לדלג לתוכן

אסופי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית

אסופי הוא תינוק שנמצא עזוב בשוק ונאסף משם, ואין ידוע מי אביו ומי אמו. על תינוק כזה יש חשש שמא ננטש מחמת שהוא ממזר, ומשום כך הוא אסור לבוא בקהל (כלומר, לישא ישראלית כשרה) מדרבנן. אולם כאשר יש אומדנא שהוא ננטש רק מחמת רעב, שלא היה ביכולת אמו לפרנסו, הוא מותר לבוא בקהל[1].

דינו

מדאורייתא

מדאורייתא האסופי מותר לבוא בקהל, על אף שיש ספק שקול שמא הוא ממזר, משום שנאמר[2] ”לֹא יָבֹא מַמְזֵר”, ומשמע שדווקא ודאי ממזר אסור לבוא בקהל, אך ספק ממזר מותר[3]. מאידך, האסופי מותר לשאת ממזרת, כיון שבהמשך הפסוק נאמר ”בִּקְהַל ה'” וגם כאן יש לפרש דהיינו דווקא "ודאי" קהל ה', אבל אסופי שיש עליו ספק אם הוא מקהל ה', כי שמא הוא ממזר, אין איסור.

מותר לאסופי להתחתן עם כל אשה כשרה ואין חוששים שישא בטעות את אחותו, כיון שאין הדבר מצוי שיפגוש בדיוק באחותו, או שמכיון שאסופי הוא דבר לא מצוי לא גזרו על כך חכמים[4].

מדרבנן

חכמים עשו מעלה ביוחסין, ואסרו על ספק ממזר לבוא בקהל[5], וכיון שאיסורו מספק, הוא אסור לישא ממזרת, ואין לאסופי תקנה אלא שישא גיורת או שפחה כנענית משוחררת, וצאצאיו יהיו גם הם עם דין "אסופי", מכיון שהולד הולך אחר הפגום[6].

באסופית

נחלקו חז"ל האם אסופי מותר באסופית, דעת רבי אליעזר[7] ורב[8] שאסור באסופית, כיון שאולי הוא ממזר והיא לא וכן להיפך, אך דעת שמואל[9] להתיר.

להלכה פסקו הרמב"ם[10] והשולחן ערוך[11] שאסופי אסור באסופית.

סימני האסופי

סתם תינוק הנמצא בשוק אינו בחזקת אסופי, אלא אם כן נמצא בצורה שמוכח שלא חסו על חייו[12].

תינוק שאינו בחזקת אסופי, אף על פי שאין ידוע מי אביו ואמו מותר לבוא בקהל, וכאמור, אין חוששים שיבוא על אחותו[13]

ספק גוי

נמצא בעיר שרובה נכרים

אסופי שנמצא בעיר שרובה גויים, הרי הוא בחזקת נכרי[14], אך אם קידש אשה צריכה גט מספק[15]. אולם אם נמצא מהול בידי אדם, דינו כישראל[16].

אם נתגייר נחלקו בדינו הראשונים:

  • דעת הרמב"ם: הרמב"ם סובר שאסופי שנמצא בעיר שרובה גויים שנתגייר דינו כאסופי רגיל[17], וכן פסק השולחן ערוך[18].
  • דעת הראב"ד: הראב"ד בהשגותיו חלק על הרמב"ם, וכתב שדינו כגר גמור.

נמצא בעיר שרובה ישראל

נמצא בעיר שרובה ישראל, דינו כישראל[19], אך ההורגו אינו נהרג על ידי בית דין[20]. וכן אם שורו התם נגח שור של ישראל, אף על פי שישראל משלם על נזקי שור תם חצי נזק, הוא משלם נזק שלם, כיון שאין הולכין בממון אחר הרוב.

