אסיפת הרבנים (תר"ג)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
השר סרגיי אוברוב שיזם את האסיפה

בה'תר"ג (1843) כונסה בסנקט פטרבורג אסיפת רבנים, שדנה בקידום רעיונות תנועת ההשכלה, ובראשה הקמתם של "החדרים המתוקנים". המשכילים הצליחו לקדם את תוכניתם, אך לפי מספר עדויות ותיאורים, הרבנים שהשתתפו בוועידה הצליחו לבטל חלק מן הגזרות.

רקע

מקס ליליינטל וספרו "מגיד ישועה"
הצמח צדק שהתנגד בכל תוקף לתוכניות המשכילים

בשנת ה'תר"א (1840) בהוראת הצאר ניקולאי הראשון, הוקמו במושבות היהודיות בתחום המושב "קומיטטים" שהורכבו מפקידים שמתפקידם היה לדון ברפורמות בנושא החינוך והרבנות[1]. בנוסף הוקמה באותה שנה ועדת שרים ממשלתית שדנה בשאלת השתלבותם של היהודים בהאימפריה הרוסית. חברי הוועדה היו: שר הפנים סטרוגאנוב, שר ההשכלה סרגיי אוברוב, שר האוצר וורוטשנקו, ומנכ"ל המשרד למתן חוקים בלודוב. בראש הוועדה הועמד הגרף קיסילוב. מאוחר יותר נוסף גם לוועדה מנהל "המחלקה השלישית" (הבולשת) האלוף דובלטמי. מסקנתם של חברי הוועדה היה שהתלמוד הוא הגורם ליהודים להבין, כי מגוריהם ברוסיה הוא באופן זמני, והם עתידים לשוב לארצם, ומכך נובע חוסר האמון שלהם בממשלה.

מי שלקח על עצמו מבין חברי הוועד את יישום המסקנות היה השר אוברוב, שמינה את המשכיל מקס ליליינטל למתווך בין הממשלה והיהודים במטרה לשכנע את היהודים לקבלת תוכניותיו. אובארוב תכנן לפתוח, במקום תלמודי התורה הדתיים, בתי ספר מתקדמים שבהם ילמדו את מקצועות הקודש והחול שכונו "חדרים מתוקנים".

בפברואר של אותה שנה, פורסם בעיתון היהודי הגרמני "איזראליטישע אנאלען" כתבה על רבי מנחם מנדל שניאורסון בעל הצמח צדק, בו הוא תואר כמנהיגם של החסידות ברוסיה, וכמי שמתנגד להקמתם של בתי הספר "המתוקנים"[2]. הכתבה הגיע לידיעתם של חברי הוועדה, שהחליטו: "להשגיח בסתר על הנהגתו ודעותיו של היהודי הסוחר מענדל שניאורסאהן הגר בפלך מוהילוב מחוז ארשא עיירה ליובאוויטש, אשר לפי הידיעות שהגיעו אלינו יש עליו חשד שמתנגד עם בני סיעתו לתוכניות הממשל אודות ליהודים"[3].

בסוף השנה יצא ליליינטל לווילנה ולמינסק, כדי להתחיל בהצגת התוכנית לציבור היהודי. בוילנה נתקבלה התוכנית בתחילה בהסתייגות, אולם בהצבעה שנערכה לאחר מכן במהלך אסיפה של יהודי העיר בחול המועד פסח, הוחלט שלא לקבל את התוכנית כלל[4]. במינסק התקבלה התוכנית בהתנגדות חריפה, והוא נאלץ לברוח מהמקום. גם מצדם של חבריו המשכילים נתקלה התוכניית בהסתייגות, מאחר שלא ראו בעין יפה את הרעיון של "השכלה מטעם". בשנת ה'תר"ב יצא ליליינטל בהוראת אוברוב להציג את התוכנית בפני המושבות היהודיות בתחום המושב. כהכנה למסע הוא פרסם את הקונטרס "מגיד ישועה", בו הציג את יתרונם של בתי הספר המתוקנים[5].

ההכנות לועידה

כדי ליישם את התוכנית, הוחלט על הקמת ועידה שתדון ביישום התוכנית ובה ישתתפו נציגי היהודים, הרכב הועדה שיקף את הזרמים היהודים ברוסיה באופן הבא, לוועדה נבחרו ארבעה נציגים: רבי מנחם מנדל שניאורסון בעל "הצמח צדק" - כנציג החסידים, רבי יצחק מוולוז'ין - כנציג הליטאים, בצלאל שטרן - כנציג המשכילים וישראל הלפרין[6] - כנציג הסוחרים.

