ריי בלנטון
 | |||||||
| לידה | מחוז הארדין, טנסי, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | ג'קסון, טנסי, ארצות הברית | ||||||
| שם מלא | לאונרד ריי בלנטון | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות של הכנסייה המתודיסטית שילה, הפארק הצבאי הלאומי שילה, טנסי, ארצות הברית | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
לאונרד ריי בלנטון (באנגלית: Leonard Ray Blanton; 4 באפריל 1930 – 5 בנובמבר 1996) היה איש עסקים ופוליטיקאי אמריקאי מטנסי, איש המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כחבר בית הנבחרים של טנסי בשנים 1965–1967, לאחר מכן ועד 1973 כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית, וכמושל טנסי ה-44 בשנים 1975–1979. אף על פי שהוא יזם כמה רפורמות בממשל המדינה והצליח להכניס השקעות זרות לטנסי, תקופת כהונתו כמושל עמדה בצילה של שערורייה שנגעה למכירת חנינות ורישיונות למכירת אלכוהול.
ראשית חייו
ריי בלנטון נולד בעיירה ניו הופ שליד העיר אדמסוויל, טנסי, כבנם של לאונרד ואובה (לבית דלייני) בלנטון.[1] הוא גדל במשפחה אריסה ענייה שבהמשך עסקה גם בסלילת כבישים. בעת שעבד בחברת הכבישים המשפחתית, הוא הסתבך לעיתים בקטטות בברים בטנסי ובמיסיסיפי, ובאחד המקרים נשרט בצוואר מקליע תועה.[2] ב-1948 סיים בלנטון את לימודיו בבית הספר התיכון שילה, וב-1951 סיים לימודי תואר בוגר אוניברסיטה בחקלאות באוניברסיטת טנסי. לאחר סיום לימודיו באוניברסיטה ועד 1953 הוא לימד בבית ספר במורסוויל שבאינדיאנה, אז הוא שב לאדמסוויל כדי לעבוד בעסקי הבנייה של משפחתו.[3]
קריירה פוליטית
ב-1964 נבחר בלנטון לבית הנבחרים של טנסי כנציג מחוז מקנניירי.[3] הוא ישב בספסלים האחוריים של הבית, ובמהלך הדיונים נהג להרכיב משקפי שמש.[1]
ב-1966 התמודד בלנטון בבחירות לבית הנבחרים של ארצות הברית. בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית הוא התמודד מול טום ג'. מארי (אנ'), לשעבר איש המנגנון המפלגתי של אדוארד האל קרמפ (אנ') ושבמשך 24 השנים הקודמות ייצג בבית הנבחרים את מחוז הקונגרס השמיני של טנסי ולאחר מכן את המחוז השביעי שמרכזו היה בעיר ג'קסון ובו נכללה גם אדמסוויל. בהפתעה גדולה, ניצח בלנטון את מארי בהתמודדות על מועמדות המפלגה בהפרש של 384 קולות בלבד מתוך כמעט 70,000 מצביעים במחוז.[4] הוא המשיך וניצח בבחירות הכלליות, נבחר לתקופות כהונה נוספות, וכיהן בסך הכול בבית הנבחרים שש שנים.[5][6][7]
