ויליאם בלקנאפ
 | |||||||||||
| לידה |
22 בספטמבר 1829 ניובורג, מדינת ניו יורק, ארצות הברית | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
12 באוקטובר 1890 (בגיל 61) וושינגטון די. סי., ארצות הברית | ||||||||||
| שם מלא | ויליאם וורת' בלקנאפ | ||||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות הלאומי ארלינגטון, ארצות הברית | ||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
ויליאם וורת' בלקנאפ (באנגלית: William Worth Belknap; 22 בספטמבר 1829 – 12 באוקטובר 1890) היה עורך דין, איש צבא ופוליטיקאי אמריקאי, ששירת כקצין בצבא האיחוד במלחמת האזרחים האמריקאית וכיהן כפקיד ממשל באיווה וכמזכיר המלחמה של ארצות הברית בממשל נשיא ארצות הברית יוליסס סימפסון גרנט.
בלקנאפ נולד במדינת ניו יורק. ב-1848 הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת פרינסטון, למד משפטים במשרדו של עורך דין מג'ורג'טאון וב-1851 התקבל ללשכת עורכי הדין. הוא עבר לאיווה, שם הוא עסק בעריכת דין בשותפות עם ראלף פ. לאו. בלנקאפ נכנס לחיים הפוליטיים כחבר המפלגה הדמוקרטית וכיהן תקופת כהונה אחת כחבר בית הנבחרים של איווה. עם פרוץ מלחמת האזרחים ב-1861 התגייס בלקנאפ לצבא האיחוד. הוא לחם בשירות המיליציה של איווה בתחילה בדרגת קפטן ולאחר מכן מונה כמייג'ור ברגימנט הרגלים המתנדבים ה-15 של איווה. הוא לקח חלק באין ספור קרבות, כולל קרב שילה והמצור על קורינת', שירת כמפקד רגימנט, בריגדה, דיוויזיה וגיס, ושימש במגוון של תפקידי מטה. בתום המלחמה קודם בלקנאפ לדרגת בריגדיר גנרל בצבא המתנדבים וקיבל דרגת ייצוג של מייג'ור גנרל.
לאחר שדחה הצעה למינוי בצבא הסדיר, התמנה בלקנאפ לגובה המיסים של איווה על ידי הנשיא אנדרו ג'ונסון. בתפקיד זה הוא שימש ארבע שנים. ב-1869 הוא מונה על ידי הנשיא יוליסס סימפסון גרנט למזכיר המלחמה. במהלך כהונתו בתפקיד זה הוא הזמין ציורי דיוקן של כל מזכיר המלחמה לדורותיהם מתוך כוונה ליצור אוסף שלם לקראת יום העצמאות המאה של ארצות הברית. ב-1871 נחקר בלקנאפ על ידי הקונגרס, לאחר שהיה מעורב ישירות במכירת כלי נשק ותחמושת לצרפת, בשעה שארצות הברית הייתה לכאורה נייטרלית במלחמת צרפת-פרוסיה. באותה שנה ארגן בלקנאפ סיוע לקורבנות השרפה הגדולה של שיקגו. במהלך תקופת השיקום פעלה מחלקת המלחמה וצבא ארצות הברית בניהולו של בלקנאפ ובפיקוחם של הנשיא גרנט ושל משרד התובע הכללי לניהול מדינות הקונפדרציה לשעבר ולנסות ליישם שינויים בממשל ובכלכלה, במקביל להגנת העבדים המשוחררים מאלימות שהלכה וגברה. בלקנאפ תמך במדיניות השיקום של גרנט, שרוב חברי המפלגה הדמוקרטית התנגדו לה.
ב-1875 סיכמו בחשאי גרנט, בלקנאפ וחברים אחרים בקבינט על הוצאת הכוחות מהגבעות השחורות לאחר שהתגלה במקום זהב. ארצות הברית הגנה על האזור ממתיישבים לבנים כחלק מהברית שלה עם שבטי הלקוטה. נסיגת הכוחות אפשרה בהלה לזהב של מתיישבים לבנים וארצות הברית תפסה דה פקטו את הבעלות על השטחים הללו לאחר שהלקוטה סירבו למכור את אדמותיהם המקודשות. ב-1876, הובילה "שערוריית עמדת הסחר" בפורט סיל להתפטרותו של בלקנאפ, להדחה על ידי הקונגרס שנשלט על ידי הדמוקרטים ולמשפט בפני הסנאט. בעוד שרוב הסנאטורים הצביעו בעד הרשעתו, חסר להם הרוב של שני שלישים הקולות הדרוש ובלקנאפ זוכה. הוא המשיך בעיסוק בעריכת דין בוושינגטון די. סי., המשיך להיות פופולרי בקרב וותיקי מלחמת האזרחים באיווה והיה פעיל עד למותו מהתקף לב ב-1890. אחד ההיסטוריונים תיאר את בלקנאפ כאדם הן של סגולות והן של פגמים, עורך דין, איש ממשל וקצין מוכשר, אך כמי ששחיתותו האישית האפילה על תכונותיו החיוביות.
ראשית חייו
ויליאם וורת' בלקנאפ נולד ב-22 בספטמבר 1829 בניובורג שבמדינת ניו יורק כבנם של איש הצבא ויליאם ג. בלקנאפ ושל אן (לבית קלארק) בלקנאפ. ויליאם בלקנאפ האב השתתף במלחמת 1812, במלחמת הסמינול השלישית ובמלחמת ארצות הברית-מקסיקו.[1] ויליאם בלקנאפ הבן למד בבתי הספר המקומיים בניובורג וב-1848 סיים את לימודיו באוניברסיטת פרינסטון. לאחר סיום לימודיו הוא למד משפטים אצל יו קפרטון, עורך דין מג'ורג'טאון. לאחר שנבחן על ידי השופט וליאם קרנץ', הוא התקבל ללשכת עורכי הדין של וושינגטון די. סי. והחל לתור אחר מקום בו יוכל להתיישב ולהתחיל בקריירה שלו.
הוא עבר לקיאקק שבאיווה ונכנס לשותפות עם ראלף פ. לאו. הוא החליט להפוך את איווה כמקום מגוריו הקבוע וב-1854 הוא בנה לעצמו בית בקיאקק. הוא הצטרף אל המפלגה הדמוקרטית וב-1856 הוא נבחר לבית הנבחרים של המדינה, שם הוא כיהן בין השנים 1857 – 1858.[2] הוא גם הצטרף לפלוגה המקומית של המיליציה, רובאי העיר, שם קיבל דרגת קפטן.
נישואין ומשפחה
ב-1854 נשא בלקנאפ לאישה את קורה לירוי, שהלכה לעולמה ב-1862. לשניים נולד בן אחד, יו ר. בלקנאפ, שלימים כיהן כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם אילינוי.[3] בינואר 1869 נישא בלקנאפ בשנית לקריטה ס. טומלינסון מקנטקי. היא נפטרה משחפת זמן קצר לאחר לידה בדצמבר 1870.
בלקנאפ נישא בשלישית ב-11 בדצמבר 1873 לאמנדה (טומלינסון) באוור, אחותה האלמנה של רעייתו השנייה. יחד הם הביאו לעולם ילדה, אליס בלקנאפ, שנולדה ב-28 בנובמבר 1874. אליס בלקנאפ נחשבה לאחת היפיפיות המבוקשות ביותר בחברה הוושינגטונית. על פי הדיווחים, ב-1897 היא המירה את דתה ליהדות לטובת אירוסיה לפול מאי, דיפלומט בשגרירות הבלגית בוושינגטון. אירוסין אלו בוטלו וביוני 1898 היא נישאה לויליאם ברקלי הנרי מפילדלפיה.
