לדלג לתוכן

הילדברנד גורליט

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
הילדברנד גורליט
Hildebrand Gurlitt
לידה 15 בספטמבר 1895
דרזדן
נהרג 9 בנובמבר 1956 (בגיל 61)
דיסלדורף
עיסוק סוחר אמנות, היסטוריון אמנות, אספן אמנות
בן זוג Helene Gurlitt
ילדים Cornelius Gurlitt, Benita Gurlitt
מספר ילדים 2

הילדברנד גורליט (15 בספטמבר 1895 - 9 בנובמבר 1956) היה היסטוריון אמנות ומנהל גלריה לאמנות גרמני. הוא היה אחד מארבעת סוחרי האמנות המורשים של היטלר וגרינג.[1] בתקופת השלטון הנאצי, שימש גורליט כסוחר אמנות עבור המשטר. פעילותו כללה סחר באמנות מנוונת שהוחרמה ממוזיאונים גרמניים, וכן רכישת יצירות אמנות במחירים נמוכים מיהודים, שנאלצו למכור את נכסיהם תחת לחץ. בנוסף, רכש גורליט ציורים בצרפת הכבושה, רבים מהם יצירות אמנות שנבזזו על ידי הנאצים, עבור מוזיאון הפיהרר המתוכנן של אדולף היטלר בלינץ (שלא הוקם לבסוף) ועבור אוספו הפרטי.[2][3]

האוסף הפרטי של גורליט כלל גם יצירות אמנות משפחתיות שירש מאביו ומאחותו, שהייתה אמנית מוכשרת. לאחר מלחמת העולם השנייה ובתקופת הדה-נאציפיקציה, הוא מונה למנהל האגודה לאמנות למען הריין וווסטפאליה וכיהן בתפקיד זה עד מותו בתאונת דרכים בגיל 61. אוסף גורליט, האוסף הפרטי שלו, כלל למעלה מ-1,500 יצירות אמנות של אמנים אימפרסיוניסטים, קוביסטים ואקספרסיוניסטים ומאסטרים עתיקים. האוסף נותר כמעט עלום עד שנת 2013, אז נחשף לציבור לאחר שנמצא על ידי הרשויות בפשיטה על ביתו של בנו, קורנליוס גורליט במינכן.[4][5][6].

חיים מוקדמים

הילדברנד גורליט נולד למשפחה אמנותית בדרזדן ב-1895. אביו קורנליוס גורליט (האב) היה אדריכל והיסטוריון אמנות, אחיו ויליבלד היה מוזיקולוג, אחותו קורנליה הייתה ציירת, ובן דודו וולפגנג היה גם הוא סוחר אמנות. סבתו, אליזבת גורליט, הייתה יהודייה, כך שעל פי חוקי נירנברג הוא נחשב ל"רבע יהודי".[7] לאחר סיום לימודיו, גילה גורליט עניין בתולדות האמנות ונרשם ללימודי התחום בבית הספר הטכני בדרזדן, שם כיהן אביו כנשיא המוסד. בשנת 1914 החלה מלחמת העולם הראשונה, וגורליט ואחיו הבכור התנדבו לצבא הגרמני. הוא נפצע הן בקרב על הסום והן בקרב בשמפאן. לאחר מכן שירת עד 1919 כקצין עיתונות בווילנה ובקובנה שבליטא. עם שובו לגרמניה המובסת חווה גורליט אכזבה עמוקה מהמלחמה ומהפוליטיקה, והוא החליט להקדיש את חייו לאמנות בלבד, כדרך לברוח מהפוליטיקה, אירוניה שלא חמקה מעיניהם של ביוגרפים.[8]

לגורליט היו יחסים קרובים עם אחותו קורנליה, שהייתה ציירת אקספרסיוניסטית והייתה בקשר עם מארק שאגאל. היא שירתה במלחמת העולם הראשונה בווילנה כאחות, וזמן קצר לאחר המלחמה עברה לברלין.[9] דיכאון והתעלמות מיצירתה האמנותית הובילו להתאבדותה בשנת 1919. גורליט טיפל בעבודותיה, אך חלקן הושמד על ידי אימו לאחר מותו של אביו.[10][11]

