אושוויץ מונוביץ
 | |
| סדנאות מלאכה של אי גה פארבן באושוויץ-מונוביץ | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מחנה עבודה, מחנה ריכוז |
| מדינה | פולין |
| שמות אחרים | נקרא גם מונוביץ-בונה ואושוויץ III |
| מחנות נלווים | אושוויץ, פירסטנגרובה |
| תאריכים | |
| תאריך הקמה | אוקטובר 1942 |
| תאריך סגירה | 18 בינואר 1945 |
| תאריך שחרור | 27 בינואר 1945 |
| אוכלוסייה | |
| מפקדי המחנה | היינריך שוורץ |
| צבא משחרר | הצבא האדום |
| מספר אסירים בשיא | כ-12,000 |
| השתייכות האסירים | הרוב יהודים, וכן פושעים ואסירים |
| נתונים | |
| מספר הנספים | כ-10,000 |
| קואורדינטות | 50°1′39″N 19°17′17″E / 50.02750°N 19.28806°E |
 | |
אושוויץ מונוביץ (בגרמנית: KZ Auschwitz III Monowitz), אשר נקרא גם בכינויים מונוביץ-בונה ואושוויץ III, היה תת-מחנה של מחנה אושוויץ שהוקם על ידי גרמניה הנאצית בפולין. היה אחד משלושת המחנות הראשיים שהרכיבו את מתחם אושוויץ, וכלל 45 תתי-מחנות סביבו. המחנה נקרא על שם העיירה הפולנית מונוביץ (שמה בפולנית: Monowice) בה נבנה, בשטחה הדרום-מערבי של פולין הכבושה.
היסטוריה
המחנה הוקם באוקטובר 1942, לבקשת בכירי תאגיד אי גה פארבן שרצו עובדי כפייה שיעבדו במפעל בונה-ורקה הסמוך. השם "בונה" נגזר מגומי סינתטי המורכב מיחידות חוזרות של בוטאדיאן וכן מהסימול הכימי של נתרן (Na), תהליך זה של יצירת גומי פותח בגרמניה. מגוון של תאגידים גרמניים אחרים הקימו אף הם מפעלים בקרבת מונוביץ על מנת לנצל את עובדי הכפייה לתועלתם, דוגמת תאגיד סימנס. יצרנית הנשק הגרמנית קרופ בנתה אף היא מפעלי ייצור בקרבת מונוביץ.
מחנה ריכוז ועבודה בכפייה
הקמת המחנה הייתה תוצאה של יוזמת תאגיד חברת הכימיקלים הגרמנית אי גה פארבן, שביקש כוח אדם לייצור גומי סינתטי ודלק נוזלי. המחנה היה אמור להיות ממוקם בשלזיה, מחוץ לטווח ההפצצה של בעלות הברית. בין האתרים השונים שהוצעו בין דצמבר 1940 לינואר 1942, האתר הנבחר היה אזור של קרקע שטוחה בין חלקה המזרחי של אושוויינצ'ים והעיירות דוורי ומונוביץ, הודות לתנאים גאולוגיים טובים, גישה לנתיבי תחבורה, אספקת מים והישג ידם של חומרים גולמיים כגון פחם מהמכרות סביבו ומלח. עם זאת, הסיבה העיקרית להקמת המתחם התעשייתי במונוביץ הייתה קרבתו למחנה אושוויץ כדי שיוכל לספק עובדי כפייה רבים במהירות.
מונוביץ נבנה כמחנה עבודה (בגרמנית "ארבייטסלאגר") ונכלאו בו גם אסירים לא-יהודים שהנאצים ביקשו לדכא בעבודת כפייה. המחנה הכיל כ-12,000 אסירים, רובם הגדול יהודים והיתר פושעים ואסירים פוליטיים. אסירי מונוביץ הושכרו על ידי האס אס לעבודת כפייה עבור תאגיד אי גה פארבן לעבודה בבונה-ורקה, מתחם של מפעלים כימיים בו יוצר המותג בונה (גומי סינתטי) או שמן סינתטי. האס אס גבו מאי גה פארבן שלושה רייכסמארק לשעה עבור פועל לא-מיומן, ארבעה רייכסמארק עבור פועל מיומן, ובין אחד לאחד וחצי רייכסמארק עבור ילד שנשלח למפעלים. אלי ויזל, מחבר הספר זוכה פרס הפוליצר "הלילה" היה אסיר בגיל ההתבגרות במונוביץ יחד עם אביו. תוחלת החיים של פועל יהודי בבונה ורקה נעה בין שלושה לארבעה חודשים, ועבור מי שנשלח לעבור במכרות הסמוכים חודש אחד בלבד. האסירים שלא נחשבו כשירים לעבודה "נשלחו" לבירקנאו על פי רישומי התאגיד, שם נרצחו בחנק בתאי הגזים.
