האנזי ברנד
הוֹיְנַלְקוֹ "האנזי"[1] ברנד (בהונגרית: Hajnalka "Hansi" Brand; 26 באוגוסט 1912 - 9 באפריל 2000) הייתה פעילה בוועדת העזרה וההצלה בבודפשט בתקופת השואה ועזרה להצלת יהודים שנמלטו להונגריה מהמדינות הגובלות בה. השתתפה בניהול משא ומתן עם אדולף אייכמן, שתכנן והוציא לפועל את השמדת יהודי הונגריה, ועם קצינים נאצים בכירים אחרים למען הצלה המונית של יהודים. העידה במשפט גרינוולד-קסטנר ובמשפט אייכמן בירושלים.
ביוגרפיה
הוינלקו "האנזי" הרטמן נולדה בבודפשט בשנת 1912 למשפחה ציונית מהמעמד הבינוני. אביה היה סוחר טקסטיל. בנעוריה הייתה חברה בתנועת "השומר הצעיר" ואחר כך ב"נוער העובד". לאחר שסיימה בית ספר תיכוני למסחר, החלה לעבוד בבית המלאכה לסריגה של המשפחה ולמדה את המקצוע והצטרפה להכשרה במטרה לעלות לארץ ישראל. את בעלה, יואל ברנד, הכירה בקבוצת ההכשרה[2] ובשנת 1935 נישאה לו. לבני הזוג נולדו שני ילדים. הבן הבכור מיכאל (מיקי) נולד בשנת 1938 והבן הצעיר דניאל (דני) נולד בשנת 1940. כשיואל ברנד הובא לחקירה במשטרה לאחר נישואיהם בחשד לפעילות קומוניסטית חתרנית, הצליחה האנזי להביא לשחרורו כשאמרה לחוקרים שבנעוריו היה קומוניסט, אך לאחר נישואיהם הם רוצים להקים משפחה ולהגר לארץ ישראל[3].
בני הזוג ברנד הקימו עסק בתחום הטקסטיל. היא עיצבה את הדגמים והוא היה אחראי השיווק[4]. לאחר מספר שנים העסיקו בבית המלאכה למעלה ממאה פועלים[5]. בשנת 1939 נחקקו בהונגריה חוקים להגבלת עסקי היהודים והם העבירו את המפעל לאחת העובדות הוותיקות, אך המשיכו לנהל אותו.
פעולות הצלה ראשונות
בשנת 1941 נסעה האנזי ברנד לבית הבראה בהרים עם שני ילדיה. אחותה וגיסה נשארו בדירת ברנד בבודפשט. הממשלה ההונגרית, שהייתה בעלת ברית של הנאצים, ריכזה בחצרות בתי הכנסת יהודים שלא הייתה להם אזרחות הונגרית, כדי לגרש אותם אל מחוץ להונגריה. לבעלה של אחותה לא הייתה אזרחות הונגרית, והוא נשלח יחד עם אחותה למחנה בו רוכזו היהודים חסרי האזרחות. כאשר נודע לה על כך חזרה מיד לבודפשט כדי להציל את אחותה וגיסה. מכר של בני הזוג ברנד, איש הריגול הנגדי ההונגרי, יוז'י קרם, הסכים להחזיר את אחותה וגיסה תמורת 10,000 פנגו. ברנד שילמה לו 500 פנגו דמי קדימה והוא נסע לחפש אותם. מספר פעמים חזר עם מכונית מלאה יהודים, אך ללא אחותה. לבסוף הודיע לה שימשיך בחיפושים בתנאי שתיתן לו את כתובת המקום בו נמצאים אחותה וגיסה. ברנד יצרה קשר עם חייל הונגרי שמסר לה, תמורת תשלום, הודעה מאחותה. לאחר מכן איתרה שוב את יוז'י קרם, שילמה לו והוא החזיר את אחותה וגיסה. השניים העידו על מעשי הזוועה: "יהודים צוו לחפור בור גדול באדמה ולאחר מכן נורו בידי החיילים ההונגרים. אחרים קיבלו פקודה לכסות את הגוויות בחול ונורו גם הם". היא סיפרה על כך לחברים שהתארחו בביתם אך הללו סירבו להאמין. לימים סיפרה שצרה זו, שפקדה את משפחתה, גרמה לה להבין עד כמה קשה מצבם של הפליטים היהודים.