לאחר תום המלחמה, חידש גורליט את לימודיו בתולדות האמנות, תחילה בפרנקפורט, אחר כך בברלין, ולאחר מכן ב-1921 שוב בפרנקפורט. בשנת 1924 הוענק לו תואר דוקטור. בשנת 1923 הוא התחתן עם רקדנית הבלט הלן האנקה, שהוכשרה אצל הרקדנית האקספרסיוניסטית מרי ויגמן. מאוחר יותר נולדו להם בן ובת, רולף ניקולאוס קורנליוס, הידוע בתור קורנליוס (הבן), וניקולין בניטה רנטה.[12][13]

קריירה מוקדמת

מוזיאון בצוויקאו

בין השנים 1921 ו-1924 פרסם גורליט בעיתונות מאמרי אמנות, ובשנת 1925, לאחר סיום לימודיו, הפך למנהל הראשון של מוזיאון קוניג אלברט בצוויקאו. אחת התערוכות הראשונות שארגן בצוויקאו הייתה תערוכת אוקטובר 1925 של הצייר מקס פכשטיין. התערוכה הצליחה מבחינה כלכלית, אך עוררה התנגדות בחוגים השמרנים המקומיים.[14]

בשנת 1926 הוא התקשר עם הבאוהאוס בדסאו לעיצוב וקישוט המוזיאון. מאוחר יותר המשיך להציג אמנות עכשווית: בשנת 1926 קתה קולביץ ותערוכה מיוחדת על אמנות עכשווית בדרזדן, בשנת 1927 אריך הקל וקארל שמידט-רוטלוף ובשנת 1928 אמיל נולדה. מאוסף מכתביו עולה כי הוא הכיר היטב אמנים מודרניים באותה תקופה, והוא רכש והציג יצירות של רבים מהם, ביניהם ברלך, פיינינגר, הופר, קנדינסקי, קירשנר, קלה, קוקושקה, ליסיצקי, מארק ומאנק. עבודתו של גורליט זכתה להערכה של עמיתיו שזכתה לביטוי בעיתונות הארצית. בעיתונות המקומית, לעומת זאת, ספג ביקורת קשה, שהייתה אחת הסיבות לפיטוריו בשנת 1930.[2][15][16]

לאחר פיטוריו עבר גורליט להמבורג, שם הפך לאוצר ולמנהל ה-Kunstverein (האגודה לאמנות). בשנת 1933 הוא ויתר חברי ההנהלה אולצו על ידי הנאצים להתפטר.[17][18]

עליית הנאציזם

מהחל מאמצע שנות ה-30 רכש גורליט יצירות אמנות רבות. רכישות אלו התבצעו לעיתים קרובות במחירים נמוכים ממוכרים פרטיים, בהם בעלי אוספי אמנות יהודיים. במקרים רבים, המכירה נעשתה תחת כפייה, בין אם עקב דרישות תשלום מס גבוהות ובין אם עקב הצורך למכור נכסים כדי להימלט מגרמניה הנאצית. לטענתו של גורליט, הוא סייע למוכרים במצוקתם, מאחר שהיו מעט סוחרי אמנות שהיו מוכנים לבצע עסקאות מסוג זה. אך עם זאת הוא לא נמנע מהתעשרות בתהליך, וגילה אדישות לדרישות של תובעים לאחר המלחמה להשבת רכוש או לקבלת פיצוי בגין יצירות שנמכרו בכפייה.[8]

גורליט היה אחד מארבעה סוחרי האמנות שמונו על ידי הוועדה הנאצית לניצול אמנות מנוונת לשיווק יצירות אמנות שהוחרמו בחו"ל.[2] כ-16,000 יצירות אמנות כביכול "מנוונות" הוסרו מהמוזיאונים והוחרמו בכל רחבי גרמניה. חלק מיצירות אלו הוצג בתערוכת האמנות המנוונת. שמו של גורליט מופיע בחלק גדול מהרשומות במסמך, שהכין משרד התעמולה, המפרט את יצירות האמנות המנוונת שהוחרמו. הרשומות מספקות פרטים על גורלו של כל חפץ, כולל האם הוא הוחלף, נמכר או הושמד.[19] גורליט ניצל את מעמדו כדי למכור יצירות אמנות גם לאספנים מקומיים.[20]

