פרנק קלמנט
.jpg) | |||||||
| קלמנט, 1958 | |||||||
| לידה | דיקסון, טנסי, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| נהרג | נאשוויל, טנסי, ארצות הברית | ||||||
| שם מלא | פרנק גווד קלמנט | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | גני הזיכרון של מחוז דיקסון, ברנס, טנסי, ארצות הברית | ||||||
| |||||||
| |||||||
פרנק גווד קלמנט (באנגלית: Frank Goad Clement; 3 ביוני 1920 – 2 בנובמבר 1969) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי מטנסי, איש המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כמושל טנסי ה-41 בשנים 1953–1959, ובשנים 1963–1967. כמי שהושבע לכהונתו הראשונה כמושל בגיל 32, הוא היה צעיר מושלי המדינה, ומשך כהונתו הכוללת הייתה הארוכה ביותר במאה ה-20. את עלייתו הפוליטית המהירה חב קלמנט בעיקר ליכולתו לשאת נאומים מרגשים ומהפנטים.[1] נאום המפתח שלו דמוי הדרשה שנשא בוועידה הארצית של הדמוקרטים ב-1956 תואר הן כאחד הטובים והן כגרוע ביותר בעידן של הוועידות הטלוויזיוניות.[2]
כמושל, ניהל קלמנט את המעבר של כלכלת טנסי ממדינה שהייתה בעיקר חקלאית, למדינה תעשייתית. הוא הגדיל את המימון לחינוך ולבריאות הנפש, והיה המושל הדרומי הראשון שהטיל וטו על חוק להפרדה גזעית.[1] ב-1956 הוא שיגר את המשמר הלאומי כדי לפזר את ההמון שניסה למנוע את השילוב הגזעי בבית הספר התיכון קלינטון.[3] הוא ניסה להיכנס לפוליטיקה הארצית, ואף על פי שנאומו התוקפני בוועידת הדמוקרטים של 1956 הרשים חלק מחברי מפלגתו, הוא גרם לסלידה מצד פוליטיקאים רבים אחרים והוביל ככל הנראה לקץ הקריירה הפוליטית הפדרלית שלו.[4] שנותיו האחרונות, כולל תקופת כהונתו האחרונה כמושל, עמדו בסימן של התמכרות חמורה לאלכוהול שהשפיעה עמוקות על חייו האישיים והמקצועיים. רעייתו, שעייפה מהאלכוהוליזם שלו, הגישה ב-1969 תביעת גירושים. הוא נהרג בתאונת דרכים זמן קצר לאחר שהכריז על כוונתו להתמודד על תקופת כהונה נוספת כמושל.
ראשית חייו
פרנק קלמנט נולד במלון הולברוק (אנ') שבדיקסון, טנסי, כבנם של רוברט סמואל קלמנט, עורך דין ופוליטיקאי מקומי, ושל מייבל (לבית גווד) קלמנט, שהפעילו את המלון. המשפחה נדדה ממקום למקום במשך כמה שנים, חיה לזמן קצר בוורמונט ובקנטקי, ושבה בשנות ה-30 לדיקסון. ב-1937 סיים קלמנט את לימודיו בבית הספר התיכון של דיקסון[5] בצעירותו הוא קיבל שיעורים בדיבור מדודתו.[1]
בשנים 1937–1939 למד קלמנט באוניברסיטת קמברלנד, שם הוא היה חבר באחוות סיגמא-אלפא-אפסילון. לאחר מכן הוא למד בבית הספר למשפטים באוניברסיטת ואנדרבילט, שם הוא סיים ב-1942 לימודי תואר. במשך שנה הוא היה סוכן של ה-FBI, ובעיקר חקר מקרים של ביטחון פנים וריגול. בנובמבר 1943, בשיאה של מלחמת העולם השנייה, הוא התגייס לצבא ארצות הברית, ובסופו של דבר הגיע לדרגת לוטננט ראשון ולתפקיד מפקד פלוגה C של גדוד משטרה צבאית בקמפ בוליס שבטקסס.[5]
לאחר שחרורו מהצבא, עבד קלמנט בשנים 1946–1950 כיועץ לנציבות הרכבות והתשתיות הציבוריות של טנסי. הוא היה נציג מחליף לוועידה הארצית של המפלגה הדמוקרטית של 1948. באותה תקופה הוא נבחר כמפקד של הלגיון האמריקאי (אנ') של טנסי, תפקיד שבמסגרתו הוא יצר קשרים עם חיילים משוחררים בכל מחוזות טנסי. בראשית שנות ה-50 הוא עסק בעריכת דין יחד עם אביו בדיקסון.[5]
