היסטוריה של האימפריה הרומית ה"קדושה"

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סמל האימפריה הרומית ה"קדושה" ב-1510 - חיתוך עץ של עיט דו-ראשי המציג את מדינות האימפריה הרומית ה"קדושה" על כנפיו ודמותו של אותו האיש במרכז, יוסט דה נגקר.

האימפריה הרומית ה"קדושה" הייתה אחת האימפריות החזקות בהיסטוריה של אירופה ושל העולם כולו. שורשיה מצויים עוד בקרל הגדול, שהוכתר לקיסר ב-25 בדצמבר 800, אם כי ממלכתו לא האריכה ימים אחריו. ב-2 בפברואר 962 הוכתר אוטו הראשון ל"קיסר רומי" על ידי האפיפיור, ויורשיו החזיקו בתואר ובאימפריה שהתגבשה בהדרגה. היחידה הפוליטית, על אף סיעופה הפנימי והשינויים הרבים שעברה, התקיימה ברציפות במשך למעלה משמונה מאות שנה. ב-1806, בעת מלחמות נפוליאון, פורקה האימפריה על ידי הקיסר האחרון, פרנץ השני.

מבוא - קריסת האימפריה הרומית המערבית

מפת האימפריה הרומית המערבית והממלכות שלאחריה - בירוק מופיעה ממלכתו של אודואקר
תחומי הממלכה האוסטרוגותית
Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – ימי הביניים המוקדמים, שקיעת האימפריה הרומית

לאחר מתקפות מהצפון של שבטים גרמאניים קרסה האימפריה הרומית המערבית בשנת 476, התקופה שהחלה בשנה זו נקראה בלשון אנשי הרנסאנס "ימי הביניים".[1]

מבוא - מקרל הגדול ועד חוזה ורדן

האימפריה תחת קרל הגדול

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – קרל הגדול

ניתן לראות בקרל הגדול את מבשרה של האימפריה הרומית ה"קדושה". קרל נולד בעיר לייז'.[2] אביו, פפין הגוץ, הוריש את הממלכה הפרנקית לשני בניו קרל ואחיו קרלומאן. בשנת 771 נפטר קרלומאן וקרל נשאר שליט יחיד. הוא התמקד בתחילת דרכו בעיקר בהרחבת האימפריה הפרנקית במספר אזורים:[3]

לאחר שקרל הגדול (לטינית: קרלוס מגנוס) מלך הפרנקים כבש את איטליה וגרמניה, הוא הוכתר על ידי האפיפיור לאו השלישי ב-25 בדצמבר 800, לקיסר האימפריה שכבש וזכה בתואר הקיסרי שהיה שמור קודם לכן רק לקיסרי האימפריה הרומית (Imperator Romanorum), הסיבה להכתרתו נעוצה כנראה בעובדה שקרל החזיר לשלטון את לאו השלישי, אחרי שזה הוגלה מרומא על ידי האצולה הרומאית שראתה בו נוכרי.

קרל נשא שני תארים – "מלך הפרנקים" ו"הקיסר אוגוסטוס המושל באימפריה הרומית" (בלטינית: Imperator Augustus Romanum gubernans Imperium), לכן יש מחלוקת האם ניתן לראות בהכתרתו כקיסר את ייסוד האימפריה הרומית ה"קדושה". טענה התומכת בהיותו הקיסר הראשון של האימפריה הרומית ה"קדושה" מפרטת את מסעו של קרל הגדול לצורך הכתרתו ברומא כמנהג הנשמר לאורך שנים באופן ייחודי לקיסרי האימפריה.[4] על כך נכתב:

"רק עוצמתו של המלך הפרנקי (קרל), מסוגלת הייתה להציל את כניסתו של המשנה-למשיח (לאו השלישי) לבירתו (רומא), רק בידיו היה להעניש את החוטאים ולהיטב עם ישרי הדרך"

— מתוך כתבי אלקווין מיורק[5]

תואר נוסף ופחות מוכר שנשא קרל הוא התואר "serenissimus Augustus a Deo coronatus, magnus pacificus Imperator Romanorum gubernans Imperium" (בעברית: "בשלווה יתרה מוכתר אוגוסטוס על ידי א-לוהים, קיסר גדול ושוחר שלום המושל באימפריית הרומאים".[6]