אי גה פארבן ערך את ההכנות והגיע להסכם עם הנאצים בין פברואר לאפריל 1941. החברה קנתה את האדמה ממשרד האוצר במחיר נמוך, לאחר שהיא נלקחה מבעליה הפולנים ללא פיצוי ולאחר שבתיהם פונו ונהרסו. בינתיים רשויות גרמניה סילקו את היהודים מבתיהם באושוויצ'נים והעבירו אותם לגטו סוסנוביץ ולעיר כשאנוב, דירות היהודים המפונים נמכרו למנהלי אי גה פארבן כיחידות דיור לעובדי החברה שבאו מגרמניה. הדבר נעשה גם למספר תושבים פולנים. בכירי התאגיד הגיעו להסכם עם מפקד המחנה להעסקת אסירי המחנה במחיר של שלושה עד ארבעה רייכסמארקים לשעה בהתאם למיומנותם בעבודת כפייה במפעלים.
משאיות החלו להגיע לאתר המחנה עם אסירים לצורך בנייתו מאמצע חודש אפריל 1941. החל מחודש מאי האסירים היו צריכים לצעוד מרחק של שישה עד שבעה קילומטרים מאושוויץ לעבודת הכפייה במונוביץ. בסוף חודש יולי, כאשר כמות עובדי הכפייה עלתה מעל לאלף אסירים, החלו לשלוח אותם ברכבת לדוורי. עבודתם כללה את יישור הקרקע, חפירת תעלות ניקוז, הנחת כבלים וסלילת כבישים.
האסירים הוחזרו לאתר הבנייה במאי 1942 ועבדו שם עד ה-21 ביולי, כאשר מגפת טיפוס פרצה במחנה הראשי של אושוויץ-בירקנאו ופגעה ביכולתם להגיע למחנה העבודה. מחשש שתאבד את עובדיה, החליטה הנהלת המפעל להעביר את צריפי המחנה, שנבנו במונוביץ לשיכון אזרחים, לידי אנשי האס אס, על מנת שיכלאו בהם את העובדים-האסירים. עיכובים באספקה של גדרות תיל, דחו את פתיחת המחנה. המשלוח החדש של האסירים למחנה החל ב-26 באוקטובר וכבר בתחילת נובמבר המחנה איכלס כ-2,000 אסירים.
בנובמבר 1943, האס אס הצהיר שאושוויץ II (בירקנאו) ואושוויץ III יהפכו למחנות ריכוז נפרדים. קצין האס אס האופט-שטורמפיהרר היינריך שוורץ היה מפקד מחנה מונוביץ מנובמבר 1943 ועד לינואר 1945.
רוב הרחבת המחנה הסתיימה בקיץ 1943; עם זאת, ארבעת הצריפים האחרונים נבנו לאחר שנה.
כוחות האס אס במחנה
בספטמבר 1944, שירתו 1,315 אנשי אס אס בתתי-המחנות שהרכיבו את מחנה מונוביץ. חיל המצב במחנה מונוביץ הורכב מאנשי אס אס היה אחראי במידה רבה לתנאי המחיה במחנה. קצין האס האס אובר-שטורמפיהרר וינצנץ שטל החזיק בתפקיד "לאגרפיהרר" (בגרמנית: מנהל המחנה) במהלך התקופה שמונוביץ תיפקד כאחד מתתי-המחנות הרבים של אושוויץ. בנובמבר 1943, לאחר הארגון מחדש של המערכת המנהלתית באושוויץ והחלוקה לשלושה מחנות עצמאיים כביכול, מחנה מונוביץ קיבל מפקד משלו. היה זה האופט-שטורמפיהרר היינריך שוורץ, שהיה עד אז אחראי האסירים במחנה הראשי אושוויץ I. במונוביץ, ניתנה לו הסמכות לפקד על מגוון תתי-המחנות השונים, בהם: יאווישוביץ (Jawischowitz), נאו-דצ'ס, פירסטנגרובה, ג'נינהגרוב, גולצ'או, איינטראכטוט, סוסנוביץ, לגישה וברון.
בהמשך נפתחו מפעלי כפייה נוספים בשלזיה ובבוהמיה ולעזרתו של שוורץ הצטרפו קצינים נאצים נוספים, שבאו לסייע בפיקוח על המחנות והמפעלים השונים. רודולף וילהלם בוכהולץ וריכרד סטוטלן פיקחו על המחנות החדשים. קצינים נוספים שהצטרפו למונוביץ: ד"ר ברונו קיט; מדצמבר 1942 לינואר 1943 האופט-שטורמפיהרר ד"ר הלמוט ווטר; ממרץ 1943 עד ה-20 באוקטובר 1943, אובר-שטורמפיהרר ד"ר פרידריך אנטרס. מאוקטובר 1943 עד נובמבר 1943, אובר-שטורמפיהרר ד"ר וורנר רוד; מנובמבר 1943 עד ספטמבר 1944, האופט-שטורמפיהרר ד"ר הורסט פישר; ולבסוף מספטמבר 1944 עד ינואר 1945 אובר-שטורמפיהרר ד"ר האנס וליהלם קניג.
