איילון צהוב-פסים
 איילון צהוב-פסים
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | מכפילי פרסה |
| משפחה: | איילוניים |
| סוג: | איילון נקוד |
| מין: | איילון צהוב-פסים |
| שם מדעי | |
 Moschiola kathygre
| |
| תחום תפוצה | |
| |
איילון צהוב-פסים (שם מדעי: Moschiola kathygre; בסינהלית: ශ්රී ලංකා කහ ඉරි මීමින්නා), הוא מין של פרסתן ננסי בסוג איילון נקוד ובמשפחת האיילוניים האנדמי לסרי לנקה. זהו מין חדש יחסית, והוא תואר מדעית רק בשנת 2005 על ידי הזואולוגים קולין גרובס ואריק מיג'ארד. שמו המדעי של האיילון נגזר מלטינית: שם הסוג, "Moschiola", מרמז לכך שהוא נחשב בעבר כשייך למשפחת איילי מושק. ושמו הספציפי של המין, "kathygre", רומז לכך שהוא מאכלס את האזור הלח של סרי לנקה בניגוד לאיילון לבן-נקודות המאכלס את האזור היבש של האי.
תיאור
אנטומיה ומורפולוגיה
האיילון צהוב-הפסים בעל אנטומיה המותאמת היטב עבור בעל חיים קטן כמוהו הנוהג לשהות בכיסוי צפוף רוב הזמן: יש לו גוף עגלגל וקומפקטי עם גב מקושת ושדרה גמישה, וצוואר קצר ועבה עם ראש משולש; השילוב ביניהם מסייע לו לחדור במהירות דרך סבך צפוף של צמחייה ולהיבלע בה בזריזות. האוזניים שלו קטנות, זקופות וקירחות משיער, ורגליו הדקיקות קצרות יחסית לגופו ובעלות יכולת קפיצה טובה. העיניים שלו גדולות באופן יחסי, והן מותאמות לראיית לילה. זנבו קצרצר ופרסותיו דקות, חלקות ומחודדות. בדומה לשאר המינים במשפחתו, הקרניים נפקדות אצל האיילון ותחתן יש לו זוג ניבים גדולים יחסית המשמשים את הזכרים כנשק ביניהם ומגיעים לאורך של 5 ס"מ ומעלה; נוסף על כך, הניבים מסייעים בלעיסת המזון. אורך ראשו וגופו של האיילון כ-43 ס"מ, ואורך זנבו 1–3 ס"מ. משקלו אינו ידוע, וסביר להניח שהוא די זהה לקרוביו (7-6 ק"ג).
כסות ומראה חיצוני
הפרווה של האיילון צהוב-הפסים צפופה ורכה ומורכבת משערות זיפיות. לפרווה של מין זה יש גוונים שונים משל המינים האחרים בסוגו ועל כן הוא ניתן לזיהוי בנקל: המראה הכללי של הפרווה הוא חום זית או קפה עמוק יותר משל המינים האחרים, והפרווה אינה דהויה כאצל האיילון לבן-הנקודות או שחורה כאצל האיילון ההודי. בדרך כלל, באזור הגב ובמותניים ישנה צפיפות גבוהה של שערות בגוון צהוב ובז', ועל כן פעמים רבות היא בעלת גוון זהוב במקומות הללו. הגחון, המותניים והמפשעה בצבע צהבהב-קרמי, ועל הגרון יש כתם לבן דמוי כף אווז אשר סביבו שערות בצבע בז'-צהבהב. ראשו של האיילון בצבע חום-צהבהב/בז', והמצח והחרטום בצבע חום דהוי ולא מוגדר. הסנטר בצבע לבן בוהק וממנו נמשכים פסים בהירים במקביל לקוו הלסת. סביב העיניים יש עיגולים קטנים קירחים משיער, ולעיתים סביבם יש משקפיים בהירות בצבע כתמתם דהוי או זהבהב. החוטם שלו בהיר יותר משל האיילון ההודי. החלקים התחתונים של הרגליים עשויים להיות לבנים-אפרפרים.
סימונים
החברבורות והפסים של איילון זה בצבע צהוב-קרמי או זהוב - בניגוד לשני המינים האחרים שלהם סימונים לבנים, וזהו גם המקור לשמו. לאיילון יש כ-5 שורות של סימונים; מתוכם, יש לו לרוב לפחות שני פסים אורכיים מלאים לאורך הצלעות עם שורה קטנה של כתמים מוארכים ביניהם ושתי שורות מנוקדות מעליהם. בנוסף ישנם נקודות נוספות שמפוזרות על הגב וסמוך לגחון. יש לו זוג פסים רוחבים על החלק האחורי של הגב שמתחברים לרוב עם הפסים האורכיים, ולעיתים הם יוחלפו בשלוש שורות של נקודות. שורת נקודות נוספת נמצאת מתחת לזנב. החלק האחורי של הגוף מנוקד יותר בצפיפות מאשר האיילון לבן-הנקודות. ישנן מקרים שבהן כל הפרווה תהיה מנוקדת בלבד ללא נוכחות של פסים.
