גיזה (מפעל אריגה)
גִזה (באנגלית: Giza) היה אחד המפעלים הראשונים לאריגה בארץ ישראל. המפעל פעל בין השנים 1932–1952 בבית החלוצות בחיפה, מוסד שהוקם ביוזמת ארגון הנשים הפילנתרופי ליגת נשים למען ישראל (לנ"י). המפעל פעל במתכונת קואופרטיבית של חברות לייצור אריגים אומנותיים שהיה משותף לקיבוץ יגור ולקיבוץ משמר זבולון (לימים כפר מסריק). כלל היבטי הייצור נוהלו בידי החברות עצמן. מספר העובדות נע בין בין שמונה לשש עשרה ולעיתים התווספו אליהן גבר אחד או שניים.
הקמת המפעל ופעילותו
רקע
אמנות האריגה תויגה כמקצוע נשי מובהק ונשות לנ״י ראו באריגה כמקצוע משתלם לנשים ולכן דרשו את הקמת הקואופרטיב.[1] מטרתו הייתה לשמש כ"בית לקליטת עלייה, להכשרה מקצועית ובית לעבודה".[2] בפרט, ההכשרה המקצועית הייתה מטרה מרכזית בבית החלוצות והיוותה מודל ייחודי להכשרה ולעבודה באמצעות קבוצות עבודה קואופרטיביות.[3] במסגרתו הועברו קורסים שנועדו לשיפור חיי היומיום, להעצמה של נשים ולשיפור יכולתן לתרום מבחינה יצרנית לחברה.
ההקמה
בשנת 1932 הגיעה לארץ מארצות הברית גברת רות ברדין (ברדינה) ששמה לה למטרה לפתח בארץ את תעשיות הבית (Cottage Industry). זאת במחשבה לתת פתרון לבעיות תעסוקה ולטפח מלאכת מחשבת עברית. בפרוטוקול אחת הישיבות שהתקיימו בארגון ויצו לצורך מיפוי שדה האומנות בארץ ישראל נאמר שמפעל פיתוח תעשיות הבית הוא ”מתכונת לייצור סחורות של מלאכת מחשבת. ביצוע זה דורש כישרון, אמון וטעם טוב. בשטח זה משתדלת כל ארץ ליצור סגנון משלה [...] לפנינו הדרך ליצור סגנון עצמי, אמנות עממית, טיפוסית לארצנו, שתשלב את האופי המקורי הישראלי עם הקו המודרני השליט בעולם האמנות השימושית”.[4][5]
ברדין, בעזרת מועצת הפועלות ארגנה בבית החלוצות בחיפה קורס של ארבעה חודשים לשמונה חברות (שלוש חברות קיבוצים וחמש נשים עירוניות) וסיפקה את הנולים לשם כך. מטרת הקורס הייתה להכשיר מדריכות לתעשיית הבית. שתיים מהחברות הגיעו מפלוגת חיפה – אחת מיגור וחברה אחת ממשמר זבולון. החברות שבאו מן העיר אל הקורס עזבו אותו לפני שהסתיים, מאחר שלא האמינו שתוכלנה למצוא עבודה במקצוע האריגה הידנית. שלוש חברות הקיבוצים שנשארו היוו את הגרעין להקמת מפעל האריגה. המנהלת והמייסדת בפועל הייתה גוסטה שטרומף שהייתה מנהלת בית החלוצות. בחודש מרץ בשנת 1933 נוסד הקואופרטיב, שהחל באריגת אריגים אמנותיים לקישוטי בית באמצעות שישה נולי בית קטנים מסוג "ספרט".
האריגה בבית החלוצות בחיפה
בתחילת פעילותו, המפעל הניב תוצרת מועטה, בשל חוסר בניסיון מצד העובדות, ובהכשרה עבורן. נעשה ניסיון ללמוד מדוגמאות אריגים שיובאו מחוץ לארץ ישראל. העובדות יצרו קולקציה ראשונית לדוגמה, והאריגים נשלחו לחנויות שונות בערים, אך הניסיון הסתיים במספר מצומצם של הזמנות.
