לדלג לתוכן

אוסף גורליט

ערך מומלץ
מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
"סוסים בנוף" (Pferde in Landschaft) של פרנץ מארק, אחת מיצירות האמנות שהתגלו באוסף גורליט (כנראה 1911, צבעי מים).

אוסף גורליט (שם בעליו בגרמנית: Gurlitt) היה אוסף של כ-1,500 יצירות אמנות, שהתגלה במינכן ב-2012. האוסף כלל יצירות אמנות רבות שנבזזו מיהודים על ידי הנאצים, ויצירות שעקבותיהן אבדו במהלך מלחמת העולם השנייה.[1][2] את האוסף ירש קורנליוס גורליט מאביו,[3] הילדברנד גורליט (1895–1956), שהיה אחד מסוכני האמנות הרשמיים של היטלר.

בשנת 2013 עורר האוסף עניין בין-לאומי, כאשר התקשורת הכריזה עליו כביזה נאצית. האוסף התגלה בחיפוש של פקידי מס הכנסה בדירתו של קורנליוס גורליט ברובע שוואבינג במינכן,[4] כאשר חקרו אותו בחשד להעלמת מס. השלטונות הגרמניים תפסו את האוסף, אך גורליט לא נעצר.[3] גורליט ביקש שוב ושוב את החזרת האוסף בטענה שלא ביצע כל פשע, אך בסופו של דבר הסכים שהאוסף יישאר במשרד התובע לצורך הערכה למקרה שניתן יהיה לזהות יצירות שנבזזו מהתקופה הנאצית. בשנת 2014 הושג הסכם כי האוסף יוחזר לגורליט, אך הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן. הוא הותיר את כל רכושו – כולל שתי דירות במינכן, בית ויצירות נוספות שהיו בביתו בזלצבורג שבאוסטריה – למוזיאון לאמנות של ברן בשווייץ, שהסכים לקבל את האוסף, למעט יצירות שנבזזו.

האוסף[5] כלל יצירות של המאסטרים הגדולים וכן ציורים אימפרסיוניסטיים, אקספרסיוניסטיים וקוביסטיים של אמנים מפורסמים, כולל קלוד מונה, פייר-אוגוסט רנואר, פול סזאן, פול גוגן, אנרי מאטיס, אז'ן דלקרואה, אדגר דגה, אנרי דה טולוז-לוטרק, מארק שאגאל, אדואר מאנה, קאמי פיסארו, אוגוסט רודן, אוטו דיקס, אדוורד מונק, גוסטב קורבה, מקס ליברמן, וסילי קנדינסקי, פאול קלה ורבים אחרים. חלק ניכר מהאוסף היה הדפסים ו"מלאי סוכן", והיתר מספר קטן אך עדיין ראוי לציון של יצירות ייחודיות, ששוויין גבוה יותר.

טענות סנסציוניות ראשוניות, כי האוסף שווה יותר ממיליארד דולר,[4] התבררו כלא מבוססות. על פי הערכות זהירות שווי האוסף היה כמה עשרות מיליוני דולרים. עם גילוי האוסף, קורנליוס גורליט הוכר כבעלים החוקי של כל היצירות, כיוון שעל פי החוק הגרמני תביעות משפטיות הנוגעות ליצירות אמנות שנבזזו מתיישנות לאחר 30 שנה. עם זאת, החל משנת 2012 הסכים גורליט להחזיר מרצונו ליורשי המשפחות הנוגעות בדבר את כל היצירות שהוכח כי נבזזו. עד מאי 2020 הוחזרו 14 יצירות. בשנת 2021 הוצהר ש-7 יצירות נוספות יוחזרו בקרוב, כולל יצירות של אנרי מאטיס, מקס ליברמן, קרל שפיצווג, קמיל פיסארו, אדולף פון מנזל ופול סיניאק. בשנת 2011 הושג הסכם חלוקת רווחים עם יורשיה של משפחה אחרת למכירת ציור של מקס בקמן. הסכם זה אפשר את מכירת היצירה, תוך הבטחת פיצוי הוגן ליורשים.

יצירת האוסף

"שני רוכבים על החוף" של מקס ליברמן באוסף גורליט. הציור הועבר לצאצאי הבעלים היהודי המקורי.

הילדברנד גורליט היה היסטוריון אמנות, מנהל מוזיאון וסוחר אמנות ממוצא יהודי, שהפך בשנות ה-30 לסוחר אמנות רשמי של הנאצים.[6][3] הוא גילה עניין מיוחד באמנות מודרנית וטיפח קשרים עם אמנים שונים, שאת יצירותיהם הוא רכש עבור המוזיאונים שהיו בניהולו. כאשר הפך לסוחר הוא הציג לעיתים קרובות את עבודותיהם למכירה, ולעיתים רכש לאוסף שלו פריטים שאהב במיוחד. משנות ה-30 ואילך, עסק גם ברכישה ובמכירה של יצירות אמנות, שנרכשו במחירים נמוכים מאנשים פרטיים, כולל יהודים שנאלצו לשלם מיסים גבוהים או לחסל את נכסיהם כדי להימלט מהמדינה. הילדברנד גורליט טען כי סייע לבעלי יצירות אמנות במצוקה, שכן מעטים הסוחרים שהיו מוכנים לבצע עסקאות כאלו. עם זאת, הוא לא נמנע מלהתעשר מהתהליך, ולא שיתף פעולה לאחר המלחמה עם תובעים שביקשו להשיב או לקבל פיצוי על יצירות שנמכרו בכפייה.[2]

"אמנות מנוונת" (בגרמנית: Entartete Kunst) הוא מונח שאומץ בשנות ה-20 של המאה העשרים על ידי המפלגה הנאצית בגרמניה לתיאור אמנות מודרנית. בשנת 1937 החרים המשטר הנאצי בגרמניה יצירות אמנות מודרניות ממוזיאונים ברחבי גרמניה, והגדיר אותן כ"אמנות מנוונת". הוקמה תערוכה של אמנות מנוונת נודדת, שבה הוצג לציבור חלק מהיצירות הללו כדי להמחיש את ה"ניוון". הנאצים אישרו לארבעה סוחרים, הילדברנד גורליט, קארל בוכהולץ, פרדיננד מולר וברנהרד בהמר, לסחור בפריטים כאלה ולאתר קונים מעבר לים בתמורה לעמלת סוכן. שמו של גורליט מופיע ברבות מהרשומות ברישום שנערך על ידי משרד התעמולה, שסיפק פרטים על גורלו של כל חפץ, בין השאר אם הוחלף, נמכר או הושמד.[7]

לאחר נפילת צרפת מינה הרמן גרינג מספר סוחרים, כולל גורליט, לצורך מבצע רוזנברג. מטרת המבצע הייתה רכישה של נכסי אמנות צרפתית, בעיקר יצירות שנבזזו ממוזיאונים ומאספנים עשירים, עבור מוזיאון הפיהרר המתוכנן של היטלר, שאותו רצה להקים בלינץ. חלק מהעבודות הועברו לאוסף האמנות האישי של גרינג.[8] גורליט, שכבר יצא למסע רכישה לפריז מטעם מוזיאונים גרמניים, רכש בין השנים 1943 ל-1944 כ-200 יצירות בפריז ובהולנד, לא כולל יצירות שנרכשו לאוסף שלו, מהן 168 יצירות שנועדו למוזיאון הפיהרר.[2] הוא ניצל את נסיעות הרכישה הרשמיות שלו לפריז, שהייתה בתקופת מלחמת העולם השנייה מרכז סחר אמנותי, להרחבת אוספו הפרטי. בנוסף, הוא הרוויח סכומי כסף גבוהים כעמלות ממכירת יצירות אמנות עבור המשטר הנאצי, אשר שילם סכומים נכבדים עבור יצירות אלו.