היחס לאסירי המחנה
אוכלוסיית המחנה גדלה מ-3,500 אסירים בדצמבר 1942 ליותר מ-6,000 עד החצי הראשון של שנת 1943. עד ליולי 1944 אוכלוסיית האסירים מנתה יותר מ-11,000 נפשות, רוב האסירים היו יהודים. רובם הם מצאו את מותם זמן קצר לאחר הגיעם למחנה. רובם לא הוכשרו ולא התאימו לעבודות הכפייה והם הותשו בה עד לשחיקה גופנית וקריסה, בנוסף לתנאי המחיה שכללו: רעב, הוצאות להורג ושיטות רצח אחרות, הנהלת המפעל פינתה אסירים חולים או מותשים ממונוביץ, אסירים שלא יכלו עוד לשאת את עבודת הפרך נרצחו במחנה. הם נלקחו לבית החולים הראשי של המחנה, ורובם נרצחו שם על ידי הזרקה קטלנית של פנול ללבם. חלקם נשלחו למחנה בירקנאו ושם חוסלו לאחר סלקציה מחודשת או במרבית המקרים נשלחו למות בתאי הגזים. יותר מ-1,600 אסירים מתו בבית החולים במונוביץ, ורבים נורו למוות באתר הבנייה או שהומתו בתלייה במחנה.
במקביל, הדרישה לכוח עבודה הלכה וגברה, ועוד אסירים הובאו למחנה. כך למשל, ב-10 בפברואר 1943, אובר-שטורמבאנפיהרר גרהרד מאורר שהיה אחראי על העסקתם של אסירי מחנה הריכוז, נסע למחנה אושוויץ והבטיח לאנשי "אי גה פארבן" שיביא ממנו אלף אסירים חלופיים, בתמורה לאסירים החלשים שאינם יכולים עוד לעבוד. על פי אומדן גס, יותר מ-10,000 אסירי מחנה אושוויץ מצאו את מותם עקב עבודת הכפייה במחנה לטובת תאגיד "אי גה פארבן".
לטענת הנהלת המחנה, האסירים עבדו לאט יותר מפועלי הבניין הגרמנים, על אף הלקאתם. הדבר הכעיס את הנהלת המפעל, והוביל לבקשות חזרות שרשויות המחנה יגבירו את נוכחותם של אנשי האס אס והקאפואים הנמרצים על מנת לפקח על האסירים. קבוצה של קאפואים גרמנים שנבחרה במיוחד נשלחה למונוביץ. לצריפים במונוביץ היו חלונות והסקה בחורף שהופעלה בעת הצורך. לאסירים הוגש להם "בונה-סופ" – מרק נוזלי שהיה תוסף מזון לצד חלוקת מזון דל ומועט. הסיבה העיקרית לתמותה הגבוהה במחנה מונוביץ היה העבדתם בפרך של האסירים. בכירי "אי גה פארבן" הציעו לתגמל את האסירים ולהשתמש במזימות שונות כדי להעלות את המוטיבציה שלהם לעבוד, כגון נתינת זכות לענוד שעונים, לגדל שיער ארוך (הרעיון נדחה בפועל), תשלום לאסירים בתו קניה שבו יוכלו להשתמש במרכול המחנה (שהציע סיגריות וחפצים אחרים קטני ערך) וכן ביקורים במתחם לעינוגים אשר נפתח במחנה מונוביץ בשנת 1943.
ההנהלה שרצתה קצב תפוקה גבוה, ניסתה לעשות זאת על ידי מתן הוראות למנהלי העבודה. מנהלי העבודה היו אחראים על האסירים ובאופן קבוע דרשו שהקאפואים ואנשי האס אס ידאגו לתפוקה גדולה של האסירים, על ידי הלקאתם. הנהלת המפעל אישרה שיטות אלה. בדו"חות שנשלחו למטה החברה בפרנקפורט, מקסימיליאן פאוסט, מהנדס שהיה אחראי על הבנייה העיד בדו"חות אלה שהדרך היחידה לשמור על רמת תפוקה מספקת של האסירים הייתה על ידי שימוש באלימות ובענישה קולקטיבית. בעוד שהצהיר על התנגדותו "להלקאה ולהתעללות באסירים למוות", פאוסט רשם בדו"ח "השגת התפוקה הנאותה אינה באה בחשבון ללא שימוש במקל".[דרוש מקור]
אסירים במחנה
בין האסירים המפורסמים ששרדו את מחנה מונוביץ ניתן למנות את הסופר זוכה פרס נובל לשלום אלי ויזל, הסופר והכימאי פרימו לוי, ובמאי הסרטים ווילי הולט.