בתום תשעה חודשים מהקמת הקואופרטיב, הוחלפו הנולים המקוריים בנולים גדולים אשר נקנו אצל גב' הלן לינדהיים, בעלת בית מלאכה לאריגה בתל אביב, ואף נרכשה מכונת סלילה. בשלב זה ניתן לבית המלאכה שמו – גִזה. גברת הלן לינדהיים קיבלה סכום חודשי עבור שיווק והפצת הסחורה של גִזה.
ההזמנה הגדולה הראשונה שהתקבלה, ושגם פרסמה את בית המלאכה, הייתה אריג למסך הגדול עבור קולנוע "ארמון" בחיפה. בהמשך בוצעו גם עבודות עם אדריכלים שונים שהזמינו עבודות אריגה לפי תוכנית וטווח המוצרים התרחב. בבית המלאכה ייצרו בעיקר מרבדים ואריגי ריפוד לרהיטים. ניסיונות לייצר בדים לשמלות, וילונות, מפות וכיסויי כרים לא הצליחו מבחינה מסחרית.
באותה תקופה הייתה תחרות בין האריגים המקומיים לאריגים שיובאו מחו״ל, ושיוצרו במפעלי תעשייה מכנית. מדי פעם הוזמנו מומחים מגרמניה, בוגרי בתי ספר לתעשיית האריגים, כדי להדריך את העובדות הן מבחינה אמנותית והן מבחינה מקצועית. ביניהם, הייתה בלה אולמן, אשת מקצוע הולנדית שהייתה מומחית בטוויה ובצורות עבודה שלא היו ידועות בארץ, וכן רות (כהן) קייזר שהייתה אורגת מיומנת ובוגרת של בית הספר באוהאוס בגרמניה. קייזר עבדה בשנים 1936–1937 כמדריכה מקצועית בבית האריגה.
תוצרת בית המלאכה הלכה והשתפרה, ובמשך הזמן עיצבו האורגות דוגמאות חדשות בעצמן, הפסיקו להסתמך על חיקויים של הסגנון המקובל האירופאי, ואף הפכו מושא לחיקוי מקומי. על פי העדות של צילה חמר, אחת האורגות במפעל, יצירת סגנון מקורי עברי העסיקה מאוד את החברות בקואופרטיב. בין היתר היה גם ניסיון לייצר אריגים בסגנון מזרחי, אך לא הושקע מאמץ רב באריגת בדים אלה: לא הייתה הכשרה ערבית מקומית ונעשה שימוש בהרכב צבעים וחומרים מסגנונות אחרים.[6]
בקומה התחתונה של בית החלוצות היו מפעלים נוספים, ביניהם מכבסת יגור, משתלה ועוד.[6]
העברת המפעל לקיבוץ יגור
בית המלאכה התחיל מחדר אחד, ועם התרחבותו נוספו שני חדרים נוספים בבית החלוצות. החזקת המפעל בחיפה גרמה להוצאות רבות ולבזבוז זמן על נסיעות, והוחלט על העברת המפעל ליגור. הדבר התאפשר עם עזיבתו של קיבוץ כפר מסריק את השותפות בשנת 1945, בגלל ריחוקו מהמפעל שבחיפה.
ההעברה ליגור לוותה בוויכוחים רבים בין החברים על גורלו של בית המלאכה ועתידו. כשהמפעל הועבר למשק יגור הוא שוכן בבית הספר טיץ. המעבר איפשר להגדיל את התוצרת באופן ניכר, כך שעבדו במפעל מרכזת ושש עד שבע עובדות.
סגירת המפעל
לאחר 12 שנים של פעילות המפעל, היו כבר בשוק בתי מלאכה נוספים וזאת חרף הקושי בהשגת רישיונות ליבוא חומרים. מפעל גִזה זכה להצלחה, אך נוצר קושי למלא את ההזמנות במועדים הדרושים, ולכן הוחלט על הכנסת שיפורים אשר יגדילו את כושר הייצור ואת פריון העבודה. כמו כן הוחלט על הכנסת המקצוע לתוכנית הלימודים של בית הספר הן לבנות והן לבנים, גם בבית הספר העממי וגם בבית הספר המחוזי כדי להכשיר דור חדש של אורגים. במקביל הוחלט בקיבוץ על הכנסת מיכון לענף האריגה, על השגת הלוואה שתאפשר לרכוש את המכונות הדרושות.
