לואיס א. ג'ונסון
 | |||||||
| לידה |
10 בינואר 1891 רואנוק, וירג'יניה, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
24 באפריל 1966 (בגיל 75) וושינגטון די. סי., ארצות הברית | ||||||
| שם מלא | לואיס ארתור ג'ונסון | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | קלארקסבורג, וירג'יניה המערבית, ארצות הברית | ||||||
| השכלה | אוניברסיטת וירג'יניה | ||||||
| |||||||
לואיס ארתור ג'ונסון (באנגלית: Louis Arthur Johnson; 10 בינואר 1891 – 24 באפריל 1966) היה פוליטיקאי ועורך דין אמריקאי שכיהן כמזכיר ההגנה השני של ארצות הברית בין השנים 1949 – 1950. לפני כן הוא כיהן כעוזר מזכיר המלחמה בין השנים 1937 – 1940 וכמפקד הלגיון האמריקאי (ארגון ותיקי המלחמה) בין השנים 1932 – 1933.
ראשית חייו
לואיס ג'ונסון נולד ברואנוק, וירג'יניה למרסלוס וקתרין (לבית ארתור) ג'ונסון. את התואר שלו במשפטים הוא קיבל מאוניברסיטת וירג'יניה. לאחר סיום לימודיו הוא עבד כעורך דין בקלארקסבורג, וירג'יניה המערבית. בסופו של דבר פתחה הפירמה שלו, "סטפטאו וג'ונסון" משרדים בצ'ארלסטון, וירג'יניה המערבית ובוושינגטון די. סי. ב-1916 הוא נבחר לבית הנבחרים של וירג'יניה המערבית ושימש כמנהיג הרוב וכיושב ראש ועדת המשפט. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא שירת בצבא ארצות הברית בדרגת קפטן בצרפת, שם הוא חיבר דו"ח מפורט שהוגש למחלקת המלחמה של ארצות הברית על ניהול הצבא ורכש חמרי הגלם. לאחר המלחמה הוא חזר לעבודתו כעורך דין, היה פעיל בארגוני הווטרנים ושימש כמפקד "הלגיון האמריקאי".
עוזר מזכיר המלחמה
ג'ונסון שימש כתת-מזכיר המלחמה של ארצות הברית בין השנים 1937 – 1940 ובמסגרת תפקידו זה תמך באחידות מערכות ההדרכה והאמונים, בהתחמשות בחדש ובהרחבת פעילות ההתעופה הצבאית. הוא התעמת עם מזכיר המלחמה הבדלן, הארי היינס וודרינג בשאלת הסיוע הצבאי לממלכה המאוחדת. באמצע שנת 1940, לאחר שוודרינג התפטר ולאחר שנפילת צרפת חשפה את המצב הרעוע של ביטחונה של ארצות הברית, מינה הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט את הנרי סטימסון לתפקיד מזכיר המלחמה במקום את ג'ונסון.
על רקע שאיפתו להתמנות לתפקיד מזכיר המלחמה, חש ג'ונסון שהוא נבגד על ידי הנשיא. במהלך המלחמה הוא לא החזיק בתחומי אחריות משמעותיים בתחום ההגנה, אם כי הוא הסכים עם מדיניותו של רוזוולט בנוגע לגיוס התעשייה למאמץ המלחמתי. מאוחר יותר הוא שימש כאפוטרופוס על נכסי זרים של פעילויותיה בארצות הברית של ענקית תעשיית הכימיה הגרמנית אי גה פארבן. ב-1942 שימש ג'ונסון לזמן קצר כנציגו האישי של הנשיא בהודו, עד שמחלת מעיים שלקה בה אילצה אותו להתפטר מתפקידו ולשוב לארצות הברית.
מזכיר ההגנה
בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1948 היה ג'ונסון מגייס הכספי הראשי של מסע הבחירות של הנשיא הארי טרומן. התברר שהכספים שגויסו היו חיוניים מאוד לניצחונו של הנשיא בבחירות שנערכו בנובמבר. כמי שיצא ובא באופן סדיר בשערי הבית הלבן, גונסון לא רק שהמשיך לגלות עניין בנושאי ההגנה, אלא גם התמודד באופן פעיל על משרת מזכיר ההגנה. הוא גם היה תומך נלהב בשאיפתו של טרומן למתן את ההוצאה התקציבית על ההגנה. לאחר סידרה של עימותים עם מזכיר ההגנה, ג'יימס פורסטל, על הקיצוצים בתקציב ההגנה, ביקש הנשיא טרומן מפורסטל לסיים את תפקידו ובראשית 1949 מונה ג'ונסון תחתיו.