במהלך הכיבוש הנאצי של צרפת, מינה הרמן גרינג מספר סוחרי אמנות של מבצע רוזנברג, כולל גורליט, לרכוש נכסי אמנות צרפתית עבור מוזיאון הפיהרר המתוכנן של היטלר, שאותו רצה לבנות בלינץ. חלק מהיצירות שנרכשו הועברו לאוסף האמנות האישי של גרינג.[21] בתחילת 1943, מנהל מוזיאון הפיהרר המתוכנן מינה את גורליט להיות סוכן הרכש הרשמי שלו.[22] גורליט, שכבר יצא לפריז למסעות רכישה מטעם מוזיאונים גרמניים, רכש בין השנים 1943 ל-1944 כ-200 יצירות בפריז ובהולנד, לא כולל יצירות שנרכשו לאוסף שלו. ביניהן 168 יצירות שהיו מיועדות למוזיאון הפיהרר. במהלך נסיעותיו הרשמיות לפריז, שהייתה מרכז סחר אמנותי בתקופת מלחמת העולם השנייה, רכש גורליט יצירות אמנות רבות, לעיתים ממקורות מפוקפקים או יצירות שנבזזו מיהודים, כדי להעשיר את אוספו הפרטי. בנוסף, הוא התעשר מאוד מעמלות שקיבל עבור רכישת יצירות אמנות עבור המשטר הנאצי.[23]

לאחר המלחמה

הצהרת חתומה של גורליט לבעלות הברית, 1945 (תרגום)
רשימה של יצירות מוחרמות שהוכנה על ידי יחידת האיסוף המרכזית, ויסבאדן, 1950

גורליט נתפס יחד עם אשתו באשבך ביוני 1945 כשברשותם עשרים תיבות של יצירות אמנות. בחקירתם, סיפרו גורליט ואשתו לרשויות צבא ארצות הברית כי בהפצצת דרזדן בפברואר 1945, הושמד רוב האוסף ותיעוד עסקאות אמנות בביתו בקייזר שטראסה. מאה וחמש עשרה יצירות שנלקחו ממנו על ידי השלטונות האמריקאים והגרמניים הוחזרו לו, לאחר שהצליח לשכנע אותם שרכש אותן כדין. בין אלה היו מאלף האריה של מקס בקמן ודיוקן עצמי של אוטו דיקס.[24] גורליט הציג את עצמו בהצלחה בפני חוקריו כקורבן של רדיפות הנאצים בשל מורשתו היהודית, וניהל משא ומתן על שחרור רכושו. בין אם חלקים מהאוסף שלו ורישומי העסקאות שלו הושמדו בדרזדן כפי שטען גורליט ובין אם לאו, חלקים נוספים של האוסף הוסתרו בפרנקוניה, סקסוניה ופריז, משם הושבו לאחר המלחמה.[8]

גורליט חזר לעסוק במסחר ביצירות אמנות ובשנים 1948–1949, מונה כמנהל האגודה לאמנות למען הריין ווסטפליה. במהלך חמש השנים הבאות הוא הציג למעלה מ-70 תערוכות של אמנים מודרניים מובילים ותיווך במכירת ציורים. במקביל רכש יצירות עבור האוסף שלו, כולל בת הכפר עם עז של גוסטב קורבה, שעליה שילם 480,000 פרנק צרפתי.[8] הוא גם השאיל יצירות מהאוסף שלו למספר תערוכות נודדות: תערוכה אחת כזו, "צבעי מים, רישומים והדפסים גרמניים: סקירה של אמצע המאה", שכללה 23 יצירות מהאוסף שלו, נדדה בארצות הברית עד לאחר מותו ב-1956 בתאונת דרכים. שנה לפני מותו, חיבר גורליט הקדמה בת שישה עמודים לכתב יד של קטלוג תערוכה, אשר לא הודפס מעולם. הקטלוג, למעט עמוד מהותי אחד שנעדר ממנו (המתעד את פעילותו עבור הנאצים), שרד בארכיון בדיסלדורף, והוא מספק סקירה אישית, אשר עברה "חיטוי" משמעותי של קריירת האמנות של גורליט ושל היבטים מסוימים בהיסטוריה של האוסף שלו.[25]

מוניטין

לאחר מלחמת העולם השנייה הצליח גורליט לטשטש את מעורבותו בביזה הנאצית, ובכך להסיר מעליו את ה"כתם" הנאצי. בגרמניה שלאחר המלחמה, יחד עם סוחרים אחרים של אמנות שנבזזה על ידי הנאצים, הוא בנה קריירה מכובדת כמנהל אגודת אמנות ומנהל תערוכות, סוחר אמנות ואספן. לאחר מותו, זכה גורליט להוקרה בעיתונות הגרמנית, בכתבות ובנאומים ששיבחו את תרומתו לקידום האמנות המודרנית ויוצריה. כאות להערכה, רחוב בדיסלדורף נקרא על שמו.