בשנת 1952 המפעל נסגר, מאחר שלא היו כוחות חדשים להפעלתו. הרבה מהעובדים הקבועים יצאו לפנסיה, או שהוצעו להם עבודות חליפיות במשק. העובדים התנגדו לסגירת המפעל, במיוחד לאור הביקוש שנמשך לתוצרת הייחודית של המפעל.
חומרים, תוצרים והעבודה במפעל
בגִזה השתמשו בכותנה ובצמר. לפני מלחמת העולם השנייה, את חוטי הכותנה קיבלו מסלובקיה, והצביעה נעשתה במצבעות מקומיות. בימי המלחמה התחילו לטוות כותנה בארץ, והצמר היה צמר מיובא מחוץ לישראל. בשלב מאוחר יותר החל שימוש בצמר מהמשקים בארץ. בשנות המלחמה התחילו לפתח במשקים את טווית הצמר. אחת מהעובדות נשלחה ליגור כדי להדריך את החברות במלאכת האריגה וכך, ארגו ביגור מרבדים למיטות לבתי ילדים ולחברי קיבוץ.
מראשית הקמת המפעל היו יחסים הדוקים בין המפעל לבין משפחת מולר, בעלי בית החרושת "אתא", ואלו סייעו בהשגת חומרי גלם בארץ ובחו"ל. "אתא" סיפקה תקופה מסוימת את חוטי השתי שהיו מסוג משובח. בנוסף לכך, בזמן המנדט הבריטי התחילה חברת "המשביר" בעיבוד צמר כבשים וסיפקה כמות גדולה של חומר גלם. קבלתו הייתה תלויה באישור מטעם משרד המסחר והתעשייה הבריטי, ורק לאחר מלחמת השחרור נפתח השוק החופשי לקניית חומרי גלם.
בשנת 1942 קבעה הממשלה חוק אשר חייב את כל תעשיית הטקסטיל בארץ שקיבלה חומרי גלם מטעם הממשלה, ליצור תוצרת "תועלת" – בד פשוט, חלק וזול, שהגיע עד שני שלישים של הייצור. חוק זה יצר קושי רב. בשל חוסר הניסיון של גִזה בייצור תוצרת זולה בכמויות גדולות, היה צורך בעוד ידיים עובדות, אפילו זמניות. עוד קבע החוק כי רק לקבוצה עם 60 נולים לפחות יתאפשר להזמין חומרים. לכן, התארגנו כל בתי האריגה של הקיבוצים תחת "המשביר", אשר הזמין עבורם את החוטים במרוכז.
בראשית הדרך ייצרו את חוטי השתי בבתים פרטיים, והעבודה הייתה רבה ומורכבת, אך עם העלייה בייצור קנו שתי מוכן מבתי מלאכה מכניים בעיר. אורך השתי הקנוי הגיע לכמה מאות מטרים, בעוד הייצור הביתי היה מוגבל באורך.[7] השיטות ואמצעי העבודה לא היו משוכללים. כל העבודות נעשו באופן ידני, ולכן ההספק היה קטן: מרבד וחצי לאיש או אישה ליום עבודה. במשך הזמן הוכנסו שכלולים וחלה התייעלות, כך שההספק על ה ל־4 מרבדים ביום עבודה לאיש או אישה. כאשר התרחבה עבודת האריגה בארץ, התחילו לבצע את סלילת החוטים במכונה שהעלתה את ההספק. חברים נוספים הצטרפו לעבודה במפעל. העבודה המכנית לא הייתה קשה, אך עבודת האריגה ליד הנול הייתה קשה פיזית וגופנית.[דרוש מקור]
שיווק בחו"ל
התוצרת של גִזה נחשבה יקרה, איכותית ונאה. החברה השתתפה בתערוכות שונות ביריד המזרח בתל אביב, ובתערוכות של תוצרת הארץ באמריקה ובאיטליה. בשנת 1938, לפני מלחמת העולם השנייה, החלו בגִזה לקשור קשרי מסחר עם ארצות הברית, בריטניה ודרום אפריקה. בארצות הברית פעלו נשות הליגה למען החלוצות, מועצת הפועלות וליגת הנשים – לנ"י (ממקימות בית החלוצות) ועזרו להפיץ את התוצרת, שכללה בין היתר שטיחי רצפה וחגורות. במסגרת ההזמנות מחו״ל נשלחו עבודות מוזמנות לבריטניה, בין היתר לבית הרב של לונדון. בדרום אפריקה הוצגה תערוכה תמידית למלאכת יד אשר גִזה נטלה בה חלק.[דרוש מקור]