הקיצוצים בתקציב ההגנה
מזכיר ההגנה ג'ונסון נכנס לתפקידו כשהוא חולק את מחויבותו של הנשיא טרומן ליישם האחדה של הכוחות המזוינים של ארצות הברית ולצמצם בצורה דרסטית את תקציב ההגנה לטובת תוכניות ממשלתיות אחרות. כאחד מאוהדם הנלהבים ביותר של הנשיא טרומן, ראה אותו זה האחרון כמועמד האידיאלי לקדם את מדיניות החיסכון בתקציב ההגנה אל מול ההתנגדות המתמשכת של מחלקת ההגנה ושל הכוחות המזוינים.
לדבריו של ההיסטוריון וולטר להפבר, היה הנשיא טרומן ידוע כמי שהתייחס לבקשות התקציביות הביטחוניות באופן מופשט, מבלי להתייחס לצרכים הנדרשים לאור העימותים הצפויים עם אויבים בפוטנציה. טרומן התחיל את התהליך בהפחתת סך כל התקבולים מהסכום הדרוש לצורכי פנים ומהוצאות תפעול חוזרות ונשנות, וכל ייתרה שנוצרה כתוצאה מכך הועבר מדי שנה לטובת תקציב ההגנה. מלכתחילה יצאו טרומן וג'ונסון מנקודת ההנחה שהמונופול של ארצות הברית על תחום הנשק הגרעיני מהווה הגנה מספקת כנגד כל איום חיצוני. חוסר רצונו של ג'ונסון לתקצב מוכנות קונבנציונלית לצבא, לצי ולחיל הנחתים, גרמו עד מהרה למחלוקות עזות עם בעלי הדרגות הבכירות בכוחות המזוינים. החל משנת התקציב 1948 והלאה התבסס תקציב מחלקת ההגנה על סכום שנקבע בשנת 1947 של 14.4 מיליארד דולר ובהדרגה קוצץ בשנים הבאות, עד ינואר 1950, אז הוא הופחת שוב ל-13.5 מיליארד דולר.
ג'ונסון היה גם תומך בהאחדה של הכוחות המזוינים, שאותה הוא ראה כאמצעי נוסף לצמצום ההוצאה התקציבית. במסיבת עיתונאים שהתקיימה למחרת כניסתו לתפקיד, הוא הבטיח קיצוץ משמעותי במספרן של הוועדות במחלקת ההגנה והוסיף, "במגבלות המתאפשרות על פי החוק, אני מבטיח לכם שתתבצע האחדה באופן היעיל ביותר האפשרי". מאוחר יותר, באחד מנאומיו התכופים בנוגע להאחדה, הצהיר ג'ונסון ש"אומה זו לא יכולה עוד לסבול את ההתנהלות האוטונומית של כל אחד מזרועות הכוחות המזוינים... בזבוז משאביה של אמריקה על מערכת הגנה בזבנית הוא מתכון לאסון עבור אמריקה".
כדי להבטיח את אישור הקונגרס לבקשות התקציביות המוצעות של מחלקת ההגנה, הן הנשיא טרומן והן המזכיר ג'ונסון דרשו הסכמה כללית, אם לא תמיכה מוחלטת, של ראשי המטות המשולבים ושל מפקדי המחלקות הצבאיות האחרים כאשר אלו הגיעו למסור עדות לפני הקונגרס. ב-1948 הצהיר יושב ראש המטות המשולבים, גנרל עומר בראדלי ש"הצבא של 1948 לא יכול לפלס את דרכו מתוך שקית נייר". ועדיין בשנה שלאחר מכן, כאשר שימש בתפקידו תחת ג'ונסון, ביצע בראדלי תפנית בעמדתו ותמך בהחלטותיו של ג'ונסון, ודיווח לקונגרס שהוא יבצע "שירות דוב לאומה" אם הוא יבקש להגדיל את ממדיהם של הכוחות המזוינים. גנרל ג'וזף לוטון קולינס הרחיק לכת אף יותר כאשר העיד בפני ועדת ההקצבות של הסנאט, וציין שהצמצומים של ממשלת טרומן בכוחות המזוינים עשו אותם יעילים יותר.
