ג'ון בל
 | |||||||
| לידה |
18 בפברואר 1796 מיל קריק, טנסי, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
10 בספטמבר 1869 (בגיל 73) מחוז סטיוארט, טנסי, ארצות הברית | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות מאונט אוליב, נאשוויל, טנסי, ארצות הברית | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
ג'ון בל (באנגלית: John Bell; 18 בפברואר 1796 – 10 בספטמבר 1869) היה פוליטיקאי, עורך דין ובעל מטעים אמריקאי. כאחד מהפוליטיקאים הבולטים ביותר מטנסי של תקופת דרום ארצות הברית שלפני מלחמת האזרחים, הוא כיהן בבית הנבחרים של ארצות הברית בין השנים 1827 – 1841 ובסנאט בין השנים 1847 – 1859. הוא היה יושב ראש בית הנבחרים בקונגרס ה-23 ובשנת 1841 שימש כמזכיר המלחמה בתקופת כהונתו הקצרה של נשיא ארצות הברית ויליאם הנרי הריסון. ב-1860 הוא התמודד לנשיאות מטעם מפלגת האיחוד החוקתי, מפלגה שלישית שנקטה בעמדה נייטרלית בסוגיית העבדות בארצות הברית.
בתחילת דרכו היה בל בעל ברית של אנדרו ג'קסון, אך באמצע שנות ה-30 של המאה ה-19 הוא הפנה לו עורף והחל להיות מזוהה עם המפלגה הוויגית, מהלך שהקנה לו את הכינוי "הבוגד הגדול" (The Great Apostate). הוא נאבק בעקביות עם בעלי בריתו של ג'קסון, בעיקר עם ג'יימס פולק, על סוגיות כמו הבנק השני של ארצות הברית ומערכת "מתן הג'ובים". לאחר מותו של יו לווסון וייט ב-1840 הוא נודע כמנהיג של הוויגים בטנסי.
על אף היותו בעל עבדים, היה בל אחד הפוליטיקאים הדרומיים הבודדים שהתנגדו להרחבת העבדות בשנות ה-50 של המאה ה-19 ונלחם כנגד פרישת מדינות הדרום מהאיחוד בשנים שלפני מלחמת האזרחים. במהלך הקמפיין שלו לנשיאות בשנת 1860, הוא עמד על כך שפרישה לא נחוצה, שכן לדבריו העבדות הייתה מעוגנת בחוקת ארצות הברית, טיעון שנפל על אוזן קשבת בקרב המצביעים במדינות הגבול וסייע לו לזכות בקולות בטנסי, קנטקי ווירג'יניה. לאחר קרב פורט סאמטר באפריל 1861 פרש בל מהאיחוד ותמך בקונפדרציה.
ראשית חייו
ג'ון בל נולד במיל קריק, כפר קטן ליד נאשוויל, טנסי. הוא היה אחד מתשעת ילדיהם של סמואל בל, חוואי ונפח ושל אשתו, מרגרט לבית אדמיסטון. סבו מצד אביו, רוברט בל, לחם במלחמת העצמאות של ארצות הברית תחת פיקודו של נתנאל גרין וסבו מצד אמו, ג'ון אדמיסטון, לחם גם הוא במלחמת העצמאות בקרב קינגס מאונטיין. הוא סיים את לימודיו בקמברלנד קולג' (לימים אוניברסיטת נאשוויל) ב-1814 ולמד משפטים. ב-1816 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין והקים משרד משגשג בפרנקלין שבטנסי.
עם כניסתו לפוליטיקה הוא התמודד ב-1817 בהצלחה על מושב בסנאט של טנסי. כסנאטור הוא תמך ברפורמה במערכת המשפט והחוקה של המדינה והצביע בעד העברת בירת המדינה למרפריסבורו (רעייתו, סאלי דיקינסון, הייתה נכדתו של הארדי מרפרי, שעל שמו נקראה העיר). לאחר שכיהן כהונה אחת בסנאט, ויתר בל על התמודדות לכהונה נוספת ותחת זאת עבר לנאשוויל, שם הוא הקים משרד עורכי דין בשותפות עם הנרי קראב.
