אלעזר בן דינאי
אלעזר בן דינאי (המאה הראשונה לספירה) היה מנהיג חבורת מורדים פוליטיים בתקופת הנציבות השנייה של השלטון הרומאי בארץ ישראל. הוא נזכר במשנה, בתלמוד ובמדרשים, שם הוא נזכר כ"רצחן", וכן בספריו של בן-תקופתו יוסף בן מתתיהו (שם מופיע שמו ביוונית, אלעזר בן דִינָאיוֹס), שמכנה אותו "לִסְטִים".
בחז"ל
במשנה נאמר: ”משרבו הרצחנים, בטלה עגלה ערופה, משבא אלעזר בן דינאי, ותחינה בן פרישה, (בן פרישה) היה נקרא, חזרו לקרותו בֵּן הרצחן”.[1] כלומר, בזמנו בוטל טקס עגלה ערופה, וזאת בשל ריבוי הרוצחים בגלוי, כי עגלה ערופה אינה באה אלא על הספק,[2] ועל פי קלוזנר, בשל ריבוי ההרוגים שנעלמו הורגיהם.[3]
בפירוש תוספות יום טוב, שבו מבואר שאלעזר בן דינאי היה "רצחן מפורסם", מובאת גרסה שלפיה יש להחליף "תחינה" ב"תחילה", ויש לקרוא: "ותחילה בן פרישה היה נקרא".[4]
לדעת ההיסטוריון יוסף קלוזנר, מתוך הדברים הללו ניתן להסיק ש"אלעזר בן דינאי" (בספרי הוא אף מכונה "רבי") ו"תחינה בן פרישה" הם שני שמות של אותו אדם, שככל הנראה הסתתר מפני השלטונות הרומיים בשם הבדוי "תחינה בן פרישה" ורק כאשר התחבר לחבורת הקנאים שלו, קראו לו "בן הרוצח".[5] או "בן הרצחנים"[6][7] הוא אף מעלה את האפשרות שלאחר זמן, קרא כך אלעזר בן דינאי לעצמו.[3] קלוזנר גם מציע את האפשרות שהשם "תחינה בן פרישה", שמשמעותו "בעל החנינה" ו"בעל הפרישות", ניתן דווקא לאלעזר בן דינאי ה"אכזרי", באירוניה. אולם לדעתו סביר יותר שתחינה בן פרישה היה מנהיג קבוצת קנאים אחר, ואולי זה שמו העברי של אותו "אלכסנדר", הנזכר אצל יוספוס כחברו של אלעזר.[7]
בשיר השירים רבה כתוב משמו של רבי אוניא: "ד' דורות, שדחקו על הקץ ונכשלו ואלו הן: אחד בימי עמרם, ואחד בימי דיניי, ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים".[8] ייתכן ויש לזהות את "דיניי" זה עם אלעזר בן דינאי, משום שכמו במדרש הזה, גם יוסף בן מתתיהו מזכיר שני אישים, זה לצד זה, מנהיגי "מהומות" ששמותיהם "עמרם" ו"אלעזר":[3] כשהגיע הנציב החדש פאדוס ליהודה בשנת 44 לספירה, הוא אסר שלושה יהודים בעבר הירדן שהנהיגו התנפלות על תושבי רבת עמון, בשל סכסוך באחד מכפרי הסביבה. הוא "הרג אחד מהם, שמו היה חניבא, ועל שניים, על עמרם ועל אלעזר, הטיל עונש־גלות".[9] לדעת קלוזנר, "חניבאס" ביוונית הוא כנראה שיבוש של השם "עכנאי",[10] שהרי במשנה נזכר "תנורו של עכנאי" לצד "תנורו של בן דינאי". לדעת קלוזנר, בתור מנהיג "גדוד נודד", היה לאלעזר בן דינאי תנור מיוחד לשם הכנת מזון בתנאי שדה:[3] "יורות הערביין שהוא חופר בארץ וטח בטיט, אם יכול הטיט לעמוד בפני עצמו, טמא. ואם לאו, טהור. וזה תנורו של בן דינאי".[11] קלוזנר מדגיש את העובדה, שבניגוד ליוסף בן מתתיהו, שמכנה את אלעזר בן דינאי "שודד" ובניגוד למשנה שמכנה אותו "רצחן", המדרש הזה רואה בו רק "דוחק את הקץ".[3]
בתלמוד נזכרת גם "אשתו של בן דונאי", בתור דוגמה לנשים שנשבו בידי נכרים "על ידי נפשות".[12] יוסף בן מתתיהו אינו מזכיר את אשתו של אלעזר בן דינאי, אולם מספר על שבייתה של אשתו של שמעון בר גיורא,[13] ומשום כך הועלתה השערה ששמותיהם נתחלפו במקרה הזה בתלמוד. אלא שאשתו של בר גיורא נשבתה על ידי קנאים יהודים ואילו בתלמוד זה מדובר על אשה שנשבתה על ידי נכרים ולכן אסורה לבעלה.[3]
לדעת קלוזנר, אלעזר בן דינאי היה "גיבור לאומי", "אמיץ ולוחם מלחמת-החירות", שזכה ככל הנראה ל"אהבת-העם", משום שתושבי ההרים והכפרים הסתירו אותו ואת חבורתו במשך 20 שנה, ו"לא לחינם נשתמר זכרו במשנה, בברייתא ובמדרשים". לדעת קלוזנר, השמדת חבורות הקנאים והפרת ההבטחה לאלעזר בן דינאי על ידי פליקס, קוממו את רוב העם היהודי נגד הנציב ונגד רומא בכלל, מה שדחף חלק מהקנאים לעבור לשיטות של "טרור". "טרוריסטים" אלה היו הסיקריים.[14]