כבר בתחילה הציע ג'ונסון לאחסן או לגרוט את רוב כלי השייט הקונבנציונליים של הצי ושל הנחתים. זמן קצר לאחר מינויו, קיים ג'ונסון שיחה עם אדמירל ריצ'רד ל. קונולי, וחשף בפניו את גישתו בנוגע לצי ולנחתים ועל הצורך בכוחות לא-גרעיניים:
אדמירל, הצי הוא בדרכו החוצה. אין שום צורך בקיומם של הצי ושל חיל הנחתים. גנרל בראדלי מספר לי שמבצעים אמפיביים הם נחלת העבר. כבר לא יהיו לנו מבצעים אמפיביים. זה מביא את סופו של חיל הנחתים. וחיל האוויר יכול לבצע כל מה שהצי מבצע, כך גם מגיע סופו של הצי.
הן טרומן והן ג'ונסון הדגישו את התנגדותם לקיומו של הצי במסגרת טיפולם בנחתים. לטרומן הייתה סלידה ידועה לחיל הנחתים שהחלה עוד בימי שירותו בצבא בימי מלחמת העולם הראשונה ובאוגוסט 1950 הוא אמר, "חיל הנחתים הוא הכוח המשטרתי של הצי וכל עוד אני מכהן כנשיא הוא ימשיך להיות כזה. יש להם מכונת תעמולה שכמעט זהה לזו של סטלין". ג'ונסון ניצל את גישתו זו של הנשיא כדי לצמצם או לדחות רבות מהבקשות התקציביות של חיל הנחתים. הוא ניסה לפרק את הכוח האווירי של הנחתים על ידי העברת נכסיו לזרועות אחרות והציע את פירוקו ההדרגתי של החיל כולו בסדרה של קיצוצים תקציביים והעברת האחריות הפיקודית של יחידות שונות. ג'ונסון הורה שמפקד חיל הנחתים לא יקבל יותר את אותו סוג של רכב שקיבלו ראשי המטה האחרים ולא יירו לכבודו מטחי כבוד באירועים טקסיים. הוא המשיך והגדיר שבעתיד לא תהיה הכרה רשמית בחגיגות "יום ההולדת של חיל הנחתים". יותר מכך, הוא אסר על מפקד חיל הנחתים להשתתף בישיבות ראשי המטות המשולבים כראש זרוע (כולל ישיבות שעסקו במשימות החיל ומוכנותו).
ג'ונסון קידם בברכה את קבלת התיקונים בחוק ההגנה הלאומי של 1947 ובכינוס של הלגיון האמריקאי הוא "שמח לדווח... ש-80 מהבעיות שהיוו מכשול להאחדה נעלמו מיד כלא היו כאשר הנשיא חתם על החוק שהגדיל את הסמכות ואת האחריות של מזכיר ההגנה". בהאמינו שהתיקונים יסייעו לו להשיג הסכמה לקיצוצים תקציביים נוספים, העריך ג'ונסון ששנה לאחר קבלתם, מחלקת ההגנה תוכל לרשום חיסכון תקציבי של מיליארד דולר לשנה (מאוחר יותר הוא טען שמטרה זו הושגה). אחת מסיסמאותיו הייתה שמשלם המיסים יקבל "שווי של דולר של הגנה על כל דולר שיוצא" על ידי הפנטגון, גישה שזכתה לגיבוי מצדו של הנשיא טרומן.
ג'ונסון לא הגביל את הקיצוצים רק לצי ולחיל הנחתים. הוא הורה לגרוט או למכור לארצות אחרות את כל עודפי הטנקים, ציוד הקשר, נושאי הגיסות וכלי הנשק הקלים שנותרו ממלחמת העולם השנייה, במקום לשלוח אותם לנקודות אחסון. הוא אף התנגד לבקשות התקציביות למאגרי עתודה של קלי נשק קלים ותחמושת אנטי-טנקית או לאימוני רגלים אמפיביים בציוד הנחיתה שהועבר אז מהצי לצבא, וכתוצאה מכך מצבו התחזוקתי של ציוד זה החל להתדרדר. אף על פי שחיל האוויר התמודד באופן יחסי עם מעט יותר ביטולי מיזמים וקיצוצים, סירב ג'ונסון לאשר את דרישותיו של החיל להכפלת מספרם של היחידות המבצעיות עד לפרוץ מלחמת קוריאה והעדיף את צמצום המוכנות האווירית הטקטית על פני קיומם של כוחות מפציצים אסטרטגיים גרעיניים.