קרל הגדול ביצע רפורמות באימפריה שבשליטתו ובהן רפורמות בכלכלה, חינוך ודיפלומטיה. הוא היה איש אשכולות בתחומים נרחבים, ובחצר ארמונו באאכן בלטו אנשי הוראה. חלק ניכר מהממשל היה באאכן, אך הוא נהג לשהות במקומות נוספים מדי פעם כל זאת תוך כדי ניהול האימפריה.[7]

קברו של קרל הגדול בהיכל המקהלה של קתדרלת אאכן

קרל הגדול ביצע מהלכים צבאיים מצפון ומזרח האימפריה, לכיוון שטחים שנשלטו אז על ידי עמים פוליתאיסטים. מדרום בחצי האי האיברי ביצע מהלכים כנגד המורים.[7]

ציטוט ידוע של קרל הגדול הוא:

"ישררו השלום, ההסכמה ואחדות הדעים בקרב הנוצרים כולם... שכן בלא השלום לא נוכל להשביע את רצון האל."

— מתוך התוכחה, שנת 789[8]

האימפריה תחת לואי החסיד

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – לואי החסיד

לואי החסיד (Chlodovicus) עלה לשלטון (בלי יידוע מראש והתייעצות עם האפיפיור) כשהיה בגיל 35 וזכה לתהילה במשך 26 שנות שלטונו. הוא המשיך להשתמש בתארים הקיסרי-הרומאי והמלוכני-הפרנקי שזכה בהם אביו. לואי החסיד העביר את המנהל הממשלתי מאאכן לאקיטן, תוך כיבושה וצירופה לאימפריה. סיום תקופת שלטונו של לואי והסכם ורדן בסיום שלטונו היא זאת שמהווה את הגורם המבדיל העיקרי בין שתי השקפות הראייה השונות על תאריך ייסודה של האימפריה.[9]

פילוג האימפריה והסכם ורדן

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – חוזה ורדן

עם מותו של לואי החסיד ב-840 לספירה, תבע בנו הבכור, לותאר הראשון (אנ'), בעלות על קיסרות אביו ותמך בהמלכתו של אחיינו פפין השני (אנ') כמלך אקוויטניה. לאחר ששני אחיו של לותאר, קרל הקירח ולודוויג הגרמני הביסו אותו בקרב על פונטני (אנ') בשנת 841 וחתמו על שבועות שטרסבורג (אנ') (842), הסכים לותאר למשא ומתן.

הפשרה באה בצורת חוזה ורדן, שהותיר ללותאר להמשיך לשאת את תואר קיסר הרומאים, אך סדרה מחדש את הטריטוריות עליהן ישלטו כל אחד מהמלכים. נקבע כי את נחלות המזרח יקח לודוויג הגרמני, נחלות המרכז יהיו של לותאר הראשון והמערב בידי קרל הקירח.[10]

בחוזה ורדן קמו שלוש ממלכות:

בנוסף עליהן התקיימה מדינת האפיפיור – בידי שלטון הכס ה"קדוש"[11]

המדינות הפרנקיות שלאחר שנת 855

בין חוזה ורדן להקמה המחודשת

מפת החלוקה לאחר חוזה ורדן

שנת 855

עם מותו הקרב של לותאר הראשון ב-855, חולקה ממלכתו, פרנקיה התיכונה, בין בניו, בהתאם לתנאי הסכם פרום(אנ'):

לאחר חוזה מרסן

החלוקה של 863 וחוזה מרסן 870

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – חוזה מרסן

קרל מפרובאנס סבל מאפילפסיה ומת ללא יורשים ב-25 בינואר 863. ממלכתו חולקה בין אחיו; לותאר השני קיבל את חלקיה המערביים של בורגונדיה תחתית ולואי השני קיבל את שאר ממלכת פרובאנס.

לאחר מותו של לותאר השני ללא יורשים ב-869, אחיו, לואי היה עסוק במסע צבאי נגד ממלכת ברי בדרום איטליה ולכן חולקה לותרינגיה, בין דודיו, לודוויג הגרמני מפרנקיה המזרחית שקיבל בעיקר את החלק הצפוני של ממלכתו של לותאר[11] וקרל הקירח מפרנקיה המערבית שקיבל בעיקר את החלק הדרומי של ממלכתו של לותאר.[11] חלוקה זו הוסדרה בחוזה מרסן של שנת 870.