בשנת 1942 הצליחה לחלץ את בעלה מעבודות כפייה בצבא ההונגרי. כשהגיע צו הגיוס דאגה שרופא יזריק לבעלה גלוקוזה כדי שתהיה לו סוכרת מדומה. הוא אושפז בבית החולים, והיא הצהירה בפני בית הדין הצבאי שבעלה חולה. הדיון הועבר לבית דין אזרחי והוא שוחרר מעבודות הכפייה. בדרך דומה הצליחה לחלץ מכר על ידי שיעצה לו לשתות כוס מדמו שלו. לאחר הליכה קצרה בחוץ הוא הקיא את הדם, אושפז בבית החולים עם אבחון מוטעה של אולקוס ושוחרר גם הוא מעבודות הכפייה[6][4].
פעילות בוועדה לעזרה והצלה
סיוע ליהודים שברחו מארצות הכיבוש
באביב 1942 הגיעו להונגריה כ-10,000 פליטים מסלובקיה שהיו זקוקים לתעודות מזויפות, דיור ואמצעי מחיה. הנהגת היהודים הרשמית של יהודי הונגריה סירבה לעזור להם והתנועה הציונית נשאה בעול כמעט לבדה. ראשי התנועה החליטו להקים גוף חדש שנקרא "ועדת העזרה וההצלה" ובראשו עמד אוטו קומוי, ראש התנועה הציונית בבודפשט[7]. עם החברים הבולטים בוועדה נמנו ישראל קסטנר, שמואל שפרינגמן, משה בר צבי (שוויגר) ויואל ברנד. בנדי גרוס, איש השירות החשאי ההונגרי, היה השליח העיקרי של הוועדה לקושטא, שם היה ועד ההצלה של הסוכנות היהודית[8]. אנשי קשר נוספים פעלו בשליחות הוועדה להעברת מכתבים לקושטא ולהביא משם כסף ומכתבים. בכסף השתמשו לצורך זיוף תעודות לפליטים, קניית מזון ובגדים ולתשלום למבריחי הפליטים שזרמו להונגריה.
עד הכיבוש ב-1944 עסקה הוועדה בסיוע לפליטים היהודים שהגיעו להונגריה. תפקידה היה להגיש עזרה לזרם הפליטים, שהגיעו מהשטחים הכבושים בידי הנאצים מגרמניה, אוסטריה, פולין, סלובקיה, ולבסוף גם מיוגוסלביה ולעזור להם למצוא מחבוא. ברנד קיבלה את הפליטים ודאגה לטפל בהם ולהאכילם. פעולתה למען הפליטים היהודים עמדה בניגוד לחוק, משום שהיה איסור לקיים כל מגע עימם[9].
ביום ראשון, 19 במרץ 1944, כבש הצבא הגרמני את הונגריה. לוועדת העזרה וההצלה לא היו אשליות בנוגע לכוונות הגרמנים. חברי הוועדה ניסו להזהיר את היהודים ואף לארגן בריחה בעזרת תנועות הנוער. התנאים ששררו בהונגריה שללו אפשרות של מאבק מזוין, על כן החליטה הוועדה לפעול בדרך של הצלה ולא בדרך של התקוממות. הוועדה החליטה לנהל משא ומתן עם הגרמנים על סמך מכתבים שנשלחו מהרב וייסמנדל בשם "קבוצת העבודה" מסלובקיה, שבראשה עמדה גיזי פליישמן. מכתבים אלה נמסרו לדיטר ויסליצני, נציגו של אדולף אייכמן[10]. הרב וייסמנדל כתב לוועדת ההצלה בבודפשט שיש אפשרות למנוע אסון על בסיס כלכלי[3]. לאחר כיבוש הונגריה התכנסו חברי ועדת העזרה וההצלה בבית ברנד והתייעצו מה לעשות. נשק לא היה להם והם האמינו, שתפקידם לדאוג לכך שיהודים רבים ככל האפשר יישארו בחיים, על כן החליטו לא לנטוש את בודפשט ולדאוג לגיוס כספים לצורך הכנת תעודות מזויפות, מקומות סתר ומזון עבור הפליטים והיהודים המקומיים[11].
