בשמים ראש

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בשמים ראש
שער הספר, מהדורת ברלין תקנ"ג (1793)
שער הספר, מהדורת ברלין תקנ"ג (1793)
מידע כללי
מאת מיוחס לרבנו אשר בן יחיאל (הנודע בכינויו "הרא"ש")
שפת המקור עברית
סוגה ספר שאלות ותשובות (שו"ת)
נושא הלכה והשקפה
הסכמות רבי יחזקאל לנדא, רבי צבי הירש לוין (אביו של שאול ברלין)
הוצאה
הוצאה חברת חינוך נערים
מקום הוצאה ברלין
תאריך הופעה ראשונה ה'תקנ"ג, 1793
מהדורות נוספות
תאריך מהדורה ראשונה ה'תקנ"ג, 1793
תאריך מהדורות נוספות
כתבי יד כתב יד מהמאה ה-18
קישורים חיצוניים
היברובוקס 1128

שו"ת בשמים ראש הוא חיבור המיוחס לרבינו אשר (הרא"ש) ומונה כ-392 תשובות, העוסקות במגוון נושאים בהלכה ועוד. החיבור הופיע לראשונה ב-ה'תקנ"ג (1793) על ידי שאול ברלין, רב קהילה בגרמניה, שנחשד כתומך ומושפע תנועת ההשכלה. הופעת החיבור עוררה פולמוס רחב בקרב רבני תקופתו סביב אמינותו, כאשר רוב הרבנים טענו שהחיבור הוא למעשה יצירה מזויפת של המוציא לאור.

רקע

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – שאול ברלין

שאול ברלין[1], מוציא החיבור לאור, היה אב"ד פרנקפורט דאודר. שם, הושפע מרוח תנועת ההשכלה, וחבר לתלמידי משה מנדלסון, מאבות התנועה, ואף העניק הסכמה לביאורו של מנדלסון על התורה. עוד בתחילת דרכו עורר ברלין את חשדם של הרבנים האורתודוקסים עליו, כאשר החל לפתח השקפה נגד הממסד הרבני. כך למשל ב-1784, בזמן הפולמוס על "דברי שלום ואמת" של נפתלי הרץ וייזל, חיבר בעילום שם, קובץ בשם "כתב יושר"[2], בו יצא להגנתו של וייזל, תוך שילוב סאטירה מושחזת וחריפה על החינוך והממסד הרבני, על הפלפול התלמודי וה'יהדות הנאיבית' הנוהגת לטענתו במנהגים המבוססים על אמונות טפלות[3].

כך גם בשנת ה'תקמ"ט (1789) כאשר פרסם תחת השם הספרותי "עובדיה בן ברוך איש פולוניה" את החיבור "מצפה יקתאל"[4], המעביר ביקורת חריפה על ספרו של רבי רפאל זיסקינד, "תורת יקותיאל"[5], העוסק בהלכות שחיטה. הביקורת הבוטה עוררה סערה גדולה, שבמהלכה, בכ"ח באדר ה'תקמ"ט, הטיל בית הדין של קהילות אה"ו חרם על הספר ומחברו האלמוני[6]. כאשר נודע לאביו רבי צבי הירש כי בנו הוא המחבר, התנגד לחרם, בנמקו שביצע זאת בשעה שלקה בנפשו[7]. רבנים נוספים תמכו בברלין באותה עת, ביניהם רבי יחזקאל לנדא, שאף ביטל את החרם.

על ספיחי פרשה זו כותב ברלין בהקדמה ל"בשמים ראש":

הנני יושב פה תוך שער עמי וממולי משנאי נפשי אשר לבבם ישאם לאבד נצחי ולהוריד לעפר כבודי וכבוד בית אבי הגאון נר"ו אשר ממנו נאצל הודי וכבוד משפחתי ה' ישמרם אשר בהררי קודש יסודתם ועליהם הטבעו אדני יסודי וגם קצת אנשים יראים ושלמים עם ד' ותורתו נלכדו ברשת מחרפי יחשבונו לאויב למו תחת אשר לא חשבתי נגדם רק טוב.

חיבור השו"ת

באייר ה'תקנ"ב (1792), טרם הסתיים הפולמוס סביב 'מצפה יקתאל', פרסם שאול ברלין פרוספקט עם דוגמאות מקדימות לשו"ת, הכולל שתי תשובות מתוכו, בשם "ערוגת בשמים". בהקדמתו לתדפיס זה מתאר ברלין את הספר, ולטענתו כתב היד שהה אצלו במשך 14 שנים, ובמשך שנתיים מתוכם הוא הגיה ותיקן אותו[8].