מרד האדמירלים
הקיצוצים בתקציב ההגנה שהוביל ג'ונסון, שהחלו ב-23 באפריל 1949, הואצו לאחר שהוכרז על ביטול של בנייתה של נושאת המטוסים במשקל 65,000 טונות "ארצות הברית". צי ארצות הברית תכנן את הספינה הזאת במשך כמה שנים ועבודות הבניה כבר החלו. ג'ונסון, בתמיכת רוב דחוק של חברי צוות המטות המשולבים ובתמיכתו של הנשיא טרומן, הדגיש את הצורך בקיצוץ תקציבי. לפחות ברמיזה, ג'ונסון הפיג את תקוות הצי להשתתף במבצעים אוויריים גרעיניים באמצעות שימוש בנושאת המטוסים. הן מחלקת הצי והן הקונגרס לא היו שותפים להתייעצויות בנוגע לביטול מיזם ה"ארצות הברית". התפטרותו הפתאומית של מזכיר הצי, ג'ון סאליבן, המחישה את הדאגה בנוגע לעתידם של חיל הנחתים ושל כוחות האווירייה הימית ונחישותו של ג'ונסון לחסל את השירותים הללו באמצעות תוכנית קיצוצים הדרגתית.
כשהם ניצבו בפני קיצוצים תקציביים בהיקף רחב כזה, התחרות בין הזרועות השונות של הכוחות המזוינים על יתרת התקציב הנותרת גדלה בהדרגה. ביטול מיזם ה"ארצות הברית" גרם להאצת מחלוקת מרה בין הצי לבין חיל האוויר שכונה גם "מרד האדמירלים". בשימוע בקונגרס ובאירועים ציבוריים אחרים, הגיבו נציגי הצי בכעס על צעדיו של ג'ונסון על ידי הצגת שאלות בנוגע ליכולותיו של המפציץ האסטרטגי האחרון של חיל האוויר, ה"קונווייר B-36 פיסמייקר", לחדור למרחב האווירי של ברית המועצות. מנגד הציגו נציגי חיל האוויר נתונים שתמכו ביכולותיו של ה-B-36 והפחיתו בחשיבות תפקידן של ספינות השטח של הצי בעימותים צבאיים עתידיים.
לאחר מכן, הוכיחו מסמכים שנחשפו שבזמן מרד האדמירלים חיל האוויר צדק מבחינה טכנית בנוגע להערכתו המידית על יכולותיו של ה-B-36. באותה עת הוא אכן היה בלתי פגיע ובלתי ניתן ליירוט בזכות הגובה הרב בו הוא טס. עם זאת, ה-B-36 היה מטוס מעיצוב של התקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה ועד שהוא הפך למבצעי והועסק באופן מלא בכנפות ובטייסות של החיל, הוא הפך לפגיע למטוסי הסילון הסובייטים המודרניים, המיג-15 המיירטים, מטוס שמאוחר יותר הפתיע את האמריקאים כאשר הוא הופיע בשמי קוריאה הצפונית. מרגע שהם הועסקו בקרבות בקוריאה, שהתגלגלו להיות מלחמת קוריאה, תפקידם של מפציצי חיל האוויר של ארצות הברית הורחב בהשוואה לזה של מלחמת העולם השנייה לסיוע טקטי בשדה הקרב לכוחות הקרקע. באותה עת, היו המפציצים הכבדים של החיל, מטוסי ה-B-29 סופרפורטרס, ששירתו עוד במלחמת העולם בעוד שה-B-36 לא לקחו חלק בקרבות בקוריאה.
בסופו של דבר, הטיעונים של הצי לטובת נושאות המטוסים דוגמת "ארצות הברית" צלחו, אף על פי שלא מהסיבות המקוריות. אף על פי שהיו כישלון יחסי כגורם הרתעה גרעיני אסטרטגי, נושאות המטוסים העצומות הוכחו כמרכיב שלא יסולא בפז ככוח אווירי טקטי שמסוגל להגיע במהירות לשדות הקרב, שלא זקוק לאישורים לעבור בשמיהם של מדינות שונות או לצורך להתארח בבסיסי טיסה במדינות זרות. באופן אירוני, יורשיה של נושאת המטוסים שבנייתה בוטלה, נושאות המטוסים מדגם "פורסטל", ודגמים אחרים שבאו אחריהן, המשיכו לשרת בצי ארצות הברית גם במהלך המאה ה-21, והן מהוות את גרעין התקיפה שלו.