"בר, חום" ציור מעשה ידי מקס בקמן

גורליט רכש גם יצירות מאמנים שנרדפו על ידי הנאצים, ביניהם מקס בקמן, שב-1944 חי בגלות בהולנד, לפני יציאתו לארצות הברית ב-1947. גורליט ושותפו רכשו בספטמבר 1944 מבקמן חמש יצירות, כולל "בר, חום" (Bar, Braun) שגורליט שמר לעצמו. לאחר מותו של גורליט ניסתה אלמנתו למכור את הציור ללא הצלחה. הציור נמכר מאוחר יותר על ידי בנו, קורנליוס, במכירה פומבית בשטוטגרט ב-1972, במחיר של 90,000 מארק. משפחת בקמן לא ערערה על חלוקת תמורתה של המכירה, ואישרה כי רכישת היצירה המקורית על ידי הילדברנד גורליט נעשתה באופן חוקי, למרות נסיבותיו הכלכליות הקשות של האמן באותה תקופה.

לאחר המלחמה

ביוני 1945 נתפסו הילדברנד גורליט ואשתו כשברשותם עשרים קופסאות של יצירות אמנות בעיירה שליסלפלד שבגרמניה. הוא סיפר לחוקרי רשויות הצבא האמריקאי כי במהלך הפצצת דרזדן בפברואר 1945, מרבית האוסף ותיעוד עסקאות האמנות שלו הושמדו בביתו שבקייזרשטראסה.[9] 115 יצירות נלקחו ממנו על ידי השלטונות האמריקאיים והגרמניים, אך הושבו אליו לאחר שהצליח לשכנע אותם שרכש אותן כדין. הוא הציג את עצמו כקורבן של רדיפות הנאצים בשל מורשתו היהודית וניהל משא ומתן על שחרור רכושו. בין אם חלקים מהאוסף שלו ותיעוד העסקאות שלו הושמדו בדרזדן, כפי שטען גורליט, ובין אם לאו, חלקים נוספים הוסתרו ככל הנראה בהצלחה בפרנקוניה שבסקסוניה ובפריז, והוחזרו לאוסף לאחר המלחמה.[2]

בשנת 1947, אחר תום מלחמת העולם השנייה, חזר הילדברנד גורליט לעסוק במסחר ביצירות אמנות ומונה למנהל אגודת האמנות של הריין ווסטפאליה, שפעלה בדיסלדורף. ייתכן שהוא ירש יצירות נוספות שהחזיקה המשפחה לאחר פטירתם של אביו ואימו ב-1938 וב-1949, בהתאמה. על פי מסמכים שהציג, רכש אביו של הילדברנד ציור מתוך סדרת ציורי גשר ווטרלו של קלוד מונה (אנ'), אשר נחשב לאחד מהיקרים באוסף גורליט, כמתנה לאמו. בשנת 1923 הועבר הציור להילדברנד גורליט כמתנת חתונה. מאוחר יותר עלו ספקות באשר לאמינות המסמכים הללו.[10] הוא המשיך לרכוש יצירות עבור האוסף שלו, כולל "נערת הכפר עם עז" (La villageoise au chevreau) של קורבה, שעבורה שילם אז 480,000 פרנק צרפתי,[2] והשאיל יצירות מהאוסף שלו למספר תערוכות נודדות: תערוכה אחת כזו, "צבעי מים, רישומים והדפסים גרמניים: סקירה של אמצע המאה", שכללה 23 יצירות מהאוסף של הילדברנד, נדדה בארצות הברית עד אחר פטירתו ב-1956 בתאונת דרכים.

לאחר מותו של הילדברנד גורליט, עבר האוסף לרשות אשתו, הלן. עם מותה ב-1964, עבר חלקו הגדול של האוסף לבנם, קורנליוס גורליט. האוסף נותר בתודעתם של אנשי עולם האמנות הגרמנית בני דורו של גורליט, ולעיתים בקרב ממשיכי דרכו בעסקים. עם זאת, בחלוף למעלה מארבעה עשורים, נעלם האוסף מתודעת הציבור.

עיקר האוסף של הילדברנד שרד עם בנו, קורנליוס, שחי חיים שקטים במשך יותר מארבעים שנה.[3] חלקים מהאוסף נשמרו בשתי כתובותיו במינכן ובזלצבורג. נראה כי פריטים נוספים הוחזקו על ידי אחותו של קורנליוס, בניטה, שלימים נישאה ועברה לשטוטגרט עם בעלה. מלבד הכספים שירש לאחר מות הוריו, התקיים קורנליוס ממכירת מספר קטן של פריטים מהאוסף, בעיקר בשנים 1988 ו-1990, כשהתמורה שולמה לחשבון בנק בשווייץ, שבו היה מבקר מדי ארבעה עד שישה שבועות. הציור "מאלף האריות" של מקס בקמן נמכר במכירה פומבית ב-2011, ככל הנראה כדי לכסות חשבונות רפואיים; קורנליוס כבר הסכים לחלוק את ההכנסות מהמכירה בסך כ-800,000 אירו באופן שווה עם היורש למשפחה היהודית, שהציור היה שייך לה במקור.[2]

גילוי האוסף על ידי רשויות המס בגרמניה – 2012

ב-22 בספטמבר 2010 עצרו פקידי מכס גרמניים את גורליט בגבול גרמניה–שווייץ, ומצאו ברשותו 9,000 אירו במזומן. הסכום שנמצא היה במסגרת המגבלות להעברת מזומנים מעבר לגבול, אך הוא עורר את חשדן של רשויות המס בגרמניה. בתשאול, הסביר גורליט כי מדובר בהכנסות ממכירת ציור.[2] מאחר שלגורליט לא היה משלח יד או מקורות הכנסה סדורים, חשדו רשויות המס כי הוא מעורב בעבירה של הברחת יצירות אמנות מעבר לגבולות המדינה תוך התחמקות מתשלום מיסים. בשנת 2011, הוצא צו חיפוש לדירתו בשוואבינג שבמינכן, במטרה לאתר ראיות שיאשרו את החשדות.[11][12][13] ב-28 בפברואר 2012 נכנסו פקידי משרד התובע של אאוגסבורג לדירתו. הם לא מצאו תיעוד של מכירות קודמות, אך הם דיווחו על 121 יצירות ממוסגרות ו-1,258 יצירות לא ממוסגרות, החלק העיקרי של האוסף שירש מאביו. ההערכה הראשונית של שווי האוסף הייתה מוגזמת, כמיליארד אירו (כ-1.3 מיליארד דולר)[14]. האוסף הוחרם על ידי הרשויות הגרמניות, וגורליט ערער על מהלך זה בבית המשפט, בטענה שהוא לא ביצע עבירה פלילית על פי החוק הגרמני. בנוסף, נטען בערעור כי היקף ההחרמה אינו מידתי בהשוואה לחשדות לאי-סדרים לכאורה בענייני מיסוי.