חבר בבית הנבחרים של ארצות הברית
ב-1827 התמודד בל על מושב בבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המחוז השביעי של טנסי שהתפנה כאשר הנציג המכהן, סם יוסטון, נבחר כמושל המדינה. בל ויריבו במרוץ פליקס גראנדי, ניהלו מסע בחירות צורם שבו שניהם טענו שהם תומכים ביוזמותיו של אנדרו ג'קסון. אף על פי שבסופו של דבר הביע ג'קסון את תמיכתו בגראנדי, זכה בל בתמיכה רחבה יותר של הבוחרים הצעירים וזכה בבחירות בהפרש של כאלף קולות.
כמו חברי קונגרס רבים מהדרום, התנגד בל ל"מכסי התועבה" (אנ') של 1828. הוא גם התנגד למימון הפדרלי לשיפורים ב"דרך קמברלנד" (אנ'), בטענה שהממשלה הפדרלית חסרה את הסמכות החוקתית לממן מיזם שכזה. אחת היוזמות הגדולות של בל הייתה חוק הקרקעות של טנסי, שבו הוא ועמיתיו חברי הקונגרס הקונגרס מטעם טנסי, ג'יימס פולק ודייווי קרוקט, הציעו שהממשלה הפדרלית תעביר חלק מקרקעותיה בטנסי לרשות המדינה כדי שתוכל להקים בתי ספר ציבוריים. חברי הקונגרס מהמדינות המזרחיות התנגדו לכך, בציינם שהניהול הכושל של טנסי של משאבי הקרקע שלה היא לא אשמת הממשלה הפדרלית וכי יש לגנוז את החוק.
במהלך תקופת כהונתו השנייה של בל (1831-1829), הוא כיהן כיושב ראש הוועדה לענייני האינדיאנים של בית הנבחרים. בתפקידו זה הוא ניסח את "חוק העברת האינדיאנים" (אנ'), שהוגש על ידי הוועדה בפברואר 1830 ומאוחר יותר אותה שנה הוא נחתם על ידי הנשיא ג'קסון. חוק זה הוביל להעברתם של שבטי הצ'רוקי ושל שבטים נוספים אל אוקלהומה דרך מסלול הדמעות במהלך המחצית השנייה של העשור. אחד המתנגדים הקולניים ביותר לחוק היה חבר הקונגרס ממסצ'וסטס, אדוארד אברט, לימים שותפו הפוליטי של בל.
לאחר המהפך בקבינט של ג'קסון בעקבות פרשיית התחתונית ב-1831, המליץ הסנאטור יו לווסון וייט על בל לתפקיד מזכיר המלחמה, אך המינוי ניתן ללואיס קאס. עם זאת, המשיך בל להיות בעל בריתו של ג'קסון במהלך כהונתו השלישית בקונגרס, התנגד ל"זכות הביטול" ותמך בחוק שהרחיב את סמכויות הנשיא כתגובה ל"משבר הביטול"(אנ').
הקרע בין בל לבין ג'קסון החל להתגלע במהלך תקופת כהונתו הרביעית של בל בקונגרס (1835-1833). ג'קסון התנגד לרעיון של בנק מרכזי ומשך ב-1833 את פיקדונות הממשלה מהבנק השני של ארצות הברית (אנ'). בתחילה לא הגיב בל בסוגיה זו, בעוד שפולק הגן על פעולות הממשל. ביוני 1834, בעקבות התפטרות יושב ראש בית הנבחרים, אנדרו סטיבנסון, שאף פולק לתפוס את מקומו. יריביו של ג'קסון העניקו את תמיכתם לבל והוא נבחר ברוב של 114 תומכים מול 78 מתנגדים. בעקבות בחירתו, הצהיר בל שהוא לא בהכרח התנגד למתן זיכיון מחודש לבנק, צעד שג'קסון התנגד לו בתקיפות, ובעלי בריתו של פולק התקיפו את בל בעיתונות כידיד של הבנק.
הקרע הסופי ביחסי בל-ג'קסון הגיע ב-1835 כאשר בל תמך במועמדות לנשיאות של יו לווסון וייט, שהיה אחד משלושת חברי המפלגה הוויגית החדשה שהתמודדו נגד היורש שג'קסון בחר, מרטין ואן ביורן. ג'קסון כינה את בל, וייט ואת יריבו משכבר הימים דייווי קרוקט כ"בוגדים צבועים". כאשר התכנס בית הנבחרים באותה שנה, יזם פולק מערכה לזכייה בכס היושב ראש והביס את בל ברוב של 132 תומכים ו-84 מתנגדים. ידידיו של ג'קסון היו כה שבעי רצון מתבוסתו של בל, עד שהם קיימו חגיגה בגני ווקסהול בנאשוויל עם בקבוקי שמפניה וירי בתותחים.