כחבר בית הנבחרים נוכחותו של בלנטון בדיוני הבית הייתה מועטה יחסית, אך הוא הגיש כמה הצעות חוק משמעותיות, והיה חבר בשתי ועדות: הוועדה לסחר חוץ והוועדה למחוז קולומביה. תחת זאת הוא התמקד בציבור בוחריו, כלומר ניסה להשיג מימון למיזמים בטנסי, כולל תוכנית ה-Head Start הראשונה של טנסי להספקת שירותי חינוך, בריאות ותזונה לילדים למשפחות מעוטות הכנסה. הוא העביר חלק גדול מזמנו במשרדו שבמחוז הבחירה שלו, שם הוא הגיב לפניות של בוחרים, ולעיתים קרובות קיים שיחות עם קבוצות של סטודנטים. בלנטון מתח ביקורת על תנועת ההתנגדות למלחמת וייטנאם.[8] הוא הצביע נגד חוק זכות ההצבעה של 1965, והתנגד להורדת גיל ההצבעה ל-18.[9]
לאחר מפקד האוכלוסין של 1970 איבדה טנסי מחוז בחירה אחד לקונגרס, ובית המחוקקים מיזג את רוב השטח של מחוז הבחירה של בלנטון עם מחוז הקונגרס השמיני השכן, שאותו ייצג עמיתו למפלגה הדמוקרטית אד ג'ונס. מחוז הבחירה המאוחד קיבל את מספרו של המחוז השביעי של בלנטון, אך מבחינה גאוגרפית הוא כלל יותר שטחים ממחוז הבחירה של ג'ונס. במקום להתמודד מול ג'ונס ב-1972, החליט בלנטון להתמודד באותה שנה על אחד משני המושבים של טנסי בסנאט של ארצות הברית. בבחירות המקדימות במפלגתו הוא ניצח בקלות, ובבחירות הכלליות הוא התמודד מול הסנאטור המכהן, הרפובליקני הווארד בייקר. שלא כמו בלנטון, תמך בייקר בחוק זכות ההצבעה ובהורדת גיל ההצבעה ל-18, עמדות שסייעו לו לרכוש את ליבם של שני ציבורי בוחרים, המצביעים האפרו-אמריקאים והמצביעים הצעירים. בייקר גם קישר את בלנטון למועמד היותר ליברלי לנשיאות, ג'ורג' מקגוורן. בבחירות הכלליות ניצח בייקר ניצחון סוחף לאחר שקיבל 716,534 קולות מול 440,599 של בלנטון.[9]
מושל טנסי
בבחירות המקדימות של הדמוקרטים של 1974 למשרת מושל טנסי ניצח בלנטון כשמולו ניצבו 11 מועמדים. כשלזכותו נרשמו 23 אחוזים בלבד מהקולות, הוא הביס מועמדים שלרשותם עמד מימון משמעותי, כולל הבנקאי הראוותני ממזרח טנסי ג'ייק בוטשר, מגיש החדשות מנאשוויל האדלי קרוקט, והסנאטור לשעבר רוס בס. יריבו בבחירות הכלליות היה למאר אלכסנדר, ששימש כמנהל מסע הבחירות של המושל המכהן וינפילד דאן, שעל פי הגבלת הכהונה שהייתה אז בחוקת טנסי היה מנוע מלהתמודד על תקופת כהונה רצופה נוספת. אף על פי שדאן והרפובליקנים שברו את השליטה ארוכת הימים של הדמוקרטים בפוליטיקה של טנסי בבחירות של 1970, סבלה המפלגה הרפובליקנית מהכתם שדבק בה בעקבות פרשת ווטרגייט, וביום הבחירות ניצח בלנטון לאחר שקיבל 576,833 קולות מול 455,467 הקולות של אלכסנדר.[9]
לאחר השבעתו, ניסה בלנטון לקדם את חקיקתו של חוק להנהגת מס הכנסה מדינתי, אך בית המחוקקים, שחשש מתגובות ציבור הבוחרים, סירב לשקול זאת, ותחת זאת העלה את מס המכירות המדינתי. בלנטון תיקן את חוקי הבלו ומס הזיכיונות (אנ'), וביצע גם תיקונים בחוק מס רווחי ההשקעות (אנ') כדי להקל על אוכלוסיית הגיל השלישי במדינה.[9] הוא גם שדרג את הטיפול בתחום התיירות למשרד בקבינט שלו, וטנסי הייתה המדינה הראשונה בארצות הברית שעשתה כן. הוא גם ערך שיפורים במערכת פרישת הגמלאים.[1]
