אשר בן נתן

אשר בן נתן
לידה	15 בפברואר 1921; וינה, אוסטריה
פטירה	17 ביוני 2014 (בגיל 93); תל אביב
עיסוק	שגריר ישראל בצרפת וגרמניה
מפלגה	המערך
	1978–1980; (כשנתיים)
	1978–1980; (כשנתיים)

אשר בן נתן

אשר (ארתור) בן נתן (15 בפברואר 1921 – 17 ביוני 2014) היה איש קהילת המודיעין והביטחון ודיפלומט בשירות מדינת ישראל, אשר כיהן כשגריר הישראלי הראשון בגרמניה המערבית.

ביוגרפיה

אשר בן נתן נולד בווינה בירת אוסטריה בשנת 1921 בשם ארתור פּירניקרץ (Arthur Piernikarz). שמו העברי ניתן לו בעלייתו עם בני משפחתו לארץ ישראל כנער בן 17 בשנת 1938.

בשנת 1944 גייסה הסוכנות היהודית את בן נתן למחלקת החקירות של המוסד לעלייה ב' והוטל עליו לאסוף מידע על המצב בארצות ששוחררו מן הכיבוש הנאצי.

בשנת 1945, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, שב בן נתן לווינה והפעם כאיש ארגון המוסד לעלייה ב' (במסווה של עיתונאי) שהפעיל, ביחד עם שאול אביגור, אפרים דקל ואחרים, את תנועת הבריחה, שעסקה בהעפלה של ניצולי השואה לארץ ישראל, על ידי הובלתם בכלי-רכב ממרכז אירופה לאיטליה, אליה הגיעו במסע רגלי בהרי האלפים, וממנה הפליגו בספינות מעפילים לארץ ישראל. בן נתן היה מפקד הבריחה באוסטריה עד שנת 1947. הוא אסף באותה תקופה חומר אודות פושעי המלחמה הנאצים, אשר שימש לאחר מכן כיסוד למרכז שמעון ויזנטל בווינה.

בסוף שנת 1947 נשלח בן נתן על ידי הסוכנות היהודית לעבוד בלשכתו של דוד בן-גוריון.

לאחר קום מדינת ישראל היה בן נתן, שכונה בפי כל "ארתור היפה", לבכיר במחלקה המדינית של משרד החוץ, שבראשה עמד בוריס גוריאל (גורביץ'). עד שנת 1950 לערך העביר את רוב זמנו באירופה, בעיקר בפריז, והפעיל משם את מה שהייתה למעשה זרוע מודיעין החוץ של המדינה הצעירה. אנשיו ופעיליו ניהלו אורח חיים פזרני, נהנתני וחובבני, ויותר משאספו מודיעין איכותי העלו את חמתם של אנשי גופי המודיעין האחרים בישראל, שבה התנהלו החיים במחסור ובצנעה. כשנשלחו אנשי אגף המודיעין ושירות הביטחון הכללי לאירופה, בעידודם של ראשי הגופים האלה בנימין גיבלי ואיסר הראל, ראו בכך בן נתן ואנשיו פיחות במעמדם ונטו לזלזל בערכים הסוציאליסטיים של עמיתיהם. הדברים הגיעו לידי כך שבן נתן ואנשיו הכריזו במרץ 1951 על שביתה ואיימו להתפטר כולם ("מרד המרגלים"), וחלקם אף השמידו מסמכים. המחלקה פוזרה לבסוף בהוראתו הישירה של "מר מודיעין", ראובן שילוח, ומתוך חורבותיה נולד המוסד.

בשנת 1953 השתלם בן נתן במכון ללימודים בינלאומיים (אנ') בז'נבה ולאחר מכן נשלח למשימת איסוף מודיעין באתיופיה ובקרן אפריקה, בכיסוי של נציג הממשלה בחברה לייצור שימורי בשר "אינקודה" שהייתה בבעלות ישראלית^[1] (כיסוי זה שימש גם לפעילותו של איש המודיעין דוד קרון), עד שבשנת 1956 נקרא על ידי אנשי משרד הביטחון לשוב לפריז כנציג משרד הביטחון ולנצל את קשריו בה במסע השכנוע שנועד להשיג לישראל כור גרעיני. בשובו לארץ נתמנה אשר בן נתן לממלא מקום מנכ"ל משרד הביטחון ובפברואר 1960 מונה למנכ"ל המשרד. ב-1964 עוטר באות לגיון הכבוד על תרומתו ליחסים בין ישראל לצרפת.