כהונה ראשונה כמושל טנסי
בבחירות למשרת מושל טנסי של 1952 התמודד קלמנט מול המושל המכהן גורדון בראונינג על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לתפקיד. בראונינג, שהיה אז כמעט כפול בגילו בהשוואה לקלמנט, לעג לקלמנט כ"דמגוג" וכ"צוציק" (pipsqueak). קלמנט קיבל את תמיכת הבוס הפוליטי אדוארד האל קרמפ (אנ') ושל המוציא לאור של העיתון נאשוויל באנר, ג'יימס סטלמן. הוא נסע בכל 95 מחוזות המדינה, ונשא נאומים שבהם הוא תקף את בראונינג כ"לא ישר, לא הגון ולא מוסרי". בבחירות המקדימות הוא הביס את בראונינג ביחס קולות של 302,491 מול 245,166, וניצח את מועמד המפלגה הרפובליקנית ביצ'ר ויט בבחירות הכלליות. בעת בחירתו לתפקיד היה קלמנט בן 32, ועם השבעתו הוא היה המושל הצעיר ביותר בכל מדינות ארצות הברית.[6][7]
במהלך תקופת כהונתו הראשונה כמושל, אישר קלמנט הנפקת איגרות חוב לצורך הספקת ספרי לימוד בחינם לתלמידי בתי הספר היסודיים והתיכוניים. קודם לכן סופקו ספרי הלימוד ללא תשלום רק עד כיתה ג'.[7] הוא גם הפעיל מיזם לסלילת הכביש המהיר הארוך הראשון של טנסי, והקים את מחלקת בריאות הנפש (כיום המחלקה לבריאות הנפש ולטיפול בנגע הסמים).[1] לצורך כך הוא העלה את מס המכירות המדינתי מ-2 אחוזים ל-3 אחוזים, צעד בלתי פופולרי שרדף אותו במערכות הבחירות הבאות.[7]
ב-1953 הגישה וועידת החוקה של טנסי שמונה תיקונים לחוקת המדינה, שכולם אושרו בסופו של דבר על ידי ציבור הבוחרים. התיקונים כללו את הארכת תקופת הכהונה של המושל משנתיים לארבע שנים, את ביטול מס הגולגולת, ואת יצירת גופי הממשל המאוחדים לעיר ולמחוז (או "מטרופוליטניים").[7]
בעוד שהתיקונים החדשים לחוקת המדינה מנעו מהמושלים מלהתמודד על תקופת כהונה שנייה רצופה, הותר לקלמנט להתמודד על תקופת כהונה מלאה נוספת ב-1954. בבחירות המקדימות שוב התמודד מולו בראונינג, שהאשמים אותו ואת אביו ב"מכירת" המדינה. כמה מידידיו הקרובים של קלמנט, ביניהם מזכיר המדינה בממשלו אדי פרייר, ומבקרת המדינה ג'ין בודפיש, פנו נגדו. עם זאת, בראונינג לא הצליח להתחרות במיומנויות הנאום וביכולות גיוס התרומות של קלמנט, ונוצח בבחירות המקדימות ביחס קולות של 481,808 מול 195,156. קלמנט הביס בקלות את המועמד העצמאי ג'ון ר. ניל ומועמדים נוספים בבחירות הכלליות.[7]
באותה שנה הכריז בית המשפט העליון של ארצות הברית על חוקי ההפרדה הגזעית של המדינות כנוגדים את החוק בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך. קלמנט הורה שבתי הספר של טנסי יצייתו לפסק הדין. ב-1955 הוא הטיל וטו על הצעת חוק שהוגשה על ידי חבר הסנאט של טנסי, צ'ארלס סטיינבק בן ה-85, שהייתה אמורה להשאיר על כנה את ההפרדה הגזעית בבתי הספר במחוזות פאייט והייווד.[8] הוא גם איים להטיל וטו על כל ניסיון לשנות את חוק המדינה בנוגע לנוכחות חובה בבתי הספר, ודחה בקשה של ועד ההורים של בתי הספר לעשות שימוש במשמר הלאומי למניעת השילוב הגזעי, כפי שעשה מושל ארקנסו אורוול פובוס. בספטמבר 1956 הוא הציב כוחות של המשמר הלאומי בעיר קלינטון כדי להגן על התלמידים השחורים שהחלו ללמוד בבית הספר התיכון המקומי מפני מפגינים שהתנגדו לשילוב הגזעי.[9]
