דברי קבלה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המצוות המופיעות בנ"ך קרויות "דברי קבלה", ולא "דבר תורה"

פסוקים שנכתבו בנביאים או בכתובים אינם נקראים "דבר תורה", אלא "דברי קבלה", וגדרם הוא בין דין דאורייתא לדין דרבנן; הם אינם כתוקף של דיני התורה, אך הם יותר חמורים מדינים דרבנן. לגבי מקרים מסוימים ש"החמירו חכמים בדבריהם יותר מדברי תורה", דברי קבלה קלים יותר ממצוות דרבנן, שבהם לא החמירו יותר מדין התורה[1].

מקור והגדרה

פסוקים שנכתבו בנביאים או בכתובים אינם נקראים "דבר תורה", אלא "דברי קבלה". במשנה[2] מובאת נוסח תפילת החזן בתענית ציבור "ובקבלה הוא אומר - וקרעו לבבכם ואל בגדיכם", שהוא פסוק מספר יואל, ובמשנה אחרת כתוב[3] "ועליו (נחשון) מפורש בקבלה - הושיעני אלוקים כי באו מים עד נפש", שהוא פסוק מספר תהלים.
ישנם כמה טעמים למה "דברי קבלה" קרויים כן. יש אומרים בגלל שכולם קיבלו נבואתם ממשה רבנו[4], או על שם שהנביאים קובלים וצועקים על הצרות שנראו להם בחזון הנבואה[5]. וברש"י כתב "תורת משה קרויה "תורה" לפי שנתנה תורה לדורות. ושל נביאים לא קרי אלא קבלה, שקבלו מרוח הקדש, כל נבואה ונבואה לפי צורך השעה והדור והמעשה" (רש"י תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קלז עמוד א).
אף כי הגישה המקובלת היא ש'דברי קבלה' היינו גם נביאים וגם כתובים[6], יש שהעירו שבברייתא במסכת סופרים משמע לא כך[7].
לגבי פסוקי הנביאים שאינם נבואה שנאמרה לעם ישראל אלא 'סיפור דברים', רש"י מביא בשם "תוספות מאן דהו" שכתב שזה לא נחשב דברי קבלה[8]. אולם רבי יאיר בכרך כתב על זה ש"תלמיד טועה" כתב כן, וזה "שיבוש גדול מאוד"[9].

ולגבי תקנת נביאים שלא כתובה במפורש בספרי הנביאים, (כגון קריאת התורה בשני וחמישי), יש באחרונים מי שכתב שזה גם כן נחשב כדברי קבלה[10].

מצינו כמה פעמים שהראשונים כתבו על דברי הגאונים ש"כל דבריהם דברי קבלה"[11].

מצוות פורים

מצוות מקרא מגילה, מרומזת במגילת אסתר עצמה

קריאת מגילת אסתר בחג הפורים, כתובה במגילת אסתר[12], שהיא חלק מה'כתובים', ונחלקו הראשונים אם חיוב זה מוגדר כ"דברי קבלה".[13]. ובמשנה ברורה[14] כתב שקריאת המגילה (עכ"פ ביום) היא מצוה מדברי קבלה.

ספק בדברי קבלה

בשאלה האם ספק בדברי קבלה דינם לקולא כדרבנן או לחומרא כדאורייתא, בראשונים כתבו להקל בזה כספק בדרבנן[15] אולם באחרונים יש שכתבו להחמיר כספק בדברי תורה[16].

אמנם בספיקא דדינא גם האחרונים מקלים, וכך פסק משנה ברורה שבן כרך שקרא לבן עיר בי"ד, שבירושלמי מסתפק אם השומע יוצא, הוי ספק דרבנן לקולא[17].

נידונים שונים

דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן

בגמרא[18] מובא כלל שלא למדים "דברי תורה מדברי קבלה". כלומר, אם אנו רוצים ללמוד פירוש וגדר של מושג, ממקום אחר בו הוא מופיע, אזי אומר הכלל שלא ניתן ללמוד ממושג המובא ב'דברי קבלה', את גדרו ופירושו של מושג הכתוב בתורה. אך "גילוי מלתא" כן למדים, דהיינו את פירושה הפשוט של המילה כן אפשר ללמוד גם מהנביאים או הכתובים לתורה[19].