מלחמת האזרחים
עם פרוץ מלחמת האזרחים נותר בלקנאפ נאמן לאיחוד כדמוקרט התומך במלחמה. בסתיו 1861 הוא התגייס לצבא האיחוד והוצב בו כקצין בדרגת מייג'ור וב-7 בדצמבר הוטלה עליו המשימה לאמן ולצייד את רגימנט הרגלים המתנדבים ה-15 של איווה. כאיש כריזמטי מחוספס ויפה תואר הוא התאים היטב לקשיחות של תפקיד החייל. בנוסף, מיומנויות הדיבור שלו מול קהל וכושר השכנוע שאותם הוא פיתח כעורך דין הפכו אותו למגייס יעיל. כושר המנהיגות הטבעי שלו וניסיונו במיליציה היו גם הם נכסים באימון המגויסים החדשים.
קרבות שילה, קורינת' וויקסבורג
במרץ 1862 השלימו בלקנאפ והרגימנט שלו את ההכנות לפעולה מבצעית. הם הועברו באמצעות אניית קיטור מסנט לואיס אל החזית בקרב שילה. בהגיעם לנקודת הנחיתה בפיטסבורג ב-6 באפריל הם הצטרפו לארמיית טנסי בפיקודו של גנרל יוליסס סימפסון גרנט. בלקנאפ ואנשיו צוו לצאת לחזית ולשרת תחת מייג'ור גנרל בנג'מין פרנטיס בקן הצרעות. בלקנאפ וחייליו חסרי הניסיון אולצו להילחם כמו צבא סדיר בתוך השורות המדולדלות של פרנטיס. בלקנאפ נלחם בגבורה, נפצע קלות וסוסו נורה ונהרג כשהוא רכוב עליו. לאחר קרב שילה שירת בלקנאפ כמפקד בפועל של הרגימנט במצור על קורינת'. קולונל יו ת. רייד, מפקד הרגימנט נפצע קשות בצווארו בשילה והוצא משירות פעיל. רייד ציין שבקרב שילה, בלקנאפ "היה תמיד במקום הנכון ובזמן הנכון, מוביל ומעודד את הקצינים ואת החיילים בקור רוח של איש צבא ותיק. בקורינת', צוין בלקנאפ על "גבורתו הבולטת לעין". לאחר קרב זה ביצעו בלקנאפ וחייליו תפקידי שמירה זמניים. ב-20 באוגוסט הוא קודם באופן רשמי מדרגת מייג'ור לדרגת לוטננט קולונל. ב-3 ביוני 1863 הוא קודם שוב לדרגת קולונל. המבצע הצבאי הבולט שלו היה במצור על ויקסבורג שהסתיים ב-4 ביולי אותה שנה. ב-24 בדצמבר פיקד בלקנאפ על הרגימנט ה-11 בנוסף לרגימנט שלו כאשר אלו תגברו את רדבון, מיסיסיפי, מדרום לויקסבורג. ב-26 בפברואר 1864 הוא מונה כקצין משטרה צבאית בקנטון, מיסיסיפי.
הקרב על אטלנטה והצעדה אל הים
ב-8 ביוני 1864 הועברו בלקנאפ וחייליו לפיקודה של הדיוויזיה הרביעית של הגיס ה-17 באקוורת', ג'ורג'יה. ב-22 ביולי בקרב אטלנטה השתתף בלקנאפ בלחימה כנגד רגימנט הרגלים ה-45 של אלבמה. בלקנאפ וחייליו התחפרו סביב לבולד היל. הרגימנט ה-45 בפיקוד של קולונל האריס ד. למפלי תקף את הקווים המבוצרים של צבא האיחוד פעמיים, אך נסוג בשל אש התותחים הכבדה. בניסיונם השני חצו למפלי וחייליו את קו הלחימה של האיחוד לקרב פנים אל פנים. למפלי, שנפצע בעצמו, קילל את חייליו שנפלו או נסוגו. בעיצומה של הלחימה העזה תפס בלקנאפ, שהיה גדול גוף, את למפלי בצווארונו, הפנה את ראשו לכוון קווי צבא הקונפדרציה וצעק," הבט באנשיך! הם מתים! מדוע אתה מקלל אותם!". בלקנאפ שבה את למפלי הפצוע, שב-24 באוגוסט מת מפצעיו.
ב-28 ביולי פיקד בלקנאפ על הרגימנט שלו ועל רגימנט הרגלים ה-32 של אוהיו שתגברו את הגיס ה-15 של מייג'ור גנרל מורגן לואיס סמית'. ב-30 ביולי קודם בלקנאפ לדרגת בריגדיר גנרל וקיבל את הפיקוד על הדיוויזיה הרביעית של הגיס ה-17 והשתתף בפעולות של ויליאם שרמן בג'ורג'יה ובקרוליינות. לאחר כיבוש אטלנטה על ידי צבא האיחוד, התלווה בלקנאפ לשרמן בצעדה אל הים. ב-13 במרץ 1865 הוא קיבל דרגת ייצוג של מייג'ור גנרל כגמול לאומץ ליבו במערכת אטלנטה. לאחר שדחה הצעה להיות מוצב בצבא הסדיר, פרש בלקנאפ ב-24 באוגוסט מצבא ארצות הברית.
גובה המיסים של איווה
ב-1865, לאחר תום מלחמת האזרחים, מינה הנשיא אנדרו ג'ונסון את בלקנאפ, שפרש מהשירות הצבאי, לתפקיד גובה מיסי הפנים של איווה. בתפקידו זה היה בלקנאפ אחראי על גביית מיליוני דולרים של מיסים פדרליים. גובי המיסים קיבלו אחוז מסוים של המיסים שגבו, כך הפך תפקיד זה למשתלם ומבוקש מאוד. בלקנאפ שימש בתפקיד זה במשך ארבע שנים, עד שב-1869 התמנה כמזכיר המלחמה על ידי הנשיא גרנט. במהלך כהונתו בתפקיד זה זיהה בלקנאפ עצמו עם המפלגה הרפובליקנית בתקופת השיקום.
מזכיר המלחמה
בעצתו של הגנרל ויליאם שרמן מינה הנשיא יוליסס סימפסון גרנט ב-25 באוקטובר 1869 את בלקנאפ למזכיר המלחמה במקומו של המזכיר הקודם, ג'ון רולינס שנפטר משחפת. שרמן עצמו שימש כמזכיר המלחמה בפועל לתקופה קצרה לאחר מותו של רולינס. בלקנאפ נתפס כחניכו של שרמן, לאחר שלחם במערכה על אטלנטה והתלווה אליו במהלך הצעדה אל הים. הנשיא גרנט סבר שבלקנאפ לחם כיאות במלחמה והיה ראוי לעמוד בראש מחלקת המלחמה.[4] לאחר כניסתו לתפקיד יישם והמליץ בלקנאפ על כמה יוזמות. הוא המליץ שהקונגרס יפעל לקבוע את ה-1 במאי כתחילתה של שנת הכספים, וכך לאפשר פעולות חשבוניות מדויקות יותר של מחלקת המלחמה. הוא הנהיג את הכנתם של הדוחות ההיסטוריים של מפקדי הצבא לשעבר כדרך לתיעוד פעולותיהם לטובת הדורות הבאים והציע נקיטת צעדים לשימור הפארק הלאומי ילוסטון. עם זאת, לא כל צעדיו של בלקנאפ התקבלו בברכה. הוא עקף את שרמן כאשר החליט על מינויים וצמצם את התקציב שעמד לרשותו, ובכך החליש את סמכותו של הגנרל המפקד של הצבא.
