דיוקן עצמי (יודית לייסטר)
| מידע כללי | |
|---|---|
| צייר | יודית לייסטר |
| תאריך יצירה | 1630 |
| טכניקה וחומרים | צבע שמן, קנבס |
| ממדים בס"מ | |
| רוחב | 65.1 סנטימטר |
| גובה | 74.6 סנטימטר |
| נתונים על היצירה | |
| מספר יצירה | 1949.6.1 |
דיוקן עצמי מאת יודית לייסטר הוא ציור שמן מעשה ידי יודית לייסטר מתקופת תור הזהב של הציור ההולנדי, וכיום הוא חלק מאוסף הגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון הבירה. הציור הוצג בשנת 1633 כיצירת מופת בפני גילדת סנט לוקאס בהארלם.
במשך מאות שנים יוחס הציור לפרנס האלס, ורק עם רכישתו על ידי המוזיאון בשנת 1949 יוחסה היצירה כראוי ליודית לייסטר. סגנונה של היצירה אכן מזכיר את סגנונו של האס, הצייר הפורטרטיסט הידוע ביותר של העיר הארלם.[1][2]
בשנת 2016 נמצא דיוקן עצמי שני, המתוארך לסביבות שנת 1653. [3]
על אף שלייסטר נראית רגועה מאוד, הרכב הציור הוא במידה מסוימת יצירה מלאכותית. היא לבושה ככל הנראה בבגדיה הטובים ביותר — תלבושת שאינה סבירה לשימוש בעת עבודה עם צבעי שמן רטובים, בשל הסיכון ללכלוך. הדמות שהיא מציירת בתוך הדיוקן שאולה מיצירה אחרת, וייתכן שמעולם לא צוירה כדמות בודדת בפני עצמה.
מבקרים מצאו בציור זה תחושת "קִרבה בארוקית". האמנית והצופה ממוקמים במרחב קרוב מאוד זה לזה. מרכיבים רבים בציור עברו קיצור פרספקטיבי (foreshortening) במטרה להעצים את תחושת הקרבה, כך שהם נדמים כפורצים אל תוך מרחב הצופה.[2]
רקע
עבור נשים בתקופה זו, עיסוק בציור היה דבר יוצא דופן. עם זאת, יודית לייסטר הייתה אמנית פעילה כבר בגיל שמונה-עשרה. היא נחשבת לאישה הראשונה שהצליחה כאמנית מקצועית בהולנד בתקופת השיא של האמנות ההולנדית, הידועה בשם "תור הזהב ההולנדי". לייסטר ניהלה סדנה משלה, לימדה תלמידים ומכרה את יצירותיה.
היא התמחתה בציורי ז'אנר, לצד דיוקנאות וטבע דומם. את ציוריה חתמה בכוכב – רמז למשמעות שם משפחתה, שפירושו "כוכב מנחה". לייסטר הייתה גם האישה הראשונה שהתקבלה כחברה לגילדת הציירים של הארלם, מוסד שהיה בשליטת גברים. לאחר מותה דעכה תהילתה, ודיוקנה העצמי יוחס בטעות לפרנס הלס במשך שנים רבות..[4][5]
ייחוס שגוי לפרנס האלס
אין ודאות בשאלה האם יהודית לייסטר הייתה תלמידתו של פרנס הלס, אך סגנונה שיתף מאפיינים רבים עם סגנונו. עובדה זו מסבירה את ייחוסן השגוי של אחדות מיצירותיה להלס.
השפעתו של קראוואג'ו ניכרת ביצירותיה, במיוחד במשחק הדרמטי שבין אור וצל. אשליית התאורה לצד משיחות מכחול רכות ורחבות אפיינה הן את לייסטר והן את הלס. שני האמנים השתמשו במשיכות קלילות וזורמות ובחרו לעיתים קרובות בנושאים דומים. לאחר מותה נשכחה תרומתה האמנותית, מה שהוביל לייחוס שגוי של רבות מיצירותיה לפרנס הלס.[5]
מכיוון שלייסטר לא חתמה על רבות מיצירותיה בשם נעוריה, ייחסו היסטוריונים של האמנות את הציורים הללו בטעות לפרנס הלס או לציירים גברים אחרים מהתקופה. הדיוקן העצמי שלה נחשב בעבר ליצירה משנות ה־1620 של האלס, וייתכן כי נמכר באוספים מוקדמים תחת הכותרת "בתו של האמן".