בהמשך מבקש ברלין את סיוע הציבור בתמיכה כלכלית בהוצאת הספר לאור. בסוף הפרוספקט, ברלין מבקש מקוראי החיבור שישלחו אליו חתימות-מראש לספר, כתמיכה בהוצאתו לאור[9], אך בפועל, חתימות מועטות נשלחו אליו, ורובן של בעלי בתים פשוטים, למעט ידידו, רבי אלכסנדר מרגליות[10].

גרסת ברלין על דרך הגעת הספר לידו

ב-אדר ה'תקנ"ג (1793), פרסם ברלין את השו"ת המלא, בשם "בשמים ראש". בהקדמתו לחיבור, הוא מתאר את ההשתלשלות הכרונולוגית לחיבור ולהדפסת השו"ת, ומספר שמצא את כתב היד של השו"ת במהלך טיול שערך בשנת ה'תקמ"ד (1784) בערי איטליה, כאשר בהגיעו לעיר פיאמונטה, פגש יהודי בשם "חיים בן כמוהר"ר יונה זאבי" מטורקיה, אצלו נמצא כתב יד הכולל תשובות מהראשונים, שנאספו על ידי רב בשם יצחק די מולינא, המיוחס לחכם ידוע שחי בתקופתו של הבית יוסף והמבי"ט[11] שגילה את כתב היד שהיה גנוז זמן רב בבית אחד הגבירים באלכסנדריה שבמצרים. לפי ברלין, אסף רבי יצחק את הכתבים עד שהספיקו לכרך בפני עצמו, קרא להם בשם 'בשמים ראש', והגיה אותם[12]. רבי יצחק, על פי תיאור המו"ל בהקדמה, נסע לוונציה על מנת להדפיס, אך לבסוף, מסיבות לא ידועות, לא הספיק להדפיס בעצמו[13].

לאחר שמצא ברלין את החיבור, הוא ערך אותו, ולהגהותיו קרא בשם "כסא דהרסנא"[14], בצירוף הסבר לפיו "הרסנא נוטריקון הר סיני, על דרך מאמרם ז"ל פ"ט דשבת, מאי הר סיני, הר שירדה בו שנאה כו'[15], ויאות לי לכנות ספרי בלשון נופל על עניין הדרש ההוא, כי עודני עסוק בו, הנני יושב תוך שער עמי. וממולי משנאי נפשי"[16]. כסא דהרסנא הוא שם תלמודי של מין מאכל העשוי מדגים, אבל קורא השם רומז לכוונתו ההרסנית, כפי שמוכיחה ההשוואה לשמו של החכם הבדוי Demolino - לשון "הריסה" בלעזים אירופיים שונים[דרוש מקור]. לטענת משה פלאי[17] שם הביאור, "כסא דהרסנא", בא להביע זלזול באופן תהליך הפלפול התורני של הרבנים האורתודוקסים. כן הוא מוצא בשם זה רמז לכך שהר סיני, סמל התורה והחוקים, כביכול הוא גורם לשנאה. הוא צירף לספר את הסכמותיהם של אביו רבי צבי הירש לוין ורבי יחזקאל לנדא[18].

הפסיקות בשו"ת

השו"ת כולל תשובות ופסקים במגוון נושאים הלכתיים. פסקים רבים בשו"ת, מקלים בצורה משמעותית וחריגה, מה שעורר את זעמם של רוב הרבנים האורתודוקסים, וגרם להם לפקפק באמינות החיבור: הוא ערער על תקפותו של הדין ייהרג ואל יעבור בזמן הזה, והתיר לעבור על שלש העבירות החמורות במקרה של פיקוח נפש[19]. כך גם טען שאיסור אכילת קטניות בפסח הוא מנהג קראים ("זרות הוא") הנובע מבלבול, תוך ביסוס דבריו על היתר הגמרא במפורש. בהמשך תוקף את המחמירים, בטענה שהם פוגעים בציבור העניים, שאין להם מזון למהדרין בפסח[20].