בתחילה, הטילה רשות התביעה הגרמנית צו איסור פרסום על פרטי הפרשה, והיא נחשפה לציבור רק בשנת 2013.[14][15] דיווחים ראשוניים בתקשורת, שהתאפיינו בכותרות סנסציוניות כגון "יצירות אמנות בשווי 1.6 מיליארד דולר, שנבזזו על ידי הנאצים, התגלו בדירה בגרמניה", התבררו כהפרזה. ב-2017, הקרן הגרמנית לאמנות אבודה, שבחנה את האוסף, הגיעה למסקנה כי "זה אינו אוסף של יצירות אמנות בעלות ערך רב בשווי מיליארדים, כפי שהניחו בתחילה, אלא תערובת של ירושה משפחתית ומלאי סוחרים. האוסף אכן כולל כמה יצירות יוצאות דופן ואיכותיות מאוד, אך רובו כולל יצירות על נייר, כולל סדרות של גרפיקה".[16]

בשיחה עם המגזין "דר שפיגל" בנובמבר 2013, התעקש גורליט כי אביו השיג את היצירות באופן חוקי והצהיר כי לא יחזיר אף אחת מהן מרצונו לבעליה הקודם. לאחר מכן טען כי צוטט באופן מטעה.[17][18] עם זאת, תשומת הלב התקשורתית האינטנסיבית עוררה את חששותיו, והוא העביר למשמורת המשטרה 22 יצירות שהיו ברשותו.[19]

הציור "דיוקן מר ז'אן ז'ורנה" של גוסטב קורבה, אחת היצירות בחלק האוסף שהתגלה בזלצבורג.

גורליט פנה מספר פעמים בדרישה להשבת האוסף, אך לא השיג ייצוג משפטי עד דצמבר 2013, אז מינה בית משפט במינכן את כריסטוף אדל כאפוטרופוס רשמי מטעמו. אדל פתח בהליך משפטי נגד משרד התובע בדרישה להחזרת האוסף. גורליט חשף בפני אדל שברשותו יצירות אמנות נוספות, המאוחסנות בדירתו בזלצבורג. חלק זה של האוסף, שמנה 254 פריטים וכלל יצירות של מונה, רנואר, גוגן, ליברמן, טולוז-לוטרק, קורבה, סזאן, מונק ומאנה, הועבר בשנת 2014 למקום מאובטח לצורך חקירת מקורן. משרד התובע של אאוגסבורג לא קיבל גישה ליצירות אלו. גישה ליצירות זלצבורג ניתנה ב"מיקום סודי", לכתב ה-BBC, סטיבן אוונס, שהציג חלק מהן בסרטון וידאו שפורסם במרץ 2014.[20] בין היצירות התגלה הציור "דיוקן מר ז'אן ז'ורנה" (Portrait de Monsieur Jean Journet) של גוסטב קורבה מ-1850, אשר נעלם בשנת 1914. עד אז סברו כי אבד במלחמת העולם השנייה, לאחר שב-1946 הצהיר הילדברנד גורליט כי הציור הושמד בהפצצת דרזדן.

כוח המשימה לבדיקת מקורם של הציורים באוסף

בנובמבר 2013 הקימו הממשלה הפדרלית של גרמניה וממשלת בוואריה כוח משימה מיוחד שמטרתו לחקור את מקורם של הציורים באוסף גורליט. עם זאת, לאחר מספר שנות פעילות ספג כוח המשימה ביקורת קשה על כך שפעילותו הניבה תוצאות מועטות.[21] כוח המשימה תייג בתחילה כ-590 יצירות כ"ייתכן שנבזזו", ולאחר שנתיים של מחקר פרסם דוחות על מקורם של חמישה פריטים בלבד מהאוסף; בעקבות הביקורת, פורק בדצמבר 2015 כוח המשימה. "אנחנו מאוכזבים", אמר רונלד לאודר, נשיא הקונגרס היהודי העולמי.[22][23][24] פעילות כוח המשימה וחלק מאנשיה הועברו לארגון חדש, "המרכז לנכסי תרבות אבודים", תחת שם פרויקט "מחקר המקור, גורליט" (Gurlitt Provenance Research).[25]

בדצמבר 2018 דיווח הפרויקט על השלמת פעילותו, והתוצאות הוצגו באתר הקרן הגרמנית לאמנות אבודה.[26] נבדקו 1,039 פריטים. מתוכם 315 זוהו כפריטים שהוחרמו ממוזיאונים גרמניים במהלך מסע "האמנות המנוונת", ולפיכך לא היו לגביהם חשד לביזה, וניתן היה להעביר אותם ישירות למוזיאון האמנות של ברן. 724 הפריטים הנותרים הוערכו בשיטת "רמזור": ירוק ליצירות "אשר בוודאות או בסבירות גבוהה מאוד אינן אמנות שנבזזה על ידי הנאצים " (28 פריטים); צהוב ליצירות ש"מוצאן בתקופה שבין 1933 ל-1945 אינו ברור לחלוטין; ישנם פערים בהיסטוריה שלהם", כלומר, נדרשת חקירה נוספת (650 פריטים); ואדום ליצירות "שבוודאות או בסבירות גבוהה מאוד הן אמנות שנבזזה על ידי הנאצים" (4 פריטים). 42 יצירות נוספות באוסף לא נבדקו באופן פרטני, אך הוערך שאינן יצירות אמנות שנבזזו. הערכות אלו התבססו על מספר קריטריונים: 22 פריטים זוהו כיצירות שמקורן במוזיאונים גרמניים, 2 פריטים זוהו כמוצרים בייצור המוני מסחרי, ו-18 פריטים נוספים שלגביהם נמצא הסבר משכנע להיותם חלק מהאוסף המשפחתי, כגון יצירות שנוצרו על ידי בני משפחה או יצירות שנוצרו לאחר שנת 1945.

לאחר מותו של קורנליוס

קורנליוס גורליט נפטר ב-6 במאי 2014.[27] בצוואתו מינה קורנליוס את המוזיאון לאמנויות יפות בברן שבשווייץ כיורשו היחיד.[28] מקורבים לגורליט סיפרו לעיתון אמריקאי כי החליט לתת את האוסף למוסד במדינה זרה, כי הוא חש שגרמניה לא התייחסה אליו ואל אביו בצורה מכובדת.[29] הירושה כללה גם את הציורים שקורנליוס שמר בזלצבורג, שלא הוחרמו על ידי השלטונות הגרמניים, מכיוון שהסמכות שלהם לא חלה על רכוש המוחזק באוסטריה.

החלטתו של גורליט עוררה מחלוקת מוסרית האם ראוי שמוזיאון יקבל את פריטי האוסף. הצוואה קבעה כי באחריות המוזיאון לחקור את מקור הציורים ולשלם פיצויים לפי הצורך. המוזיאון החליט לקבל תחילה רק את היצירות שעליהן ניתן לבסס בעלות חוקית מקורית של בני הזוג גורליט, לרבות פריטים שנרכשו מאוסף "האמנות המנוונת" ואלה שהועברו מבני משפחה אחרים, והוא התקשר בהסכם משותף עם הרשויות בגרמניה ובשווייץ על המשך מחקרם של פריטים בצוואה זו.[30]

בנוסף לדיון הציבורי, התעורר ויכוח משפטי סביב חוקיות צוואתו של קורנליוס גורליט, לאחר שבני משפחתו העלו ספקות לגבי כשירותו הנפשית בעת כתיבתה. בת דודתו, אוטה ורנר, הגישה תביעת ירושה על יצירות האמנות. עורך הדין שלה טען שקרוביו של גורליט הם היורשים החוקיים; אולם טענה זו נדחתה על ידי הרשויות הרלוונטיות.[31] כ-590 פריטים נותרו בגרמניה עד שיתבהר אם הם הוחרמו מאנשים תחת המשטר הנאצי, ו-380 פריטים נוספים זוהו סופית ככאלה שהוחרמו ממוזיאונים על ידי הנאצים כ"אמנות מנוונת", והועברו למוזיאון בברן.[32]