מלקות על לאו שהוא מדברי קבלה

באחרונים, יש שכתב שלא מצינו שלוקים על דברי קבלה[20].

אם מצוה מדאורייתא דוחה דב"ק

הט"ז כתב שדברי קבלה חמורים כדברי תורה, ולכן אף שוודאי מצוה מהתורה דוחה מצוה דרבנן, איננה דוחה מצוה מדברי קבלה[21].

המחויב מדרבנן, האם מוציא את המחויב מדב"ק

כתבו האחרונים, שהמחויב במצוה מדרבנן, אינו נחשב "בר חיובא" לעומת המחויב מדברי קבלה, ולכן אינו יכול להוציא מישהו אחר שמחויב מדברי קבלה[22].

האם מצוה מדברי קבלה צריכה כוונה

להלכה נפסק שמצוות צריכות כוונה גם בדיעבד[23], אולם יש שאמרו שרק במצוות דאורייתא הכוונה מעכבת ולא במצוות דרבנן[24]. אך במצוה מדברי קבלה הכוונה מעכבת גם לשיטה זו[25].

ראו גם

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. מסכת ראש השנה דף י"ט עמוד א'.

  2. שגיאות פרמטריות בתבנית:בבלי

    פרמטרים [ קצר ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
    שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:בבלי) נמצא פרמטר לא בשימוש "קצר=".תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף טו עמוד א.