ממשל בלנטון בלט בגיוס נרחב של הזדמנויות תעשייתיות ומסחריות זרות לטנסי. הוא ערך כמה מסעות לאפריקה, למזרח התיכון, יפן ואירופה, במאמץ ליצור שותפויות כלכליות עם משקיעים זרים. על העלויות של נסיעות אלו נמתחה עליו ביקורת, אך הוא הצליח בהבאת משקיעים בריטים, מערב גרמנים ויפנים לטנסי.[1] ב-1976 הוא אירח בנאשוויל מפגש של כמה נציגים לאומות המאוחדות.[3]
בפברואר 1978 תוקנה חוקת טנסי כך שהתאפשר לבלנטון ולמושלי המדינה הבאים לכהן ביותר מתקופת כהונה רצופה אחת. בלנטון לא התמודד על תקופת כהונה שנייה, ובחירות שהתקיימו באותה שנה נבחר כמושל למאר אלכסנדר שהתמודד מולו ארבע שנים קודם לכן.[10]
שערוריות
לעיתים קרובות הואשם ממשלו של בלנטון בהוצאות מופרזות. הוא קיבל העלאה שנויה במחלוקת של שכרו בהיקף של 20,000 דולר,[3] ולעיתים קרובות לקח ידידים לטיולים על חשבון המדינה.[2] יחד עם עוזריו הוא חייב את אוצר המדינה על בילויים בברים, שכירת לימוזינות, ושיחות טלפון פרטיות, אף על פי שההוצאות האלו הוחזרו בסופו של דבר.[2] בלנטון הואשם על סידור משרות פטרונות לפקידי הממשל במחוזות, בציינו שהם היו יועציו הפוליטיים.
חברת הכבישים של משפחתו קיבלה חוזה לעבודה בפארק מדינתי, אף על פי שבלנטון הצהיר שהחברה לא קיימה קשרים עסקיים עם המדינה במהלך תקופת כהונתו כמושל.[2]
ב-1977 התפוצצה "שערוריית המכוניות העודפות" כאשר פקידי ממשל מדינתיים הואשמו במכירת כלי רכב עודפים בבעלות המדינה לבעלי ברית פוליטיים. צ'ארלס בל, נציב השירותים הכלליים, התפטר, וסוני מק'קרטר, מנהל חטיבת הנכסים העודפים של המדינה, הודה בשני סעיפי אישום באשמת מעילה. נציב התחבורה, אדי שאו, הואשם על חלקו בשערורייה, אך זוכה.[2]
שערוריות החנינות והרישיונות למכירת אלכוהול
ב-1977 פיטר בלנטון את מארי רג'אנטי (אנ'), יושבת ראש הוועדה לחנינות ולשחרורים מוקדמים של טנסי, כאשר היא סירבה לשחרר אסירים, שכפי שהתברר מאוחר יותר, שיחדו פקידי ממשל מדינתיים בתומרה למתן חנינה. מאוחר יותר תבעה רג'אנטי את המדינה וזכה בפיצוי של 38,000 דולר. ב-15 בדצמבר 1978 פשטו אנשי ה-FBI על קפיטול מדינת טנסי והחרימו מסמכים במשרדו של היועץ המשפטי של בלנטון, ט. אדיארד סיסק. סיסק ושניים נוספים נעצרו, וב-23 בדצמבר הופיע בלנטון בפני חבר מושבעים גדול, שם הוא הכחיש שביצע עבירה כלשהי.[1]
ב-15 בינואר 1979, יומיים לפני תום כהונתו כמושל, העניק בלנטון חנינה ל-52 אסירים של המדינה,[11] כולל רוצחים מורשעים.[3] בין אלו שקיבלו חנינה היה רוג'ר הפריז, בנו של תומך של בלנטון, שהורשע ב-1973 בהריגת אשתו לשעבר ובן לוויה שלה.[1] כשחתם בלנטון על כתב החנינה של המפריז, הוא ציין, "נדרש לזה אומץ". מזכיר המדינה, גנטרי קרוול, שסלד ממתן החנינות, הגיב, "יש אנשים שיש להם יותר אומץ מאשר שכל".[2]