ב-1874 הגיב שרמן לצעדים אלו בעזיבה של וושינגטון והעברת מפקדותיו לסנט לואיס.[5] מייג'ור גנרל אוליבר הווארד "הוגלה" גם הוא על ידי בלקנאפ. ב-1874, בעודו מוצב באורגון, הביע הווארד את דעתו על בלקנאפ בגילוי לב. הוא הצהיר שבלקנאפ היה מקור אכזבה עבור גרנט, שהוא לא היה רפובליקני אמיתי ושהוא התרועע מדי לילה עם דמוקרטים "גסי רוח" מקנטקי. הווארד גם הביע את דעתו שבלקנאפ לא היה בעד מדיניות השלום של הנשיא גרנט מול האינדיאנים. הצהרות אלו קושרו ככל הנראה לעימות, שהתגלע במהלך תקופת כהונתו של בלקנאפ כמזכיר המלחמה, בין מחלקת המלחמה לבין מחלקת המלחמה בשאלה למי תהיה השליטה על המדיניות כלפי האינדיאנים.[5] בהקשר של התקופה הזו, צעדיו של בלקנאפ לא נראו כתוקפניים או כמרחיקי לכת באופן גלוי. במונחים של תקופת השיקום, ציין ההיסטוריון ג'אן אדוארד סמית', שגרנט, כגנרל המפקד לשעבר, פיקח באופן אישי על השימוש שנעשה בצבא ושלבלקנאפ "היה פחות חופש פעולה בהשוואה לשאר חברי הקבינט".[6]
גלריית הדיוקנאות של מחלקת המלחמה
עם כניסתו לתפקיד יזם בלקנאפ את הכנת הדיוקנאות של ראשיה האזרחיים לשעבר של מחלקת המלחמה לקראת יום העצמאות המאה של ארצות הברית ב-1876, ולשם כך שכר את שירותיהם של האומנים הידועים, דניאל הנטינגטון, רוברט ווייר והנרי אולקה. דיוקנו של בלקנאפ ציור על ידי הנטינגטון ב-1874. הדיוקנאות קובצו באוסף מיוחד לצפייה על ידי הציבור. את היוזמה הזו המשיכו יורשיו של בלקנאפ בתפקיד. בנוסף לדיוקנאותיהם של מזכירי המלחמה, כלל האוסף דיוקנאות של אישים נוספים שבלטו בתרומתם לתחום הצבאי. מאמץ זה לשימור היסטורי נחשב להצלחה, ובלקנאפ קיבל שבחים על מיזם זה.
פרשת תחנת הסחר בפורט סיל
במהלך קיץ 1870 עלה בידו של בלקנאפ לשכנע את הקונגרס להעניק לו סמכות בלעדית למנות ולהסמיך ספקים אזרחיים שיהיו צמודים למחנות הצבא בחזית המערב ושידאגו לאספקת ציוד עבורם, בחוזים בעלי היקף כספי רב.[7] ב-15 ביולי בוטלה סמכותו של הגנרל המפקד של הצבא למנות את הספקים הללו והיא הועברה לידיו של בלקנאפ ובכך כורסמו עוד יותר סמכויותיו של שרמן. כדי להבטיח רווחים מרביים, הורה בלקנאפ לכוחות שהוצבו במוצבים לרכוש אספקה רק מספקים שאושרו על ידו.[7] החיילים בחזית המערבית, שלפיכך אולצו לרכוש סחורות במחירים מופקעים, נותרו בחובות או בחוסר כל. אינדיאנים עוינים רכשו אספקה מספקים אלו, כולל רובים באיכות גבוהה. בה בעת סופקו דרישות הצבא לרובים על ידי מחלקת המלחמה ורובים אלו התאפיינו בתקלות תכופות. למדיניות זו הייתה השפעה שלילית על כוח האש של חיילי הצבא ותרמו לתבוסתו של ג'ורג' ארמסטרונג קסטר ושל רגימנט הפרשים השביעי בקרב ליטל ביגהורן ביוני 1876, חודשים ספורים לאחר שבלקנאפ סיים את תפקידו.
אשתו השנייה של בלקנאפ, קריטה הייתה שאפתנית מבחינה חברתית ולא הייתה מוכנה להתגורר בוושינגטון על בסיס משכורתו השנתית של בעלה שעמדה על 8,000 דולר (כ-157,000 דולר בערכים של 2018). כאשר הגיע הזוג לוושינגטון מקאיקק ב-1869, שכר בלקנאפ בית גדול שזמן קצר קודם לכם פונה על ידי מזכיר המדינה ויליאם סיוארד. באירוח מסיבות גדולות, דרישה חברתית טיפוסית לחברי הקבינט, חרגו בני הזוג בלקנאפ בכמות המוזמנים. באחד מהאירועים שהם אירחו נמנו 1,200 אורחים, כולל קציני צבא צעירים רבים. ההתנהלות הצורמנית שנגרמה מכך גרמה לנזק רחב ולוונדליזם, כולל הריסת וילונות, כורסאות ורהיטים נוספים. בני הזוג בלקנאפ לא יכלו להרשות לעצמם לשלם את הנזקים ועמדה בפניהם הברירה לעזוב את וושינגטון כדי להפחית את הוצאותיהם ולהתגורר במלון, או למצוא דרך להגדיל את הכנסותיהם. הם החליטו לחפש אפיק הכנסה נוסף וקריטה הגתה תוכנית ליצירת "פרה חולבת" בדמות תחנת סחר במבצר פורט סיל שבטריטוריה האינדיאנית של אוקלהומה. קריטה עודדה את בעלה למנות את קיילב פ. מארש, קבלן מניו יורק, לנהל את תחנת הסחר בפורט סיל. ג'ון ס. אוונס, סוחר מנוסה, כבר מונה לנהל את תחנת סחר זו ולא היה מעוניין לוותר. כדי ליישב את המחלוקת, הגה מארש חוזה שותפות בלתי חוקי שבו התאפשר לאוונס להמשיך ולנהל את תחנת הסחר, בתנאי שהוא ישלם למארש סכום של 12,000 דולר לשנה בארבעה תשלומים שנתיים (236,000 ב-2018). מארש מצדו נדרש להעביר מחצית מסכום זה לקריטה, גם כן בארבעה תשלומים שנתיים. כל הצדדים הסכימו להסדר. עם זאת, קריטה קיבלה רק תשלום אחד לפני מותה משחפת לאחר לידה בדצמבר 1870.