ב-1958 היה קלמנט מנוע מלהתמודד על תקופת כהונה שלישית כמושל, ובבחירות של אותה שנה הוא תמך במנהל מסע הבחירות שלו ונציב החקלאות, ביופורד אלינגטון, שניצח בבחירות, וקלמנט שב לעיסוקו בעריכת דין.[5]
הנאום בוועידת הדמוקרטים ב-1956
באמצע שנות ה-50 כבר היו לקלמנט שאיפות ברמה הלאומית. במהלך הבחירות לנשיאות של 1956 הוא היה בין המועמדים האפשריים להתמנות כמועמד המפלגה לתפקיד סגן הנשיא. הוא גם נבחר לשאת את נאום המפתח בוועידת המפלגה הארצית שהתקיימה באותה שנה בשיקגו, שכן מנהיגי המפלגה קיוו שיכולות הנאום שלו יהוו משקל נגד לפופולריות של הנשיא הרפובליקני המכהן, דווייט אייזנהאואר.[1]
נאומו של קלמנט דמה לנאום בחירות סטנדרטי בטנסי, עם טון חזק של דרשה אוונגלית. הוא לעג למפלגה הרפובליקנית כ"מפלגה של פריבילגיות וביזה" (party of privilege and pillage), התייחס לסגן הנשיא ריצ'רד ניקסון כ"סגן איש הגרזן" (vice hatchet man), והאשים את הנשיא אייזנהאואר ב"בהייה כלפי מטה על מסלולים ירוקים של אדישות" (בהתייחסו לאהבתו של אייזנהאואר לגולף).[1] הוא הצהיר שהדמוקרטים לא "יצלבו את החוואי האמריקאי על צלב הזהב הרפובליקני", אמירה שהייתה פרפרזה לנאום צלב הזהב (אנ') של ויליאם ג'נינגס ברייאן בוועידת הדמוקרטים של 1896.[10] נאומו של קלמנט זכור לעיתים קרובות בשל השימוש החוזר והנשנה שלו במשפט, "עד מתי אמריקה, הו עד מתי?" (How long, America, O how long?).[1]
נאומו של קלמנט זכה למחיאות כפיים סוערות של צירי הוועידה, ובאופן כללי התקבל בחיוב בקרב הדמוקרטים. בעל הטור בוושינגטון פוסט קולברט קינג נזכר כאשר הוא ראה את שידור הנאום כנער וחשב לאחר מכן שלאייזנהאואר ולניקסון לא יהיה שום סיכוי לנצח בבחירות.[2] ביל קלינטון, שהיה אז בן תשע, צפה בנאום עם הוריו בחדר המגורים, ומאוחר יותר תיאר אותו כנאום "מלהיב" בספר הזיכרונות שלו "חיי".[11] מי שלימים כיהן כמושל ג'ורג'יה, זל מילר, ושלימים נשא נאומים בוועידת הדמוקרטים של 1992 ובוועידת הרפובליקנים של 2004, החמיץ את לידת בנו כדי לצפות בנאום של קלמנט.[2]
רבים מאנשי התקשורת הלאומית ביקרו בחריפות את נאומו של קלמנט. בעל הטור מהמגזין טיים לאנס מורו כינה את הנאום "סימפוניה של רטוריקה עודפת".[12] כתב העיתון ניו יורק הראלד טריביון רד סמית' המשיל את הנאום ל"הכאת הרפובליקנים עם לחי חמור" (פרפרזה על סיפור שמשון שהכה אלף איש בלחי חמור).[2] דייוויד הלברשטם תיאר את הנאום כ"נאום רועם, לוהט מדי, ארוך מדי, מוגזם", ששם קץ לקריירה של קלמנט כפוליטיקאי ברמה הלאומית. המטיף הבפטיסטי בילי גרהאם לא היה שבע רצון מהנאום, והרחיק את עצמו מקלמנט לאחר מכן.[13] ארתור לנגלי, שנועד לשאת את נאום המפתח בוועידת הרפובליקנים של אותה שנה, ציין, "אני אוותר על המותג של שיקגו של אש וגופרית ודעות קדומות".[14]
כהונה שנייה כמושל טנסי
ב-1962 חידש קלמנט את שאיפותיו לקבלת מועמדות הדמוקרטים לתפקיד המושל. בבחירות המקדימות הוא קיבל 309,333 קולות מול 211,812 שקיבל ראש עיריית צ'טנוגה רודי אולגיאטי ו-202,813 קולות שקיבל עורך הדין מממפיס ביל פאריס.[7] בבחירות הכלליות הוא הביס את עורך הדין ממריוויל, המועמד הרפובליקני יוברט פאטי, ואת קצין הצי בדימוס ויליאם ר. אנדרסון, שהתמודד כעצמאי.