בנוסף פסק כי ניתן להתאבל על המאבד עצמו לדעת[21],, וכן שהמאבד עצמו לדעת מחמת קשיים נפשיים, אינו עובר על איסור, אלא אדם שכופר בטובה ("המבעט בטובה") ושונא את העולם, כמנהג מקצת הפילוסופים, העושים כן "להמרות פי עליון".[א]

כמו כן, בנוגע לגילוח בחול המועד[25] פסק שיש להחמיר בגילוח בחול המועד, ועם זאת אין להעניש את העוברים על האיסור, מכיוון ש"ראיה ברורה לא נמצאה לאסור". בהגהות "כסא דהרסנא" מגן ברלין על היתרו של הנודע ביהודה למי שהסתפר בערב החג, לחזור ולהסתפר גם בחול המועד, והביא ראיות לדבריו. אך לאחר פרסום החיבור, בעקבות ההתקפות נגד ההיתר, ברלין חזר בו מהיתרו[26], ופרסם "מודעה רבה"[27], בו כתב בין היתר, ש”לעין הקורא בספרי כסא דהרסנא ... ולא יקרא עוד שמי על הקולא הזאת...”

כך גם פטר "מצטער" מכל מצוות עשה על בסיס הפטור של מצטער פטור מן הסוכה, "דהתורה לחיים ניתנה, ואין זה דרכי נועם"[28]. בנוסף פטר נשים מתפילת מוסף[29], שכן תפילת מוסף כנגד הקרבנות, שהנשים אינם חלק מהקרבתם.[ב]

בנוסף לפסקים אלו, מופיעים בספר פסקים חריגים נוספים, ביניהם שינויים בסדרי בית הכנסת[31], איסור על בעל קרי להניח תפילין[32], היתר תפילה בכל לשון[33], היתר יין נסך וחלב נכרים[34], היתר נישואין עם קראים[35], היתר נישואין בשם הרמ"ה בתשעה באב במקרה שיש חשש שנכרים יטמאו את הכלה, היתר אכילה בחתונה כזו[36], פקפוק בחובת נטילת ידיים[37], וזלזול בנושאי תקופת ימות המשיח[38][39] ועוד.

לדברי משה פלאי, מוטמעים בשו"ת רעיונות החורגים מהמקובל ביהדות האורתודוקסית באותם ימים, ומתאימים עם משנת המשכילים. כך הוא מצביע על תשובה בשו"ת[40] האומרת כי התורה שבכתב עשויה להשתנות עם הזמן; לדברי פלאי, ברלין מתכוון לזמנו[41].

באותה תשובה שככל הנראה עוסקת בעיקרי האמונה של הרמב"ם, הוא כותב "כי לא יוכל ללמוד דעת בענינים האלה, כי אם מי שימלא כריסו מספרי היוונים והעמיק העיון בחבוריהם... כי לא יעמוד האדם על עיקר הדת מן השכל אשר יקנה מפשוטי הכתובים ומדברי רבותינו ז"ל, כי אם השכל אשר לוּמַד והורגל בספרי החוקרים מן האומות, הוא אשר יודע לבחון בדברים האלה". זאת בסתירה חריפה לתפיסה המקובלת בקרב חכמי אשכנז, ולדברי הרא"ש עצמו, בשו"ת הרא"ש: "ואף על פי שלא ידעתי מחכמה החיצונית שלכם בריך רחמנא דשיזבן מינה כי בא האות והמופת[42] להדיח האדם מיראת השם ותורתו"[43]

הפולמוס בעקבות החיבור

אמינות ותוכן החיבור

לאחר הופעת החיבור, החלו מספר רבנים לטעון כי החיבור אינו חיבורו של הרא"ש, אלא זיוף של שאול ברלין. רבי זאב וולף מלנדסברג פרסם קונטרס בשם "זאב יטרוף" בו תוקף את ברלין ופורך את דבריו ב"בשמים ראש", ומצביע על תשובות חריגות המקלות מעבר לנורמה בציבור היהודי-האורתודוקסי. בהקדמה לקונטרס הוא כותב שבאמצעות בחיבור השו"ת, מנהל ברלין מלחמה בציבור האורתודוקסים, וזועק על "גודל תרועת מלחמת ה' במחנה העבריים". בהמשך, מנסה רבי זאב לעורר את מצפונו של ברלין, שיחוס על כבוד אביו, בטענה שאם היה חס על כבוד אביו היה נמנע מלפרסם את החיבור[44]. למעשה, קונטרס זה היה אות הפתיחה לפולמוס החדש על ברלין ועל חיבור 'בשמים רא"ש'.