עם יציאתו של יואל ברנד לשליחות לקושטא
ב-16 באפריל 1944 זימן אדולף אייכמן את יואל ברנד למפקדתו בשוובנברג שבבודפשט והציע לו את העסקה המכונה "סחורה תמורת דם". אייכמן הודיע כי הוא מוכן למכור את מיליון יהודי הונגריה תמורת 10,000 משאיות וסחורות נוספות. ברנד היה צריך להעביר ליהודים ולבעלות הברית את דבר ההצעה. ראשי הוועדה לא האמינו שבעלות הברית יספקו משאיות שיסייעו לאויב שלהן במלחמה, אבל קיוו שלפחות תתעורר דעת הקהל העולמית וייפתח משא ומתן עם הנאצים, שישהה את תהליך ההשמדה המואץ של יהודי הונגריה[3]. האנזי ברנד התנגדה ליציאתו של בעלה לשליחות, אולם הוא היה נחוש בדעתו[12]. יומיים לפני שעזב את בודפשט הביא יואל את האנזי לפגישה ראשונה עם אייכמן. לאחר שעזב יואל ברנד את בודפשט הפכה האנזי ברנד לדמות מרכזית בפעילות הוועדה ובחייו של ישראל קסטנר.
מעצרה במשטרה ההונגרית
ב-27 במאי 1944 עצרה המשטרה ההונגרית כמה מחברי הוועדה ובהם האנזי ברנד וישראל קסטנר, כדי לגלות מידע על שליחותו של יואל ברנד ועל חפצי הערך שהוועדה העבירה לגרמנים[13]. האנזי ברנד סירבה לגלות לחוקרים את הפרטים הידועים לה. כדי לאלצה לדבר עינו אותה חוקריה בפאלאקה (falaka). ממשרד החקירות היא הובלה למטהו של קלאגס, ראש האס דה (שירות הביטחון הגרמני) בהונגריה, שהודה לה על כך שלא חשפה בפני החוקרים ההונגרים את המשא ומתן שהתנהל בין ועדת ההצלה לגרמנים[4]. בעדותה במשפט אייכמן ספרה על העינויים שעברה: "החקירה הזאת מחציתה הייתה חקירה ומחציתה הכאה, נמשכה כשבע שעות. כמובן, מפני שלא סיפרתי, ולא אמרתי דבר היכוני זמן כה רב. [...] כששוחררתי, יכולתי בקושי ללכת, ואז העבירו אותי את המטרים האחדים האלה מן הבית אשר בו נמצאתי אל האס דה"[14].
ניהול משא ומתן עם אדולף אייכמן
יחד עם ישראל קסטנר המשיכה האנזי ברנד בניסיונות לשכנע את הגרמנים לעצור את גירוש יהודי הונגריה לפולין, בטענה שהם מעמידים בסכנה את סיכויי שליחותו של יואל ברנד בקושטא, משום שהפעלת תאי הגזים תחזק את הרושם של הגורמים בחוץ לארץ כי השליחות היא תרמית גרמנית. באותם הימים נפגשה מספר פעמים עם קלאגס במטרה לשכנע אותו שגורל העסקה שהוצעה על ידי הגרמנים תלוי במחוות של רצון טוב כלפי יהודי הונגריה. לאחר שהשיחות עם קלאגס נקלעו למבוי סתום, פנתה יחד עם קסטנר לאייכמן. על פי עדותה, השניים הודיעו לו כי לא נותרה בידם ברירה אלא לפרק את הוועדה. אייכמן טען שיואל ברנד כבר היה אמור לחזור משליחותו מפני שהמועד לשובו חלף. אם ישוב יואל ברנד עם הצעות רציניות, טען אייכמן, יוכלו להמשיך במשא ומתן. היא ביקשה ממנו שכמחווה של רצון טוב ירשה להם להוציא מרכבות הגירוש את הילדים היתומים ממוסדות הילדים ויבטיח שלא ייפגעו עד סוף המשא ומתן, אך הוא סירב[15].
פעילותה למען "רכבת ההצלה"
ב-21 באפריל 1944 העלה הרמן קרומיי, מעוזריו הבכירים של אייכמן, הצעה לאפשר ל-600 יהודים שחיו בהונגריה והחזיקו רישיונות עלייה לארץ ישראל (סרטיפיקטים) לצאת ברכבת מהונגריה למדינה נייטרלית כלשהי. ב-22 במאי חזר אייכמן על הצעתו של קרומיי ונתן לה את הסכמתו. המשא ומתן בנושא הרכבת נמשך כחודש[16] ובסופו של דבר הוסכם שכל נוסע ישלם 1,000 דולר לנפש. רשימת הנוסעים שלא עלה בידיהם להשיג את הכסף הורכבה בידי עסקני הציבור מהפלגים השונים. עלות מבצע ההצלה הסתכמה ב-1,685,000 דולר תמורת 1,685 נוסעים. על פי עדותם של יואל והאנזי ברנד, רק לאחר שאחד החלוצים סיפר שילדי משפחת ברנד יהיו גם הם ברכבת, חל שינוי ביחס הציבור למבצע ההצלה. האנזי רצתה מאד שגם ילדיה יהיו ברכבת, אך הגרמנים סירבו לאפשר זאת כל זמן שיואל ברנד טרם שב משליחותו[17].