פריץ לוכנר-בדה (אסיר מספר 68561 במונוביץ) היה משורר אהוד בקרב האסירים שנרצח במונוביץ בונה בפקודת בכירי "אי גה פארבן", כפי שהעיד חברו ריימונד ון-דן סטראטן במשפט אי גה פארבן בו נשפטו 24 בכירי התאגיד:[דרוש מקור]
"יום אחד, שני אסירים בבונה, ד"ר ריימנוד ון-דן סטראטן וד"ר פריץ לוכנר-בדה היו בדרכם לעבודה כאשר קבוצה של נכבדי חברת "אי גה פארבן" עברה לידם. אחד מהמנהלים הצביע על ד"ר לוכנר-בדה ואמר לאיש האס אס שלצדו 'החזיר היהודי הזה יכול לעבוד מעט יותר מהר'. מנהל אחר הוסיף ואמר 'אם הם אינם יכולים לעבוד, תנו להם למות בתא הגזים'. לאחר שהפיקוח הסתיים, ד"ר לוכנר-בדה נמשך מתור קבוצת העובדים הוכה ונבעט, עד שנותר גוסס, הוא נותר בזרועות חברו האסיר על מנת לסיים את חייו באושוויץ".
הפצצת מחנה מונוביץ
בעלות הברית הפציצו מפעלים שונים של חברת אי גה פארבן במונוביץ ארבע פעמים במהלך המלחמה:
- גל התקיפה הראשון אירע ב-20 באוגוסט 1944, על ידי 127 מטוסי B-17 מבצר מעופף של להק 15 של חיל האוויר האמריקאי שהמריאו מפוג'יה איטליה. ההפצה החל בשעה 10:32 בלילה ונמשכה 28 דקות. כמות כוללת של 1,336 פצצות טי-אן-טי במשקל 227 ק"ג כל אחת, הוטלו מגובה של כ-8,000 מטרים עד 9,000 מטרים.
- ב-13 בספטמבר 1944, 96 מטוסי B-24 הפציצו את מונוביץ בהפצצה אווירית שנמשכה 13 דקות.
- התקיפה השלישית ארעה ב-18 בדצמבר 1944 על ידי שני מטוסי B-17 ו-47 מטוסי B-24, שהטילו יחד כמות כוללת של פצצות במשקל של כ-198 טונות.
- התקיפה הרביעית והאחרונה על המחנה ארעה ב-26 בדצמבר 1944 על ידי 95 מטוסי B-24, שהטילו יחד כמות כוללת של פצצות במשקל של כ-309 טונות.
פינוי המחנה ושיחרור המחנה
ב-18 בינואר 1945, רוב האסירים שיכלו ללכת פונו מן המחנה. הם הוצעדו בצעדת מוות לעיר גליוויץ, שבה שכן תת-מחנה של מונוביץ ליד הגבול עם צ'כיה. משם נלקחו ברכבות למחנות בוכנוואלד ומאוטהאוזן.[1] ויקטור פרץ (אסיר מספר 107984), מתאגרף יהודי מקצועי מתוניסיה, נפטר בצעדת המוות ב-22 בינואר 1945.
פול שטיינברג, שהעלה על הכתב את זיכרונותיו מהמלחמה בספר שיצא לאור בשנת 1996, היה אף הוא בצעדה. הוא שוחרר בהמשך על ידי הצבא האמריקאי במחנה בוכנוואלד.
יתר האסירים שוחררו ב-27 בינואר 1945 על ידי חיילי וקציני הצבא האדום שהגיעו לשערי אושוויץ ביום זה. בין המשוחררים היה הסופר והכימאי פרימו לוי.
לאחר המלחמה
ברנרד רקרס, שהיה "קומנדופיהרר" בשנת 1943, אחראי על המסדרים במונוביץ בונה, נשפט למאסר עולם בשנת 1953 בגין רצח אסירים, קיבל חנינה בשנת 1971 ונפטר בשנת 1980.
מה שנותר מהמתחם התעשייתי של בונה ורקה הועבר לידם של שתי חברות פולניות: "Chemoservis-Dwory S.A" שמייצרת מבנים ממתכת, יסודות לבניינים בעל שלד מתכתי וטנקים, וחברת "Synthos Dwory Sp" שמייצרת גומי סינתטי, לטקס ופוליסטירן יחד עם חומרים כימיים אחרים. שלא כמו במתחם בונה ורקה, לא ניתן לראות שרידים ממחנה מונוביץ עצמו.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אליהו היימן, עדות ליד ושם, באתר YouTube.