בל בילה את רוב שנותיו הנותרות בבית הנבחרים ביוזמות חקיקה שברובן לא צלחו ושמטרתן הייתה לחסל את מערכת "מתן הג'ובים". ב-1837 הוא הובס שוב על ידי פולק בבחירות ליושב ראש הבית, והפעם ב-116 קולות לפולק ו-103 קולות שהצביעו עבורו. במאי בשנה הבאה התנהל דיון בבית הנבחרים על הצעת חוק שהתייחסה למעשי האיבה של האינדיאנים, כשבל דחף לניהול משא ובעל בריתו של ג'קסון, הופקינס ל. טרני, דחף לאישור הקמתו של כוח צבאי. כאשר הטיח בל בטרני שהוא "כלי שרת" של ג'קסון, תקף אותו טרני ובין השניים התפתחה תגרת אגרופים.
ב-1839 ניסה ג'קסון לשכנע את המושל לשעבר של טנסי, ויליאם קרול, להתמודד בבחירות מול בל, אך קרול סירב, בטענה שאף אחד לא מסוגל להביס את בל במחוז הבית שלו. לבסוף שכנעו חסידיו של ג'קסון את רוברט ברטון להתמודד, אך הוא הובס בקלות על ידי בל בבחירות הכלליות. במרץ אותה שנה תכננו בעלי בריתו של בל בבית הנבחרים מתקפה אחרונה נגד פולק (שפרש כדי להתמודד עם משרת המושל) על ידי הסרת הביטוי "ללא משוא פנים" (impartial) מדברי התודה המקובלים לפרישתו.
מזכיר המלחמה
בה בעת שבל ניצח בבחירות של 1839, נאבקו הוויגים בטנסי ברמה המדינתית, כשהמושל המכהן, ניוטון קאנון הפסיד לפולק והדמוקרטים השיגו רוב בבית הנבחרים של המדינה. כשהוא נחוש בדעתו לחדש את כוחם של הוויגים בטנסי, בילה בל כמה שבועות בשנת 1840 כשהוא מקושש קולות ברחבי טנסי עבור הפוליטיקאים הוויגים. אף על פי שבתחילה הוא תמך במנהיג המפלגה, הנרי קליי במועמדותו לנשיאות, הוא העביר את תמיכתו למי שבסופו של דבר היה מועמד המפלגה לנשיאות, ויליאם הנרי הריסון, וסייע לו לזכות בקולות הבוחרים בטנסי במהלך מערכת הבחירות בה הוא ניצח. מאמציו של בל סייעו גם למועמד הוויגים לתפקיד המושל, ג'יימס ג'ונס להביס את פולק.
כאשר הרכיב הנשיא החדש האריסון את הקבינט שלו ב-1841, הוא הציע את משרת מזכיר המלחמה לבל, זאת על סמך הצעתו של דניאל ובסטר. לאחר שבל נעתר להצעה, תקפו אותו הדמוקרטים על צביעותו והם ציינו שהוא לחם במערכת "הענקת הג'ובים" במשך כל שנות ה-30 של המאה ה-19. לאחר מותו של הריסון, הסכים יורשו, ג'ון טיילר, להשאיר על כנם את כל המינויים לקבינט של קודמו, אם כי רבים מחברי הקבינט פקפקו באפשרות שטיילר, כדמוקרט לשעבר, יתמוך ביוזמותיהם של הוויגים. במאי 1841 הוציא בל את הדוח שלו על מערכת הביטחון של האומה וגרס שהיא מיושנת. הוא גם המליץ להחליף את המפקחים האזרחיים על בתי הנשק בבעלי מקצוע צבאיים, מתוך חשש שהמפקחים האזרחיים יחסרו את הידע הדרוש לאחסון תחמושת.
כפי שחששו חברי הקבינט, הוכחה עוינותו של טיילר ליוזמות הוויגיות, והוא הטיל וטו על שורה של יוזמות חקיקה שהוצגו על ידי קליי ובעלי בריתו בקונגרס וסירב להשהות את הצבעות הקבינט על החלטותיו. לבסוף, ב-11 בספטמבר 1841, יומיים לאחר שטיילר הטיל וטו על הצעת חוק תאגידי הכספים, הלכו בל ועוד כמה חברי הקבינט בעקבות קליי, והתפטרו במחאה.