בקרב הציבור היהודי התייחסו רבים למבצע ההצלה ברכבת בהסתייגות רבה וחששו שזוהי תרמית של הגרמנים. הנוסעים המיועדים לעלות לרכבת רוכזו בשלושה מחנות בבודפשט: במחנה "קולומבוס", בבית הכנסת שברחוב ארינה וברחוב בּצ'קוֹי. ברנד הייתה אחראית על העברת המזוודות המלאות בכסף, בזהב ובתכשיטים שהובטחו לאייכמן תמורת שחרור רכבת ההצלה. מאות יהודים שילמו כדי לממן את הכופר. בליל 30 ביוני 1944 יצאה הרכבת מבודפשט לכיוון ברגן בלזן. בהמשך הועברו הנוסעים לשווייץ[18]. באוגוסט נסע קסטנר עם קורט בכר, שליחו של היינריך הימלר, לנהל משא ומתן עם סאלי מאייר, נציג הג'וינט העולמי. ברנד נשארה בבודפשט לשמור על הקשר עם אייכמן. לקראת סוף המלחמה עזב אייכמן את בודפשט והיא המשיכה את המשא ומתן עם סגניו. בתחילת ינואר עזבה את משרדי ועדת ההצלה ונשארה עם ילדיה בבודפשט עד שהגיעו הרוסים.
מעורבותה בפרשת הצנחנים מארץ-ישראל
שלושה מצנחני היישוב צנחו בהונגריה ביוני 1944: חנה סנש, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין. חנה סנש נעצרה ברגע שחצתה את הגבול להונגריה, ופלגי וגולדשטיין היו תחת מעקב מהרגע שחצו את הגבול להונגריה[19]. אחרי שרכבת ההצלה יצאה לדרכה, עצרה המשטרה ההונגרית את האנזי ברנד. חברי ועדת העזרה וההצלה לא ידעו בתחילה שסנש נעצרה, ולא הבינו מדוע המשטרה ההונגרית עוקבת אחריהם. זיכרון פרשת צנחני היישוב העיק עליה במשך שנים. במשפט גרינוולד-קסטנר טענה קתרינה סנש, אמה של חנה סנש, כי האנזי ברנד סירבה להעביר לבתה חבילה לבית הסוהר. כעבור שנים בראיונות לעיתונות אמרה שלא הבינה למה היה עליה לסכן את חייה ואת חיי ילדיה בהעברת חבילה למישהי המואשמת בריגול, וכי חנה סנש הוחזקה בידי המשטרה ההונגרית ולא בידי הנאצים. המשטרה ההונגרית לא ידעה על הקשר בין ועדת ההצלה היהודית לבין הגרמנים והעברת החבילה הייתה עלולה לחשוף זאת ולחבל במאמצי ההצלה[20].