פתיחתם לציבור של ארכיונים צבאיים וארכיוני מודיעין בסוף שנות ה-90[26], וגילוי אוסף יצירות האמנות שהוסתר בבית בנו במינכן,[27] הובילו להערכה מחדש של פעילותו. גורליט נתפס כיום כ"סוחר האמנות של היטלר"[28][29][30] ומשתף פעולה נאצי שעשה רווח כספי נאה משיתוף פעולה זה. התגלה כי הוא היה חסר אמפתיה לקורבנות היהודים של המשטר הנאצי, שמהם נלקחו רבות מהיצירות בהן סחר. כמו כן התבהר תפקידו כאחד מארבעת סוחרי האמנות הרשמיים שהוסמכו על ידי גרינג והיטלר לסחור באמנות מנוונת.

גורליט טען כי הוא "הציל" רבות מהיצירות מהרס, בין אם על ידי הנאצים, בין אם על ידי הפצצות בעלות הברית, ובין אם על ידי ביזה נוספת על ידי הסובייטים; למרות שיש בכך יסוד של אמת, המניע שלו היה בבירור התעשרות אישית, והבטחת הישרדות שלו ושל בני משפחתו בתקופת הנאצים. על פי המבקר ג'יימס מקאולי, גורליט היה פושט רגל מוסרית ו"סוחר אמנות בינוני להחריד, שנראה שהעיקרון שהנחה אותו היה רווח וקידום מקצועי".[31]

גילוי אוסף אמנות במינכן

ערך מורחב – אוסף גורליט
סוסים בנוף של פרנץ מארק
הציור שני רוכבים על החוף של מקס ליברמן. הועבר לצאצאי הבעלים היהודי.

בניגוד לטענתו של גורליט אוסף האמנות שלו לא הושמד במלחמה, וכ-1,500 יצירות אמנות נותרו ברשותו. לאחר מותו ירשה אותו אשתו הלן, וב-1968, לאחר מותה של הלן, עבר האוסף לבנם קורנליוס (וחלקו לאחותו רנטה).[32] היצירות נשארו בידיהם של קורנליוס ורנטה במשך יותר מארבעה עשורים הרחק מתודעת הציבור. במהלך השנים הם מכרו מספר קטן של יצירות.[33]

ב- 2010, פקידי מכס גרמניים, שערכו ביקורת שגרתית על רכבת בגבול גרמניה-שווייץ, מצאו על קורנליוס סכום 9,000 אירו במזומן, שלדבריו היה כסף ממכירה של ציור. הסכום עורר את חשד הרשויות, ובחיפוש בדירתו ב-2011 בדירתו בשוואבינג, מינכן, התגלה אוסף יצירות האמנות, שכלל 1,406 פריטים, שהוחרם לאלתר.[24][4]. בהמשך סוכם כי האוסף יוחזר לקורנליוס, מאחר שלא היו ראיות לכך שהוא הפר חוקים גרמניים כלשהם; עם זאת, דבר לא הוחזר עד למותו של קורנליוס. יצירות האמנות שנשמרו במעונו של קורנליוס בזלצבורג, אוסטריה, נותרו ברשותו, מאחר שלרשויות הגרמניות לא הייתה שם סמכות שיפוט.

קורנליוס גורליט נפטר ב-6 במאי 2014. בצוואתו מינה קורנליוס את המוזיאון לאמנויות יפות ברן בשווייץ כיורשו היחיד, ככל הנראה משום שנפגע מאוד מהיחס שקיבל מהרשויות הגרמניות. המוזיאון הסכים לקבל את האוסף, למעט היצירות שהיה חשד לגביהן שהן יצירות אמנות שנבזזו בזמן המלחמה.[34] תערוכות של חלק מהעבודות מהאוסף הוצגו בנובמבר 2017.[35][36][37]

