hama Redux". Creswell Photographs Re-examined: New Perspectives on Islamic Architecture (באנגלית). American University in Cairo Press. pp. 219–246. ISBN 978-977-416-244-2.
  25. ↑ Bloom, Jonathan M.; Blair, Sheila S., eds. (2009). "Palace". The Grove Encyclopedia of Islamic Art and Architecture (באנגלית). Vol. 3. Oxford University Press. pp. 98–99. ISBN 9780195309911.
  26. ^ 26.0 26.1 Genequand 2020, p. 240.
  27. ^ 27.0 27.1 Ettinghausen, Grabar & Jenkins-Madina 2001, p. 41.
  28. ↑ Ettinghausen, Grabar & Jenkins-Madina 2001, p. 39.
  29. ↑ Holt, Lambton & Lewis 1977, p. 706-707.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אדריכלות אומיית40731729Q2147720

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אדריכלות_אומיית&oldid=3234782"