עדותה במשפט גרינוולד-קסטנר
ב-25 במאי 1953 הגיש היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן, תביעה פלילית בשם המדינה נגד מלכיאל גרינוולד בגין הוצאת דיבה על ישראל (רז'ה) קסטנר, דובר שר המסחר והתעשייה. המשפט זכה עד מהרה לכינוי משפט קסטנר. פסק הדין של שופט בית המשפט המחוזי, בנימין הלוי, ניתן ב-22 ביוני 1955 והסעיר את המדינה[21]. ברנד העידה במשפט ב-31 במרס וב-1 באפריל 1954 וסיפרה כי יחד עם אחד מחברי ועדת ההצלה הוציאה ממכוניתה מזוודה מלאה זהב, יהלומים, פלטינה ומטבע זר והעלתה אותה לבניין מטה הגסטפו. המזוודה נמסרה לאחד מעוזריו של אייכמן ותמורת תכולתה נתנו הגרמנים היתר ליציאת רכבת ההצלה. שלוש מזוודות כאלו נמסרו לידי הגרמנים. עוד סיפרה, כי מיד לאחר כניסת הגרמנים לבודפשט מסרו בעלה וקסטנר לגרמנים כמה מיליוני פנגו כתנאי לניהול משא ומתן להצלת היהודים[22]. היא עצמה התנגדה למשפט הדיבה נגד גרינוולד בטענה שלא ייתכן שהטרגדיה של העם היהודי תהיה נושא במשפט דיבה. לאחר פסק הדין המליצה לקסטנר לעזוב את הארץ מחשש לחייו.[דרוש מקור]
עדותה במשפט אייכמן
עדותה של האנזי ברנד במשפטו של אדולף אייכמן הייתה בעלת חשיבות מיוחדת שכן עדים מעטים במשפט פגשו את אייכמן פנים אל פנים ואף דיברו אתו. עבורה היווה משפט אייכמן הזדמנות להוכיח שקסטנר היה חף מפשע. במהלך עדותה איפשר לה נציג התביעה, גבריאל בך, לדבר בשטף ואף להוסיף הערה או הסבר, וכך גם השופטים. היא הייתה בין העדים הבודדים שד"ר רוברט סרווציוס, סנגורו של אייכמן ביקש לחקור[23]. בעדותה סיפרה כיצד בפגישתה הראשונה עם אייכמן שאל אותה על שליחות בעלה והדגיש שהמשא ומתן בין הגרמנים לחבריי ועדת ההצלה הוא סוד הרייך הגרמני ואסר עליה לעזוב את בודפשט. עוד העידה, כי לאחר נסיעת בעלה נודע לה שמכניסים כמאה יהודים לכל קרון רכבת ושולחים אותם לאושוויץ, וכי אייכמן הבטיח בנוכחותה להשהות את גירוש היהודים מהונגריה, אך לא קיים את הבטחתו. עוד העידה, כי בעצמה העבירה את מזוודות הכסף והרכוש ששילמו היהודים האמידים ברכבת ההצלה לידי קלאגס, ראש האס דה. בשלב בו עסקו בהרכבת קבוצת נוסעי רכבת ההצלה, היא הלכה אל אייכמן וביקשה לשלוח את ילדיה עם המשלוח, אך נתקלה בהתנגדותו החריפה.
חייה בארץ
כשהסתיימה המלחמה לא רצתה האנזי ברנד לעלות לארץ ישראל והמשיכה להאשים את ראשי הסוכנות היהודית שלדעתה לא דאגו די להצלת יהודים ולא התייחסו ברצינות לעסקה "סחורה תחת דם". בסופו של דבר השתכנעה, והזוג ברנד עלו ארצה בשנת 1946 עם שני ילדיהם, שסבלו מסיוטים בעקבות מוראות המלחמה. תחילה התגוררו בקיבוץ גבעת חיים, ולאחר מכן עברו להתגורר בדירה קטנה בשכונת יד אליהו בתל אביב. במשך ארבעים שנה עבדה האנזי ברנד כאם בית ב"בית הילד" בעיר. בשנת 1964 נפטר יואל ברנד מהתקף לב, בזמן שהעיד במשפטו של פושע מלחמה נאצי. בשנת 1970 חלה בנה הבכור מיקי במחלה קשה, ונפטר לאחר שנתיים[4]. האנזי ברנד לא נישאה שנית והמשיכה לחיות באותו הבית בשכונת יד אליהו בתל אביב. היא נפטרה בחג הפסח תש"ס (2000) בביתה[24], נטמנה בבית העלמין נחלת יצחק.
דמותה בדרמה הטלוויזיונית "משפט קסטנר"
האנזי ברנד הייתה אחת הדמויות הראשיות בדרמה הטלוויזיונית הישראלית "משפט קסטנר", אותה גילמה השחקנית יונה אליאן-קשת. הבמאי אורי ברבש והתסריטאי מוטי לרנר הציגו את דמותו הטראגית של קסטנר, שבמרץ 1957 נורה בידי מתנקש בשם זאב אקשטיין. שלושת פרקי הדרמה הוקרנו בחודש נובמבר 1994 בערוץ הראשון וזכו להד ציבורי נרחב, כולל סצנה שנויה במחלוקת שנדונה בבג"ץ. באותם ימים הייתה האנזי ברנד היחידה מקרב גיבורי הפרשה שהייתה עוד בחיים. בראיון לשבועון "לאשה" בשנת 1960 אמרה כתגובה על הביקורות בנושא פעולות הוועדה לעזרה והצלה: "עשיתי יותר ממה שיכולתי... מעולם לא עברתי קורס להצלת יהודים ולא למדתי בבית הספר כיצד לנהל משא ומתן עם אדם כמו אייכמן. ההיסטוריה עוד תפסוק מי צדק"[25].