בל שב לטנסי כדי להתמקד בעסקיו הפרטיים. הוא המשיך לסייע למועמדים של המפלגה הוויגית במערכות הבחירות שלהם, סייע לג'ונס להביס שוב את פולק בבחירות למושל המדינה ב-1843 וסייע לגייס את קולות מצביעי המדינה עבור קליי בהתמודדותו מול פולק במערכת הבחירות לנשיאות של 1844, אף על פי שבסופו של דבר פולק ניצח.
חבר הסנאט
ב-1847 שב בל לפוליטיקה ונבחר לבית הנבחרים של טנסי. הוצע לו להיבחר כיושב ראש הבית אך הוא סירב. זמן קצר לאחר מכן לקח על עצמו בית הנבחרים, שכעת נשלט על ידי הוויגים, לאייש את אחד משני המושבים של המדינה בסנאט של ארצות הברית. המושב אויש על ידי הוויגי ספנסר ג'רנגין, שזעם על המפלגה שהצביעה בעד חקיקת מיסוי שלה הוא התנגד ולא היה לו סיכוי להיבחר מחדש. בל, בתמיכתם של העיתונים Jonesborough Whig בבעלותו של ויליאם בראונלאו וה-Daily Eagle מממפיס, היה בין אלו שהציגו את מועמדותם למושב זה. לאחר כמה שבועות ו-48 סבבי הצבעה זכה בל בסופו של דבר לרוב הדרוש ב-22 בנובמבר 1847.
זמן קצר לאחר הגעתו לסנאט, החל בל לדבר נמרצות נגד מלחמת ארצות הברית–מקסיקו, בטענה שהיא פעולה רודנית של יריבו הוותיק, ג'יימס פולק, שכעת כיהן כנשיא ארצות הברית. הוא רמז שגם אם המלחמה נחשבת למלחמת מגן, אין לארצות הברית שום זכות להשתלט על חלקים משטחיה של מקסיקו. הוא היה מוטרד בין השאר מכך שתוספת שטחים תוביל את סוגיה השנויה במחלוקת של העבדות בחזרה לחזית הוויכוח של הפוליטיקה האמריקאית, במיוחד לאור הצעת "תנאי וילמוט" (אנ') שהייתה אמורה לאסור את העבדות בטריטוריות החדשות. על כל פנים, הוא הצביע בעד אישור הסכם גואדלופה אידלגו במרץ 1848.
כפי שחשש בל, התפרץ סכסוך רוחבי ב-1849 כאשר קליפורניה הגישה בקשה להתקבל כמדינה בה תיאסר העבדות. בל תמך בכניסתה של קליפורניה לברית והתעמת על הסוגיה בסנאט עם עמיתיו מהדרום הסנאטורים ג'ון קלהון וג'ון מקפירסון ברין. הוא הציע פשרה שתאפשר לקליפורניה להיכנס לברית ושתפצל את ניו מקסיקו וחלק מערב טקסס לשלוש מדינות חדשות, באחת בה תיאסר העבדות ובשתיים בהן היא תותר. במאי נגנזה פשרה זו לטובת חבילת צעדי חקיקה שהוצעו על ידי הנרי קליי, שבהמשך נודעה כפשרת 1850. בל תמך בעיקר בפשרה של קליי, והצביע בעד כניסתה של קליפורניה ובעד ההסכם על גבולותיה של ניו מקסיקו, אך הוא הצביע נגד החוק שאסר על סחר העבדים בוושינגטון די. סי..
במהלך המחצית השנייה של תקופת כהונתו הראשונה בסנאט ניהל בל וויכוחים על שורה של הצעות חוק שנגעו לשיפור התשתיות, כלומר החוק שהסדיר את מימון סלילת מסילת הברזל המרכזית של אילינוי (אנ') (שבו הוא תמך, אף על פי שהוא היה סבור שההכנסות ממכירות קרקעות צריכות להתחלק שווה בשווה בין המדינות) והחוק שמימן את בניית תעלת מפלי סנט מרי (אנ') שלו הוא התנגד. הוא היה תומך איתן של מילרד פילמור שהיה לנשיא בעקבות מותו של זאכרי טיילור ב-1850 וביולי 1852 הוצעה לו משרת מזכיר הצי אך הוא דחה את ההצעה.