חפצי אמנות המשיכו להתגלות לאחר מותו של קורנליוס. ביולי 2014 התגלו בדירתו במינכן פסלים של רודן ודגה, לצד פריטים רומיים, יווניים, מצריים ואסייתיים, שלא נמצאו בחיפוש המקורי בדירה בשנת 2012.[33] בספטמבר באותה שנה התגלה ציור פסטל מוקדם של קלוד מונה במזוודה שהשאיר גורליט בבית החולים האחרון שבו שהה.[34]

שווי האוסף

דיווחים ראשוניים בתקשורת כי האוסף היה שווה יותר ממיליארד דולר,[35] שהתבססו ככל הנראה על גודלו בלבד ועל תיאור של יצירה אחת או שתיים באוסף, התגלו כמופרזים מאוד, בהתחשב בכך שחלק משמעותי מהאוסף כלל עבודות גרפיות מודפסות על נייר, שערכה של כל אחת מהן היה 1,000 אירו לכל היותר.[36]

אף על פי כן, האוסף כלל מספר יצירות בעלות ערך משמעותי, כגון ציור של קלוד מונה (הוערך ב-12 מיליון דולר),[37] ציור של אנרי מאטיס (הוערך ב-20 מיליון דולר),[37] ציור של פול סזאן משנת 1897, "הר סנט-ויקטואר", וכן ציור של מקס ליברמן "שני רוכבים על החוף" (Zwei Reiter am Strand), שנמכר מאוחר יותר במכירה פומבית בסכום של 1.9 מיליון פאונד. בנוסף, כלל האוסף יצירות מקוריות של אדואר מאנה, אדגר דגה, פייר-אוגוסט רנואר ואמנים נוספים; בשנת 2019 דווח גם כי הציור של מאנה, "ים, מזג אוויר סוער" נמכר ב-4 מיליון דולר למוזיאון הלאומי של טוקיו לאמנות מערבית. בשנת 2020 דווח כי הציור "רציף קלישי, מזג אוויר אפרורי" של פול סיניאק, שהושב ליורשי הבעלים המקוריים, נשלח למכירה פומבית, ושוויו הוערך ב-800,000 פאונד לפחות.

הערך הכולל של האוסף כפי שהוחזק על ידי קורנליוס גורליט בשנת 2012, מוערך בעשרות מיליוני דולרים לפחות, אם כי מעולם לא פורסמה הערכת שווי רשמית.

ביקורת

סוגיות משפטיות

עיתונים גרמניים הטילו ספק בזכותו של תובע המדינה הבווארי לתפוס את האוסף.[38][39][40] זכויות הקניין במקרים של יצירות אמנות שנרכשו בתקופה הנאצית הן מורכבות ביותר.[41] לאחר המלחמה, החוק הנאצי, המאפשר החזקת יצירות גנובות של אמנות מנוונת, נתמך באופן מכוון על ידי מועצת הפיקוח של בעלות הברית כדי שהמסחר ביצירות אמנות יוכל להימשך.[42]

שלא כמו באוסטריה, שם קיים חוק להחזרת אמנות (1998) (גר') המסדיר החזרה של יצירות אמנות שנבזזו על ידי הנאצים, בגרמניה לא קיים חוק המחייב החזרה של אמנות כזו, כל עוד ניתן להוכיח כי היצירות נרכשו כדין, בכל נקודת זמן. בהתאם להצהרת וושינגטון משנת 1998, התחייבה גרמניה כי כל מוסדותיה הציבוריים יבדקו את אוספיהם לאיתור יצירות אמנות שנבזזו וישיבו אותן, אם יימצאו כאלה. עם זאת, התחייבות זו היא וולונטרית לחלוטין ולא מתייחסת לאמנות המוחזקת בידי פרטים או גופים פרטיים, וכעבור 15 שנים, מעט מאוד מוזיאונים וספריות פעלו בהתאם לה.[43] אי החזרת רכושו החוקי של קורנליוס גורליט, שנתפסו על ידי הרשויות, עלולה הייתה להוות הפרה של זכויות הקניין שלו, המוגנות בחוקה הגרמנית.[44]

ב-4 בדצמבר 2013, סיבילה ארינגהאוס, היסטוריונית ידועה של אמנות גרמנית, שהייתה בין המומחים הראשונים שצפו בעבודות האמנות באביב 2012, קראה להשבת האוסף בשלמותו לקורנליוס גורליט. עם זאת, ארינגהאוס צפתה ביצירות בקצרה ולא חקרה את מקורן, באומרה בראיון כי "קורנליוס גורליט לא הזמין, לא אותי ולא אף אחד אחר" לבצע מחקר כזה. ריינהרד נמץ, התובע הראשי, דחה בתוקף את קריאתה.[45][46]

ב-20 בנובמבר 2014, המשפטנית הגרמנייה יוטה לימבך (גר'), ראש ועדת לימבך לאמנות שנבזזה על ידי הנאצים, פרסמה מאמר דעה בעיתון הגרמני Süddeutsche Zeitung, לפיו התובע השתמש בפרשנות שגויה של חוק חבות המס כאשר החרים את יצירות האמנות של קורנליוס גורליט.[47]

ביקורת על הטיפול הציבורי בקורנליוס גורליט

הושמעה ביקורת על אופן הטיפול באוסף גורליט, וכן הועלו ספקות לגבי חוקיות ההחלטות שהתקבלו על ידי הרשויות. נטען כי נדרשת שקיפות גדולה יותר מבעלי אוספים פרטיים בנוגע לאמנות בזוזה, בהשוואה למוסדות ציבוריים. כתוצאה מכך, אדם פרטי נדרש לתת דין וחשבון על שנים של הזנחה מצד ממשלות פדרליות ווממשלות מדינות המשנה.[48]

היסטוריון האמנות דניאל קוטנשולטה ביקר את הטיפול חסר הרחמים של התקשורת בקורנליוס גורליט במאמר בעיתון שכותרתו "הכבוד האבוד של קורנליוס גורליט": "קורנליוס גורליט לא היה אספן, הוא היה יורש. הוא לא היה אוצר אמנות כמו אביו. עד היום הוא רואה את עצמו כשומר של היצירות... חשיפתו הפתאומית לתשומת הלב הציבורית באור שלילי עשויה להתפרש כחוויה טראומטית עבורו לאור החרדה החברתית שלו".[49]

תצוגות של האוסף והשבה של פרטים שנבזזו

העברה למוזיאון לאמנויות יפות בברן

ב-24 בנובמבר 2014 המוזיאון לאמנויות יפות בברן הודיע כי יקבל את אוסף גורליט. הנהלת המוזיאון החליטה כי יצירות אמנות שנבזזו על ידי הנאצים לא ייכנסו לאוסף המוזיאון.[50] כ-500 יצירות היו אמורות להישאר בגרמניה עד שניתן יהיה לזהות את בעליהן החוקיים.[50]

החזרת יצירות אמנות שנבזזו על ידי הנאצים לבעליהן המקוריים

אישה יושבת על כורסה, אנרי מאטיס
רציף קלישי, מזג אוויר אפרורי של פול סיניאק
"דיוקן של אישה יושבת" של תומא קוטור

שלוש יצירות נבחרו להחזרה מיידית:

הציור "שני רוכבים על החוף" נמכר במכירה פומבית בבית המכירות סותביס בלונדון ביוני 2015,[52] והשיג מחיר גבוה מהצפוי של כמעט 1.9 מיליון פאונד.[53] החזרת הציור "נגינה בפסנתר" של קרל שפיצווג ליורשי הינריצ'ן התעכבה בשל מורכבות אילן היוחסין וסוגיות משפטיות נוספות. לבסוף, הושב הציור בשנת 2021 והועבר לבית המכירות הפומביות כריסטי'ס.[54]