לאחר מותה של קריטה, המשיך מארש להעביר את התשלומים לאחותה הצעירה אמנדה, שנודעה בכינוי "פוס", שעברה להתגורר עם משפחת בלקנאפ, לכאורה כדי לשמש כמנהלת קרן הנאמנות של ילדה של אחותה. הסדר זה בין מארש לבין אמנדה נעשה בידיעתו המלאה של בלקנאפ ובהסכמתו. לאחר מות ילדה של קריטה ביוני 1871, עזבה אמנדה לאירופה ובלקנאפ המשיך לקבל את התשלומים עד דצמבר 1873, כאשר אמנדה שבה מאירופה והייתה לרעייתו השלישית של בלקנאפ. אמנדה הייתה אשת החברה הגבוהה ונאה למראה. מתוך כוונה לשמור על הירושה הצנועה שהיא קיבלה ממשפחתה וכדי להשיג מעמד גבוה בחברה הוושינגטונית, היא דרשה מבלקנאפ לחתום על הסכם קדם נישואין. בלקנאפ שכר בית גדול חדש ברחוב G, שנבנה על ידי אורוויל בבקוק, מזכירו האישי של הנשיא גרנט. מכאן והלאה המשיכו בלקנאפ ואמנדה לקבל את התשלומים התקופתיים ממארש. אמנדה נחשבה לאישה מפונקת יותר בהשוואה לאחותה המנוחה, היא לבשה שמלות ססגוניות, ענדה תכשיטים ואביזרים למסיבות ולאירועים וכונתה על ידי החברה הוושינגטונית "היפהפייה הפזרנית" (spendthrift belle). סגנון החיים הראוותני של בני הזוג, שדאגו לבידור לחברה הוושינגטונית, שערכו נשפים מפוארים ושלבשו ביגוד אלגנטי, הוביל לקנאה הן בקרב דמויות פוליטיות במפלגה הדמוקרטית והן בקרב התושבים הקבועים של העיר. בכל אופן, הידיעה על קבלת הכספים הללו התפרסמה רק בפברואר 1876, כאשר בית הנבחרים שהיה בשליטה דמוקרטית, פתח בחקירה, שבה התגלה שבלקנאפ ונשותיו קיבלו סכומים שהסתכמו ב-20,000 דולר כשוחד ממארש (כ-394,000 דולר בערכים של 2018).
מכירת הנשק לצרפת
במלחמת צרפת-פרוסיה שהתנהלה בין השנים 1870 – 1871, הכריזה ארצות הברית על עצמה כמדינה נייטרלית. בלקנאפ הואשם על ידי מבקרי ממשל גרנט, כולל הסנאטורים צ'ארלס סמנר וקארל שרז, בהפרת הנייטרליות ובמכירת כלי נשק לסוכני רכש צרפתים. למעשה, מכר בלקנאפ כלי נשק מיושנים של מחלקת המלחמה לשכן של משפחת רמינגטון, בעלת חברת נשקי רמינגטון. סמואל רמינגטון, כסוכן למכירת כלי נשק לממשלת צרפת, הסדיר את מכירת כלי נשק אלו לצרפתים. לאחר מכן מכר בלקנאפ בצורה זו 54 מיליון קליעים לצבא צרפת, כדורים שהתאימו לכלי הנשק שנמכרו קודם לכן דרך רמינגטון. חקירה של הקונגרס שנערכה ב-1872, טיהרה את בלקנאפ ולא הוגשו נגדו האשמות פליליות לצורך הדחה.
חנינת הצוער סמית'
במהלך תקופת השיקום היה העבד לשעבר ג'יימס ובסטר סמית' (אנ') לצוער האפרו-אמריקאי הראשון באקדמיה הצבאית של ארצות הברית בווסט פוינט. לאחר תחילת לימודיו ב-1870, טורטר סמית' קשות על ידי צוערים לבנים. אחד מאחייניו של בלקנאפ, גם הוא צוער באקדמיה, ננזף על שלקח חלק בהתעללות בסמית'. במקרה נוסף, סמית' נעצר והועמד לדין בפני בית דין צבאי על שהתכתש עם צוער לבן, אף על פי שהוא טען שזה היה מקרה של הגנה עצמית. מייג'ור גנרל אוליבר א. הווארד, תומך בזכויות האזרח של השחורים, שניהל את המשפט, זיכה את סמית' מרוב האישומים והטיל עליו עונש קל על התנהלות בלתי ראויה. החלטה זו עוררה את זעמם של אנשי התביעה המשפטית של האקדמיה שב-20 בנובמבר 1870 עתרו רשמית בפני בלקנאפ. במקרה נוסף של התעללות, בינואר 1871, נעצר סמית' על שכביכול לא זקף את ראשו בעת צעידה, ושוב, היה זה לאחר שעבר התעללות מידי הצוערים הלבנים. הווארד היה אז כבר מוצב במערב ארצות הברית והנהלת האקדמיה הייתה נחושה להדיח את סמית'. הפעם הוא הורשע והוגשה עתירה על המקרה שלו לבלקנאפ. ניתנה המלצה להרחיקו, אך בלקנאפ התערב אצל הנשיא גרנט, שהמיר את גזר הדין להשארתו של סמית' שנה נוספת באקדמיה, כך הוא נאלץ לחזור על שנתו הראשונה באקדמיה. סמית' המשיך בהכשרתו באקדמיה עד 1874, כאשר הוא נבחן אישית על ידי פרופסור פיטר ס. מיצ'י, שתמך בעליונות הגזע הלבן, בניגוד למסורת של ווסט פוינט, וטען שסמית' נכשל. סמית' דחה את ההזדמנות להיבחן מחדש ונאלץ לעזוב את האקדמיה. ב-1871 מונה למפקד האקדמיה הצבאית, מייג'ור גנרל תומאס ה. רוגר, שתוך שנתיים גרם להפחתת מקרי ההתעללות ועשה מאמצים רבים למגר התנהגות בלתי ראויה. בלקנאפ העריץ את רוגר וגיבה את אופן ניהולו בווסט פוינט וציין "אני מאוד מרוצה עם הצלחת הניהול שלך ומהשיחות עם קצינים בכל הדרגות וכן עם אזרחים שהיו שם מאז שנכנסת לתפקידך...". בעקבותיו של סמית' הגיעו אפרו-אמריקאים נוספים לווסט פוינט והראשון לסיים שם את הכשרתו היה הנרי א. פליפר ב-1877. ב-1997 הכיר הנשיא ביל קלינטון בעוול שנעשה לסמית' והעניק לו הסמכה בדיעבד כבוגר האקדמיה בדרגת לוטננט משנה.
הסיוע לנפגעי השרפה בשיקגו
ערך מורחב – השרפה הגדולה של שיקגו
ב-8 באוקטובר 1871 ועד ה-10 בו השתוללה בעיר שיקגו שריפה שהחריבה את רוב שטחה של העיר, גרמה למותם של מאות אנשים ולנזקים בשווי של 200 מיליון דולר (כ-4 מיליארד דולר בערכים של 2018). יותר מ-100,000 מתושבי העיר נותרו חסרי כל וללא קורת גג לראשם. ב-9 באוקטובר נקט בלקנאפ בפעולה מידית והורה על העברת משלוחי מזון מסנט לואיס, על העברת אוהלים ממחנה ג'פרסון שבמיזורי ועל שיגור שתי פלוגות חיילים מפורט אומהה שבנברסקה לסיוע בשמירה על החוק והסדר. ב-10 באוקטובר, באיגרת שכתב ללוטננט גנרל פיליפ שרידן, ציין בלקנאפ שהשריפה הייתה "...אסון לאומי. לסובלים ממנה תינתן האהדה הכנה של האומה". בלקנאפ הורה לקציני הצבא בכל רחבי ארצות הברית לשלוח אספקה לשיקגו "בנדיבות ובאופן מידי". בדוח השנתי שלו לנשיא גרנט שהוגש בדצמבר 1871, שיבח בלקנאפ את מחלקת המלחמה על היעילות של פעולות הסיוע לחסרי הבית של השרפה בשיקגו תוך שעות ספורות מקבלת ההוראה, כאשר עדיין לא הושגה שליטה מלאה על האש. הוא גם שיבח את שרידן ואת פלוגות החיילים שתחת פיקודו על שמירת החוק והסדר בעיר החרבה.