בעוד שבלנטון הצהיר שהחנינות הוענקו כמענה להוראת בית המשפט לצמצם את אוכלוסיית האסירים במדינה, ה-FBI וחברי שתי המפלגות היו מודאגים בנוגע לשאלה אם החנינות היו קשורות לשערורייה לכאורה שהייתה אז תחת חקירה.[1] לאחר שהתובע הפדרלי האל הארדין, שהיה ידיד של בלנטון, רמז להנהגת המדינה שבלנטון מתכנן הענקת חנינות נוספות,[2] חיפשו סגן המושל (ויושב ראש הסנאט של טנסי) ג'ון שלטון ויילדר, ויושב ראש בית הנבחרים של טנסי נד מקוורטר, דרכים למנוע נזק נוסף לשמה הטוב של טנסי. הם מצאו שבחוקת המדינה קיים סעיף מעורפל בנוגע למועד השבעתו של מושל נבחר. בסופו של דבר הוחלט שהמושל הנבחר למאר אלכסנדר, שניצח בבחירות של 1978, יושבע שלושה ימים לפני מועד ההשבעה המסורתי הקבוע. מאוחר יותר התייחס ויילדר למהלך זה כ"הדחה בסגנון טנסי".[12]
אף על פי שהוא מעולם לא הואשם באופן רשמי בעניין החנינות, הואשם בלנטון בסופו של דבר בסעיפים של קשירת קשר להונאת דואר (אנ'), וסחיטה לצורך מכירת רישיונות למכירת אלכוהול. הוא הורשע ונדון למאסר בבית כלא פדרלי. ב-18 ביולי 1986 הוא שוחרר לאחר שריצה 22 חודשי מאסר ושב לטנסי.[1][13] אף על פי שבתחילה הפך בית המשפט הפדרלי השישי לערעורים של ארצות הברית את ההרשעות על פיהן בשל האופן שבו ניהל בית המשפט המחוזי את הליך הוואר דיר,[14] בוטלה החלטה זו של בית המשפט כדי שהמקרה יישמע בפני הרכב שופטים מורחב. בית המשפט הפדרלי השישי אישר את ההרשעות של בלנטון, ובית המשפט העליון של ארצות הברית סירב לעיין בתיק.[15] בינואר 1988 נדחו 9 מתוך 11 סעיפי האישום בהליך נפרד.[1]
ביוני 2021 קישרו פקידי ממשל של טנסי את הרצח שבוצע ב-1979 של איש העסקים מצ'טנוגה סמואל פטיג'ון, שעבד עבור ה-FBI, לממשל בלנטון.[16]
את העשור האחרון לחייו העביר בלנטון בניסיונות בלתי מוצלחים לטהר את שמו. ב-1988 הוא התמודד על המושב בבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס השמיני שהתפנה עקב פרישתו של אד ג'ונס. הוא סיים במקום רחוק מאוד מהמנצח ג'ון טאנר, וקיבל קצת יותר מ-10 אחוזים מהקולות.[17] לאחר מכן הוא הועסק במכירת מכוניות פורד בעיר הנדרסון.
"מארי"
ערך מורחב – מארי (סרט)
חלק מסיפור שערוריית החנינות יצא לאור בספר בשם "מארי: סיפור אמיתי", פרי עטו של פיטר מאס (אנ') שגם כתב את סרפיקו, ובסופו של דבר הופק ב-1985 על פי הספר סרט בשם "מארי" בכיכובה של סיסי ספייסק בתפקיד מארי רג'אנטי. עורך הדין ולימים הסנאטור פרד תומפסון, ששימש כעורך דינה של רג'אנטי, הופיע בסרט בתפקיד עצמו. שערוריית החנינות, ופרשות נוספות, מפורטות גם בספר בשם "שם קוד TENNPAR של ה-FBI" שנכתב על ידי האנק הילין, סוכן ה-FBI שעבד בנאשוויל ושהוביל את החקירה על ממשל בלנטון.