עם זאת, התפתחות מאיימת יותר, אם כי ידועה פחות בהשוואה לוויכוח על נושאות המטוסים, היה הצמצום המשמעותי שהוביל ג'ונסון בכוחן של ספינות הצי, בספינות הנחיתה ובציוד שנדרש למוכנותם של הכוחות הקונבנציונאליים. ספינה אחר ספינה נגרעו ממצבת הצי בשל מחסור בתקציבים. הצי וחיל הנחתים, שבעבר היו הכוחות האמפיביים הבולטים בעולם, איבדו את רוב היכולות האמפיביים ואת ספינות הנחיתה שלהם שנגרטו או נמכרו כעודפים.
חקירת הקונגרס
ביוני 1949 החלה ועדת הכוחות המזוינים של בית הנבחרים של ארצות הברית לחקור בנוגע להאשמות שהגיעו באופן בלתי רשמי ממקורות בצי, על רשלנות במילוי תפקידם כנגד ג'ונסון וכנגד מזכיר חיל האוויר, סטיוארט סימינגטון. דיוני הוועדה עסקו גם ביכולותיו של ה-B-36, ביטול מיזם בנית נושאת המטוסים "ארצות הברית" ונוהלי מטות הכוחות המזוינים בנוגע לפיתוח כלי נשק ובסופו של דבר גם בתהליכי ההאחדה של הזרועות. בנוסף לזלזול ביכולותיו של ה-B-36, פקפקו נציגי הצי בתוכנית הצבאית האמריקאית לשימוש מיידי בנשק גרעיני כנגד אזורים עירוניים רחבים עם פרוץ מלחמה אפשרית. אנשי הצי טענו שגישה כזאת לא תסב נזקים למטרות צבאיות בעוד שכוחות טקטיים אוויריים, כוחות קרקעיים וכוחות ימיים הם אלמנטים הנחוצים להגנתן של ארצות הברית ושל אירופה כנגד מתקפה חיצונית. מנגד טענו נציגי חיל האוויר שנשק גרעיני ומפציצים אסטרטגיים ארוכי טווח יהוו גורם הרתעה כנגד פרוץ מלחמה, אך בכל מקרה של פרוץ מלחמה, מתקפה אטומית מידית כנגד האויב תתרום להצלחת הפעולות הקרקעיות ותצמצם את אבדותיה של ארצות הברית. הם טענו שהפצצה אסטרטגית תהיה איזון לעליונות המשמעותית של ברית המועצות בכוחות קרקעיים.
בדוח הסופי שלה לא מצאה הוועדה שום ראיות שתמכו בהאשמות כנגד חלקם של ג'ונסון וסימינגטון ברכש המטוסים. בדוח נכתב שהערכת יכולותיו של ה-B-36 הייתה בתחום אחריותה של "קבוצת ההערכה למערכות נשק" (Weapons Systems Evaluation Group), ושאל לראשי הזרועות השונות להיות שיפוטיים בנוגע לבקשות לשימוש בכלי נשק שונים של עמיתיהם מהזרועות האחרות. בנוגע לביטול מיזם נושאת המטוסים, הטילה הוועדה ספק בנוגע ליכולותיהם של מפקדי חיל האוויר והצבא, שהעידו בסוגיה בוועדה לטובתו של ג'ונסון, להגדיר את סוגי כלי השיט המתאימים לשימושו של הצי. הוועדה התייחסה בשלילה לאופן בו קיבל ג'ונסון את ההחלטה על ביטול המיזם ועל כך שלא נועץ בוועדות הקונגרס לפני שעשה כן. בדוח הוועדה נכתב ש"מחלקת ההגנה היא לא סתם מחלקה שניתן לנהל באופן רגיל. בניהולה לא שותף רק הקונגרס, אלא העם האמריקאי בכללו באמצעות נציגיו בקונגרס. הוועדה לא יכולה לעבור לסדר היום על אופן זה של קבלת החלטות".
הוועדה הביעה את תמיכתה בתהליך האחדה אפקטיבי, אך ציינה ש"אין אפשרות לשאוף ליותר מדי תהליכי האחדה בזמן כה קצר" והעירה ש"היה חוסר רצון מצד הצי לתהליך ההאחדה, דרך התלהבות של הצבא ועד להתלהבות יתרה של חיל האוויר. ...יש לציין שהוועדה לא מצאה בפנטגון ולו איש אחד שתמך בהאחדה".