תפוצה ואקולוגיה
האיילון צהוב-הפסים אנדמי לאי סרי לנקה השייך לתת-היבשת ההודית. באופן כללי, האי מתחלק מבחינה אקולוגית לאזור היבש בצפון האי והאזור הרטוב בדרום האי. שני אזורים אלו שונים חלקית בהרכב הפלורה והפאונה שלהם, כשהאזור הרטוב כשמו בעל יערות לחים העשירים יותר במשקעים. האיילון צהוב-הפסים מוגבל לאזור הרטוב, ובכך הוא נמנע מחפיפה עם האיילון לבן-הנקודות המאכלס את האזור היבש. יונק אחר הדומה בכך לאיילון הוא הסוג לוריס שלוח, אשר בו המין לוריס שלוח אדום מאכלס את האזור הרטוב והמין לוריס שלוח אפור מאכלס את האזור היבש. מבחינה מנהלית, האיילון צהוב-הפסים מאכלס את המחוזות הבאים: מחוז דרום, מחוז מערב, מחוז מרכז, מחוז אובה ומחוז סבראגמובה.
בית הגידול של המין מורכב מיערות טרופיים לחים ומסבך צפוף, אך הוא נכנס בחופשיות לשדות וטרסות אורז ומצוי באופן נרחב ביערות משניים, גינות, ומטעים של תה, גומי ופירות שונים. האיילון מצוי גם באגני ניקוז, ביצות, אזורים הרריים, ושפת נהרות, אגמים ונחלים. הטמפרטורות בתחומי מחייתו 20–30 מעלות וכמות המשקעים הממוצעת היא למעלה מ-3,000 מילימטר לשנה (לעומת האזור היבש שבו כמות המשקעים הממוצעת היא 1,000 מילימטר לשנה).
אין כמעט מידע על הביולוגיה של מין זה, ומן הסתם היא זהה לקרוביו. טורפים פוטנציאליים שלו באי הם נמר סרי-לנקה, פיתון הודי ותן זהוב. מלבד מיני האיילונים, באי מצויים פרסתנים נוספים כמו אייל נקוד, אייל סמבר, אייל חזירוני וחזיר בר.
מצב
היקף טווח התפוצה של האיילון צהוב-הפסים הוא כנראה בסביבות 15,000 קילומטר, כשמתוכם השטח המתאים ביותר מבחינת בית הגידול שבו מוערך בכ-1,500 קילומטר. על בסיס נתונים אלה מצב השימור של המין עשוי להיות מתאים לקטגוריות הפגיע (VU). עם זאת, בלמעלה מ-10 אזורים שהוא תועד לא נראו ראיות לירידה מתמשכת במספריו. לא ניתן להסיק שלכריתת היערות באזור הרטוב יש השפעה על מצבו שכן הוא מסתגל היטב לבתי גידול שונים. על כן, המין מסווג בינתיים ברשימה האדומה של IUCN במצב השימור ללא חשש (LC), אולם אם תהיה עלייה חדה בבירוא צמחייה סבוכה באזור הרטוב המין בהחלט עשוי להעפיל לקטגוריה מאוימת.
במאות האחרונות, חל אובדן גדול של בתי הגידול המתאימים לאיילונים באי, המשתקף באוכלוסייה האנושית של סרי לנקה שקפצה ממיליון אנשים במהלך המאה ה-19 לעשרים מליון אנשים נכון ל-2008. הסביבה המיוערת שנותרה כיום באי הצטמצמה מאד עם הזמן, ורק 1,440 קילומטר של יערות גשם שלמים נותרו באי; מתוך שטח זה, רק כ-9% בלבד נותר באזור הרטוב. מצב זה נגרם על ידי כריתת עצים למסחר, לשימוש ביתי, להמרה לשטחי חקלאות (כולל מטעי עצים אחרים), כריית מינרלים, עיור, או על ידי שריפות. ההגנה המשפטית של היערות שנותרו באזור הרטוב היא די יעילה, אך עדיין מתרחשת מדי פעם פלישה אנושית ליערות ואפילו מספר אזורים מוגנים נפגעו קשה מכך. בעשור שקדם ל-2008, חלה עלייה בגידול מטעי תה בטלאי יער שבאזור הרטוב, ועל פניו מדובר בפעילות חיובית עבור האיילון אשר מסוגל לשרוד ביערות משניים או בטלאי יער המשולבים במטעי תה, קוקוס, פירות טרופיים ועצי גומי. האיילוניים בסרי לנקה ניצודו בהרחבה במהלך הסכסוך הסינהאלזי-טאמילי באי באמצעות נשק חם, עבור הבשר שלהם, בעיקר באזורים שבהם הממשלה איבדה את השליטה לטובת טיגריסי השחרור של טאמיל אילם. כיום, ציד באמצעות נשק חם הוא איום מוגבל יחסית - שכן עם הבסת הטמילים ישנה שליטה קפדנית על נשק והעלות של התחמושת גבוהה יותר, אך לעומת זאת, ייתכן שישנה עלייה בהיקף לכידת חיות באמצעות מלכודות ואמצעים אחרים באי.
מספר אזורים מוגנים מאובטחים היטב נמצאים בטווח של האיילון צהוב-הפסים, והוא ככל הנראה חי בחלק מהם או בכולם. אזור מוגן בעל חשיבות רבה הוא אתר המורשת העולמית סינהאראיה אשר מוגן באופן פעיל על ידי מחלקת היער של סרי לנקה בשל מעמדו. מרבית היערות הנותרים באזור הרטוב הוכרזו כמוגנים בשנת 1990 כדי להגן עליהם מפעילות אנושית; שימור היערות באי הוא בסיס חיוני על מנת להבטיח את ההישרדות של מין זה. IUCN ממליץ לבדוק האם המין מצוי גם מחוץ לאזור הרטוב לאורך רצועות הנהרות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