אחד הרבנים המרכזיים שנטלו חלק בפולמוס זה היה רבי מרדכי בנט ("מהר"ם בנט"), אב"ד ניקלשבורג. הרב בנט שלח מכתב לאביו של ברלין - רבי צבי הירש לוין, בו מנה 11 תשובות מתוך השו"ת הסותרות את דעת הרא"ש בספריו האחרים, ומהן הוא שולל את אמינות החיבור. גם רבי יעקב קצנלבויגן, אב"ד איטינגן, פרסם גילוי דעת בו כתב כי "זה ימי שנה קם חובר חבר[45] אחד מחוברי חיבור לטומאה[46]... נתן מכשלה לבני ישראל... והוא הוסיף טומאה משלו והם הגהו' כסא דהרסנא. והנה כל הנותן בעיניו בכוס זה[47]., כל עבירות כולם דומין עליו כמישור, כי הוא קוצץ בנטיעות ומעקר שרשי דתינו"[48].

רבי צבי הירש, אביו של ברלין, שלח מכתב תגובה לרבי מרדכי בנט בו הגן על בנו. הוא טען לטובתו כי אף אם ישנם טעויות בספר, הרי מפרשים רבים טועים לעיתים. הוא תקף את המבקרים כי התנגדותם לבנו נובעת משנאה ומסכסוך אישי: "אם ימצאון בו דברים שאין לגלותן בפני עם הארץ, הנה אלפים כהנה בש"ס ופוסקים ולא חשו להם חכמים משום טומאה... ואולי האנשים הללו הרשעים... התרים לגלות מסתרים כדי להבזות בעליהן, טינה בליבם, והם מפרסמין הדברים כדי לעשות חסד עם מי שרוצה להפר חק, מאכילין אותו הקל הקל ומראין לו אילן גדול להתלות בו. ולאיש הירא ורך לבב יאמר הנה זה מתיר דבר שברור אסורו"[49].

להתייחסות מסוייגת זכה הספר מהחיד"א שסבר שאין לסמוך על הנאמר בספר, אלא לברר קודם היטב על תוכן השו"ת: "ואשמע אחרי קול רעש גדול כי יש בספר זה קצת דברים זרים ואמרו שהמעתיק הראשון מכת"י הרב יצחק די מולינא ז"ל יש לחוש שהוסיף וגרע, ולכן הקורא בספר זה לא יסמוך עליו, דאפשר דתלו בוקי סריקי בגדולים, עד אשר יחקור ויברר הדברים ודברי אמת ניכרים ודי בזה"[50].

בעקבות התנגדות הרבנים, נאלץ שאול לעזוב את מקום מושבו, ברלין. קודם לעזיבתו, חזר בו[51] מהיתור לגילוח בחול המועד. זאת מפאת כבוד אביו שהתנגד להיתר זה בפולמוס מפורסם מול רבי יחזקאל לנדא[52]. משם הגיע ללונדון בשנת ה'תקנ"ה, ונפטר שם לאחר זמן קצר, בכ"ג בחשוון[53].

הפולמוס לאחר פטירת שאול ברלין

אמנם גם לאחר פטירתו המשיך הפולמוס כשרוב היהדות הרבנית טענה לזיוף מוחלט, ומיעוטה קיבל את מהימנות הספר, וחלקם אף ציטטו מהשו"ת תשובות ומתייחסים אליהם כתשובות מקוריות.

החתם סופר טען לזיוף הספר[דרוש מקור] וכינה את הספר בשם "כזבי הראש", לרמוז על כזביו של ברלין שניסה להציג את חיבורו כשו"ת של הרא"ש. כך גם סברו רבי פנחס אליהו הורביץ[54] ורבי אפרים זלמן מרגליות[55][56].