לבסוף, הוועדה גינתה את פיטוריו של אדמירל לואיס דנפילד, ראש המבצעים הימיים, שהסכים להחלטה לבטל את מיזם נושאת המטוסים, אך העיד בביקורתיות בנוגע לתכנון ההגנה וניהול תהליכי ההאחדה. מזכיר הצי, פרנסיס מתיוס, פיטר את דנפילד ב-24 באוקטובר 1949 בהסבירו שהוא ודנפילד חלוקים בדעותיהם בנוגע למדיניות האסטרטגית ובנוגע לתהליכי ההאחדה. הוועדה הגיעה למסקנה שפיטוריו של דנפילד נבעו משיקולים נקמניים, שכן עדותו של דנפילד הייתה אתגר לממשלה. למתיוס היו רגשות נקמה כלפי לובשי המדים הבכירים בצי במהלך כהונתו שהשפיעו על התחושה, הן של הציבור והן של הקונגרס, בנוגע לבעיות שניצבו בפני ההנהגה האזרחית של הצי, תחושה שגם לא חמקה מעיניהם של אנשי התקשורת באותה תקופה. כפי שדיווח העיתון The Washington Daily News באותה עת, "... למזכיר הצי מתיוס אין שום אמון בצי והוא לא יכול להביס אותו... יותר מכך, מר מתיוס איבד את אמון הקונגרס כאשר החליט לפטר את אדמירל דנפילד". ביולי 1951 התפטר מתיוס מתפקידו כמזכיר הצי ומונה לשגריר באירלנד.
אף על פי שג'ונסון צלח את מרד האדמירלים ללא רבב, המחלוקת החלישה את מעמדו בקרב זרועות הכוחות המזוינים וככל הנראה גם בעיניו של הנשיא. על אף הדגש שג'ונסון נתן לתהליך ההאחדה, מידת ההתקדמות של התהליך שנויה במחלוקת, לאור ההאשמות הנגדיות שהוחלפו בין חיל האוויר לבין הצי במהלך המחלוקת, שהרחיקה לכת הרבה מעבר לסוגיה הראשונית של מיזם נושאת המטוסים לסוגיות הרבה יותר בסיסיות שנגעו בדוקטרינה האסטרטגית, בתפקידיהם של הזרועות ובמשימותיהן ובסמכות מזכיר ההגנה. יותר מכך, הקיצוצים התקציביים הכושלים של ג'ונסון במוכנות של הכוחות המזוינים הניבו עד מהרה פירות מרים עם פרוץ מלחמת קוריאה. רוב ההיסטוריונים מיחסים את מאמציו של ג'ונסון לצמצם באופן משמעותי, אם לא לחסל את כוחו האווירייה של הצי ושל חיל הנחתים, כאחד הגורמים המשמעותיים ביותר שהביאו לפלישת קוריאה הצפונית לקוריאה הדרומית בתמיכתן של סין ושל ברית המועצות. לאחר הסתערותם של כוחות הצפון על הדרום, לא היה שום בסיס אווירי נגיש לחיל האוויר של ארצות הברית כדי שזה יוכל להשיב ממנו מלחמה שערה. כתוצאה מכך, כל הסיוע האווירי במהלך החודשים הרי האסון האלו, המריא מסיפונה של נושאת המטוסים "ואלי פורג'" שהייתה נושאת המטוסים היחידה שנותרה במרחב האוקיינוס השקט לאחר פלישתה של קוריאה הצפונית. עד מהרה הצטרפו ל"ואלי פורג'" שני נושאות מטוסים נוספות.
המלחמה הקרה
תקופת כהונתו של ג'ונסון כמזכיר ההגנה עמדה גם בסימן התרחשותם של אירועים בינלאומיים רבי חשיבות שהצריכו החלטות ביטחוניות לאומיות מורכבות. הסגר על ברלין הסתיים במאי 1949, כאשר הרוסים הסירו אותו. ג'ונסון הצביע על הרכבת האווירית לברלין כניצחון טכנולוגי חשוב לעתיד תעבורת המטענים האווירית וכדוגמה לפירות שהניב תהליך ההאחדה. שבוע לאחר שנכנס ג'ונסון לתפקידו, חתמו ארצות הברית ו-11 מדינות נוספות על הסכם ההקמה של נאט"ו, שיצר ארגון אזורי שהפך ללב מערכת ההגנה המקיפה הקולקטיבית. לאחר כמה הסתייגויות ראשוניות, הביע ג'ונסון את תמיכתו בברית החדשה ובתוכנית לסיוע צבאי הדדי בין ארצות הברית ובין שאר חברות הברית.