בפברואר 2017, הוכרז כי הציור של קאמי פיסארו "הסן, מראה מהגשר החדש" (La Seine vue du Pont-Neuf, au fond le Louvre), שנמצא בביתו של גורליט בזלצבורג, הוחזר ליורשיו של מקס היילברון, איש עסקים מפריז, שממנו הוחרם הציור ב-1942.[55] באותו חודש הוחזר ציורו של אדולף פון מנצל, "חלל פנימי של כנסייה גותית" (Interior of a Gothic Church) ליורשיה של אלזה הלן כהן.[56]

באוקטובר 2017 הוכרז כי הציור "דיוקן אישה יושבת" (Por­trait de je­une femme as­sise) של תומא קוטור זוהה כיצירה שנבזזה, ויוחזר לצאצאי הבעלים המקורי, הפוליטיקאי הצרפתי היהודי ז'ורז' מנדל.[57][58]

בספטמבר 2018 התברר כי ארבעה ציורים של האמנים שארל-דומיניק-ז'וזף אזה (אנ'), אוגוסטין דה סנט-אובן (אנ') ואן ואלייה-קוסטה (אנ'), שהיו בין הפריטים שנמכרו בעבר על ידי בניטה גורליט, הם אמנות שנבזזה, ויוחזרו על ידי בעליהם החדש.[59]

במרץ 2019 פורסם כי הציור "רציף קלישי, מזג אוויר אפרורי" (Quai de Clichy, Temps gris) של פול סיניאק, שנרכש על ידי הילדברנד גורליט בפריז בשנות הארבעים, זוהה כאמנות שהוחרמה על ידי הנאצים, לאחר שהתברר שהציור נלקח בשנת 1940 על ידי חיילים גרמנים מדירתו של מתווך הנדל"ן הצרפתי גסטון פרוספר לוי. הוגשה תביעה להחזרת הציור על ידי היורשים החוקיים[60][61] וביולי 2019 הוחזר הציור לידיהם.[62]

עד מאי 2020, הוחזרו 14 יצירות אמנות, ואותרו 7 יצירות נוספות להחזרה ליורשים של בעליהם המקוריים. בין היצירות, שני אקוורלים משנת 1922 של אוטו דיקס בשם "תמר" (Dompteuse) ו"גברת בקופסה" (Dame in der Loge), שהוחזרו ליורשיהם של אספני האמנות היהודים איסמר ליטמן ופול שייפר.[63]

המקרה של הציור "הר סנט ויקטואר" של פול סזאן מ-1897, שהיה ככל הנראה היקר ביותר באוסף שהתגלה, היה שונה. בשנת 1940 הציור היה בבעלות משפחת סזאן, ובין שנה זו לבין 1947 הופיע באוסף גורליט, כאשר גורליט הזכיר את הציור במכתב. עם זאת, לא ניתן היה לקבוע באופן חד משמעי האם הציור נבזז. בשנת 2018 הכיר נינו של סזאן בבעלותו של המוזיאון לאמנויות יפות בברן על הציור, בתמורה לאפשרות להציג את היצירה בעיר הולדתו של האמן, אקס-אן-פרובאנס. בהתאם לכך, זכויות התצוגה של הציור חולקו בין מוזיאון האמנות לבין מוזיאון גרנה באקס-אן-פרובאנס.[64]

תצוגות ציבוריות

התערוכה הפומבית הראשונה של יצירות מאוסף גורליט התקיימה במוזיאון לאמנויות יפות בברן, מנובמבר 2017 עד מרץ 2018. בתערוכה הוצגו 160 יצירות מעיזבונו של קורנליוס גורליט.[50][65] במקביל, הוצגה בבון תערוכה של כ-250 יצירות שמעמדן לא היה ברור, בשם "גורליט: דוח מצב – סוחר אמנות בגרמניה הנאצית". יצירות האמנות בתערוכות אלו כללו יצירות של אמנים רבים, מדירר ועד מונה ומקראנאך ועד קירשנר ורודן. תוכנן כי שתי התערוכות יוצגו באולם התערוכה מרטין-גרופיוס-באו בברלין.[66][67][68] בספטמבר 2019, הוצג בירושלים במוזיאון ישראל מבחר של 110 פריטים מהאוסף תחת הכותרת "בחירות גורליות: אמנות ממחוז גורליט".[69]

הרכב האוסף

תיעוד

"ים, מזג אוויר סוער" (בערך 1864 - 1868 לערך) מאת אדואר מאנה, אחד מציורי השמן מבית זלצבורג של קורנליוס; לאחר מכן (2019) נמכר על ידי מוזיאון ברן לאמנויות יפות למוזיאון הלאומי של טוקיו לאמנות מערבית

תיעוד אוסף גורליט התבצע באופן הדרגתי מאז גילויו, ובפרט מאז נובמבר 2014 עם העברת חלקים ממנו למוזיאון לאמנויות יפות בברן. שתי רשימות מקוונות, הנחשבות לאמינות, זמינות לציבור: רשימה אחת כוללת פריטים שמקורם בדירה במינכן (כ-1,350 רשומות), והרשימה השנייה כוללת את הפריטים שנמצאו בדירה בזלצבורג (254 רשומות). הרשימות מוגדרות כ"עבודות בתהליך" והן מתעדכנות ככל שמתגלה מידע חדש.[70][71]

יצירות שהוחזקו (ובמקרים מסוימים נמכרו) על ידי בני משפחה אחרים

בנוסף ליצירות שבבעלות קורנליוס, אחותו בניטה ירשה כמה יצירות מהאוסף. על פי הדיווחים, בשנת 2013, ניקולאוס פרסלה, בעלה של בניטה גורליט שנפטרה בינתיים, העביר מרצונו 22 יצירות אמנות שהוחזקו בדירתם בשטוטגרט למשמורת "בטוחה" של המשטרה.[72][19] פרטים על יצירות אלה לא פורסמו, פרט לכך שהן כללו ארבעה ציורים מימי הביניים שהיו שייכים לקורנליוס. בניטה גם שלחה כמה פריטים למכירה קודם לכן, כולל ארבעה איורים, שהיו במקור רכושה של משפחת דויטש דה לה מרטה היהודית בפריז. איורים אלה הוחזרו מרצון לנציגי המשפחה בשנת 2018 על ידי הקונה.

פרסלה העביר למכירה גם את ציור הפסטל של מקס ליברמן "אורגי הסלים" (Die Korbflechter) באמצעות בית מכירות פומביות בברלין בשנת 2000, שם הוא נמכר לאספן ישראלי פרטי תמורת 130,000 מארק גרמני (כ-70,000 דולר), יותר מכפול מהערכת השווי שלו לפני המכירה. בשנת 2016 הוגשה תביעה משפטית כנגד בית המכירות הפומביות בדרישה לחשיפת זהות הרוכש. הרוכש, שהיה ניצול שואה, הסכים למכור את הציור בחזרה לדוד תורן, יורשו של הבעלים המקורי ממנו נגנב הציור על ידי הנאצים, תמורת המחיר המקורי ששולם במכירה הפומבית. לאחר מכן, הוצגה היצירה בתצוגה במרכז להיסטוריה יהודית (אנ').[73][74]

עבודות אחרות שנמכרו לפני גילוי האוסף

הציור אגדת הביצה של פול קלה שנמכר לאחר מותו של הילדברנד, ככל הנראה על ידי רעייתו, הלן. מוזיאון לנבכהאוס, מינכן.