כשרבי שלמה איגר דן על התשובה בבשמים ראש על "ייהרג ואל יעבור", מחה רבי צבי הירש שפירא על עצם הדיון בתשובה מזוייפת זו[57]. מאוחר יותר תקף רבי חיים אלעזר שפירא את החיבור, וציין את קשריו של מחברו עם משה מנדלסון. הוא זעק כי ברלין יצא "כגונב דעת קונו ודעת הבריות... מכה רעהו בסתר וזייף שם דברים בשם הרא"ש ושאר רבותינו הגדולים ז"ל". אף רבי אברהם בורנשטיין, החרים לחלוטין את הספר, ואף ציווה לשרפו: "לדעתי אין האיש הזה [ר' שאול, ב'כסא דהרסנא'] ראוי לומר דבר הלכה משמו, ובמדינתנו כל מי שיש בו ריח יר"ש לא ישהה ס' בשמים ראש ולענה בתוך ביתו...לדעתי ראוי להישרף ביוה"כ שחל להיות בשבת"[58].

רבנים אחדים אף הוסיפו להוכיח כי הספר מזוייף, ביניהם רבי יצחק אלחנן ספקטור[59] ורבי מאיר דן פלוצקי[60][ג]. הראי"ה קוק, צידד במבקרים את "בשמים רא"ש", אך לא נמנע מלצטט ממנו[62].

מנגד, עשרות פוסקי הלכה ציטטו ממנו דברים כראיות במשא ומתן הלכתי[63]. והיו מהם שהכשירו אותו מפורשות[64]. אף על פי שהפוסקים מודעים היטב לבעייתיות של הספר, הנטייה המקובלת היא להתייחס לדברים "מצד האמור, ולא מצד מי שאמרם" (כניסוחו של הרב ש"י זוין), כלומר להתייחס לתוכנם בלבד בלי להעניק להם תוקף של דברי הרא"ש; וזאת מתוך הערכה של החריפות והבקיאות המתגלות בחומר ההלכתי שבספר.

לדעת הסטייפלר[65] לא ראוי בזמן הזה לפרסם את גנותו של מחבר הספר בשמים ראש. הוא נימק זאת: א. מחמת שכבר נידון בשמים על חטאו ופרסום גנותו מזיק לו בעולם העליון. ב. שמבזה את אביו ואת הרבנים שצדדו בעדו. ג. שגורם לקירור אצל אנשים שיאמרו שגם גדולי עולם היו משכילים.

העמדה המחקרית כלפי החיבור

אצל ההיסטוריונים וחוקרי הספרות התקבלה הדעה שהספר אינו אותנטי, אך הם נחלקו אם כולו מעשה זיוף או שבעיקרו הספר מבוסס על חומר קדום, ושאול ברלין הכניס בו רק שינויים מעטים. גם מניעיו של שאול ברלין לא ידועים - האם ביקש להוציא מתחת ידיו סאטירה אנטי-רבנית ולהכניס במזיד השקפות משכיליות אל השיח ההלכתי, או שבאמת ובתמים ביקש לשכנע את הרבנים בכישוריו ההלכתיים ובאמיתות חזרתו למוטב. התפיסה המקובלת היא, שסערת הנפש שבה היה שרוי, והמתח הקשה בין העולם הרבני, אליו השתייך רשמית ורגשית, ובמעמדו כרב קהילה אורתודוקסית וכבן לאביו רם המעלה, ובין ההשקפות המרדניות שבהן החזיק בסתר, הביאו אותו לדרכי הביטוי הבעייתיות שבהן נקט. סמט במאמרו האמור, מציין כי להשתתפות הרבנים בצדדי הפולמוס, ישנו היבט על מעמדם: ”טיב יחסם [של סופרים וחוקרים] לר"ש ברלין עשוי ללמדנו על זיקתם לזרמים דתיים ורוחניים. הדברים אמורים במיוחד לגבי מצטטיו המרובים של בשמים ראש בספרות ההלכה”.

רבי ראובן מרגליות פרסם במאמרו "ר' שאול לוין, מזייף הספר בשמים ראש"[66] השערה לפיה ייתכן והשו"ת כולל גם מדברי הראשונים, אך בשולי מאמרו מעיר יצחק ורפל (רפאל) כי למרות שייתכן שהשו"ת התבסס על כתב יד קדמון מקורי, רוב החיבור הוא זיוף לגמרי[67].

לדעת משה פלאי שאול ברלין השפיע עמוקות על ספרות הרפורמה של תנועת ההשכלה, בכך שנתן לרעיונות התנועה במה עברית-עיונית. וכן שבכתביו ובעיקר בשו"ת זה היה שותף במלחמת תנועת ההשכלה ביהדות האורתודקסית[68].