קרל השמן עד אוטו הראשון

ב-876, עם מות אביו, לודוויג הגרמני, ירש קרל השמן את כתר ממלכת פרנקיה המזרחית. ב-879, הפך קרל למלך איטליה, לאחר שאחיו הבכור, קרל מבוואריה(אנ') לקה בשיתוק והתפטר. ב-881 חלה אחיו, לודוויג הצעיר (אנ'), וקרל הוכתר לקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה". ב-884, אחרי מותו של קרלומן מלך פרנקיה המערבית, שלא היו לו יורשים, החליטו אנשי הכנסייה והאצילים למסור את כתר הממלכה לקרל, שמלך בשם קרל השלישי.

בשנת 891 הוכתר גאודיו השלישי מפוסלטו(אנ') לקיסר (למרות אי-שיוכו למשפחה הקרולינגית). אחריו עלה ארנולף מקרינתיה(אנ'), בן לא חוקי למשפחה הקרולינגית שהוכתר כמלך איטליה בשנת 894 ולקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" בשנת 896 בתחומי העיר רומא.[12][13] בנו, לודוויג הילד(אנ') לא ירש את תואר קיסר האימפריה הרומית וגם יורשו, קונראד הראשון, מלך גרמניה לא הוכתר כקיסר.

היינריך הראשון היה סקסוני שנבחר ברייכסטאג של פריצלאר(אנ') בשנת 919 כיורשו של קונראד, אף הוא לא הוכתר כקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה".

בשנת 921 השיג היינריך את הסכמת שליטיו הקרולינגים של החלק המערבי לכינון אימפריה נפרדת בשם פרנקיה המזרחית, וכינה עצמו rex Francorum orientalum (מלך הפרנקים המזרחיים) בעוד שחלק המערבי יוסד בתור פרנקיה המערבית. היינריך בחר בבנו אוטו כיורש, ובשנת 936 הוכתר הלה למלוכה בעיר אאכן. בשנת 962 הוכתר על ידי האפיפיור כקיסר אוטו הראשון (בעתיד יכונה "אוטו הגדול") והמאחרים את ייסוד האימפריה הרומית ה"קדושה" רואים בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה.[7]

מאוטו הגדול ועד המוות השחור וסוף ימי הביניים

האימפריה תחת שלטונו של אוטו הגדול, מייסד האימפריה הרומית ה"קדושה"

פסל של אוטו הגדול בכיכר השוק הישן של מגדבורג
Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – אוטו הגדול

ב-2 בפברואר 962, הוכתר אוטו הראשון לקיסר בבזיליקת פטרוס ה"קדוש" הישנה(אנ') שברומא על ידי האפיפיור יוחנן השביעי.[14] בהכתרה הוכרז כי גם לותרניגיה היא תחת שלטונו של אוטו.[15] אחד עשר יום מאוחר יותר נחתם מסמך ההסכמות(אנ').

אוטו הביא לפריחה תרבותית בכל האימפריה, שלימים תזכה בשם "הרנסאנס האוטונאי"(Ottonian Renaissance). באימפריה בהנהגתו נחשבה כאחת האימפריות הגדולות ששלטו באדמת אירופה.[16][17] בתקופה זו נחלה האימפריה ניצחונות מול שבטים סלאבים ומדיארים.[18] ייתכן (למרות חילוקי הדעות המרובים בין ההיסטוריונים של התקופה) שלאוטו היה אף הכח להדיח את האפיפיור מתפקידו[16][17] ואוטו הפעיל את כובד משקלו כנגד האפיפיור, יוחנן השנים עשר, עד להדחתו והחלפתו על ידי לאו השמיני.[19]

בימי אוטו נעשה לראשונה שימוש בשם האימפריה הרומית ה"קדושה".[20] הקיסרות דמתה מאוד לקודמתה הקרולינגית, אם כי שטחן לא היה זהה. אוטו צירף שתי ערים מרכזיות לאימפריה והן רומא ואקס לה שפל.[18] ב-951 איחד את רוב איטליה תחת שלטונו, ולקראת סוף שלטונו של אוטו בתחום המדיני ניסה (וכך גם ממשיכו אוטו השני) לטעון לבעלות על שטחיה של דרום איטליה של ימינו כדי להדוף את הפלישות הערביות מאזור האי סיציליה.[21]