רבי מנחם מנדל שניאורסון התנגד מתחילה להשתתף באסיפה מסיבות בריאותיות, בין החסידים עצמם היו הדעות חלוקות רוב החסידים רצו בהשתתפותו של רמ"מ באסיפה אך אחרים העדיפו שרבי דוד לוריא יהיה נציג מחוזות ויטבסק ומוהילב, ליליינטל עצמו התנגד להצעה זו בטענה שהם מעונינים שרק רבני המתנגדים ישתתפו באסיפה בכדי שיוכלו להפיל עליהם את האחריות לתוצאותיה, וגם בטענה שרבי דוד לוריא הוא קנאי קיצוני שעשוי לעורר מהומות באסיפה, גם רבי יצחק מווולוז'ין היה מעונין בהשתתפותו של רמ"מ ולבסוף נבחר רמ"מ על פי המלצתו של ליליינטל לגרף אוברוב[7].

רבי יצחק מוולוז'ין ניסה גם הוא להשתמט מן ההשתתפות באסיפה ואף הוא הציע במקומו את רבי דוד לוריא אך לבסוף נבחר לאסיפה כפי הנראה על פי הצעתו של ליליינטל, רבי יצחק אף חשש שבעקבות הבעת התנגדות לתוכניות הממשלה והמשכילים הוא עלול להאסר ולהשלח לסיביר ובנסיעתו לפטרבורג לקח עמו ביגוד המתאים לשהיה בסיביר[8][9].

בשונה מהצמח צדק שהתנגד בחריפות לתוכנית ולהקמת הועידה בכלל, רבי יצחק מוולוז'ין היה מתון יותר ואף שיתף פעולה עם ליליינטל בנושא, ולקראת ביקורו השני של ליליינטל במינסק הוא שלח מכתב ליהודי העיר, בו הוא קורא להם לכבד את ליליינטל ולקבל את הצעותיו[10].

כחלק מהכנות לועידה, כתב הצמח צדק את "ספר החקירה", העוסק בשאלות יסודיות באמונה, למעשה הספר נשאר בכתב יד והודפס לראשונה רק בשנת ה'תרע"ב בפולטבה. בנוסף לקח עמו הצמח צדק לוועידה את שמריהו פייטלסון ובנו רבי יהודה לייב שניאורסון[11].

הוועידה

הועידה החלה מחג השבועות ה'תר"ג (יוני 1843) עד לחודש אלול (ספטמבר). חלק נרחב מהדיונים עסקו בשאלת קיומה של תנועת החסידות ברוסיה, הצמח צדק היה ראש המדברים בנושא, לעומת רבי יצחק מוולוז'ין שנמנע מלהביע את דעתו, והסביר את עקרונות ויסודות משנת החסידות, ובנוסף הזכיר גם את פעולתו של זקנו בעל התניא במלחמת רוסיה–צרפת לטובת רוסיה[12].

הרבנים אשרו את הקמת החדרים, וסידרו את סדרי הלימוד שילמדו בחיידר על פי פשרה שהוצגה לפניהם[11]. על פי מספר עדויות, הצליחו הרבנים במהלך הועידה לבטל תוכניות אחרות של המשכילים, שביניהם, ביטול הצו האוסר הדפסת ספרי חסידות וקבלה[13]. בעקבות ביטול הצו הדפיס הצמח הצדק את הספר ליקוטי תורה, על פי מספר מקורות גם שאלת גזירת הלבוש נדחתה בעקבות התנגדות הרבנים, אך בפועל נחקקה הגזירה בשנת תר"ד זמן קצר לאחר האסיפה[14].

במהלך הועידה נעצר הצמח צדק 22 פעמים, באשמת התפרעות וניסיון שיבוש הועידה[15].

לאחר הועידה

ב- ה'תר"ד 1844, כשנה לאחד הועידה, פורסם צו ממשלתי מפורט בדבר "הקמת בתי ספר מיוחדים לשם חינוכם של בני הנוער היהודי" והממשלה החלה ביישום התוכנית, ששיאה בהקמת שני בית מדרש: בית המדרש לרבנים בווילנה ובז'יטומיר.