במאה ה־18 וה־19 נהגו אספנים וסוחרי אמנות לזייף את חתימתו של האלס על יצירותיה, ולעיתים אף כיסו את חתימתה המקורית. הציור נמכר על ידי גלריות אריך בניו יורק ב־9 במאי 1929 לבני הזוג רוברט וודס בליס מוושינגטון הבירה, תמורת 250,000 דולר.
בשנת 1928 הכריז ההיסטוריון ו.ר. ולנטיינר כי מדובר בדיוקן של לייסטר שצויר על ידי הלס. בשנת 1930 טען ההיסטוריון חריט דוד חראטאמה כי מדובר ביצירה מעשה ידיה של לייסטר עצמה, שנוצרה ככל הנראה בזמן שערכה מחקר ציורי כהכנה ליצירתה "השלישייה העליזה".[6]
יצירת מופת
יודית לייסטר התקבלה לגילדת סנט לוקאס בהארלם כאמנית עצמאית בשנת 1633 — מעמד שהיה נדיר עבור נשים, שכן רובן לא הורשו להצטרף לגילדה. ההשתייכות לגילדה הייתה חיונית להצלחה מקצועית: בלעדיה, קשה היה למכור יצירות אמנות או להפעיל סדנה שבה ניתן ללמד תלמידים.
לייסטר לא רק הצטרפה לגילדה, אלא אף קיבלה בה מעמד של "מאסטר". בתקופת הגשת מועמדותה למעמד זה, היא יצרה את דיוקנה העצמי כיצירת מופת– עבודה שנועדה להציג את כישוריה.
בציור זה היא מציגה את עצמה בלבוש יוקרתי: צווארון תחרה רחב ושרוולים ממשי, פריטי לבוש שהיו יקרים במיוחד ואינם תואמים ללבוש עבודה שגרתי, מה שמרמז כי ביקשה להציג את עצמה במיטבה, בדומה לנהוג בדיוקנאות מן התקופה. בחירה זו גם אפשרה לה להפגין את יכולתה לתאר סוגי טקסטיל שונים באופן משכנע. על כן הציור מהווה הן תיעוד אישי והן הדגמה טכנית.
על כן מוצג על כן הציור לצידה נגן כינור צוחק — דמות בתהליך ציור, שהיא דוגמה מובהקת לנושא מסוגת ציורי הז'אנר שבהם התמחתה לייסטר.
תיאור היצירה
נושא
בהמשך למסורת של אמנים מהמאה ה־16 שפעלו להכרה בציור כמקצוע של ממש ולא כעבודת מלאכה, בחרה יודית לייסטר לתאר את עצמה כשהיא לבושה באזיקי תחרה, בדים יוקרתיים וצווארון רחב — לבוש שאינו הולם עבודה עם צבעי שמן, אך מדגיש את עושרה והצלחתה.
בנוסף, היא מציירת עצמה עם צבעים גולמיים על פלטת הציור שלה, דבר המדגיש את מיומנותה האמנותית. באמצעות בחירה זו היא מבדילה את עצמה מאומנים בעלי כישורים פחותים ומדגימה את שליטתה הטכנית.
על אף שאין ודאות אם לייסטר אכן למדה אצל פרנס הלס, משיכות המכחול החופשיות והיציבה הבלתי פורמלית ביצירה מהדהדות את סגנונו. היא מתארת את עצמה בעבודה על דמות שמופיעה גם ביצירה אחרת שלה ששרדה — השלישייה העליזה.[4]
בדומה ליצירות נוספות של יודית לייסטר, גם הדיוקן העצמי שלה ניחן באיכות רגעית – היא פונה חלקית לעבר הצופה, ושפתיה פשוקות כאילו עומדת היא לדבר. יש המפרשים את הבעתה ככזו המרמזת על זיקה לשירה, בהקשר שבו האמנויות השונות נחשבו כבעלות קשר הדוק ביניהן.