הרפורמה בבתי הכלא הצבאיים
בקיץ 1871 ביקרה משלחת של צבא ארצות הברית בבית הכלא הצבאי של קוויבק, קנדה שנוהל על ידי הצבא הבריטי. הוועדה המליצה שהשיטות הבריטיות יאומצו על ידי צבא ארצות הברית, כולל שיטת התגמול עבור התנהגות טובה ושיטת הענישה באמצעות אימונים גופניים, מתוך מטרה להחזיר את האסירים לשירות צבאי בתום תקופת מאסר ומניעת שובם לכלא. בלקנאפ אישר את המלצות הוועדה וביקש מהקונגרס ליישם את השיטה הבריטית בצבא ארצות הברית. הוא גם ביקש שמימון התוכנית החדשה יגיע משלילת שכרם של האסירים במהלך תקופת מאסרם.
המהומות בניו אורלינס
במהלך תקופת השיקום כפה הנשיא גרנט מתן זכויות אזרח וזכות בחירה לשחורים בדרום, כשהוא עושה שימוש בצבא ובמחלקת המשפטים שהוקמה אז כדי לשבור את הקו קלוקס קלאן ב-1871, על פי "חוקי האכיפה". בתקופה זו הייתה לואיזיאנה אחת המדינות הסוערות ביותר מבחינה פוליטית, האלימות והשנויות במחלוקת. פלגים פוליטיים יריבים לחמו על השליטה בממשל המדינה ומורדים לבנים תקפו לעיתים קרובות את העבדים המשוחררים ואת תומכיהם, והמצב הצריך שיגור כוחות צבאיים פדרליים לשמירה על הסדר במדינה.
במהלך ינואר 1872 נכנסה מחלקת המלחמה לכוננות גבוהה, על רקע אפשרות של עימות אלים בניו אורלינס בין סיעתו של המושל הנרי קלי וורמות' לבין זו של ג'ורג' ו. קרטר, לשעבר יושב ראש בית הנבחרים של לואיזיאנה. וורמות' תמך בשוויון חברתי ובמתן זכות בחירה לשחורים, אך השמרנים הדרומים ראו בו אדם מושחת מהצפון (carpetbagger). כדי למנוע הפרות סדר, החליט מייג'ור גנרל ויליאם ה. אמורי, המפקד של מחוז לואיסוויל, האחראי על ניו אורלינס, שיש צורך בכוחות צבא פדרליים למניעת מעשי אלימות. בלקנאפ הורה לגנרל המפקד, ויליאם שרמן, להגיש סיוע לאמורי. ב-5 בינואר הוצבו כוחות צבא פדרליים בניו אורלינס והמטרה הייתה שהם ישלטו בשטח עד ה-11 בינואר. בלקנאפ ייעץ לנשיא גרנט שאמורי הוא האיש הראוי ביותר לקבל את ההחלטות בנוגע לכוחות אלו.
ב-9 בינואר פרצו מהומות רחוב בניו אורלינס לאחר שתומך של המושל וורמות' נרצח. ממשלת המדינה הגיבה בתקיפת אנשיו של קרטר. למחרת שיגר אמורי תגבורות כדי להשיב את הסדר על כנו. ב-12 בינואר, הנשיא גרנט, שלא חפץ להתערב בעניינים הפוליטיים הפנימיים של לואיזיאנה, הודיע לראש העיר ניו אולינס באמצעות מחלקת המלחמה, שהוא לא יכריז על משטר צבאי במדינה. המון זועם של אלפים מתומכיו של קרטר פרץ לרחובות. אמורי שיגר כוחות שהיו מצוידים במקלעי גאטלינג. אנשיו של קרטר התפזרו, בהאמינם שאמורי יעשה שימוש בחיילים לשמור על הסדר.
ב-15 בינואר כתב גרנט לבלקנאפ שהוא שואף למנוע "סכנת שפיכות דמים" מבלי להזדהות עם אחד מהפלגים. למחרת היום אמר התובע הכללי של ארצות הברית ג'ורג' הנרי ויליאמס למושל וורמות' שגרנט יזדהה עם אחד הצדדים רק כאשר "יהיה עניין ברור של זכויות האזרח". ב-22 בינואר, בידיעה שהן המושל וורמות' והן קרטר הקימו מיליציות יריבות ושהם מתכוננים למעשי אלימות, הוציא הנשיא גרנט הוראות לאמורי באמצעות מחלקת המלחמה לעשות שימוש בכוחות הצבאיים על פי הצורך. כאשר העביר אמורי את הוראותיו של הנשיא למושל וורמות' ולקרטר, הם פיזרו את המיליציות והשקט שב לעיר לעשרה חודשים.
פרשת גשר אידס
ב-1873 עמדה בניית הגשר שנקרא על שם ג'יימס ב. אידס בסנט לואיס, גשר הפלדה הראשון ביבשת אמריקה, לפני השלמתה. בלקנאפ, בהשפעתה של חברת ספינות הקיטור של קאיקק, התנגד להשלמת הבנייה. הוא היה בדעה שיש להרוס את הגשר כדי שספינות הקיטור לא יצטרכו להנמיך את ארובותיהן כדי להפליג מתחתיו. הוא הקים ועדה שתגיש המלצות על הריסת הגשר, או בנייתו מחדש על פי צורכי הספינות, או כריית תעלה שתעקוף אותו. אידס, שהיה מיודד עם הנשיא גרנט, ביקר בנובמבר אותה שנה בוושינגטון לפני שבלקנאפ העביר את דוח הוועדה אל הקונגרס וביקש שגרנט יציל את הגשר מהריסה. בלקנאפ טען שעל פי החוק הפדרלי, נתונות בידי מזכיר המלחמה הסמכויות למנוע הפרעות לתנועת השיט בנהר המיסיסיפי.
בתגובה הזכיר הנשיא גרנט לבלקנאפ שהקונגרס אישר את בניית הגשר ושככל הנראה הקונגרס לא יאשר תקצוב להריסתו. הוא ביטל את החלטתו של בלקנאפ ואמר לו בשיחה אישית, "ברור שאין אתה יכול להרוס את הגשר על סמך החלטה שלך... גנרל, מוטב שתניח לעניין זה". בלקנאפ הועמד במבוכה, ניצב כשפניו סמוקות, קד בפני הנשיא ועזב את הפגישה. בנייתו של גשר אידס הושלמה ב-1874 והוא עומד על תילו ופעיל עד היום.
תצלומי המלחמה של מת'יו בריידי
ב-1872 נכנס הצלם מת'יו בריידי לפשיטת רגל. נכסיו, כולל תצלומים ותשלילים שצולמו בתקופת מלחמת האזרחים, נמכרו כדי להחזיר את חובותיו לנושים. ב-1874 הציע בעליו של מחסן בניו יורק למכירה סדרה של יותר מ-2,000 תשלילים של בריידי למכירה. בלקנאפ החליט שמחלקת המלחמה תרכוש אותם תמורת 2,500 דולר. התשלילים לא נארזו או הועברו בתשומת לב ועד אשר הם הגיעו לידי של המחלקה, כשליש מהם ניזוקו או הושמדו.