NSC 68
באוגוסט 1949, מוקדם מהמועד שצפו מומחי המודיעין של ארצות הברית, ביצעה ברית המועצות את הניסוי הגרעיני הראשון שלה. אירוע זה והנסיגה של משטר הקוומינטנג מסין היבשתית כמעט בו-זמנית, האיצו את הוויכוח בקרב חוגי הממשלה בשאלה אם על ארצות הברית לפתח פצצת מימן. בתחילה חשד ג'ונסון, על אף דגימות אוויר שאישרו זאת, שהסובייטים למעשה לא ביצעו ניסוי גרעיני כלל וכלל. הוא העלה את ההשערה שככל הנראה אירע בכלל פיצוץ מקרי בשדה ניסויים ושלא נדרשת בכלל הערכה מחדש של יכולות ההגנה של ארצות הברית.
בהגיעו למסקנה שכעת פצצת המימן נחוצה כגורם הרתעה וכנשק התקפי, קיבל הנשיא טרומן ב-31 בינואר 1950 החלטה להמשיך בתהליך הפיתוח. ג'ונסון תמך בהחלטת הנשיא. באותה עת הורה טרומן למזכירי מחלקת ההגנה לסקור ולהעריך מחדש את מדיניות הביטחון הלאומי של ארצות הברית לאור הפיצוץ הגרעיני הסובייטי, לאור הניצחון הקומוניסטי במלחמת האזרחים הסינית ועל רקע פיתוחה של פצצת המימן, ולהכין מסמך שיתבסס על הערכותיהם. ג'ונסון ניגש למשימה זו באי-רצון, שכן הוא הבטיח לטרומן שהוא ידבק במשימה להגדיל את ההוצאה על הביטחון. הוא גם היה מתוסכל מכך שמחלקת המדינה לקחה על עצמה ראשונה את הובלת הערכת המדיניות והשפיעה באופן משמעותי על תוכנו של המסמך שכונה NSC 68.
טרומן לא היה נלהב מהתחזיות התקציביות הגדולות שחזה הדוח ומההשלכות שלו על סדרי העדיפות של תקציב הפנים, ובתחילה הוא החזיר את הדוח למחבריו ללא שום הערות לעיון מחודש. אף על פי שטרומן לא נקט בשום צעד פורמלי מיידים בנוגע ל-NSC 68, המסמך זכה לתמיכה משמעותית כאשר ב-25 ביוני 1950 תקפו הצפון קוריאנים את קוריאה הדרומית. גישתו העיקשת של ג'ונסון כלפי חלקה של מחלקת המדינה בהכנת המסמך, השפיעה לרעה על יחסיו, הן עם מזכיר המדינה דין אצ'יסון והן עם הנשיא טרומן. אף על פי שג'ונסון הודה בגלוי ש"חיל החלוץ במערכה על השלום שאמריקה מובילה כיום חייבת להיות מחלקת המדינה", אי-ההסכמות שלו עם אצ'יסון והמגבלות שהטיל על מחלקת ההגנה בקשריה עם מחלת המדינה נמשכו עד שהמציאות של מלחמת קוריאה גרמה לחינו לסור בעיני הבית הלבן.
הכישלון בקוריאה
עד 1950 עלה בידו של ג'ונסון למסד מדיניות שתאמה בנאמנות למדיניות החיסכון בהוצאות ההגנה של הנשיא טרומן, והוא עשה כל מאמץ ליישם אותה גם לנוכח האיומים החיצוניים שהלכו וגברו מצדה של ברית המועצות ובעלות בריתה מקרב המדינות בעלות המשטר הקומוניסטי. כתוצאה מכך הוא ספג את רוב ההאשמות על התבוסה הראשונית בקוריאה ועל הדוחות שדנו במחסור בציוד ועל ההכשרה הלקויה של הכוחות הצבאיים של ארצות הברית. כישלונו של ג'ונסון להכין כראוי את הכוחות הקונבנציונליים, באימונים ובציוד, או אפילו להקצות משאבים כספיים לאכסון עודפי הציוד לטובת צורכי העתיד, הוכח כגורלי עם פרוץ המלחמה בחצי האי הקוריאני.