ציורים אחרים שהיו בעבר באוסף אך נמכרו לפני גילויו ב-2012 כללו ציור נוף של פאול קלה, שנמכר על ידי הילדברנד בשנת 1950; "דיוקן של אישה עם שני אפים" (Portrait of a Woman with Two Noses) של פבלו פיקאסו; שתי יצירות של רודולף שליכטר וגיאורג שרמפף, שנמכרו בשנת 1960 על ידי הלן, רעייתו של הילדברנד; שלוש יצירות של בקמן[75] שנמכרו על ידי קורנליוס; ו"אישה עם תוכי בנוף" (Frau mit Papagei in einer Landschaft) של אוגוסט מאקה, שנמכרה ב-2007 תמורת 2.4 מיליון אירו[2] על ידי בניטה. אחת עשרה העבודות שנמכרו על ידי קורנליוס ב-1988 כללו פסטל של דגה ופריטים של אוטו דיקס, אריך הקל, כריסטיאן רוהלפס, מקס פכשטיין ואוטו מולר; לדברי בעל הגלריה אברהרד קורנפלד (אנ'), קורנליוס מכר באמצעותו גם ארבע יצירות אחרות על נייר ב-1990, במקור מיצירות "האמנות המנוונת" של 1937.

הציור אגדת הביצה (Sumpflegende) של פול קלה, שנרכש על ידי הילדברנד מתוך יצירות "האמנות המנוונת", נותר בבעלותו עד מותו. ככל הנראה מכרה אלמנתו את היצירה במכירה פומבית בין השנים 1956 ל-1962; לאחר מספר חילופי בעלות, הגיעה יצירה זו למוזיאון לנבכהאוס, מינכן. בשנת 2015 הגישו יורשי הבעלים המקורית סופי ליסיצקי-קיפרס (אנ') תביעה משפטית להשבת הציור. בשנת 2017 הושג לבסוף הסכם פשרה, שהמוזיאון ישמור על הציור, אך ישלם פיצויים ליורשי הבעלים המקוריים בסכום המוערך ב-2–4 מיליון אירו.[76]

מידע אחר

יצירה חתומה לכאורה, שלא הייתה מוכרת בעבר, של מארק שאגאל "סצנה אלגורית עם אוהבים מחובקים" (Allegorical scene with embracing lovers), שהוחזקה על ידי הילדברנד גורליט מאז 1945 לפחות, נבדקה על ידי ועדת שאגאל, הסמכות העליונה על עבודתו של האמן. בשנת 2015 קבעה הוועדה כי מדובר בזיוף.[77] לא ידוע מי היו הבעלים של הציור לפני רכישתו על ידי הילדברנד במהלך שנות המלחמה; עם זאת, לפי דיווח בעיתון משנת 2013, הגסטפו שדד את הציור ממשפחת בלומשטיין היהודית בריגה.[78]

האוסף כולל גם יצירות שיצרו בני משפחת גורליט עצמם: 90 יצירות של סבא-רבא של קורנליוס, צייר הנוף לואיס גורליט, ו-130 ציורים של קורנליה גורליט, דודתו של קורנליוס, אמנית מוכשרת אך יחסית לא ידועה, שמתה בנסיבות טרגיות ב-1919.

עמוד של איורים של הנרי מור, שהיה חלק מהאוסף, נבדק בפרק של תוכנית הטלוויזיה "זיוף או מזל?" (Fake or Fortune?) של ה-BBC ואומת כאותנטי. העמוד נרכש באופן חוקי בתערוכה של האמן בשנת 1931, אך בהמשך הוחרם והוצג בתערוכת "האמנות המנוונת". בשנת 1940 הוא נרכש על ידי הילדברנד גורליט, ונשאר לא ידוע עד שהתגלה באוסף גורליט ב-2012.[79]