מהדורות

ישנן 3 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה
  • ערוגת בושם: פרוספקט מקדים ל'בשמים ראש', המציג שתי התשובות והערות שנדפסו בשו"ת המלא., כולל 8 עמודים. הודפס על ידי שאול ברלין, בברלין ה'תקנ"ב, בלשון הקודש.
  • בשמים ראש - מהדורת ירושלים ה'תשמ"ד, עם ביאור "כסא דהרסנא" ו"יפה לבשמים", והגהות רבי מאיר שמחה הכהן עם מפתחות הש"ס והרמב"ם ומפתח הענינים והכללים.
  • מהדורת ברוקלין ניו יורק ה'תשס"ד, דפוס אחים גאלדענבערג, נ"ח דפים[69].

לקריאה נוספת

  • משה סמט, החדש אסור מן התורה: פרקים בתולדות האורתודוקסיה, ירושלים תשס"ה, עמ' 6–45.
  • צבי יצחק אברמוביץ, "בשמים ראש" באספקלריה חסידית, תגים, ג- (תשל"ב), עמ' 56–58.
  • יצחק רפאל, ראשונים ואחרונים, תל אביב תשי"ז, עמ' 123–130.
  • הרב אליהו גוט והרב אפרים זלמן גלינסקי, "שלא שינו?!", בתוך: קולמוס, גיליון מס' 184, פסח ה'תשפ"ב
  • Pelli, Moshe, Some notes on the nature of Saul Berlin's writings. Journal of Hebraic studies, vol. 1, no. 2 (1970), pp. 47-61.

קישורים חיצוניים

ביאורים והרחבות

  1. ^ החתם סופר (יו"ד ב, שכו) הביא כנגד פסק זה, ראיה מדברי הגמרא במסכת עבודה זרה[22], מתשובת רבי חנינא בן תרדיון לתלמידיו "מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו", למרות ייסוריו הרבים באותה עת. לפי מעשה זה, לומד החתם סופר שאף אדם בשעת ייסוריו אסור לו לאבד עצמו לדעת (ומסיים "ובזה נזדייף ספר בשמים ראש"). וכן פסקו להלכה גם הבן איש חי[23] ורבי עובדיה יוסף[24] ועוד פוסקים.
  2. ^ להלכה, פסק רבי עקיבא איגר[30], כהפסק ב"בשמים ראש": "לכאורה נראה דנשים פטורות מתפילת מוסף, כיוון דנשים לא היו שוקלות (=לא היו נותנות מחצית השקל) אין להם חלק בקרבנות ציבור, וכן משמע בתשובת בשמים ראש סי' פט, עיין שם."
  3. ^ הוא הוכיח ש"רבי יצחק די מולינא" אליו מיוחס ליקוט כתבי היד של הרא"ש, נזכר בהקדמת ברלין לשו"ת כ-"רבי יצחק די מולינא בן כמה"ר השלם שלמה די מולינא", ואילו בשו"ת הבית יוסף נזכר בשמו המלא אך ללא שם אביו, ובתשובות הרלב"ח[61] נזכר רבי יצחק די מולינא עם אביו "ר' אברהם", ולא שלמה.