משברים לאורך שנות פעילותו של המפעל
החל משנת 1933, עם חתימת הסכמי ההעברה מול גרמניה החלו להגיע לארץ עולים מגרמניה ואלו הביאו אריגים בכמויות גדולות ובמחירים זולים. עם עליית המהגרים הגיעו גם אורגים רבים מגרמניה, צ'כיה ואוסטריה שהקימו מפעלים מכניים והתחרו בעבודות הידניות והאיטיות בבית המלאכה של גִזה. העובדה שהמפעל סיפק עבודה בשכר הוגן לעובדות הקשתה גם היא לעמוד במחירים התחרותיים. העובדות בגִזה החלו לפקפק בכישוריהן וביכולותיהן והן הביעו רצון לעזוב את המפעל, אך הקיבוצים והמוסדות הציוניים הביעו אמון בעובדות, והחליטו להיאחז במפעל ולחייב את החברות להישאר בו גם בתנאים של הפסד בתקופה הראשונה לקיומו.
בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט פחתו מאוד ההזמנות הפרטיות והמפעל התבסס בעיקר על ההזמנות של המוסדות היישוביים וההסתדרות. המוסדות הזמינו מאות מטרים של אריגים לציפוי תיאטרון "הבימה" בתל אביב ווילונות לבנק הגדול בירושלים, לבתי חולים שונים ולמטבחי פועלים בערים השונות.
בזמן מלחמת העולם השנייה צומצם הייבוא וגדל הביקוש לתוצרת המפעל מצד בתי מסחר וקונים בודדים. שינוי זה אפשר להרחיב את המפעל, אך בו בזמן חסרו אורגות מיומנות, משום שהקיבוצים לא שחררו עובדות למפעל. זאת, בשל מחסור בידיים עובדות לעבודות בקיבוץ.
בשנת 1935 נוסד מפעל גִזה בתל אביב – מפעל של קבוצת בחורות סוציאליסטיות בשכונת בורכוב (שהיה שייך לקיבוץ "גליל ים"). בתחילה ראו בו מעין סניף של מפעל גִזה המקורי, שפעל בחיפה, אבל כדי שיוכלו לעמוד בתחרות מצד בית האריגה בתל אביב נשלחה עובדת מחיפה לתל אביב לכמה חודשים כדי לעזור בארגון ובהדרכה. במשך הזמן נעשה המפעל בתל אביב עצמאי, פרט לקנייה משותפת של חומרים עם המפעל בחיפה, לעיתים אף חלוקה של ההזמנות הגדולות. בגִזה נוצרו כעסים רבים על המפעל התל אביבי מאחר שלקח מהמפעל החיפאי את השם ללא רשות, וכמו כן התחרה בהם במוצרים. רוב השוק של גִזה חיפה היה בעיר תל אביב 60% מהסחורה. המפעל בתל אביב צמצם את הפצת הסחורה מחיפה ל־20% (1938).[8]
עבודת הנשים האורגות
הקיבוצים השותפים בתחילה מינו לעבודה בקואופרטיב חברות שנחשבו חלשות מבחינה פיזית, כי העבודה נחשבה כקלה. עם זאת, במשך הזמן התבהר כי חברות אלה אינן עומדות בעבודה ובמאמץ הכרוך בה. לאורך השנים חלו חילופים רבים בכח האדם, ורק כשש חברות המשיכו את עבודתן מאז כניסתן לעבודה באופן רציף.
החברות היו יוצאות "החלוץ", "החלוץ הצעיר", "הבונים" ותנועת "השומר הצעיר" מפולין, ליטא, גרמניה וצ'כיה.