לייסטר מתארת את עצמה כשהיא נשענת על משענת הכיסא, תנוחה המשדרת ביטחון קליל וביטוי חופשי של מיומנותה. מבטה פונה ישירות אל הצופה, כמזמינה אותו אל תוך הסטודיו שלה.
אלמנטים נוספים בציור, כגון אחיזתה בצרור מכחולים ודמותו של נגן הכינור – שמופיע מאוחר יותר בציורה "השלישייה העליזה" – מחזקים את ההבנה שהיצירה תוכננה בקפידה כאמצעי להציג את כישוריה. בדרך זו מדגישה לייסטר את שליטתה הן בציור דיוקנאות והן בסצנות ז'אנר מחיי היומיום.[4][1]
קומפוזיציה
על פי פרמה הופריכטר, צילום רנטגן מגלה כי הדמות שעל כן הציור בדיוקן העצמי של יודית לייסטר הייתה במקור דיוקן של ילדה צעירה. שינוי זה תואם את המסורת של יצירות מופת בתקופתה, שבהן נהגו אמנים להציג את מומחיותם על ידי המחשה של יכולות מגוונות — במקרה זה, היכולת לצייר לא רק דיוקנאות אלא גם דמויות בתנוחות תיאטרליות.
במקום ליצור דיוקן עצמי שבו היא מציירת דיוקן עצמי נוסף, בחרה לייסטר לנצל את ההזדמנות להדגיש את כישוריה ואת הצלחתה כציירת, תוך שילוב דמות מתוך אחת מיצירותיה הידועות.
באופן כללי, ציורה של לייסטר דומה לדיוקנאות עצמיים של אמניות אחרות. בהציגה את עצמה מול כן ציור עם עבודה בלתי גמורה, כשהיא אוחזת בפלטה ובמכחול, היא יוצרת דיוקן עצמי המזכיר את דיוקן עצמי של קתרינה ואן המסן משנת 1546, וכן את דיוקנה של סופוניסבה אנגוויסולה משנת 1554 לערך.
ייחודו של דיוקן עצמי זה נעוץ במיקומה של דמות האמנית בתוך הקומפוזיציה: ואן המסן ואנגוויסולה מיקמו את עצמן בצד הימני של הציור — אזור הידוע כ"השמאל ההרלדי", שנחשב הולם לדמויות נשיות. לייסטר, לעומתן, מציבה את עצמה בצד השמאלי של הקומפוזיציה — "הימין ההרלדי", שנתפס כמתאים יותר לדמויות גבריות ובעלות סמכות. בחירה זו עשויה לשקף את שאיפתה של לייסטר להציג את עצמה כאמנית מקצועית שוות מעמד בסביבה גברית.[1][7][4]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 Judith Leyster: A Woman Painter in Holland's Golden Age, by Frima Fox Hofrichter, Doornspijk, 1989, Davaco Publishers, מסת"ב 90-70288-62-1, catalog #21
- ^ 2.0 2.1 Judith Leyster, Self-Portrait (באנגלית), נבדק ב-2019-05-13
- ↑ "Onbekend zelfportret Judith Leyster ontdekt". nrc.nl. נבדק ב-2016-12-30.
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 "Self-Portrait". אורכב מ-המקור ב-2016-03-08. נבדק ב-2017-02-26.
- ^ 5.0 5.1 Self-Portrait, www.nga.gov
- ↑ Gratama, Gerrit David. "Het Portret van Judith Leyster door Frans Hals." Oud Holland 47 (1930): 71-75
- ↑ Even, Yael (2002). "Judith Leyster: An Unsuitable Place for a Woman". Konsthistorisk Tidskrift. 71 (3): 115–17. doi:10.1080/00233600260491554.
דיוקן עצמי (יודית לייסטר)41983720Q18888002