אלברט מרקס
 | |||||
| לידה | אוונסבורו, קנטקי, ארצות הברית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | נאשוויל, טנסי, ארצות הברית | ||||
| שם מלא | אלברט סמית' מרקס | ||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||
| מקום קבורה | בית הקברות העירוני, וינצ'סטר, טנסי, ארצות הברית | ||||
| |||||
אלברט סמית' מרקס (באנגלית: Albert Smith Marks; 0 באוקטובר 1836 – 3 בנובמבר 1891) היה עורך דין, קצין בצבא הקונפדרציה ופוליטיקאי אמריקאי מטנסי, איש המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כמושל טנסי ה-21 בשנים 1879–1881.
ראשית חייו
אלברט מרקס נולד באוונסבורו שבקנטקי, כאחד משבעת ילדיהם של אלישע מרקס ואליזבת (לבית לאשברוק) מרקס. הוריו היו מתודיסטים אדוקים,[1] ובתחילה שאפו שבנם יהיה כומר.[2] עד גיל 14 הוא למד בבית הספר באוונסבורו, אז נפטר אביו, והוא התמקד בסיוע לאימו בניהול החווה המשפחתית.[1] אף על פי שהוא רכש השכלה פורמלית מועטה לאחר מכן, הוא היה קורא נלהב, ולמד מתוך ספרים רבים בהיסטוריה ובספרות עתיקה.[3]
כשהיה בן 19 עבר מרקס לווינצ'סטר שבטנסי כדי לעבוד במשרד עורכי הדין של דודנה של אימו, ארתור ס. קולייר.[1] הוא למד משפטים בהדרכתו של קולייר, וב-1858 התקבל ללשכת עורכי הדין. משרד עורכי הדין נקרא אז "קולייר, מרקס ופריצל", ולאחר עזיבתו של פריצל ב-1861 המשיך המשרד להיקרא "קולייר ומרקס".[2]
מלחמת האזרחים
אף על פי שמרקס הזדהה עם הדמוקרטים של הדרום, הוא התנגד לפרישה מהאיחוד.[3] בראשית 1861 הוא התמודד מטעם סיעת תומכי האיחוד במחוזו לתפקיד נציג המחוז לוועידת הפרישה של טנסי, ונבחר יחד עם יריבו פיטר טרני, לימים גם הוא מושל טנסי. על כל פנים, עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, התגייס מרקס לצבא הקונפדרציה. הוא נבחר כקפטן של פלוגה E של רגימנט הרגלים ה-17 של טנסי, שבתחילה היה תחת פיקודו של פליקס ק. זוליקופר, והשתתף בקרב קמפ ויילדקט (אנ') באוקטובר 1861 ובקרב מיל ספרינגס (אנ') בינואר 1862 בקנטקי. לאחר מותו של זוליקופר בקרב מאוחר יותר, הוכפף הרגימנט ה-17 לגנרל בושארד ג'ונסון (אנ'), ובמאי 1862 קודם מרקס לדרגת מייג'ור.[1]
במסגרת הארגון מחדש של כוחות הקונפדרציה ביוני 1862, קודם מרקס לדרגת קולונל, והוצב לפקד על הרגימנט ה-17. הרגימנט הוכפף לדיוויזיה של הגנרל סיימון בוליבר באקנר, שביצעה את הפלישה לקנטקי בסתיו אותה שנה. הרגימנט של מרקס לחם בקרב מנפורדוויל (אנ'), שם בחר באקנר במרקס לקבל את הכניעה הרשמית של כוחות צבא האיחוד. לאחר פלישה זו, הוצב הרגימנט בכפיפות לדיוויזיה של הגנרל פטריק קלייברן (אנ'), שאיתה הוא לחם בקרב סטונס ריבר בדצמבר 1862. בעת שהרגימנט של מרקס תקף סוללה של צבא האיחוד במהלך קרב זה, נפגעה רגלו הימנית מקלע קופסה, וכתוצאה מכך נקטעה רגלו מתחת לברך.[1]
את שארית תקופת המלחמה העביר מרקס בהחלמה בוינצ'סטר ובבית חולים בלגרנג', ג'ורג'יה, אם כי בהמשך הוא הצטרף למטה של הגנרל נייתן בדפורד פורסט כפרקליט צבאי. לאחר המלחמה הוא שב לעיסוקו בעריכת דין בוינצ'סטר יחד עם קולייר עד 1866, אז עבר קולייר לנאשוויל, ומרקס הקים שותפות עם ג'יימס פיצפטריק וט. ד. גרגורי.[3]
מושל טנסי
ב-1870 נבחר מרקס כשופט בבית המשפט לצדק של המחוז הרביעי של טנסי.[3] הוא נבחר שוב לתפקיד ב-1878, אך התפטר לאחר שנבחר כמועמד המפלגה הדמוקרטית למשרת מושל טנסי מאוחר יותר באותה שנה.[1] בבחירות הכלליות הוא ניצח בקלות לאחר שקיבל 89,958 קולות, בהשוואה ל-42,284 הקולות של מועמד הרפובליקנים אלי מ. וייט, ו-15,155 הקולות של מועמד מפלגה השטרות הירוקים ריצ'רד מ. אדוארדס.[4] מרקס היה הראשון מבין אלו שכל חייהם היו חברי המפלגה הדמוקרטית שלאחר המלחמה נבחרו לתפקיד המושל. שני קודמיו בתפקיד, ג'ון בראון וג'יימס פורטר, נבחרו גם הם כדמוקרטים, אך קודם לכן היו ויגים.