במהלך כהונתו השנייה של בל בסנאט, שהחלה בעקבות בחירתו מחדש ב-1853, הסנאט היה מפולג בסכסוכים חוצי מפלגות. המאבקים החלו בראשית 1854 על הצעת החוק שבסופו של דבר הייתה לחוק קנזס נברסקה. כדי להשיג את תמיכתם של הסנאטורים הדרומיים, כללה הצעת החוק תיקון שביטל חלק מפשרת מיזורי כדי לאפשר את קיום העבדות מצפון לקו הרוחב '36°30. בל התנגד לתיקון זה, והזהיר שביטול פשרת מיזורי תוביל למאבקים חסרי מוצא. בשל עמדתו זו תקפו אותו הסנאטורים הדרומיים והסנאטור רוברט טומבס מג'ורג'יה גידף אותו באולם הסנאט. בל היה אחד משני הסנאטורים הדרומיים היחידים (השני היה סם יוסטון) שהצביעו נגד נוסחו הסופי של החוק.
הפילוג בשורות המפלגה הוויגית בין הצפוניים לבין הדרומיים על סוגיית חוק קנזס נברסקה חרץ את גורלה של המפלגה, כשהוויגים הצפוניים עברו למפלגה הרפובליקנית החדשה. בראשית ספטמבר 1856 נבחר בל להיות נציג בוועידה הלאומית של המפלגה הוויגית. הוועידה בחרה בנשיא לשעבר פילמור, שכבר קיבל את המינוי מהמפלגה האמריקאית. בעודו מקדם את המועמדים של מפלגה זו, לא הביע בל את תמיכתו בעמדות היותר שנויות במחלוקת של המפלגה, כמו העמדה האנטי-קתולית שלה. עיתונים שונים, כמו Knoxville Whig, ה-Delta מניו אורלינס וה-Intelligencer מסנט לואיס, תמכו בבל כמועמדה של המפלגה האמריקאית לנשיאות, אך מועמדות המפלגה ניתנה בסופו של דבר למילרד פילמור.
ב-1857 השיגו הדמוקרטים את השליטה על בית הנבחרים של טנסי. הם בחרו באנדרו ג'ונסון כדי לאייש את מושבו של הסנאטור ג'יימס ג'ונס שכהונתו הסתיימה. אף על פי שכהונתו של בל הייתה אמורה להימשך עוד שנתיים, סלדו ממנו חברי בית הנבחרים והם הקדימו ובחרו במחליפו, אלפרד א. פ. ניקולסון, ודרשו מבל להתפטר. הוא המשיך לתקוף את הסנאטורים הדרומיים האחרים. בסוף אותה שנה הוא קרא לרוברט טומבס להתמודד עמו בדו-קרב לאחר שזה האחרון כינה אותו מתנגד לעבדות, אך הוא חזר בו מאמירתו. בפברואר 1858 היו בל וג'ונסון מעורבים בקטטה באולם הסנאט לאחר שג'ונסון הטיל ספק בנאמנותו של בל לדרום.
חודש לאחר מכן היה בל אחד משני הסנאטורים הדרומיים היחידים (השני היה (ג'ון ג'ורדן קריטנדן) שהצביעו נגד כניסתה של קנזס לברית על פי "חוקת לאוקופטון" (אנ'), כשהוא מתעלם מההוראות של בית הנבחרים של טנסי. ב-1859, בישיבה האחרונה של הסנאט בה הוא השתתף, הצביע בל נגד ההצעה לרכוש את קובה מספרד, התנגד ל"חוקי הענקת הקרקעות" (אנ') ותמך במתן הסבסוד למסילת הברזל הפסיפית.
מועמד לנשיאות
מתוך מרמור על הסכסוכים המתמשכים חוצי המפלגות בסנאט, שקל בל במהלך שנות ה-50 של המאה ה-19 הקמת מפלגה שלישית שתמשוך אליה אישים מתונים, הן מהצפון והן מהדרום. ב-1859 הייתה המפלגה האמריקאית כבר בקריסה, אך הוויגים בטנסי התארגנו ל"מפלגת האופוזיציה" (אנ'), שניצחה כמה פעמים בבחירות לבית הנבחרים של המדינה. כמה מתומכי מפלגה זו, ביניהם עורך ה-Knoxville Whig, ויליאם בראונלאו, המועמד לסגן הנשיא לשעבר אנדרו ג'קסון דונלסון והתובע הכללי של קליפורניה ביילי פייתון, האיצו בבל להתמודד על הנשיאות כנציג של מפלגה שלישית.