כאשר נפטר הסנאטור אסטס קיפאובר באוגוסט 1963 בעת כהונתו, הפתיע קלמנט רבים כאשר לא מינה את עצמו כמחליף, אלא העדיף למנות כממלא מקום את הרברט וולטרס. אף על פי כן, בבחירות המקדימות למושב זה של 1964 הוא כן השתתף, ונוצח על ידי חבר בית הנבחרים של ארצות הברית רוס בס ביחס קולות של 330,213 מול 233,245. במהלך מסע הבחירות הותקף קלמנט על העלאת שיעור מס המכירות במהלך תקופת כהונתו הראשונה כמושל.[7]
מאחר שהבחירות של 1964 היו אמורות להיות לשארית תקופת כהונתו של קיפאובר בסנאט, ההתמודדות הבאה על המושב התקיימה ב-1966. בבחירות המקדימות האלו הביס הפעם קלמנט את בס ביחס קולות של 384,322 מול 366,078. עם זאת, הקמפיין שלו בבחירות הכלליות היה מהוסס, שכן בעל בריתו משכבר הימים, ביופורד אלינגטון, סירב לתמוך בו, ולא עלה בידו לקבל את תמיכתם החשובה של העיתונים נאשוויל טנסיאן, נאשוויל באנר וממפיס קומרשיאל אפיל. מועמד הרפובליקנים, הפוליטיקאי העולה הווארד בייקר, קישר בהצלחה את קלמנט למדיניות החברתית של הנשיא לינדון ג'ונסון, שלא הייתה אהודה בקרב חקלאי טנסי. ביום הבחירות הביס בייקר את קלמנט כאשר קיבל 483,063 קולות מול 383,843 הקולות של קלמנט.[7]
פעילויות נוספות
ב-1959 שימש קלמנט כיושב ראש שותף של כבוד במועצת המנהלים של איגוד מוזיקת הקאנטרי שהוקם בשנה הקודמת. יחד עם אלברט גור האב הוא קיבל את הכבוד הזה כהערכה לשירותם הציבורי למדינת טנסי ותמיכתם בהיותה משכן לתעשיית מוזיקת הקאנטרי.[15] ב-1970 כיבד האיגוד את קלמנט בפרס קוני ב. גיי (אנ') כהכרה בשירותו היוצא מן הכלל לאיגוד.[16]
קלמנט היה חבר הבונים החופשיים. הוא גם היה מתודיסט פעיל, ובמהלך שנות ה-60 לימד בבית ספר של יום ראשון.[5]
חיים אישיים
אחותו של קלמנט, אנה בל קלמנט אובריאן (אנ'), עבדה בשנות ה-60 כראש המטה שלו, וכיהנה בשנים 1975–1977 כחברת בית הנבחרים של טנסי, ולאחר מכן ועד 1991 כחברת הסנאט של טנסי.
ב-1940 נשא קלמנט לאישה את לוסיל כריסטיאנסון. לשניים נולדו שלושה בנים. מתוכם בוק קלמנט (אנ') שימש כנציב בשירות הציבורי של טנסי, כמנהל רשות עמק טנסי, כנשיא אוניברסיטת קמברלנד, וכחבר בית הנבחרים של ארצות הברית בשנים 1987–2003. אחיו, פרנק ג. קלמנט הבן, היה עורך דין, שופט שלום ושופט בבית המשפט לעתירות של טנסי.