באופן אירוני, רק חיל הנחתים, שמפקדיו אחסנו את עודפי הציוד והנשק ממלחמת העולם ותחזקו אותו, הוכיח את עצמו כזרוע שעמדה בכבוד במשימה, אף על פי שהם עדיין לא היו בשיא יכולתם האמיתית והיה להם צורך בציוד נחיתה מתאים למבצעים אמפיביים (ג'ונסון העביר את רוב כלי הנחיתה אל הצי ושמר אותם לצורכי אימון של יחידות הצבא). בשל העובדה שכוחותיהם של ארצות הברית ושל קוריאה הדרומית סבלו ממחסור בכלי שריון וארטילריה כדי להדוף את הכוחות של קוריאה הצפונית, כוחות הצבא והכוחות היבשתיים של חיל הנחתים הסתבכו בסדרה של קרבות נסיגה עקובים מדם כאשר האויב התקדם בהתמדה אל דרום חצי האי הקוריאני, ובסופו של דבר צר על פוסן.
השפעתה של מלחמת קוריאה השתקפה היטב בבקשות התקציביות של מחלקת ההגנה לשנת התקציב 1951. במסגרת התוכנית התקציבית לשנה זו תמך ג'ונסון בתחילה בהמלצתו של הנשיא טרומן לתקציב הגנה בשיעור של 13.3 מיליארד דולר, אך חודש לאחר פרוץ הקרבות בקוריאה, הגיש ג'ונסון במהירות בקשה לתקציב השלמה של 10.5 מיליארד דולר (תוספת של 79%) ובכך עלתה הצעת התקציב בשל מחלת ההגנה ל-23.8 מיליארד דולר. בהגישו בקשה זו, הודיע ג'ונסון לתת-ועדת ההקצבות של הקונגרס ש"לאור הלחימה שמתרחשת כעת, הגענו לנקודה שבה השיקולים הצבאיים גוברים באופן ברור על השיקולים התקציביים".
התהפוכות של ארצות הברית והעדיפות המתמשכת שניתנה לביטחון אירופה, הובילו לשינויים מהירים ומהותיים במדינות ההגנה האמריקאית, כולל הגדלה ארוכת טווח של הכוחות המזוינים ודגש רחב על הסיוע שארצות הברית תעניק לבעלות בריתה. בנוסף, הנשיא טרומן סלד מרצונו האנוכיי של ג'ונסון לנהל את ענייני הממשלה. מאוחר יותר ציין טרומן כיצד ג'ונסון "תקף כל אחד מחברי הקבינט... הוא מעולם לא החמיץ שום הזדמנות לומר דברים מרושעים על הצוות המקצועי שלי". לבסוף, מתוך דאגה מהביקורת הציבורית על ניהולה של מלחמת קוריאה, החליט טרומן לבקש מג'ונסון לסיים את תפקידו. ב-19 בספטמבר 1950 הגיש ג'ונסון את התפטרותו מתפקידו כמזכיר ההגנה ועד מהרה מינה הנשיא במקומו את גנרל הצבא ג'ורג' מרשל.
שנותיו האחרונות
עם סיום הקריירה הפוליטית שלו, שב ג'ונסון לעסוק בעריכת דין והוא המשיך בכך עד למותו משבץ מוחי בוושינגטון די. סי. ב-1966 בגיל 75. ג'ונסון נקבר בקלארקסבורג, וירג'יניה המערבית. הוא הניח אחריו את רעייתו, רות פרנסס מקסוול ג'ונסון אות בנותיו ליליאן ורות.
בנאומו האחרון כמזכיר ההגנה, יום לפני סיום תפקידו, ציטט ג'ונסון ממחזהו של ויליאם שייקספיר, מקבת': "כאשר ההמולה תסתיים וכאשר יושג הניצחון בקרב, אני שם מבטחי בהיסטוריונים שימצאו את תפקודי ראוי לשבח, ששירתתי ביושר ובנאמנות העומדים בקנה אחד עם האינטרסים של השלום ושל ביטחון האומה שלנו".
קישורים חיצוניים
- "Louis A. Johnson - Harry S. Truman Administration". Office of the Secretary of Defense - Historical Office.
- לואיס א. ג'ונסון באתר Find a Grave
.svg)