חיים אישיים
ב-1949 נשא בלנטון לאישה את בטי ליטלפילד.[18] לשניים נולדו שלושה ילדים עד גירושיהם ב-1979. ב-1988, במהלך ניסיונו להיבחר שוב לבית הנבחרים של ארצות הברית, נישא בלנטון בשנית לקארן פלינט.[19]
ריי בלנטון נפטר בבית החולים המחוזי ג'קסון-מדיסון שבג'קסון, טנסי ב-22 בנובמבר 1996, בעת שהמתין להשתלת כבד.[20] הוא נטמן בחצר כנסיית שילה שבתחומי הפארק הצבאי הלאומי שילה (אנ') (שבו התחולל קרב שילה במלחמת האזרחים), וקברו מסומן באובליסק גדול.
ב-2012 כלל האתר RealClearPolitics את בלנטון ברשימת עשרת הפוליטיקאים המושחתים ביותר בכל הזמנים.[21]
לקריאה נוספת
- Sobel, Robert, and John Raimo, eds. Biographical Directory of the Governors of the United States, 1789–1978, Vol. 4, Westport, Conn.; Meckler Books, 1978, pp. 1510-1511
קישורים חיצוניים
- ריי בלנטון באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- ריי בלנטון באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- ריי בלנטון באתר The Political Graveyard (באנגלית)
- ריי בלנטון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8 Fred Rolater, "Leonard Ray Blanton", Tennessee Encyclopedia of History and Culture, 2009.
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 Bill Rose, "The 'Hillbilly Nixon'", St. Petersburg Evening Independent, January 23, 1979.
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 Governor Ray (Leonard Ray) Blanton Papers, 1975-1979, GP 52. Governor's Papers.
- ↑ Our Campaigns - TN District 7, Democratic primary. 1966.
- ↑ Our Campaigns - TN District 7, 1966.
- ↑ Our Campaigns - TN District 7, 1968.
- ↑ Our Campaigns - TN District 7, 1970.
- ↑ Finding Aid for Ray Blanton Congressional Papers, Tennessee State Library and Archives, 2003.
- ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 Phillip Langsdon, Tennessee: A Political History (Franklin, Tenn.: Hillsboro Press, 2000), pp. 375-387.
- ↑ "Our Campaigns - TN - Governor Race - Nov 07, 1978". www.ourcampaigns.com.
- ↑ "Blanton Demands Convict's Release". Indiana Evening Gazette. January 23, 1979. p. 10.
- ↑ Whitehouse, Kenת Former Lt. Gov. John Wilder passes away at 88, Nashville Post Jan 1, 2010.
- ↑ Federal Bureau of Prisons Inmate Locator, Leonard Ray Blanton, Register Number: 09362-075
- ↑ United States v. Blanton, 700 F.2d 298 (6th Cir. 1983)
- ↑ United States v. Blanton, 719 F.2d 815 (6th Cir. 1983), cert. denied, 465 U.S. 1099 (1984).
- ↑ "Cracked cold case links corrupt ex-governor to the murder of a witness who 'knew too much,' officials say". Washington Post, June 10, 2021.
- ↑ Our Campaigns - TN District 8, Democratic primary - 1988.
- ↑ Mrs. Betty Littlefield Blanton obituary Archived February 2, 2013, at archive.today, Shacklford Funeral Directors website, 2007.
- ↑ Ocala Star-Banner, August 1, 1988, photo caption on page 3.
- ↑ Ray Blanton; Ex-Governor of Tennessee, Los Angeles Times, Nov. 23, 1996.
- ↑ Ten Most Corrupt Politicians, RealClearPolitics, May 22, 2012.
ריי בלנטון40970625Q885000