ראו גם
לקריאה נוספת
- האנזי ויואל ברנד, השטן והנפש, תל אביב: לדורי, 1960.
- יואל ברנד, בשליחות נידונים למוות, תל אביב: עיינות, תשי"ז.
- בילי מוסקונה-לרמן, "המאהבת של קסטנר כבר לא יכולה לשתוק", מוסף סופשבוע, מעריב, 25.11.1994.
- יהודה באואר, יהודים למכירה? משא ומתן בין יהודים לנאצים 1933–1945, ירושלים: יד ושם, 2002.
- שרון גבע, "רעייתו של יואל בראנד, יד ימינו של קסטנר", אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 235–247.
- יחיעם ויץ, האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר, ירושלים: כתר, 1995.
קישורים חיצוניים
- האנזי בראנד, באנציקלופדיה היהודית דעת
- משפט אייכמן: עדות האנזי ברנד, ישיבה 57, ישיבה 58 (מתחיל בדקה 37:38); ישיבה 59, ישיבה 60 (עד דקה 6:52), ביוטיוב
- תמליל עדות האנזי בראנד במשפט אייכמן, מאגר "אני מאשים", אתר סנונית
- על האנזי ברנד ויואל ברנד, באתר Picture Palace (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ שמה הפרטי נהגה "האנזי", על פי ההגייה הגרמנית, ולא "האנשי", על פי ההגייה ההונגרית, משום שנולדה למשפחה דוברת גרמנית.
- ^ שרון גבע, אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 232.
- ^ 3.0 3.1 3.2 פישביין, "האישה ששיחקה פוקר עם השטן", דבר השבוע.
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 בילי מוסקונה-לרמן, "המאהבת של קסטנר כבר לא יכולה לשתוק", מוסף סופשבוע, מעריב, 25.11.1994, עמ' 14.
- ^ יואל ברנד, בשליחות נידונים למוות, תל אביב: עיינות, תשי"ז, עמ' 9.
- ^ ברוריה אבידן-בריר, "S.O.S מפולניה", לאשה, 17.7.1960, עמ' 25-24
- ^ יחיעם ויץ, האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר, ירושלים: כתר, 1995, עמ' 22.
- ^ יהודה באואר, יהודים למכירה? משא ומתן בין יהודים לנאצים 1945-1933, ירושלים: יד ושם, 2002, עמ' 200.
- ^ האנזי ברנד, עדות במשפט אייכמן, בתוך "אני מאשים: עדויות ממשפט אייכמן", אתר סנונית, כתבי עת ומאגרי מידע.
- ^ באואר, יהודים למכירה? משא ומתן בין יהודים לנאצים 1945-1933, עמ' 207, 211-210.
- ^ האנזי ויואל ברנד, השטן והנפש, תל אביב: לדורי, 1960, עמ' 36.
- ^ ברנד, בשליחות נידונים למוות, עמ' 79.
- ^ ויץ, האיש שנרצח פעמיים, עמ' 30-31.
- ^ האנזי ברנד, עדות במשפט אייכמן.
- ^ ברנד, השטן והנפש, עמ' 55-53.
- ^ ויץ, האיש שנרצח פעמיים, עמ' 32
- ^ ברנד, השטן והנפש, עמ' 58.
- ^ ויץ, האיש שנרצח פעמיים, עמ' 33.
- ^ ויץ, האיש שנרצח פעמיים עמ' 39.
- ^ אמנון ברזילי, "פחדתי רק מהיהודים", מוסף הארץ, הארץ, 1.4.1994, עמ' 17-18.
- ^ ויץ, האיש שנרצח פעמיים, עמ' 245-242.
- ^ שלום רוזנפלד, תיק פלילי 124: משפט גרינולד-קסטנר, ירושלים: קרני, 1955, עמ' 184-185.
- ^ גבע, אל האחות הלא ידועה, עמ' 225-224,244.
- ^ גבע, אל האחות הלא ידועה, עמ' 223.
- ^ גבע, אל האחות הלא ידועה, עמ' 44.