בסופו של דבר קבל בריידי באוזני בלקנאפ ששום סכום מאותם 2,500 דולר לא הגיע לא לידיו ולא לידי אף אחד מנושיו. במהלך השיחה ביניהם הציע בריידי למכור סדרה נוספת של תשלילים. הקונגרס הקצה סכום מרבי של 25,000 דולר לרכישה ולאחר שצפה בחומר ונועץ ביועץ המשפטי של מחלקת המלחמה בנוגע לערכו, אישר בלקנאפ את התשלום בסכום המרבי.
כתוצאה מיוזמתו של בלקנאפ, רכשה מחלקת המלחמה מעל 6,000 תמונות מתקופת המלחמה, כולל תמונות דיוקן של קצינים ופקידי ממשל בולטים, תמונות משדות הקרב ותמונות של ביצורים. אוסף זה שולב בסופו של דבר באוספי תמונות אחרים של בריידי שנרכשו על ידי הממשלה הפדרלית ובהמשך הם קוטלגו וכיום הם מוחזקים על ידי הארכיון הלאומי של ארצות הברית וספריית הקונגרס.[8]
המשלחת ליילוסטון
במהלך קיץ 1875 קיבל בלקנאפ לחקור את הפארק הלאומי ילוסטון, הפארק הלאומי הראשון של ארצות הברית, שהוקם בעקבות חוק שנחתם ב-2 במרץ 1872 על ידי הנשיא גרנט. במסעו זה התלוו לבלקנאפ קולונל רנדולף ב. מרסי, לוטננט קולונל ג'יימס ו. פורסיית ואיש העסקים משיקגו, ויליאם סטרונג. את המשלחת הוביל לוטננט גוסטבוס צ'. דואן, שהוביל את משלחת וושבורן-לנגפורד-דואן ב-1870, משלחת הסקר הפדרלית הנרחבת הראשונה לאזור, שהייתה בין אלו שהובילו להחלטה על הקמת הפארק. דואן יצא מפורט אליס, שם הוא היה מוצב, ועסק בהכנות להגעת הפמליה של בלקנאפ למעיינות החמים מאמות'. ב-26 ביולי הגיעה הפמלייה לפורט אליס והמשיכה משם למאמות' כדי לחבור לדואן. בהובלתו הם ניסו ללכת בעקבות נתיבה של המשלחת המקורית של 1870, בנוסף לפעילויות ציד שנקרו בדרכם. הפמליה כללה 24 חיילים ושני אמבולנסים. המסע שארך שבועיים היה בעייתי, שכן לא עלה בידו של דואן לאתר מטרות רציניות לציד ולאחר תצפית קצרה על הקניון הגדול של ילוסטון, המתינה החבורה מספר שעות לאחר שדואן איתר בסופו של דבר את המסלול.[9]
מערכת בלק הילס
בסוף יולי 1874 גילתה משלחת צבאית אמריקאית בפיקודו של קולונל ג'ורג' ארמסטרונג קסטר זהב בגבעות השחורות. עד מהרה פלשו מחפשי זהב רבים לאדמות שהוענקו לאינדיאנים על פי הסכם פורט לרמי מ-1868. ביוני 1875 ניסה הנשיא גרנט לפתור את הבעיה באמצעות הצעת הסכם חכירה לאינדיאנים על אדמותיהם בסכום של 100,000 דולר לשנה או רכישתו בסכום של 6 מיליון דולר. שבט הלקוטה בהנהגתו של ראש השבט ענן אדום, סירב להצעה, בשל העובדה שההצעה כללה את העברתם של בני השבט אל הטריטוריה האינדיאנית באוקלהומה. ב-3 בנובמבר 1875, עם הסלמת המשבר, קיים הנשיא גרנט פגישה סודית בבית הלבן בהשתתפות בלקנאפ ומזכיר הפנים זכריה צ'נדלר. השלושה הסכימו לביצוע תוכנית שבמסגרתה ייסוגו כוחות ארצות הברית מהגבעות השחורות, וכך יתאפשר למחפשי הזהב לכרות בטריטוריה. מטרת נסיגת הכוחות הייתה לגרום לפריצת מלחמה עם האינדיאנים. ב-3 בדצמבר הורה צ'נדלר לכל האינדיאנים לשוב לשמורותיהם, אך אינדיאנים מיליטנטים בהנהגתם של פר רובץ וסוס משוגע סירבו לעשות כן. עד ינואר 1876 התיישבו 4,000 כורים באדמות האינדיאניות באופן בלתי חוקי. כאשר האינדיאנים העוינים סירבו לפנות את שטחי הציד שלהם עד המועד האחרון של ה-31 בינואר, העביר צ'נדלר את הטיפול באינדיאנים למחלקת המלחמה בראשותו של בלקנאפ בציינו, "הטיפול באינדיאנים האמורים מועברת בזאת לידי מחלקת המלחמה כדי שתינקט נגדם פעולה על ידי הצבא כפי שאתה [בלקנאפ] תראה לנכון לנקוט לאור הנסיבות". ב-8 בפברואר קיבלו הגנרלים קרוק וטרי פקודות להתחיל בתמרוני חורף נגד האינדיאנים העוינים ומערכת בלק הילס החלה. ב-1 במרץ, צעד קרוק בחורף המקפיא צפונה מפורט פטרמן שליד דגלאס, ויומינג, כדי לתקוף את פר רובץ ואת סוס משוגע ואת תומכיהם מקרב האינדיאנים על נהר פאודר. ביום המחרת, ה-2 במרץ, התפטר בלקנאפ בפתאומיות על רקע שערוריית פורט סיל. מה-3 במרץ ועד ה-7 במרץ נוהלה מחלקת המלחמה באופן זמני על ידי מזכיר הצי ג'ורג' רובסון. ב-8 במרץ מינה גרנט את אלפונזו טאפט למזכיר המלחמה החדש. מערכת בלאק הילס הסתיימה באפריל 1877, כבר בתקפות כהונתו של הנשיא הבא רתרפורד הייז.