רשימת פרסומים מאת הילדברנד גורליט

  • Baugeschichte der Katharinenkirche in Oppenheim a. Rh. Frankfurt, Phil. Diss., 1924.
  • Einführung und Begleittext zum Neudruck nach dem Exemplar in der Preußischen Staatsbibliothek von Peter Paul Rubens, Palazzi di Genova 1622, Berlin 1924. (online)
  • Die Stadt Zwickau. Förster & Borries, Zwickau 1926.
  • Aus Alt-Sachsen. B. Harz, Berlin 1928.
  • Zu Emil Noldes Aquarellen. In: Die Kunst für alle. München 1929, S. 41. (online)
  • Die Katharinenkirche in Oppenheim a. Rh. Urban-Verlag, Freiburg i. Br. 1930.
  • Museen und Ausstellungen in mittleren Städten. In: Das neue Frankfurt, internationale Monatsschrift für die Probleme kultureller Neugestaltung, Frankfurt 1930, S. 146. (online)
  • Neue englische Malerei. In: Die neue Stadt, internationale Monatsschrift für architektonische Planung und städtische Kultur, Frankfurt am Main 1933, S. 186. (online)
  • Sammlung Wilhelm Buller. Kunstverein für die Rheinlande und Westfalen, Düsseldorf 1955.
  • Richard Gessner. Freunde mainfränkischer Kunst und Geschichte, Würzburg 1955.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הילדברנד גורליט בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. "The unfinished art business of World War Two". BBC News (באנגלית בריטית). BBC. 2013-11-04. אורכב מ-המקור ב-2014-04-04. נבדק ב-2021-06-07. Hildebrand, one of four senior Modern Art dealers in Germany who were appointed in March 1938 to the Nazis' Confiscation Committee - with orders from Hitler and Herrmann Goering to sell "degenerate art" (entartete Kunst) for foreign currency.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Nicholas, Lynn H. (22 בדצמבר 2009). The Rape of Europa: The Fate of Europe's Treasures in the Third Reich and the Second World War. Random House LLC. p. 24. ISBN 9780307739728. {{cite book}}: (עזרה)
  3. Kimmelman, Michael (2017-11-19). "The Void at the Heart of 'Gurlitt: Status Report'". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2022-02-20. Buying for Hitler, Hildebrand had a blank check and no scruples, obtaining works by Delacroix and Fragonard, Seurat and Courbet, sometimes to fill gaps in German museums left by the elimination of modern art, skimming off what he wanted to keep or sell.
  4. ^ 4.0 4.1 Oltermann, Philip (5 בנובמבר 2013). "Picasso, Matisse and Dix among works found in Munich's Nazi art stash". The Guardian. נבדק ב-6 בנובמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  5. Oltermann, Philip (4 בנובמבר 2013). "The mysterious Munich recluse who hoarded €1bn of Nazis' stolen art". The Guardian. נבדק ב-22 באוגוסט 2023. {{cite news}}: (עזרה)
  6. "Sensationeller Kunstschatz in München". Focus (בגרמנית). 3 בנובמבר 2013. נבדק ב-3 בנובמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  7. Laqueur, Walter (5 בדצמבר 2013). "Degenerate Art and the Jewish Grandmother". Mosaic. נבדק ב-7 בדצמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 Hickley, Catherine (12 באוקטובר 2017). "Gurlitt's Swiss dealer breaks silence on his client". SWI swissinfo.ch (באנגלית). נבדק ב-2022-02-20. {{cite web}}: (עזרה)
  9. Hili Perlson ShareShare This Article, The Work of Cornelia Gurlitt, Forgotten in Her Brother's Tainted Trove, Finally Goes on View, Artnet News, ‏2017-11-13 (באנגלית אמריקאית)
  10. Karich, Swantje (16 בדצמבר 2012). "Muse, Modell und – Malerin". Frankfurter Allgemeine Zeitung (בגרמנית). נבדק ב-14 בנובמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  11. "Cornelia Gurlitt" (בגרמנית). Galerie Joseph Fach. 14 בנובמבר 2013. אורכב מ-המקור ב-14 בנובמבר 2013. נבדק ב-14 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  12. Bruhns, Maike (2001). Hamburger Kunst im 'Drittem Reich' (בגרמנית). Hamburg: Dölling und Galitz. ISBN 3933374944.