עונת העבודה הייתה בעיקר בחורף, כאשר בקיץ עבדו החברות בענף אחר בקיבוץ. המרחק מהקיבוצים והנסיעות הארוכות האריכו את יום העבודה משמונה לעשר שעות. החברות יצאו לפנות בוקר, וחזרו לפנות ערב, ההסעות היו צפופות והנסיעה התקיימה בעמידה. מאחר שהחברות היו גם אימהות, הוגשה בקשה להעביר את המפעל לאחד משני הקיבוצים השותפים, ולקיים בחיפה משרד מיוחד לצורכי ריכוז ולמכירה.
נאמר כי בבית המלאכה שררה אווירה טובה וכי בית החלוצות שקק חיים ויצירה.[6]
תערוכות בהן השתתף המפעל
- 6 בספטמבר 1935 – תערוכת עבודות יד עם בית חרושת לרהיטים של כץ במרכז המסחרי החדש בחיפה (מול בית חרושת שטוק).
- 8 בדצמבר 1936 – תערוכה בירושלים.
- 20 במרץ 1938 – תערוכה בבית החלוצות בחיפה הוצגו אריגים לסידור פנימי של דירות ומוסדות. בחסות מוריס ביילי – אשת המושל האנגלי.
- 1938 – הביתן הארצישראלי בתערוכה העולמית בניו יורק.
- 1941 – תערוכת עבודות צמר בירושלים שנערכה מטעם הממשלה.[דרוש מקור]
עבודות ייחודיות שנארגו במפעל
- וילונות לבנק אנגלו פלשתינה בחיפה (לימים בנק לאומי)
- ארבעים שטיחים וכיסויי מיטה לקיבוץ משמר העמקים, משמר העמק ועין המפרץ
- וילונות לחדר הקריאה של הרב הראשי בלונדון
- שטיחי רצפה לפי ציור של אדריכל המבנה למעון הנשיא חיים ויצמן ברחובות (על פי עדות של חוה לב ורות עשת בארכיון קיבוץ יגור).
- הווילונות והריפוד לספות לביתו הפרטי של פנחס רוטנברג שעל הכרמל בחיפה
- מסך לקולנוע עצמון בחיפה
- תיאטרון הבימה תל אביב – ריפוד הקירות
- וילונות לחדר ישיבות של הסוכנות היהודית
- וילונות לבית חולים כרמל ישן בחיפה
- וילונות לבית החולים "הדסה" הר הצופים בירושלים
- וילונות, ריפוד וכיסוי מיטה לבית מלון יוקרתי בהר כרמל (כנראה מלון הר הכרמל)[דרוש מקור]
לקריאה נוספת
- שילה מרגלית, נשים, מגדר ותולדות היישוב היהודי בארץ. היישגים ויעדים. קתדרה 150, הוצאת יד בן צבי, תשע"ד.
- בסביץ ליליה ובת רחל יוכבד, חברות בקיבוץ-ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל. הוצאת הקיבוץ המאוחד. עין חרוד. תש"ד
- רמון זאב, ספר יגור – 40 שנה לעליה על הקרקע, הקיבוץ המאוחד, 1965
- מרקוס רות, נשים יוצרות בישראל: 1920–1970, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת מגדר, תל אביב 2008
קישורים חיצוניים
- פני יגור – עובדי המפעל, באתר להנצחת חברי וחברות הקיבוץ.
הערות שוליים
- ^ דוידי סיגל, בונות ארץ חדשה, תל אביב: למדא – האוניברסיטה הפתוחה, 2020
- ^ מלניק פניה, בתי חלוצות, דבר הפועלת חוברת העשור, עמוד 100, 13 ביולי 1944
- ^ מ״ל 20\230\IVב. – מכתב מאת מועצת הפועלות אל לנ״י (ללא תאריך).
- ^ פרוטוקול ישיבת מחלקת הבית 22.11.1949, 49/3059 f אצ״מ
- ^ גילעת יעל, רוקמות אומה ארגוני נשים כפטרון האמנות הנשית
- ^ 6.0 6.1 6.2 חמר צילה, ״גיזה״ מתוך הספר ״חברות בקיבוץ״, עין חרוד, ישראל: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1943, תש״ד
- ^ לב חוה ועשת רות, ספר יגור 40 שנה לעלייה על הקרקע, הקיבוץ המאוחד, 1965
- ^ מכתב למזכירות הקיבוץ המאוחד והארצי – 17 באוגוסט 1939, מהנהלת גיזה חיפה.