  3. שגיאות פרמטריות בתבנית:בבלי

    פרמטרים [ קצר ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
    שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:בבלי) נמצא פרמטר לא בשימוש "קצר=".תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף לז עמוד א.
  4. שיטה מקובצת ב"ק ב.
  5. שם בשם רבינו פרץ.
  6. רש"י תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ב עמוד א
  7. בשו"ת חוות יאיר סי' ט' מקשה על רש"י ממש"כ במס' סופרים (פרק י"ח) שכתובים נקראים "דברי קדושה", ומובא גם בר"ן מסכת ראש השנה פרק ג' (ט. מד"ה, ד"ה מתחילה). ועוד מביא החוו"י שרש"י בחולין קלז. כתב שדב"ק הם דברי הנביאים, מפני שקיבלו מרוח הקודש, ולא כתב שם "נביאים וכתובים".
  8. זה לשון רש"י (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף טו עמוד א): "והקשה תוספות מאן דהו מאי שנא בהאי קרא דכתיב ביונה וירא האלקים את מעשיהם וגו' ולא קרי ליה דברי קבלה, ובהאי קרא דוקרעו לבבכם קרי ליה קבלה, ופריק איהו: כל מקום שהנביא מצוה ומודיע ומזהיר את ישראל קרי ליה קבלה, ובכל דוכתא דלא איתפקד נביא כי האי וירא האלקים שהוא כמספר והולך דיליף מיניה אגב אורחיה מילתא, לא קרינן ליה קבלה".
  9. שו"ת חוות יאיר (סי' ט'): "מה שהגיה תלמיד טועה ברש"י ר"פ סדר תעניות הוא שיבוש גדול מאוד, שהש"ס אומר בכמה דוכתי ד"ת מד"ק לא ילפינן אף שאין ענין לתוכחה ומוסר ע' ריש ב"ק ובמסכת נדה פ"ג דכ"ג חגיגה דף י'". עכ"ל.
  10. פמ"ג בפתיחה כוללת לביאורו על השו"ע, חלק א סימן יח.
  11. תוס' תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף מד עמוד א, ד"ה כדי, כתב כך על בה"ג, וכן שם בדף מז. תוס' ד"ה אי. ובשו"ת התשב"ץ סי' קמ"ב (אחרי האמצע) כתב כך על רב שרירא גאון, שכל דברי הגאונים קבלה הם. וכ"כ הש"ך (חושן משפט, סימן מב סוס"ק א') על רבינו חננאל, (וראו גם ש"ך חו"מ סי' מ"ו ס"ק פ"ד). וכ"כ בשו"ת נודע ביהודה (או"ח סי' ל"ה ד"ה והנה) על הרוקח.
  12. כך פירשו חז"ל את הפסוק במגילת אסתר "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור".
  13. ר"ן (תענית פרק ב') אומר שמגילה אינה דברי קבלה, וגם בר"ן מגילה (ב: ד"ה ואמר) משמע כך: "ודאי אין מבטלין העבודה דאורייתא משום מגילה דרבנן", (והט"ז (תרפ"ז סק"ב) כתב על זה שיש לומר שהיא דב"ק שהם כד"ת), ובשו"ת חוו"י (סימן ט) הוכיח כך מגמרא במסכת ראש השנה. ומאידך, הרשב"א במגילה (ה: ד"ה והא רב), וכן הריטב"א (שם ד"ה גופא), כתבו שזה דברי קבלה.
  14. משנה ברורה, סימן תרצ""ב , וכך כתב גם ט"ז בסימן תרפ"ז ס"ק ב.
  15. בחידושי הרשב"א (מגילה ה: ד"ה רב אסי) כתב בשם נמוקי הרמב"ן דמדינא כל שיש ספק אם הוא מוקף הוא פרוז, לא היה צריך לקרוא לא בי"ד ולא בט"ו, כי ספק דברי קבלה הוי כספק של דבריהם ולקולא, אלא שהגאונים כתבו שהולכים אחר הרוב ולכן קוראים בט"ו. וכ"כ הריטב"א שם. וגם בחידושי ר"א מן ההר (יבמות לא:) כתב כך בדעת המשנה תורה לרמב"ם, הלכות עדות, פרק ג', הלכה ד', (וכך דברי הכס"מ שם), וגם בתשובות המיוחסות לרמב"ן (סי' רס"ג) אומר שדבר שהוא מדברי קבלה ספיקו לקולא, והובא גם בשו"ת נוב"י (תנינא יו"ד קמ"ו ד"ה ואמנם), וכן משמע בתוס' (ע"ז כב: ד"ה תיפוק).
  16. פמ"ג (אורח חיים, סימן תרצב , מ"ז סק"ג) כתב שאפשר שזה חמור ואין ספיקו לקולא. וכך כתב גם בסימן תרפ"ז (מ"ז סק"א) שבספק לא יוצא. גם בטורי אבן (מגילה ה: ד"ה חזקיה) כתב דמסברא יש לפקפק על הגאונים שהובאו ברשב"א וריטב"א שמקילים בספק מגילה, כי כיון שנאמרה ברוה"ק, יש לומר דדינה לקרות כשל תורה וספיקה לחומרא.