עם כינון היחסים הדיפלומטיים בין מדינת ישראל למערב גרמניה ב-1965 נבחר בן נתן כשגריר הישראלי הראשון בגרמניה. בין השיקולים לבחירתו לתפקיד היסטורי זה לאור אירועי השואה, בו כלול ייצוג מדינת ישראל כלפי העם הגרמני, היו בקיאותו בשפה הגרמנית והיותו איש ביטחון שיסמל את כוחה ומעמדה של המדינה. בעיתונות התקופה נאמר גם כי אחד השיקולים היה גם הופעתו הנאה והמרשימה של בן נתן, השונה מן הסטריאוטיפ של היהודי עליו חונך דור שלם של גרמנים בתקופה הנאצית. בן נתן שימש כשגריר בגרמניה עד לשנת 1969.

בשנת 1970 נתמנה אשר בן נתן כשגריר ישראל בצרפת. כאשר תקף בן נתן את צביעותה של צרפת במזרח התיכון העיר על כך העיתון "לה מונד" כי כך אין מתנהגים, אך דווקא נשיא צרפת, ז'ורז' פומפידו, שיבח אותו על התנהגותו התקיפה למען האינטרסים של ארצו והוסיף כי היה שמח "לו השגרירים שלי יהיו דומים לשגריר הישראלי". בן נתן סיים את תפקידו כשגריר ישראל בצרפת בשנת 1975 ולאחר מכן שימש כיועץ מדיני לשר הביטחון, שמעון פרס.

בשנת 1978 התמודד על ראשות עיריית תל אביב מטעם המערך, מול ראש העיר המכהן, שלמה להט^[2]. לאחר שלא נבחר, עמד בראש האופוזיציה במועצת העיר במשך זמן מה עד שפרש בשנת 1980^[3].

בשנים 1984–1988 שימש יועצו של פרס בעת שזה כיהן כראש ממשלת ישראל ושר החוץ. בן נתן שימש כיו"ר יד דוד בן-גוריון וכנשיא אגודת ישראל-גרמניה. לספר זיכרונותיו שראה אור בשנת 2002 קרא בן נתן בשם "החוצפה לחיות". בשנת תשנ"ט-1999 הוענק לו התואר יקיר תל אביב.

בן נתן היה נשוי לרות עד למותה ב-2012 ואב לבן ובת. בנו אמנון נהרג במלחמת יום הכיפורים כקצין שריון במילואים. בתו מירי נשואה לגינקולוג פרופ' ציון בן רפאל.

אשר בן נתן נפטר ב-2014, בגיל 93. נקבר בבית העלמין קריית שאול^[4].

מקורות

על עלילות המחלקה הפוליטית של משרד החוץ בספרם של דן רביב ויוסי מלמן, Every Spy a Prince (בוסטון 1990).

ספריו

Briefe an den Botschafter; herausgegeben und eingeleitet von Asher Ben-Natan; mit einem Nachwort von Carlo Schmid, Frankfurt/Main: Ullstein, 1972. (הופיע בתרגום לעברית ("מכתבים אל השגריר", תשל"ד) ולצרפתית (Dialogue avec les Allemands, פריז 1974))

מכתבים אל השגריר; תרגום מגרמנית: שמואל גילאי, תל אביב: עם הספר, תשל"ד.
אשר בן-נתן, דוד שיף, אלבום הבריחה, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1998. (עברית ואנגלית)
החוצפה לחיות: פרקי חיים, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשס"ב 2002. (הופיע בתרגום לגרמנית (Die Chuzpe zu leben. Stationen meines Lebens,‏ דיסלדורף 2003) ולאנגלית (The Audacity To Live,‏ ירושלים 2007))

Asher Ben Natan und Niels Hansen (Hrsg.), Israel und Deutschland. dorniger Weg zur Partnerschaft. die Botschafter berichten über vier Jahrzehnte diplomatische Beziehungen (1965-2005), Köln: Böhlau Verlag, 2005.
Brücken bauen – aber nicht vergessen. als erster Botschafter Israels in der Bundesrepublik (1965-1969), Düsseldorf: Droste Verlag, 2005. (מבוסס בחלקו על קטעים ערוכים מתוך האוטוביוגרפיה של בן-נתן, שהתפרסמה באותה הוצאה ב-2003)
Asher Ben-Natan, Susanne Urban, Die Bricha. aus dem Terror nach Eretz Israel. ein Fluchthelfer erinnert sich, Düsseldorf: Droste, 2005.