בכתבי יוסף בן מתתיהו
יוסף בן מתתיהו מספר שאלעזר בן דינאי היה "שודד ששכן בהרים זה שנים רבות", ושעם תפיסתו, פעלה חבורתו בארץ כבר במשך עשרים שנה. מכאן שהחל לפעול עוד בימי הנציבים פונטיוס פילאטוס או מארקלוס ומארולוס (מהשנים 35–40 לספירה לערך).[14]
יוסף בן מתתיהו מספר על התנגשויות שאירעו בין יהודי הגליל לבין השומרונים בתקופת הנציב קומאנוס (48–52 לספירה). לאחר שעולה רגל יהודי מהגליל שהיה בדרכו לירושלים, נרצח בכפר "גמה" (כיום העיר ג'נין) בשומרון בזמן חג סוכות בשנת 51 לספירה,[15] התאספו המונים מיהודי הגליל כדי להתנפל על השומרונים כנקמה, וכך עשו גם המונים בירושלים, כשנודע להם על הרצח. בנוסף לאלה, יצאה גם "חבורת הליסטים ומחרחרי המרי" של אלעזר בן דינאי ואדם נוסף בשם "אלכסנדר", והתנפלה על שכניהם במחוז עקרבת, טופארכיה דרומית-מזרחית לשכם, בה ישבה אוכלוסייה מעורבת של יהודים ושומרונים.[16] לדברי יוסף, הם "הרגו בהם בלי לחוס על זקן וטף, והעלו את כפריהם באש". היה זה בחורף שנת 51–52.[15] קומאנוס יצא מקיסריה עם גדוד פרשים לעזרת השומרונים והרג רבים מאנשי החבורה של אלעזר ורבים אחרים לקח בשבי. לדברי יוסף, "מאותו זמן נתמלאה יהודה כולה ליסטים".[17][18] בחג פסח שנת 52,[15] הגיע הנציב הרומי בסוריה, אומידיוס קוודרטוס, לקיסריה, וציווה לצלוב את כל האנשים שקומאנוס תפס.[19][20]
בשנת 52 הגיע הנציב הרומי החדש ביהודה, אנטוניוס פליקס (52–60 לספירה), ובימיו גברה ה"ליסטות", היא הקנאות המרדנית בלשונו של יוסף בן מתתיהו. פליקס לכד חי במארב את "ראש הליסטים", אלעזר בן דינאי, לאחר שפיתה אותו לבוא אליו תוך הבטחה שלא יעשה לו כל רע. כשבא אליו, אסר אותו, ושלח לרומא אותו ורבים מחבורתו. הוא תלה על צלבים רבים מהם והעניש קשות רבים מאד שסייעו להם.[21][22]
הערות שוליים
- ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה ט'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ז עמוד ב'.
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ה, עמ' 16.
- ^ תוספות יום טוב על סוטה ט, משנה ט. וראה עוד טוביה יהודה טביומי, טל אורות, תל אביב תשי"ג, חלק ב' עמ' ר-רד.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק ט', הלכה ח': "בריה [ד]קטולא".
- ^ ספרי על דברים כא, א.
- ^ 7.0 7.1 יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ה, עמ' 15.
- ^ שיר השירים רבה, ב, ז.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק א, פסקה א, סעיפים 2–4.
- ^ יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ה, עמ' 11.
- ^ משנה, מסכת כלים, פרק ה', משנה י'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ"ז עמוד א'.
- ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ד, פרק ט, פסקה ח.
- ^ 14.0 14.1 יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ה, עמ' 32.
- ^ 15.0 15.1 15.2 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, הערות וביאורים מאת המתרגם יעקב נפתלי שמחוני לספר ב, פרק 13.
- ^ יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ה, עמ' 17.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב, פרק יב, פסקאות ג-ה, סעיפים 232–236. תרגום ליזה אולמן, הערות מאת ישראל שצמן.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ו, פסקה א, סעיפים 118–124.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב, פרק יב, פסקה ו, סעיף 241.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ו, פסקה ב, סעיף 129.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב, פרק יג, פסקה ב, סעיף 253.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ח, פסקה ה, סעיפים 160–161.