אם קידש אשה, נחלקו הראשונים בדינו. דעת הרמב"ם[21] שצריכה גט מספק, והבא עליה אינו נהרג, שאין הורגים על ספק, אפילו כשיש רוב[22]. אך הראב"ד בהשגותיו סובר שנהרג, כיון שהולכין בדיני נפשות אחר הרוב, וקדושיו קדושי ודאי.

אסופית שנמצאה בעיר שרובה ישראל, אף אם ידוע לנו שאינה ממזרת אסורה לכהן מחשש שהיא נכרית[23].

נכרית שהביאה ילד וטענה שהביאה לה אותו אמו היהודיה ואינה מוצאת אותה, פסק המהר"י בן לב שדינו כנכרי[24].

נאמנות ההורים על תינוק שנמצא עזוב

כאשר יש תינוק שנמצא בשוק ועדיין לא נאסף, איש או אשה שטוענים שאותו התינוק הוא בנם, נאמנים, אך אם כבר נאסף מהשוק על ידי אדם אחר אינם נאמנים, מכיון שכבר יצא על התינוק שם של אסופי[25]. שיטת הירושלמי[26] שאם אותו התינוק יכול לדדות ממקום למקום, הוריו כבר אינם נאמנים, כי חוששים שמא זה תינוק אחר שהגיע מעצמו למקום[27].

בשנות רעב ההורים נאמנים אף לאחר שנאסף על ידי אחר, כיון שבשנות רעב תינוקים רבים מושלכים בשוק מחמת רעב, ולפיכך אין סימן שהוא ממזר בכך שהוא נמצא עזוב[28]

דעת הירושלמי ששני ההורים יחד נאמנים לטעון שהוא בנם אף אם כבר נאסף ויצא עליו שם של אסופי. מאידך הצמח צדק[29] והערוך השולחן[30] נקטו בדעת הבבלי שגם שניהם יחד אינם נאמנים במקרה כזה לטעון שהוא בנם.

הערות שוליים

  1. תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"ג
  2. ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ג'
  3. תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"ג עמוד א'
  4. שני פירושים ברש"י ד"ה אלא במסכת קידושין, דף ע"ג עמוד א'
  5. תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"ג עמוד א'
  6. משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ו, הלכה כ"ג, שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ד', סעיף ל"ו
  7. תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"ד עמוד א'
  8. שם ע"ה ע"א
  9. וכן כתבה המשנה בדף ס"ט ע"א
  10. הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ו, הלכה כ"ג
  11. אבן העזר, סימן ד', סעיף ל"ו
  12. מסכת קידושין, דף ע"ג עמוד א', שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ד', סעיף ל"א
  13. מגיד משנה איסורי ביאה פט"ו הכ"ט, ובית שמואל סי' ד סקנ"ד (וראה נודע ביהודה מהדו"ק אבהע"ז סי' ז).
  14. משנה, מסכת מכשירין, פרק ב', משנה ז'
  15. משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ו, הלכה כ"ה
  16. מאירי קידושין עג ב
  17. משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ו, הלכה כ"ו
  18. שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ד', סעיף ל"ג
  19. משנה, מסכת מכשירין, פרק ב', משנה ז'
  20. משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ו, הלכה כ"ה, ובטעמו עיין מגיד משנה.
  21. הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ו, הלכה כ"ה
  22. ראה מגיד משנה וביאור הגר"א (אהע"ז סי' ד ס"ק צ"ח) שנחלקו בביאור דעתו.
  23. רש"י, מסכת כתובות, דף ט"ו עמוד א', ד"ה אבל
  24. חלק ג, סימן צח. הביאו להלכה הבאר היטב סי' ד ס"ק מ"ג
  25. תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"ג עמוד ב'
  26. תלמוד ירושלמי, מסכת קידושין, פרק ד', הלכה ב'
  27. כן נקט הרשב"א בביאור שיטת הירושלמי
  28. מסכת קידושין, דף ע"ג עמוד ב', וברש"י שם
  29. אה"ע סי' יג
  30. רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אבן העזר, סימן ד', סעיף נ"א

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.