על מנת לעמוד בחלק מהעלויות השוטפות הקשורות לניהול האוסף, בשנת 2019 דווח כי המוזיאון לאמנות של ברן הסכים למכור את הציור "ים, מזג אוויר סוער" של מאנה למוזיאון הלאומי של טוקיו לאמנות מערבית, תמורת 4 מיליון דולר.[80][81]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Art and Exhibition Hall, of the Federal Republic of Germany (2018). Gurlitt: Status Report. Hirmer Publishers. ISBN 978-3-77-742963-2.
  • Feliciano, Hector; Vernay, Alain (1998). The Lost Museum: The Nazi Conspiracy to Steal the World's Greatest Works of Art. New York: Basic Books. ISBN 0-465-04191-4.
  • Hoffmann, Meike, ed. (2010). Ein Händler "entarteter" Kunst: Bernhard A. Böhmer und sein Nachlass. Berlin: Walter de Gruyter. ISBN 978-3-05-004498-9.
  • Petropoulos, Jonathan (2000). The Faustian Bargain: The Art World in Nazi Germany. New York: Oxford University Press. ISBN 0-19-512964-4.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אוסף גורליט בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ↑ Rea, Naomi (2020-01-22). "Less Than a Month After the Louvre Hired a Nazi Loot Expert to Investigate Its Collection, She Found 10 Ill-Gotten Works Hiding in Plain Sight". Artnet News (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2022-02-20.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 Hickley, Catherine (12 באוקטובר 2017). "Gurlitt's Swiss dealer breaks silence on his client". SWI swissinfo.ch (באנגלית). נבדק ב-2022-02-20. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Oltermann, Philip (4 בנובמבר 2013). "The mysterious Munich recluse who hoarded €1bn of Nazis' stolen art". The Guardian. נבדק ב-22 באוגוסט 2023. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ 4.0 4.1 Bryony Jones, Who were the mystery men behind Germany’s ‘Nazi-looted’ art haul?, CNN, ‏2013-11-09 (באנגלית)
  5. ↑ אתר למנויים בלבד נעמה ריבה, סוחר אמנות ממולח, או משתף פעולה עם הנאצים? סיפורו של גורליט, באתר הארץ, 21 בספטמבר 2019
  6. ↑ Pound, Cath. "The Nazi art hoard that shocked the world" (באנגלית). BBC. נבדק ב-2022-02-20.
  7. ↑ 'Entartete Kunst': The Nazis' inventory of 'degenerate art' · V&A, Victoria and Albert Museum (באנגלית)
  8. ↑ Feliciano, Hector (1998). "The Lost Museum". Bonjour Paris. נבדק ב-4 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ↑ "Collection: Gurlitt › Page 29". Fold3. נבדק ב-27 באוקטובר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ↑ "Lost Art-Database: Waterloo Bridge, temps gris (Waterloo Bridge, Grey Weather)". lostart.de. אורכב מ-המקור ב-25 במאי 2019. נבדק ב-1 בספטמבר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ↑ "Fahnder entdecken 1500 Werke von Picasso, Chagall und weiteren Künstlern" [Investigators discover 1500 works of Picasso, Chagall and other artists]. Focus. 3 בנובמבר 2013. נבדק ב-3 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ↑ Mazzoni, Ira (3 בנובמבר 2013). "Der Verwerter und sein Sohn: Depot mit Nazi-Raubkunst in München" [The salvager and his son: collection with Nazi looted art in Munich]. Süddeutsche Zeitung (בגרמנית). נבדק ב-3 בנובמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  13. ↑ Eddy, Melissa (5 בנובמבר 2013). "German Officials Provide Details on Looted Art Trove". The New York Times. נבדק ב-5 בנובמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  14. ^ 14.0 14.1 Oltermann, Philip (3 בנובמבר 2013). "German police recover 1,500 modernist masterpieces 'looted by Nazis'". The Guardian. נבדק ב-3 בנובמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ↑ Pontz, Zach (3 בנובמבר 2013). "Artworks Worth $1.6 Billion, Stolen by Nazis, Discovered in German Apartment". the algemeiner. נבדק ב-3 בנובמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  16. ↑ "German Lost Art Foundation – Gurlitt Provenance Research". kulturgutverluste.de.
  17. ↑ "Nazi-looted art: German collector says he owns pictures". BBC News. 17 בנובמבר 2013. נבדק ב-17 בנובמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  18. ↑ Gezer, Özlem (17 בנובמבר 2013). "Interview with a Phantom: Cornelius Gurlitt Shares the Secrets of His Pictures". Der Spiegel. נבדק ב-18 בנובמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  19. ^ 19.0 19.1 "German police check new art haul near Stuttgart". BBC News. 12 בנובמבר 2013. נבדק ב-13 בנובמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  20. ↑ Evans, Stephen (26 במרץ 2014). "One lonely man and his hoard of Nazi art". BBC News Magazine. נבדק ב-3 באוגוסט 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ↑ "Task force investigating art trove inherited from Nazi collector achieved 'embarrassing' results". Deutsche Welle. 26 בנובמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  22. ↑ "Chronology". Taskforce Kunstfund.
  23. ↑ "Kunstmuseum Bern tritt Gurlitt-Erbe an" [Museum of Fine Arts Bern accepts Gurlitt inheritance]. Tagesspiegel.
  24. ↑ Meier, Oliver (23 באוקטובר 2015). "Lässt sich Bern die grosse Gurlitt-Ausstellung wegschnappen?" [Will Bern let the great Gurlitt exhibition be snatched away?]. Tagesanzeiger. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ↑ "5 January 2016: Germany's Lost Art Foundation has announced it will take over the provenance research into the Gurlitt collection". lootedart.com. נבדק ב-3 באוגוסט 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  26. ↑ "German Lost Art Foundation – Gurlitt Provenance Research – Results to date". kulturgutverluste.de. אורכב מ-המקור ב-9 במאי 2019. נבדק ב-3 באוגוסט 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  27. ↑ "'Nazi art' hoarder Cornelius Gurlitt, 81, dies". BBC News. 6 במאי 2014. נבדק ב-6 במאי 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  28. ↑ "'Nazi art' hoarder Gurlitt makes Swiss museum sole heir". BBC News. 7 במאי 2014. נבדק ב-7 במאי 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  29. ↑ Lane, Mary M. (20 בנובמבר 2014). "Swiss Museum Close to Accepting Trove of Nazi Art". The Wall Street Journal. נבדק ב-13 במרץ 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  30. ↑ S. W. I. swissinfo.ch, Bern museum to give up 29 works from Gurlitt collection, SWI swissinfo.ch, ‏2021-12-10 (באנגלית)
  31. ↑ "Gurlitt art collection can finally head to Bern". SwissInfo. 15 בדצמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ↑ "'Schwabing art trove': Provenance of treasures to be researched alongside criminal proceedings – suspicious works being publicised at lostart.de" (Press release). 11 בנובמבר 2013. נבדק ב-19 בנובמבר 2013. {{cite press release}}: (עזרה)
  33. ↑ "Possible Rodin and Degas works found at Gurlitt home". BBC News. 24 ביולי 2014. נבדק ב-24 ביולי 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  34. ↑ "Cornelius Gurlitt: Monet found in art hoarder's suitcase". BBC News. 5 בספטמבר 2014. נבדק ב-5 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  35. ↑ Smale, Alison (4 בנובמבר 2013). "Report of Nazi-Looted Trove Puts Art World in an Uproar". The New York Times. נבדק ב-28 באוגוסט 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  36. ↑ Kimmelman, Michael (19 בנובמבר 2017). "The Void at the Heart of 'Gurlitt: Status Report'". The New York Times. נבדק ב-28 באוגוסט 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  37. ^ 37.0 37.1 Lane, Mary M.; Benoit, Bertrand (14 במאי 2014). "Inside the Deathbed Deal With Cornelius Gurlitt to Return Art Looted by Nazis". The Wall Street Journal. נבדק ב-28 באוגוסט 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  38. ↑ Voss, Julia (17 בנובמבר 2013). "Münchner Kunstfund: Wo bleibt der Rechtsstaat?" [Munich art trove: What happened to the rule of law?]. Frankfurter Allgemeine Zeitung (בגרמנית). {{cite news}}: (עזרה)
  39. ↑ Rieble, Volker (25 בנובמבר 2013). "Politische Strafjustiz" [Political criminal justice]. Frankfurter Allgemeine Zeitung (בגרמנית). {{cite news}}: (עזרה)
  40. ↑ Johannes Wasmuth (2018-03-20). "Standpunkt: Die Ausstellung „Bestandsaufnahme Gurlitt" in der Bundeskunsthalle bediente Sensationslust. Ein Kommentar und eine Warnung vor Staatsunrecht" (בגרמנית).
  41. ↑ Dittmar, Peter (7 בנובמבר 2013). "Verbrechen lohnt sich". Jüdische Allgemeine (בגרמנית). {{cite news}}: (עזרה). This article refers in particular to works of "degenerate art" (entartete Kunst), whose confiscation had been formalized by a Nazi law, Gesetz über Einziehung von Erzeugnissen entarteter Kunst (Act on the Confiscation of Works of Degenerate Art) of 31 May 1938.