  17. משנה ברורה, סימן תרפ"ח, סעיף קטן ב' בשם פמ"ג. ובטעם החילוק: לגבי "ספק דאורייתא לחומרא", נחלקו הראשונים האם ספיקו לחומרא מהתורה או רק מדרבנן, וכתב בשו"ת חקרי לב (ח"ב יו"ד סי' פ"ג) שבספד"ד לכו"ע ספיקו לחומרא רק מדרבנן. ולכן לגבי דברי קבלה, הגם שבגמרא כתוב שספק במגילה לחומרא (משום דהוי דב"ק, או כמ"ש הגאונים כי הרוב בי"ד), מ"מ בן כרך שקרא לבן עיר שיש בזה ספק בירושלמי אם השומע יוצא, כתב המשנ"ב שיוצא.
  18. תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י עמוד ב, תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף כג עמוד א, ועוד.
  19. תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ב עמוד ב. כלל זה מוזכר גם בראשונים, ראו למשל רשב"ם ב"ב קכג., ותוס' קידושין כ: חולין קלז. וערכין טו., (וכן הגהות הב"ח מכות יג: ובהקדמת הספר "קרית ספר" פרק א).
  20. בתלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף כב עמוד ב: "ערל מנלן, אמר רב חסדא דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו...", וברמב"ם (הלכות ביאת מקדש פ"ו ה"ח) פסק "הערל הרי הוא כבן נכר שנאמר (יחזקאל מד ט) "כל בן נכר ערל לב וערל בשר", לפיכך ערל שעבד חילל עבודתו ולוקה כזר שעבד. אבל אינו חייב מיתה". וממש"כ שאינו חייב מיתה משמע שלוקה מלקות דאורייתא. והשואל בשו"ת הרדב"ז (סי' א'תנ"ט - ח"ה סי' פ"ו), מקשה היכן מצינו שלוקים על דברי קבלה. והרדב"ז עונה שהגמ' סומכת על מה שאמרה לעיל (יח:) "...עד שבא יחזקאל מנלן, אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא". דהיינו שזה "הלכה למשה מסיני", ולכן לוקה.
  21. הר"ן כתב (מגילה ב: ד"ה ואמר) "...ודאי אין מבטלין העבודה דאורייתא משום מגילה דרבנן" והוא לשיטתו שמגילה איננה מצוה מדב"ק. וכתב ע"ז הט"ז (תרפ"ז סק"ב) שיש לומר שהיא דב"ק שהם חמורים כד"ת, וכמו שכתב הב"י (סי' תקנ"ד בשם ר"ת לענין צום גדליה) שדברי קבלה חמורים כדברי תורה.
  22. בטורי אבן (מגילה ה:) ובפמ"ג בפתיחה כוללת (חלק א' אות י"ח), מבואר שקטן לא מוציא גדול במגילת אסתר בגלל זה. (ובתוס' (מגילה יט:) כתב טעם אחר למה קטן אינו מוציא גדול במגילה. ויש ספק בדעתו אם סובר (כר"ן ועוד) שמצות קריאת המגילה אינה מדב"ק, או שסובר שהחייב מדרבנן כן מוציא את החייב מדב"ק, או שכלל אין לדייק מדבריו כי תירץ את התירוץ הפשוט).
  23. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ס, סעיף ד .
  24. כך כתב המג"א (סק"ג) בשם הרדב"ז שרק בדאורייתא נפסק כך, משא"כ בדרבנן. והביאור בדעתם כמו שכתב הב"ח (סי' תע"ה), וכמבואר בשדי חמד (כללים מערכת מ'), שנפסק שהכוונה מעכבת לעיכובא רק בגלל שספיקא דאורייתא לחומרא, ולכן במצוות דרבנן בדיעבד הכוונה לא מעכבת, כי ספיקא דרבנן לקולא. וכך גם ביאר בבה"ל (ד"ה וכן) בשם פמ"ג. אולם להלכה דעת משנה ברורה שגם במצוות דרבנן הכוונה מעכבת).
  25. בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרצ, סעיף יג פסק שקריאת המגילה צריכה כוונה, ובישועות יעקב (ס"ק ו) כתב שזה דווקא ביום שקריאת המגילה היא מדברי קבלה, משא"כ בלילה שהקריאה מדרבנן, א"צ כוונה. הביאו גם בשעה"צ (ס"ק מ"א). אולם יש להעיר שגם אם המגילה רק מדרבנן, מגיד משנה (הלכות מגילה ב' ה') כתב שבמגילה כולם מודים שצריכה כוונה, (ובלח"מ שם מקשה על דבריו), והפרי חדש (או"ח תר"צ י"ג) מבאר דבמגילה כיון שנתקנה משום פרסומי ניסא, יש בה חיוב כוונה יותר. וכך כתב גם בשו"ת רדב"ז ח"ה סי' קכ"ה. ולפי זה גם בלילה חובה לכוון לכל הדעות. (דין נוסף כעין זה הוא מה שכתב ב"י (או"ח תרפ"ט) שבמגילה צריך שישמיע לאזניו לעיכובא בגלל שלפרסומי ניסא החמירו).

מודעה רבה: המכלול נועד לעיון בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית כלל.