הערות שוליים

  1. ^ בכתיב יידי בערלין.
  2. ^ כתב יושר, באתר היברובוקס.
  3. ^ ברלין לא פרסם את החיבור, והוא נותר בכתב יד עד לאחר מותו.
  4. ^ מידע על מצפה יקתאל, באתר הספרייה הלאומית; שאול בן צבי בירש לוין, מצפה יקתאל, מהדורת ברלין, באתר אוצר החכמה.
  5. ^ רבי רפאל זיסקינד הכהן מהמבורג, מידע על תורת יקותיאל, באתר הספרייה הלאומית.
  6. ^ נוסח כתב החרם נדפס אצל אליעזר ליזר לנדאסאוט, תולדות אנשי השם, ברלין, עמ' 90.
  7. ^ אליעזר ליזר לנדאסאוט, תולדות אנשי השם, עמ' 90, הערה 26.
  8. ^ שאול ברלין, ערוגת בושם, ברלין ה'תקנ"ב (1792), הקדמה, באתר הספרייה הלאומית.
  9. ^ שאול ברלין, ערוגת הבושם, עמ' ח', באתר הספרייה הלאומית.
  10. ^ משה סמט, "בשמים ראש", של ר' שאול ברלין, בתוך: קרית ספר, מ"ח (ה'תשל"ג), עמ' 432. בהערה 18 מציין סמט כי ב"שו"ת הרא"ם", נדפסו שתי אגרות מרבי אלכסנדר לברלין, העוסקות בפלפול תורני על "בשמים ראש", ומכתב בעניין ביטול החרם על 'מצפה יקתאל'.
  11. ^ חכם זה אף נזכר פעמים אחדות בתשובותיו של הבית יוסף. ראו שו"ת בית יוסף, חלק א, הלכות כתובות, סי' י"ד, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  12. ^ שאול בן צבי הירש לוין, בשמים ראש, ברלין ה'תקנ"ג (1973), הקדמה, באתר היברובוקס.
  13. ^ לפי ההקדמה ל"בשמים ראש", שם מבקש כי כל המוצא כתבים אלו, ידפיסם. שאול בן צבי הירש לוין, בשמים ראש, ברלין ה'תקנ"ג (1973), הקדמה, באתר היברובוקס.
  14. ^ "בשמים ראש", הקדמה.
  15. ^ מקור מושג זה הוא מהתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ט' עמוד א'.
  16. ^ "בשמים ראש", הקדמה (בגרסה הבלתי ממוספרת).
  17. ^ משה פלאי, הריפורמה הדתית של הרב "החרדי" שאול ברלין (פרק בתולדות מאבקה של ההשכלה העברית בגרמניה לחידוש פני היהדות), עמ' ד'.
  18. ^ "בשמים ראש", הסכמות; אגרת אל רבי יחזקאל לנדא, מכתב ההסכמה של רבי יחזקאל לנדא ובקשת אישור פרסום משאול ברלין, באתר הספרייה הלאומית.
  19. ^ "בשמים ראש", סי' ש"א.
  20. ^ בשמים ראש, ברלין תקנ"ג, סימן שמ"ח, דף ק"ה, ע"א, טור א'.
  21. ^ בשמים ראש, ירושלים, אייר תשמ"ד, סימן שמ"ה, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  22. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח עמוד א'.
  23. ^ רב פעלים, ג, כט.
  24. ^ יביע אומר, חלק יורה דעה, ב, כד.
  25. ^ בשמים ראש, סימן מ', ברלין ה'תקנ"ג, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  26. ^ אליעזר ליזר לאנדסהוט, תולדות אנשי השם, עמ' 101, ברלין ה'תרמ"ד, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  27. ^ ברלין, מודעא רבא, באתר הספרייה הלאומית.
  28. ^ בשמים ראש, ברלין תקנ"ג, סימן צ"ד, דף לה ע"ב, באתר היברובוקס
  29. ^ בשמים ראש, ברלין תקנ"ג, סימן פ"ט, דף ל"ג, ע"א, טור ב'.
  30. ^ תשובות רבי עקיבא איגר, מהדורה קמא, סימן ט'.
  31. ^ בשמים ראש, ברלין תקנ"ג, סימן י"ט, דף ט', ע"ב, טור א'.
  32. ^ בשמים ראש, סימן כ', דף י', ע"ב, טור א'.
  33. ^ בשמים ראש, סימן כ"ד, דף י"א, ע"א, טור א'.
  34. ^ בשמים ראש, סימן ל"ו, דף ט"ז, ע"ב, טור א'.
  35. ^ בשמים ראש, סימן ר"כ, דף עב ע"ב, באתר היברובוקס
  36. ^ בשמים ראש, סימן קע"ד, דף ס"א, ע"א, טור א'.
  37. ^ בשמים ראש, סימן שכ"ה, דף צ"ג, ע"ב, טור ב'.
  38. ^ בשמים ראש, סימן שכ"ז, דף צ"ד, ע"ב, טור ב'.