חקירה על שחיתות והתפטרותו
ב-29 בפברואר 1876 הגיעו שמועות על הרווחים של בלקנאפ מתחנת הסחר בפורט סיל לאוזניו של חבר בית הנבחרים היסטר קלימר, יושב ראש ועדת ההוצאות של מחלקת המלחמה. בתגובה פתח קלימר בחקירה במחלקת המלחמה. אף על פי שקלימר ובלקנאפ היו ידידים ואף שותפים במעונות בתקופת לימודיהם בקולג', היה קלימר מתנגד נחרץ לשיקום שהובילה המפלגה הרפובליקנית בדרום. במהלך תקופת כהונתו של בלקנאפ כמזכיר המלחמה, נעשה שימוש בצבא בשילוב עם מחלקת המשפטים כדי להעמיד לדין את חברי הקו קלוקס קלאן, מדיניות שרוב הדמוקרטים התנגדו לה. קיילב פ. מארש העיד בפני ועדת קלימר שבלקנאפ קיבל באופן אישי את הרווחים מפורט סיל כחלק מהסכם שותפות ביינו לבין ג'ון ס. אוונס. ב-1 במרץ הופיעו בלקנאפ ופרקליטו בפני הוועדה, אך בלקנאפ סירב להעיד. בבוקרו של ה-2 במרץ הודיע מזכיר האוצר בנג'מין בריסטו לנשיא גרנט שבלקנאפ עומד בפני תהליך של הדחה. בפגישה שהתקיימה בבית הלבן זמן קצר לאחר מכן, ביקש הנשיא גרנט מבלקנאפ להגיש את התפטרותו. היה ברור שצעד זה היה מיועד למנוע את תהליך ההדחה. באמצעות הגשת התפטרות מקדימה יכול היה בלקנאפ לטעון שלקונגרס אין עוד סמכות כלפיו, שכן הוא כבר לא כיהן בתפקידו. בשעה 10:20 בבוקר קיבל הנשיא גרנט את התפטרותו של בלקנאפ. בשעה 11:00 קיבלה ועדת קלימר הודעה על כך. אף על פי שההתפטרות גרמה לרגשות סוערים בקרב חברי הבית, היא לא מנעה את נקיטת הפעולה של ועדת קלימר. הוועדה העבירה החלטה פה אחד להדיח את בלקנאפ וניסחה חמישה סעיפי הדחה לשליחה לסנאט. בלקנאפ, אז כבר אזרח פרטי, הודח בהצבעה פה אחד של בית הנבחרים. יושב ראש הבית, מייקל קר, כתב לסנאט שבלקנאפ התפטר "מתוך כוונה להימנע מתהליכי ההדחה נגדו". המקרה של בלקנאפ היה חסר תקדים מבחינה חוקתית וישמש כתקדים לתשע התפטרויות של פקידי ממשל לפני משפט הדחה, כולל זו של הנשיא ריצ'רד ניקסון.
ב-29 במרץ וב-4 באפריל 1876 העיד ג'ורג' ארמסטרונג קסטר בפני ועדת קלימר, שהמשיכה לאסוף ראיות לקראת המשפט בסנאט. עדותו של קסטר גרמה לסנסציה בעיתונות הארצית, שכן הוא האשים הן את אחיו של הנשיא גרנט והן את בלקנאפ בשחיתות. אף על פי שבלקנאפ כבר התפטר, היו לו בעלי ברית פוליטיים רבים בוושינגטון, כולל הנשיא גרנט עצמו. קסטר עצר קודם לכן את בנו של הנשיא גרנט, פרד, קצין צבא, באשמת שכרות. כתוצאה מתקרית זו וכתוצאה מעדותו לפני הוועדה, סר חנו של קסטר בעיני גרנט. רק לאחר חודש עלה בידי קסטר ליישב ביניהם את ההדורים ולקבל את אישור הנשיא לשוב לתפקידו ולהוביל את המישמה שהגיעה לשיאה בקרב ליטל ביגהורן.
עם התפטרותו הפתאומית של בלקנאפ במרץ, היה על גרנט לבקש בחופזה ממזכיר הצי ג'ורג' רובסון למלא את מקומו במחלקת המלחמה למשך שבוע. לאחר מכן מינה גרנט את אלפונזו טאפט למזכיר המלחמה הקבוע. טאפט היה עורך דין ושופט לשעבר. כמי שלא היה מצוי בענייני הצבא, הוא הסכים בחוסר רצון לקבל על עצמו את התפקיד כדי להביא ליציבות במחלקת המלחמה וגרנט הבטיח לו למנותו בהמשך למשרה שתתאים לו יותר. במאי עמד הנשיא במילתו, כאשר התפנתה משרת התובע הכללי עם מינויו של אדוארד פיירפונט לתפקיד השגריר בלונדון. בעקבות זאת הוא מינה את טאפט כתובע הכללי ואת ג' דונלד קמרון כמזכיר המלחמה.
המשפט בסנאט וזיכויו
ב-5 באפריל 1876 החל משפטו של בלקנאפ בסנאט. במשך כמה שבועות התדיינו הסנאטורים בשאלה אם רשאי הסנאט לדון בתביעה לאור העובדה שבלקנאפ כבר התפטר מתפקידו במרץ. צוות ניהול ההגנה של בלקנאפ טען שלסנאט אין כל סמכות שיפוטית. ברוב של 37 תומכים מול 29 מתנגדים החליט הסנאט כי הסמכות השיפוטית במקרה מוקנית לו. בלקנאפ הואשם בחמישה סעיפי הדחה והסנאט האזין ליותר מ-40 עדים. להרשעה היה דרוש רוב של 40 תומכים ובתוצאות הצבעה נמנו 35 תומכים מול 25 מתנגדים ונמנע אחד, וכך זוכה בלקנאפ בשל אי ההגעה לרוב מיוחס של שני שלישים. כל הסנאטורים הסכימו שבלקנאפ קיבל כספים ממארש, אך 23 מהסנאטורים שהצביעו בעד האמינו שלא הייתה לסנאט סמכות שיפוטית במקרה. המהירות בה הוגשה התפטרותו של בלקנאפ לנשיא גרנט ללא ספק הצילה אותו מהרשעה. לאחר המשפט נסעו בלקנאפ, רעייתו ובנותיהם לאירופה ונשארו שם. הסנאטור לשעבר מוויסקונסין, מתיו ה. קרפנטר, שייצג את בלקנאפ במשפט ההדחה, אמר שבלקנאפ זכאי לחלוטין ושאם הוא יאריך ימים הוא יטהר את שמו. ב-1879 נבחר קרפנטר מחדש לסנאט, אך מצב בריאותו היה רופף ובפברואר 1881 הוא נפטר ומעולם לא עלה בידו להציג עדויות נוספות.
המעצר בוושינגטון
ב-4 במרץ 1876, חודש לפני משפט ההדחה בסנאט, עצר התובע הכללי, אדוארד פיירפונט את בלקנאפ. כמי שתיעב את "מעגל החברים" של ויליאם מ. טויד (אנ') בניו יורק, פיירפונט נחשב לעורך דין בעל יושרה וגרנט מינה אותו כתובע הכללי כדי לקדם רפורמות ומערכה נגד שחיתות בממשלו. הנשיא גרנט, שבעבר שימש בתפקיד הגנרל המפקד של הצבא, הקפיד יותר בסוגיות צבאיות והורה לפיירפונט לפתוח בחקירה פלילית על מעשיו של בלקנאפ במחלקת המלחמה. לזעמו הרב של בלקנאפ, דאג פיירפונט להצבת משמר סביב לביתו של בלקנאפ כדי לוודא שהוא לא יימלט. במאי מינה גרנט את פיירפונט לתפקיד השגריר בבריטניה ואת אלפונזו טאפט שכיהן כמזכיר המלחמה, הוא מינה כתובע הכללי. לאחר זיכויו של בלקנאפ בסנאט ב-1 באוגוסט, הוסרה השמירה על ביתו. הוא הואשם בפני חבר מושבעים גדול באותו יום ונקבע לו משפט בבית המשפט הפדרלי של מחוז קולומביה. עם זאת, עיתונאים ופרשנים אחרים היו בדעה שהסיכויים להרשעתו נמוכים, זאת על סמך המספר הרב של פקידים בממשל גרנט שהועמדו לדין על מעשי שחיתות ונדנו לעונשים קלים או שלא הוטל עליהם עונש כלל. זעמו של בלקנאפ על פיירפונט נותר בעינו והוא איים להגיש נגדו תביעה על כליאת שווא. ב-2 בפברואר 1877 קיים בלקנאפ ביקור אצל גרנט ועתר בפניו לביטול האישומים נגדו. ביום המחרת נועץ גרנט בחברי הקבינט שלו. מזכיר המדינה המילטון פיש זעם על בלקנאפ וביקש שהוא יועמד לדין. גרנט החליט החלטה מנוגדת וכתב לטאפט שעל פרקליט המחוז לקבל הנחיה לסגור את התיק. בעקבות הנחיה זו של גרנט אמר טאפט לפרקליט מחוז קולומביה הנרי ה. וולס, שהעדויות נגד בלקנאפ לא יוכלו לבסס הרשעה ושבלקנאפ סבל מספיק במהלך המשפט בסנאט. וולס דאג לסגירת התיק וב-8 בפברואר נסגר התיק על פי החלטתו של השופט על ידי השופט ארתור מקארתור. כאשר הוא כבר לא ניצב בפני אפשרות של הרשעה ומאסר, החליט בלקנאפ לסגת בו מכוונתו לתבוע את פיירפונט.