כמו שני קודמיו בתפקיד, הנושא המרכזי שהיה על סדר יומו של מרקס כמושל היה משבר החוב המדינתי, שנבע כתוצאה מעלייה הדרגתית בהיקף איגרות החוב שהונפקו למימון עבודות ציבוריות וסלילת מסילות ברזל במהלך ארבעת העשורים הקודמים. המשבר הפיננסי של 1873 גרם לצמצום בהכנסות ממס הרכוש, וטנסי לא הצליחה לשלם את תשלומי איגרות החוב של -1875.[4] מעבר לכך, מגפת קדחת צהובה הפילה חללים רבים בממפיס וגרמה לקשיים נוספים על הכלכלה.[5] כשהושבע מרקס כמושל, הייתה מפלגתו מפוצלת לשתי סיעות, אלו שסברו שיש לשלם את החוב במלואו כדי להגן על דירוג האשראי של המדינה, ואלו שהעדיפו תשלום חלקי.[2]
מרקס מינה ועדה של בית המחוקקים לחקירת סוגיית החוב. הוועדה הגיעה למסקנה שאנשי חברות הרכבות פעלו באופן בלתי אתי במהלך תקופת ממשלו של ויליאם בראונלו, וניסו להונות את המדינה, וכך הם היו זכאים להחזר חלקי של החובות. מרקס קיבל את מסקנות הוועדה, ונוהל משא ומתן על תוכנית החזרי תשלומים חדשה עם הבנקים. אם זאת, כאשר הוגשה התוכנית לאישור ציבור הבוחרים, הם דחו אותה ברוב של 76,333 מתנגדים מול 49,772 תומכים, והותירו את הסוגיה ללא פתרון.[6]
ב-1880 בחר מרקס שלא להתמודד על תקופת כהונה שנייה כמושל, בהבינו שהמפלגה עדיין הייתה מפולגת על סוגיית החוב.[1] בבחירות הכלליות למשרת המושל של אותה שנה הובסה המפלגה.
שנותיו האחרונות
לאחר סיום כהונתו כמושל, הקים מרקס משרד עורכי דין חדש בשותפות עם קולייר ועם ג'ון צ'ילדרס הבן, שפעל עד 1883.[1] הוא נותר פעיל בפוליטיקה, ובבחירות לנשיאות של 1888 הוא היה חבר בחבר האלקטורים מטעם הדמוקרטים, והשתתף בוועידת המפלגה הארצית באותה שנה.[3]
חיים אישיים
ב-1863, בעת שהחלים מפציעתו במלחמה, נשא מרקס לאישה את נובלה דייוויס. השניים התארסו עוד טרם הקרב, ולאחר שרגלו נכרתה, הוא הציע לה לשחרר אותה מהאירוסים, אך היא סירבה.[4] לשניים נולדו שני בנים.[1]
אלברט מרקס נפטר במלון מקסוול האוס שבנאשוויל ב-4 בנובמבר 1891.[5] הוא נטמן בבית הקברות העירוני של וינצ'סטר.
מרקס חי באחוזה ליד וינצ'סטר שאותה הוא רכש בערך ב-1870. ב-1889 החל בנו ארתור לבנות בית גדול באחוזה שנשא את השם "טירת מאה האלונים" (Hundred Oaks Castle). לאחר מותו של ארתור, המשיך בנו ג'ון להרחיב את המבנה. במחצית הראשונה של המאה ה-20 שימש הבית את האגודה הקתולית האבות הפאוליסטים (אנ'). ב-1975 הוכנס הבית אל המרשם הלאומי של מקומות היסטוריים, ובאמצע שנות ה-80 תועד בסקר הבניינים ההיסטוריים האמריקאים. כיום הוא מוחזק על ידי הקרן ללא מטרות רווח על שם קנט ברמלט.[7]
לקריאה נוספת
- Sobel, Robert, and John Raimo, eds. Biographical Directory of the Governors of the United States, 1789–1978, Vol. 4, Westport, Conn.; Meckler Books, 1978, p. 1486
קישורים חיצוניים
- אלברט מרקס באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- אלברט מרקס באתר The Political Graveyard (באנגלית)
- אלברט מרקס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8 William Speer, Sketches of Prominent Tennesseans (Easley, S.C.: Southern Historical Press, 1978), pp. 74–76. Originally published in 1888.
- ^ 2.0 2.1 2.2 John Allison, Notable Men of Tennessee, Vol. 1 (Atlanta: Southern Historical Association, 1905), pp. 69–71.
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 John Thweatt, Albert Smith Marks, Tennessee Encyclopedia of History and Culture, 2009.
- ^ 4.0 4.1 4.2 Phillip Langsdon, Tennessee: A Political History (Franklin, Tenn.: Hillsboro Press, 2000), pp. 203–204.
- ^ 5.0 5.1 Finding Aid for the Governor Albert Smith Marks Papers Archived 2013-07-12 at the Wayback Machine, Tennessee State Library and Archives, 1964.
- ↑ Stanley Folmsbee, Robert Corlew, and Enoch Mitchell, Tennessee: A Short History (Knoxville: University of Tennessee Press, 1969), p. 382.
- ↑ "Hundred Oaks Castle - History". hundredoakscastle.com.
אלברט מרקס40856841Q181828