  39. ^ בשמים ראש, סימן שס"ז, דף ק"ו, ע"א, טור ב'.
  40. ^ בשמים ראש, דף ע"ז, ע"א, סימן רנ"א.
  41. ^ משה פלאי, הריפורמה הדתית של הרב "החרדי" שאול ברלין (פרק בתולדות מאבקה של ההשכלה העברית בגרמניה לחידוש פני היהדות), עמ' י"ז, מתוך: Hebrew Union College Annual, כרך מס' 42, 1971.
  42. ^ 'מופת' הוא היקש לוגי בלשון הפליוספים היהודים באותה תקופה. הרא"ש רומז עליו בפרפראזה לפסוק "וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ, לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (דברים, י"ג, ג'), העוסק בנביא שקר המסית לעבודה זרה.
  43. ^ שו"ת הרא"ש, כלל נה סימן ט, בתחילת המענה (ד"ה "לשון הרב הרא"ש ז"ל").
  44. ^ רבי זאב וולף מלנדסרג, זאב יטרוף, פרנקפורט, ה'תקנ"ג, הקדמה, באתר הספרייה הלאומית.
  45. ^ פרפראזה לדברים, י"ח, י'-י"א.
  46. ^ פרפראזה למושג הלכתי "חיבור לטומאה".
  47. ^ כלומר "כסא דהרסנא"; בפרפראזה על דברי הגמרא "אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר" מסכת נדרים, דף כ' עמוד ב'.
  48. ^ ברלינר, "והמה בכתובים", עמ' 14.
  49. ^ אגרת זו הודפסה אצל: אליעזר ליזר לאנדסהוט, תולדות אנשי השם, עמ' 102, ברלין ה'תרמ"ד, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  50. ^ רבי חיים יוסף דוד אזולאי, מערכות ספרים, "שם הגדולים ועד לחכמים", ב', וילנא, ה'תרט"ז, דף י"א, ע"א.
  51. ^ מודעא רבא, גילוי הדעת בו חוזר בו שאול ברלין מהיתר גילוח בחול המועד, באתר הספרייה הלאומית.
  52. ^ ההיתר נדפס ב"בשמים ראש", סימן מ'; בגילוי דעת בו חזר בו מהיתרו, כתב במפורש שזאת בעקבות דעת אביו. משה פלאי הריפורמה הדתית של הרב "החרדי" שאול ברלין, עמ' כ"ב.
  53. ^ צוואתו נדפסה בorinel, שנה ה', עמ' 711.
  54. ^ ספר הברית, א', כתב יושר מאמר כ', דרך אמונה מאמר כ' פרק כ"ה.
  55. ^ רבי אפרים זלמן מרגליות, בית אפרים, חושן משפט, סי' ט"ז, עמ' ל"א, מהדורת למברג, 1780, באתר היברובוקס.
  56. ^ אמנם בתשובתו בענין מאבד עצמו לדעת בחלק יורה דעה סימן ע"ו מסתייע לסברתו מהספר
  57. ^ רבי צבי הירש שפירא, דרכי תשובה חלק יורה דעה, סי' קנ"ג, ס"ג ל"א, באתר היברובוקס.
  58. ^ פיסקה זו הושמטה מהספר "אבני נזר", וראתה אור בקונטרס דברי חכמים שבסוף ספר פסקי תשובה, פיעטרקוב תרצ"ו, חלק ב סימן ה. על ההשמטה ראו: הרב צ"י. אברמוביץ, "בשמים ראש" באספקלריה חסידית, עמ' 56.
  59. ^ רבי יצחק אלחנן ספקטור, "נחל יצחק", חלק ב', סי' ע"ה.
  60. ^ בכתב עת "שערי תורה"
  61. ^ "תשובות הרלב"ח", סי' צ"ה.
  62. ^ להרחבה בעניין ראו: נריה גוטל, יחסו של הראי"ה קוק לספר "בשמים ראש", אוניברסיטה בר אילן.
  63. ^ מהמפורסמים שבהם הוא רבי עקיבא איגר, שמזכירו בהגהותיו רבות לשולחן ערוך ובתשובותיו.
  64. ^ כמו רבי חיים יוסף דוד אזולאי, בספרו טוב עין, אות ט ואות יח; שם הגדולים, מערכת הבי"ת, אות קכז.
  65. ^ קריינא דאיגרתא חלק א' איגרת פא
  66. ^ רבי ראובן מרגליות, "ר' שאול לוין, מזייף הספר בשמים ראש", עמ' תי"ד.
  67. ^ הרב מרגליות, שם, עמ' תי"ז.
  68. ^ פלאי שם, עמ' כ"ג.
  69. ^ בשמים ראש, מהדורת ברוקלין נ.י, דפוס אחים גאלדענבערג, באתר הספרייה הלאומית.
  70. ^ פורסם גם בתוך קובץ מאמריו החדש אסור מן התורה (ה'תשס"ה) עמ' 45-66.
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=בשמים_ראש&oldid=2544550"