  13. "Restitution Claim Records – Gurlitt, Hildebrand". Records Concerning the Central Collecting Points ("Ardelia Ripley Hall"): Wiesbaden Central Collecting Point, 1945–1952 (בגרמנית). 1945–1948. p. 31. נבדק ב-9 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  14. Fulda, Bernhard; Soika, Aya (2012). Max Pechstein: The Rise and Fall of Expressionism. Walter de Gruyter. p. 258. ISBN 9783110282085.
  15. "Kunstsammlungen Zwickau". אורכב מ-המקור ב-6 בנובמבר 2013. נבדק ב-3 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  16. "Städtisches Museum Zwickau". אורכב מ-המקור ב-4 במרץ 2016. נבדק ב-3 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  17. "Hildebrand Gurlitt – der Sachse hinter dem Münchner Kunstschatz". Freie Presse (בגרמנית). 5 בנובמבר 2013. נבדק ב-6 בנובמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  18. "The Kunstverein – History". Der Kunstverein. אורכב מ-המקור ב-4 בנובמבר 2013. נבדק ב-3 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  19. 'Entartete Kunst': The Nazis' inventory of 'degenerate art' · V&A, Victoria and Albert Museum (באנגלית)
  20. ""Entartete" Kunstgeschäfte". Der Standard (בגרמנית). 6 באוגוסט 2008. נבדק ב-3 בנובמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  21. Feliciano, Hector (1998). "The Lost Museum". Bonjour Paris. נבדק ב-4 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  22. Polack, Emmanuelle; Bertrand Dorleac, Laurence (2019). Le marche de l'art sous l'Occupation: 1940-1944 (בצרפתית). Tallandier. ISBN 979-10-210-2089-4. OCLC 1249856969.
  23. "Hildebrand Gurlitt and the Art Trade during the Nazi Period". www.lootedart.com. ארכיון מ-2014-12-27. נבדק ב-2021-06-12.
  24. ^ 24.0 24.1 Eddy, Melissa (5 בנובמבר 2013). "German Officials Provide Details on Looted Art Trove". The New York Times. נבדק ב-5 בנובמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  25. Gurlitt, Hildebrand (18 בנובמבר 2013). "'A Kind of Fief': Munich Art Hoarder's Father in His Own Words". Der Spiegel. נבדק ב-12 באפריל 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  26. "OSS Art Looting Investigation Unit Reports". National Archives (באנגלית). 2016-08-15. נבדק ב-2021-06-12.
  27. "Works hoarded by son of Nazi art dealer to go on public display". the Guardian (באנגלית). 2017-10-27. נבדק ב-2021-06-12.
  28. Hickley, Catherine (2018). The Munich art hoard: Hitler's dealer and his secret legacy (באנגלית). Thames & Hudson. ISBN 978-0-500-29257-0. OCLC 1103176128.
  29. Hoffmann, Meike; Kuhn, Nicola (2016). Hitlers Kunsthändler: Hildebrand Gurlitt, 1895-1956 : die Biographie (בגרמנית). C.H. Beck. ISBN 978-3-406-69094-5. OCLC 945181028.
  30. Ronald, Susan; Flosnik, Anne; Tantor Media (2019). Hitler's art thief: Hildebrand Gurlitt, the Nazis, and the looting of Europe's treasures (באנגלית). Old Saybrook, Conn.: Tantor Media. ISBN 978-1-61803-750-3. OCLC 1114905985. אורכב מ-המקור ב-18 במאי 2021. נבדק ב-12 ביוני 2021. {{cite book}}: (עזרה)
  31. Love and Theft, by James McAuley, Even Magazine, ‏2018-02-04 (באנגלית אמריקאית)
  32. "HCPO - Spotlight: The Art Collection of Hildebrand Gurlitt". Department of Financial Services (באנגלית). נבדק ב-2024-09-09.
  33. Rump, Gerhard (8 בינואר 2008). "Strong German Auctions Reflect Vibrancy of European Art Market". ARTnews. נבדק ב-12 באפריל 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  34. "Bern museum accepts controversial art hoard". SWI swissinfo.ch. 24 בנובמבר 2014. נבדק ב-12 באפריל 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  35. Connolly, Kate (27 באוקטובר 2017). "Works hoarded by son of Nazi art dealer to go on public display". The Guardian. נבדק ב-12 באפריל 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  36. Hickley, Catherine (3 בנובמבר 2017). "Cornelius Gurlitt's art hoard finally gets first public showing". The Art Newspaper. נבדק ב-12 באפריל 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  37. "Gurlitt: Status Report 'Degenerate Art' – confiscated and sold". Kunstmuseum Bern. 1 בנובמבר 2017. נבדק ב-12 באפריל 2021. {{cite web}}: (עזרה)

הילדברנד גורליט41912442Q15126735