שנותיו האחרונות
לאחר שזוכה במשפט הסנאט ביקש בלקנאפ להתרחק מהביקורת שהוטחה בו על ידי החברה הוושינגטונית ולעבור לפילדלפיה. בני הזוג בלקנאפ נותרו נשואים. אמנדה והילדים ביקרו בהרי קטסקיל, בקוני איילנד ובמקומות נוספים, ובלקנאפ ראה אותם מעת לעת. בהמשך התגורר בלקנאפ בקיאקק, שם הוא חזר לעסקי עריכת הדין, במיוחד בייצוג חברות רכבת. אף על פי שהוא לא היה יותר מעורב בחיים הפוליטיים, הוא הגיע לעיתים לוושינגטון לצורכי ייצוג לקוחותיו והמשיך להחזיק שם בית ומשרד.
שנים לאחר משפט ההדחה שלו היה עדיין המוניטין של בלקנאפ בשפל. בבחירות לנשיאות של 1880 הוא היה בין אלו שהושמו ללעג בקריקטורה במגזין Puck שהתנגד לבחירתו לכהונה שלישית של גרנט. בקרב רעיו ותיקי מלחמת האזרחים הוא נותר אהוד. ב-1887 פרסם בלקנאפ בשיתוף אחרים את הספר אודות הרגימנט ה-15 של איווה.
מותו
ויליאם בלקנאפ מת באופן פתאומי מאוטם שריר הלב בוושינגטון די. סי. ביום ראשון, 12 באוקטובר 1890. העיתון ניו יורק טיימס ציין שמותו אירע בין השעות 1:00 אחר חצות ו-9:00 בבוקר ושהוא מת לבדו בדירתו בבניין אוונס שבשדרת ניו יורק. קודם למותו שיחק בלקנאפ בקלפים עם ידידיו בשבת בערב ואז פרש לקומה העליונה להמשך הערב. רעייתו של בלקנאפ, אמנדה, הייתה באותה עת בניו יורק. בשעה 8:30 בבוקר ביום שני אסף שותפו לעסקים, ג'ון ו. קמרון, את הדואר של בלקנאפ בקומה הראשונה של הבית, שם הוא ניהל את משרדו ועלה אל הקומה השנייה, שם התגורר בלקנאפ. קמרון והמשרתת מצאו שכל החדרים היו נעולים. שוער הבניין זומן כדי לפתוח את הדלתות וכדי להיכנס לחדרו של בלקנאפ נעשה שימוש בסולם. בלקנאפ הניח את כובעו ואת מעילו על כיסא וגופתו חסרת החיים נמצאה במיטה. זרועו השמאלית הורמה כלפי ראשו והיא הייתה קפוצה. בגדי השינה שלו היו בלתי מסודרים ונראה היה שטרם מותו הוא נאבק על נשמתו. הרופא שביצע את הבדיקה הראשונית ציין שהוא מת מדימום פנימי. עם זאת, בנתיחה שלאחר המוות התברר שבלקנאפ סבל ממחלת לב. מחלקת המלחמה הודיעה על "צערה העמוק" על הידיעה על מותו של בלקנאפ, שכן הוא היה מזכיר מלחמה שזכה לאהדה ציבורית.
בלקנאפ נקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון ב-16 באוקטובר. הטקס נוהל על ידי הכנסייה האפיסקופלית סנט ג'ון. על מצבתו הונחה מצבת גרניט עם תבליט ארד שעוצב על ידי הפסל קארל רוהל סמית'. התבליט מראה את דמותו של בלקנאפ לבוש חליפת מדים כששיערו מסורק ימינה ופניו עטורים בזקן ארוך מלא. התבליט הונח בחזית בסיס הגרניט. המצבה נבדקה ב-1995 במסגרת מיזם Save Outdoor Sculpture! של הסמית'סוניאן והיא תוארה ככזאת "שזקוקה לטיפול".
מורשתו
_Control_IAS_76007700.jpg)
ב-2003 תיאר הביוגרף אדוארד ס קופר את בלקנאפ כאדם של מעלות וחסרונות. על פי קופר, בלקנאפ "פנה מרצונו למעשי שחיתות כדי לתמוך בשאיפות החברתיות של נשותיו" בעודו חי חיי פזרנות בוושינגטון על חשבון החיילים והאינדיאנים במהלך עידן הזהב. בלקנאפ מוזכר לטובה על ידי קופר על הקמתו והרחבתו של שירות מזג האוויר הלאומי, על ביצוע רפורמות במערכת המשפט הצבאי ועל שימור אוסף התצלומים של מתיו בריידי מתקופת מלחמת האזרחים. התפטרותו הפתאומית והשנויה במחלוקת של בלקנאפ במרץ 1876 גרמה להחלפה חסרת תקדים של ארבעה מזכירי מלחמה תוך פרק זמן של 13 חודשים: בלקנאפ, אלפונזו טאפט, ג' דונלד קמרון וג'ורג' מקרארי.
בקיאקק זכור בלקנאפ כאחד מה"אזרחים הססגוניים" שלה ושני רחובות בעיר נקראו על שמו. הוא זכה לשבחים מפי עמיתיו לשירות הצבאי על קור הרוח שלו תחת אש הקרב במהלך מלחמת האזרחים, אך המוניטין שלו נפגע עקב התפטרותו מתפקיד מזכיר המלחמה, שהתרחשה תחת עננה כבדה של חשדות בהתנהלות בלתי ראויה.
קישורים חיצוניים
- Belknap biography, history.army.mil
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Glass, Andrew (May 5, 2017). "Senate holds former war secretary's impeachment trial, May 4, 1876". politico.com.
- ^ Agency, Iowa Legislative Services. "State Representative".
- ^ יו ר. בלקנאפ באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- ^ Smith, Jean Edward (2001). Grant. New York City: Simon & Schuster, pp. 542-543.
- ^ 5.0 5.1 Donovan, James (2008). A Terrible Glory: Custer and the Little Bighorn. New York City: Little, Brown, and Company , pp. 104-105.
- ^ Smith, Jean Edward (2001). Grant. New York City: Simon & Schuster, , p. 543.
- ^ 7.0 7.1 Koster, John (June 2010). "The Belknap Scandal Fulcrum to Disaster", www.historynet.com.
- ^ "Mathew Brady Photographs of Civil War-Era Personalities and Scenes". research.archives.gov/. National Archives and Records Administration.
- ^ Bonney, Orrin H. (1970). Battle Drums and Geysers-The Life And Journals Of Lt. Gustavus Cheyney Doane, Soldier And Explorer Of The Yellowstone And Snake River Regions. Chicago: Swallow Press. pp. 47–50.
.svg)