במאי 1860, התאספו בבולטימור וויגים לשעבר ממורמרים ואישים מתונים מאוכזבים מכל רחבי ארצות הברית, שם הם ייסדו את "מפלגת האיחוד החוקתי" (אנ'). מצע המפלגה היה רחב מאוד ולא הוזכרה בו סוגיית העבדות. אף על פי שהיו כמה מועמדים לנשיאת מטעם המפלגה, שני המועמדים המובילים היו בל וסם יוסטון. ב-9 במאי הוביל בל את סבב הבחירות הראשוני עם 68 מצביעים בעדו, 59 בעד יוסטון ויותר מתריסר מועמדים אחרים חלקו ביניהם את שאר הקולות. עברו הצבאי של יוסטון זיכה אותו במוניטין לאומי, אך הוא הזכיר לוויגים של קליי שנכחו בוועידה את יריבם הוותיק אנדרו ג'קסון. למחרת גרף בל 138 קולות מול 69 הקולות של יוסטון והוא הוכרז כמועמד. כמועמד לסגן הנשיא נבחר אדוארד אברט.
בעוד שלבל היו תומכים בכל רחבי מדינות הצפון ובמדינות הגבול, רוב בעלי בריתו בצפון העניקו את תמיכתם למועמד הרפובליקני אברהם לינקולן או למועמד הדמוקרטי סטיבן דאגלס. לבל עצמו הייתה תמיכה מצומצמת מאוד בדרום, שם המועמד המוביל היה הדמוקרטי הדרומי ג'ון ברקינרידג'. העיתונים הדמוקרטים בדרום תקפו אותו כידיד של מתנגדי העבדות ושל הרפובליקנים. העיתון Union מנאשוויל, בהתייחסו למצע הבלתי מתחייב של מפלגת האיחוד החוקתי, לעג לבל כ"איש של אף אחד, שלא מחזיק במצע של אף אחד". בל גם נאבק כדי לקבל את קולות הצעירים על רקע היותו מבוגר מלינקולן בעשר שנים. בראותו שסיכוייו לנצח בבחירות באופן מוחלט כמעט ואפסו, קיווה בל שאף אחד משלושת המועמדים האחרים לא יזכה מספר הקולות הדרוש ושהבחירה תעבור לבית המחוקקים, שם הוא היה עשוי להיבחר כמועמד של פשרה. גם הוא וגם אברט לא ניהלו קמפיין אינטנסיבי.
בבחירות הכלליות שנערכו בנובמבר 1860 הצביעו עבור בל 592,906 מצביעים (13% מכלל המצביעים ו-39% מכלל המצביעים בדרום) והוא זכה ב-39 מכלל חברי חבר האלקטורים (13%). הוא ניצח את ברקינרידג' בווירג'יניה, קנטקי וטנסי ברוב דחוק, אך הובס על ידי ברקינרידג' על חודם של קולות מועטים במרילנד, קרוליינה הצפונית, ג'ורג'יה ולואיזיאנה ועל ידי דאגלס במיזורי. בדלאוור, פלורידה, אלבמה, מיסיסיפי, ארקנסו וטקסס הוא נחל מפלה קשה.
מלחמת האזרחים
בחודשים לאחר בחירתו של לינקולן לנשיאות, נותר בל עקבי בתמיכתו באחדות הברית. במהלך חודש מרץ 1861 הוא נפגש עם הנשיא לינקולן, שעל פי בל, אמר שאין לו כל כוונה להשתמש בכוח נגד מדינות הדרום. עם זאת, לאחר קרב פורט סאמטר באפריל, הלין בל (אף אל פי שהמשיך להאמין באי-חוקיותה של הפרישה) על כך שהוא חש שהוא הולך שולל על ידי לינקולן. בעודו ממשיך לתמוך בשימור הברית ככל האפשר, הוא ציין שאם הכוחות הפדרליים יפלשו לטנסי, יש להתנגד להם. לפיכך, ב-23 באפריל הוא התנגד בגלוי ללינקולן וקרא למדינתו להצטרף אל הקונפדרציה וטען שיש צורך להכין את המדינה לקראת פלישה שכזאת.