  42. ↑ Heuer, Carl-Heinz. "Die eigentumsrechtliche Problematik der entarteten Kunst" [The problems surrounding ownership rights to degenerate art] (PDF). Free University of Berlin. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2 בדצמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  43. ↑ The Central and Regional Library of Berlin (אורכב 03.12.2013 בארכיון Wayback Machine) is the only library in Germany to have full-time staff devoted to the search for Nazi-looted cultural goods.
  44. ↑ "Fluch des Schatzes" [Curse of the Treasure]. Der Zeit (בגרמנית). 21 בנובמבר 2013. German museums are accordingly, albeit rather hesitantly, searching for looted art in their collections, and from time to time works are returned. This is cumbersome, mostly unspectacular and takes far too long, but it is still the right way. But Cornelius Gurlitt is a private person, and therefore the principles of the Washington Agreement do not apply to his artworks. He cannot be forced, and it appears the government wants to seize the works, which is hardly possible in the face of the constitution. {{cite news}}: (עזרה)
  45. ↑ "Interview: Kunstexpertin fordert Rückgabe aller Bilder an Gurlitt". Augsburger Allgemeine (בגרמנית). 4 בדצמבר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  46. ↑ "Augsburger Staatsanwaltschaft weist Vorwürfe der Kunstexpertin zurück". Augsburger Allgemeine (בגרמנית). 5 בדצמבר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  47. ↑ Prantl, Heribert; Vahland, Kia (20 בנובמבר 2014). "Ein Bild lässt sich abhangen, Schuld nicht" [A picture may be taken down, but not the guilt]. Süddeutsche Zeitung (בגרמנית). p. 19. {{cite news}}: (עזרה)
  48. ↑ Müchner Kunstfund. "Die verlorene Ehre des Cornelius Gurlitt". Die Welt (בגרמנית).
  49. ↑ Daniel Kothenschulte (2013-11-19). "Die verlorene Ehre des Cornelius Gurlitt". Die Welt (בגרמנית).
  50. ^ 50.0 50.1 50.2 Neuendorf, Henri (10 ביולי 2017). "The Notorious Gurlitt Trove of Nazi-Tainted Art Makes Its First Appearance at Kunstmuseum Bern". Artnet News. נבדק ב-12 בפברואר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  51. ↑ "Swiss museum to accept Gurlitt 'Nazi art'". BBC News. 24 בנובמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  52. ↑ "First painting to be sold from Cornelius Gurlitt trove". BBC. 22 במאי 2015. נבדק ב-22 במאי 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  53. ↑ "Nazi-looted painting sells for £1.9 million at Sotheby's". The Daily Telegraph. 25 ביוני 2015. נבדק ב-22 במרץ 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  54. ↑ "A Drawing Believed to Be the Final Nazi-Looted Artwork in the Gurlitt Collection Has Been Returned to Its Rightful Owners". artnet.com. 13 בינואר 2021. נבדק ב-17 בינואר 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  55. ↑ "German Lost Art Foundation – News – Federal Government Commissioner for Culture and the Media restitutes more Nazi-confiscated property from the Gurlitt art trove". kulturgutverluste.de. אורכב מ-המקור ב-9 במאי 2019. נבדק ב-14 בפברואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  56. ↑ "Germany returns 1874 Menzel drawing sold under Nazi persecution". CBC News.
  57. ↑ "German Lost Art Foundation – Press releases – Project Gurlitt identifies painting by Thomas Couture as Nazi-looted art". kulturgutverluste.de. אורכב מ-המקור ב-9 במאי 2019. נבדק ב-3 באוגוסט 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  58. ↑ "Germany returns Nazi-looted work to French Jewish collector's heirs". Art Daily. נבדק ב-3 באוגוסט 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  59. ↑ "German Lost Art Foundation – Press releases – Gurlitt Provenance Research project identifies four works of Nazi-confiscated art". kulturgutverluste.de. אורכב מ-המקור ב-19 בפברואר 2019. נבדק ב-3 באוגוסט 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  60. ↑ "Signac painting in Gurlitt hoard identified as Nazi loot". The Art Newspaper. 14 במרץ 2019. נבדק ב-3 באוגוסט 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  61. ↑ "German Lost Art Foundation – Press releases – Gurlitt provenance research identifies new case of Nazi-confiscated art". kulturgutverluste.de. אורכב מ-המקור ב-21 במרץ 2019. נבדק ב-3 באוגוסט 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  62. ↑ Brown, Kate (4 ביולי 2019). "Germany Hands Back the Sixth Nazi-Looted Painting Found in the Gurlitt Trove to Its Rightful Heirs". Artnett News. נבדק ב-28 באוגוסט 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  63. ↑ Catherine Hickley (text), Helen James (photo editor), Bern Art Museum restitutes two Otto Dix to presumed owners, SWI swissinfo.ch, ‏2021-12-25 (באנגלית)
  64. ↑ "Cézanne's Heirs and the Kunstmuseum Bern Reach a Historic Agreement Over a Mysterious Cézanne in the Gurlitt Trove". artnet News. 3 ביולי 2018. נבדק ב-3 באוגוסט 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  65. ↑ "Gurlitt exhibition attracts droves of visitors". SwissInfo. 2 בינואר 2018. נבדק ב-12 בפברואר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  66. ↑ "Gurlitt: Status Report. An Art Dealer in Nazi Germany". Bundeskunsthalle.
  67. ↑ Portions of the Bern exhibition can be seen at "Nazi art trove goes on display at Swiss museum, heir to Gurlitt collection". נבדק ב-3 באוגוסט 2019 – via YouTube. {{cite web}}: (עזרה)
  68. ↑ Excerpts of the Berlin exhibition can be viewed at "Art trove known as Gurlitt collection goes on display at German museum". נבדק ב-3 באוגוסט 2019 – via YouTube. {{cite web}}: (עזרה)
  69. ↑ Lukas Bächer, בחירות גורליות: אמנות מאוסף גורליט, 2019
  70. ↑ "Nachlass Gurlitt – München" (PDF). Kunstmusem Bern. נבדק ב-17 באוגוסט 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  71. ↑ "Nachlass Gurlitt – Salzburger Kunstfund" (PDF). Kunstmuseum Bern. נבדק ב-17 באוגוסט 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  72. ↑ Barnett, Louise (10 בנובמבר 2013). "Art dealer paid Nazis just 4,000 Swiss Francs for masterpieces". The Daily Telegraph. נבדק ב-10 בנובמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  73. ↑ Perlson, Hili (4 באפריל 2016). "Holocaust Survivor Sues German Auction House to Locate Family's Nazi Looted Paintings". artnet news. נבדק ב-27 באוגוסט 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  74. ↑ "Return of the Basket Weavers". Leo Baeck Institute. 19 במרץ 2018. נבדק ב-27 באוגוסט 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  75. ↑ Hudson, Alexandra; Preisinger, Irene (8 בנובמבר 2013). "Secretive art world let German hoarder hide in plain sight". {{cite news}}: (עזרה)
  76. ↑ Cascone, Sarah (26 ביולי 2017). "'26 Years Is Too Long!': Settlement Finally Reached in Battle Over Paul Klee From Nazi 'Degenerate Art' Show". artnet news. נבדק ב-27 באוגוסט 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  77. ↑ "Gurlitt Provenance Research Project: Object record excerpt for Lost Art ID: 477889" (PDF). נבדק ב-3 באוגוסט 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  78. ↑ "Marc Chagall work in German art trove was Nazi-looted: reports German tabloid Bild". artdaily.com. נבדק ב-1 בספטמבר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  79. ↑ Foundation, Henry Moore. "Fake or Fortune: A Henry Moore in the Gurlitt Hoard". Henry Moore Foundation.
  80. ↑ Kunstmuseum Bern. "Gurlitt sale of Édouard Manet Marine, Temps d'orage". kunstmuseumbern.ch.
  81. ↑ Naomi Rea ShareShare This Article, The Kunstmuseum Bern Is Selling a Manet Seascape Previously Owned by the Infamous Collector Cornelius Gurlitt for $4 Million, Artnet News, ‏2019-11-07 (באנגלית אמריקאית)
אמנות מנוונת
אמנים יוסוף אבו (אנ') • יענקל אדלר • ארנסט ברלך • מקס בקמן • מארק שאגאל • לוביס קורינת • אוטו דיקס • מקס ארנסט • קונרד פליקסמולר (אנ') • אוטו פרוינדליך • אלבר גלז • לודוויג גודנשווג (אנ') • אוטו גרייבל (אנ') • ג'ורג' גרוס • אריך הקל • קרל הופר (אנ') • אלכסיי פון יבלנסקי • וסילי קנדינסקי • ארנסט לודוויג קירכנר • פאול קלה • אוסקר קוקושקה • קתה קולוויץ • אלפרד קובין • וילהלם לכניט (אנ') • וילהלם להמברוק (אנ') • מקס ליברמן • אלפרידה לוזה-וכטלר • אוגוסט מאקה • פרנץ מארק • לודוויג מיידנר (אנ') • ז'אן מצינגר • וילהלם מורגנר • אוטו מולר • אמיל נולדה • מקס פכשטיין • פבלו פיקאסו • כריסטיאן רולפס • אגון שילה • אוסקר שלמר • רודולף שליכטר (אנ') • קרל שמידט-רוטלוף • לותר שרייר (אנ') • פיט מונדריאן • פריץ שטוקנברג • רודולף באואר • פיליפ באוקנכט • רודולף בלינג • לודוויג גיס • ראול האוסמן • יוהנס איטן • הנס כץ • אדולף ארבסלה
ערכים קשורים צנזורה בגרמניה הנאצית (אנ') • מדיניות הגזע של גרמניה הנאצית (אנ') • אוסף גורליט • הילדברנד גורליט • קורנליוס גורליט (אנ') • המוזיאון לאמנות של ברן

אוסף גורליט41814117Q15128575

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אוסף_גורליט&oldid=3478778"