מותו
לאחר תום כהונתו כמושל עסק קלמנט בעריכת דין בשותפות עם גרנט סמית'.[5] ב-1969 הגישה רעייתו לוסיל תביעת גירושים לאחר שעייפה מבעיות השתייה של בן זוגה.[4] קלמנט הודיע על כוונתו להתמודד שוב על משרת המושל ב-1970, אך ב-4 בנובמבר 1969, זמן קצר לאחר שהחל במסע הבחירות, הוא היה מעורב בתאונת דרכים ליד נאשוויל, ובהגיעו לבית החולים הכללי של העיר, נקבע מותו.[1] בזמן התאונה היו קלמנט ורעייתו בשלבי פיוס.[4] עשר שנותיו כמושל טנסי הן תקופת הכהונה הארוכה ביותר מבין אלו של כל מושלי המדינה במאה ה-20, ושלישית רק לשני מושלים שכיהנו במאה ה-19, ג'ון סווייר וויליאם קרול. פרנק קלמנט נטמן בגני הזיכרון של מחוז דיקסון, ליד עיר הולדתו.
מלון הולברוק, שבו נולד קלמנט, משמש כיום כמשכן למוזיאון מלון תחנת הרכבת קלמנט (אנ'), והוא רשום במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים. הנצחתו של קלמנט כוללת בניינים באוניברסיטת המדינה אוסטין פיי, באוניברסיטת טנסי, באוניברסיטה הטכנולוגית של טנסי, באוניברסיטת המדינה של טנסי ובאוניברסיטת טנסי במרטין. על שמו גם קרויים מסלול גולף בפארק המדינתי מונטגומרי בל (אנ') וגשר העובר על הסתעפות בארן (אנ') של נהר קולינס בעיר מקמינוויל.
לקריאה נוספת
- Sobel, Robert, and John Raimo, eds. Biographical Directory of the Governors of the United States, 1789–1978, Vol. 4, Westport, Conn.; Meckler Books, 1978, pp. 1506-1507
- Robert E. Corlew, III, Frank Goad Clement and the Keynote Address of 1956, Tennessee Historical Quarterly, Vol. 36, No. 1 (Spring 1977), pp. 95-107
קישורים חיצוניים
- פרנק קלמנט באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- פרנק קלמנט באתר The Political Graveyard (באנגלית)
- פרנק קלמנט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 Alan Griggs, "Frank G. Clement," Tennessee Encyclopedia of History and Culture, 2009.
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Colbert King, "Origins of a Vitriolic Keynote Speaker," Washington Post, September 11, 2004.
- ↑ Clinton High School, Integration in Tennessee - The U.S. Civil Rights Trail.
- ^ 4.0 4.1 4.2 Liz Murray Garrigan, "What Would Daddy Say?". Nashville Scene, May 29, 1997.
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 "Governor Frank Goad Clement Papers (finding aid)". Tennessee State Library and Archives. May 15, 1995. Archived from the original on September 24, 2006.
- ↑ Phillip Langsdon, Tennessee: A Political History (Franklin, Tenn.: Hillsboro Press, 2000), p. 325.
- ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 7.6 7.7 Phillip Langsdon, Tennessee: A Political History (Franklin, Tenn.: Hillsboro Press, 2000), pp. 349-367.
- ↑ Charles Fontenay, "Tennessee Senate Turns Down Aged Senator's Segregation Plea," Sarasota Journal, March 16, 1955.
- ↑ John Egerton, "Walking into History: The Beginning of School Desegregation in Nashville," Southern Spaces, May 4, 2009.
- ↑ W. H. Lawrence, "Democratic Keynote Talk Assails Nixon as 'Hatchet Man' of G.O.P.; Lays 'Indifference' to President," The New York Times, August 14, 1956.
- ↑ Bill Clinton, My Life (Random House, 2005), p. 53.
- ↑ Lance Morrow, "The Decline and Fall of Oratory," Time, August 18, 1980.
- ↑ Steven Miller, Billy Graham and the Rise of the Republican South (University of Pennsylvania Press, 2011), p. 75.
- ↑ "Republicans: The Rebuttal Begins," Time, August 27, 1956.
- ↑ Board of Directors Archived September 19, 2012, at the Wayback Machine, CMAWorld.com
- ↑ Founding President's Award (formerly Connie B. Gay Award) Archived September 19, 2012, at the Wayback Machine, CMAWorld.com
פרנק קלמנט40966530Q1301653