ליליינטל עצמו היגר כשנה לאחר מכן (ה'תר"ה) לסינסינטי שבארצות הברית. ההיסטוריונים חלוקים ביניהם בשאלת המניעים שהביאו אותו לכך. כיוּון אחד שהוצע הוא שהתפכח מאשליותיו לגבי הסיכוי לשיפור מצבם של היהודים והבין כי מטרת השלטונות הרוסים להביא להמרת דת; כיוון שני הוא שנפגע מיחס השלטונות כלפיו וכלפי תוכניותיו, או מניסיון להביאו להמיר בעצמו את דתו לנצרות; וכיוון שלישי מתמקד בלחצים שהופעלו עליו מצד הקהילות היהודיות או מצד משפחתו וידידיו.

בשנת ה'תר"ח (1847) נערכה ועידה נוספת שעסקה בשילוב ליקוטים מהתנ"ך, רמב"ם ומשנה שנערכו על ידי המשכיל לאון מנדלשטם שבהם הושמטו קטעים "מפופקים" לדעתם של המשכילים, בסדרי הלימוד ב"חדרים המתוקנים". הצמח צדק התנגד לכך, וההצעה נפלה לבסוף[16]. בשנת ה'תרי"ב (1851) הוקם בליובאוויטש חיידר "מתוקן"[17], בפיקוחו ועידודו של הצמח צדק. לטענת החוקר שמואל קראוס הסכמתו נעשתה בכפייה על ידי השלטונות[18]. בשנת ה'תרט"ו עבר הניהול והפיקוח של החיידר לידי המשכילים שפטרו את רוב המורים שמינה הצמח צדק[19][20].

רבי יוסף יצחק שניאורסון כתב את הקונטרס "אדמו"ר הצמח צדק ותנועת ההשכלה" המתאר את הועידה מהזווית החב"דית.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ע' שוחט, מוסד הרבנות מטעם, עמ' 152, הערה 42, חיפה ה'תשל"ו.
  2. ^ גליון 6.
  3. ^ מכתבו של דובלטמי אל פקידות הזשאנדרמים המוהילובית מכ"ו באב ה'תר"א.
  4. ^ ליליינטל, זכרונות, עמ' 315 - 316.
  5. ^ "לִילְּיֶעְנְטַהאְל, מנחם (מאקס)", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ו, עמוד 45, באתר HebrewBooks.
  6. ^ מחותנו של האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין, סב חתנו רבי דוד הלפרין.
  7. ^ שלום דובער לוין, תולדות חב"ד ברוסיה הצארית, תש"ע, עמ' קמ"ו
  8. ^ משה צינוביץ, עץ חיים, תשל"ב, עמ' 191
  9. ^ יעקב ליפשיץ, זכרון יעקב כרך א', עמ' 101, באתר HebrewBooks
  10. ^ ליקוטי מאמרים, עמ' 88 - 89, ה'תרמ"ט, נדפס בתור תוספת להמליץ.
  11. ^ 11.0 11.1 חיים מאיר הילמן, בית רבי, חלק ג', פרק ג', עמ' קי"ג, ברדיטשוב ה'תרס"ב, באתר HebrewBooks.
  12. ^ בית רבי, חלק ג', פרק ד'.
  13. ^ רבי יוסף יצחק שניאורסון, קונטרס אדמו"ר הצמח צדק ותנועת ה"השכלה", ה'תש"ו, קה"ת.
  14. ^ עמרם בלוי גדולי החסידות וגזירת המלבושים בתוך היכל הבעש"ט כרך י"ב עמ' ק"א.
  15. ^ היום יום, כ"ג בחשוון.
  16. ^ אסיפת רבנים שני' על פי דרישת הממשלה השאלון של הממשלה להרבנים, ותוצאותיו, הסרתה של השגחת הבולשת מעל אדמו"ר ומפלת המלשינים באתר ספריית חב"ד.
  17. ^ אגרות קודש הצמח צדק, אגרת נ"ד, באתר ספריית חב"ד.
  18. ^ שמואל קראוס, גזירת בית הספר הממשלתי בליובאוויטש, בית משיח גליון 132, ע' 92 ואילך.
  19. ^ אגרות קודש הצמח צדק, אגרת ס"ד.
  20. ^ מבוא לאגרות קודש הצמח צדק.