עריקתו של בל אל הקונפדרציה הכתה בתדהמה את מנהיגי היוניוניסטים. עורך העיתון Louisville Courier, ג'ורג' ד. פרנטיס, כתב שהחלטתו של בל גרמה ל"השפלה בלתי ניתנת לתיאור, גועל וכעס" לתומכיו הוותיקים. הוראס גרילי קונן על "הסוף המביש" לקריירה הציבורית של בל. עורך ה-Knoxville Whig (ולימים מושל טנסי) ויליאם בראונלאו לעג לבל כ"כהן המכהן" במזבח "אלוקי הכזב של הפירוד".
ביוני 1861 נסע בל לנוקסוויל בתקווה לחולל שינוי בגישתם של מנהיגי היוניוניסטים בעיר כלפי הבדלנות ולגרום אולי לשינוי ברגשות במזרחה של המדינה, שם רוב האנשים תמכו בהמשך האיחוד. ב-6 ביוני נשא בל נאום לפני קהל של תומכי ההיפרדות בבית המשפט של מחוז נוקס. לאחר הנאום הוא חצה את הרחוב אל משרדו של עורך הדין הוותיק אוליבר פרי טמפל, שם התאספו טמפל ומנהיגים תומכי האיחוד נוספים. ביניהם היו בראונלאו, פרז דיקינסון וויליאם רול. מאוחר יותר נזכר טמפל:
מר בל אמר, בטון חצי עצוב וחצי רטנוני: "אני רואה שאף אחד מידידי הוותיקים לא היה כדי לשמוע את נאומי". "לא" אמר מר בראונלאו, "לא נכחנו, ואנו לא מתכוונים גם לעשות כן. אין אנו רוצים להיות עדים למחזה בו תהיה מוקף באויבך, שרק לפני כמה חודשים הוקיעו אותך כבוגד. אין אנו מעוניינים לשמוע את האנשים הללו צוהלים לכבודך ולראות אותך במעמד כזה". מר בראונלאו הטיח שטף של גידופים וגינה את האפשרות של פרישה. מר בל עשה ניסיון להגן עליהם ולא ממש הגן על גישתו שלו.
בראונלאו תמך בבל במשך יותר משני עשורים והוא קרא לאחד מבניו על שמו. הוא זכר את המקרה במשרדו של טמפל כאשר ב-1862 הוא ניגש לכתוב את ספרו, בו הוא ציין שהוא מתח ביקורת על בל באותו לילה עם "כאב גדול", ונזכר שהוא ובל "נפרדו בדמעות". טמפל היה סבור שהחלטתו של בל לתמוך בקונפדרציה הייתה מבוססת על פאניקה, שכן "לא הייתה טיפה אחת של דם בלתי נאמן בעורקיו".
ב-8 ביוני, לאחר שטנסי פרשה מהאיחוד, פרש בל מהחיים הפוליטיים, אם כי בניו וחתניו תמכו באופן פעיל בקונפדרציה. כאשר כבש צבא האיחוד את טנסי ב-1862, נמלט בל להאנטסוויל, אלבמה ומאוחר יותר לג'ורג'יה. לאחר המלחמה הוא עבר למחוז סטיוארט שבטנסי, שם הוא ניהל את מפעלי הברזל שבבעלות משפחתו. ג'ון בל נפטר בדובר שבטנסי ב-10 בספטמבר 1869 ונטמן בבית הקברות מאונט אוליב שבנאשוויל.
משפחתו
בל התחתן עם אשתו הראשונה, סאלי דיקינסון, ב-1818. עד למותה ב-1832 נולדו להם חמישה ילדים. סאלי הייתה אחותו של חבר הקונגרס דייוויד דיקינסון, נכדתו של הארדי מרפרי שלחם במלחמת העצמאות של ארצות הברית ודודתה של הסופרת מרי נואלס מרפרי. ב-1835 נשא בל לאישה את ג'יין ארווין יטמן, אשת החברה הגבוהה ואלמנתו של איש העסקים האמיד תומאס יטמן.
חבר הקונגרס של הקונפדרציה אדווין אוגוסטוס קיבל, היה נשוי לסאלי, בתו הצעירה של בל. נינו של בל, שגם הוא נקרא אדווין אוגוסטוס קיבל, היה אדריכל ידוע באזור נאשוויל והמיזם הידוע ביותר שהוא תכנן היה גורד השחקים הראשון בעיר, Life & Casualty Tower.
קישורים חיצוניים
- onathan Atkins, "John Bell," Tennessee Encyclopedia of History and Culture, 2009.
- ג'ון בל במדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- ג'ון בל באתר Find a Grave
.svg)