האימפריה האוטונואית נמצאה בתחרות עם האימפריה הביזנטית, אך גם הייתה בעלת זיקה וקשר היסטורי אליה כממשיכתה של האימפריה הרומית המערבית.[22]

אוטו השני

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אוטו השני, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה"

אוטו השני, מכונה לעיתים "האדום", היה בנו של אוטו הראשון וקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" במשך כעשר שנים (973–983). בילדותו שלט אוטו השני יחד עם אביו, אוטו הראשון. התמודד בהצלחה במאבק ירושה.[23] הוא השתלט על מרידות באזור לוריין[24] וסיפח את פולין, בוהמיה ושטחים באיטליה לתחומי האימפריה. אוטו לא הצליח להדוף את הכוחות המוסלמיים בדרום איטליה. נחל תבוסה בהתמודדות עם המרד הסלאבי של שנת 983. נהרג בדרום איטליה במסע צבאי כנגד האימפריה הביזנטית והנורמנים בסיציליה.[23]

אוטו השלישי

אוטו השלישי, סביבות 1000 לספירה
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אוטו השלישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה"

לאחר מותו של אוטו השני, היה בנו, אוטו השלישי, בן 3 בלבד, ואף שהתמנה כמלך הרומאים, נפתח מאבק על השליטה בקיסרות בפועל, בתומו שלטו מרבית הזמן אמו וסבתו, אדליידה מאיטליה.[25]

בשנת 996, התמנה אוטו לקיסר במהלך ניסיון מרד שהונהג בידי האפיפיור קרסצנטיוס השני. אוטו דיכא את המרד, ומרד נוסף שפרץ בהמשך לכך, ובסופם הכתיר אוטו בתור האפיפיור את סילבסטר השני הנאמן לו, ובכך חיזק את כוחו ברחבי האימפריה.

בתקופתו המשיך להתמודד אוטו במאבקי כוח בין מנהיגי הנצרות, במסגרתם ייסד ארכיבישופיות חדשות והגדיל את הסמכויות של בישופים וראשי מנזרים.[26][27]

מרידות חוזרות חוותה האימפריה הרומית ה"קדושה" גם מכיוון מזרח, כאשר בכל ימיו של אוטו נאלץ להיאבק במרידותיהם של הסלבים שהתחדשו לאחר מות אביו. אוטו קשר קשרים טובים עם פולין, הונגריה ובוהמיה, ואף תמך בהכתרת אישטוון, מנהיג ההונגרים למלך הונגריה.

אוטו היה היוזם והמבצע של ה-Donation of Constantine, מסמך שלמעשה ביסס את הטענה כי הבעלות על מערב האימפריה הרומית (העתיקה) למעשה עבר הוא לתחת חסותו של האפיפיור על ידי הקיסר קונסטנטינוס כאשר אצלו נשארים החלקים המזרחיים שלה (מה שעתיד לאותה התקופה להיות האימפריה הביזנטית).[28]

אף על פי שהפך אוטו את רומא למרכז האימפריה, הדבר לא הספיק כדי למנוע מהומות באזור. כאשר תושבי טיבולי הסמוכה מרדו בו בשנת 1001, העיר הוקפה תחת מצור, אך אוטו חס עליה ולא השמידה. ידיעות על כך, שהגיעו לרומא הקרובה - יריבה מרה של טיבולי באותם הימים, גרמו למרד על כך שאוטו לא השמיד את טיבולי והחריב אותה. המרד פגע מאוד בשלטונו של אוטו ואילץ אותו לבקש עזרה מבן דודו, היינריך, לימים היינריך השני, או הנריך ה"קדוש". היינריך נעתר לבקשה, כשאז היה לדוכס בוואריה, ושלח כוחות צבאיים אל רומא לעזרתו של אוטו. עם זאת הכוחות הגיעו מאוחר מדי, לאחר מותו של אוטו ב-23 בינואר 1002 מקדחת. לימים החליפו היינריך כקיסר וכמלך, לאחר מאבק ירושה קצר, וארדואינו, מלך איטליה מונה למלך איטליה.[26]

האימפריה תחת היינריך ה"קדוש"

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – היינריך השני, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה"

היינריך השני (שזכה לתואר ה"קדוש") היה ליורשו לכתר הקיסרי והמלוכני של אוטו השלישי.[29] הוא נודע בימיו ביכולתו לאחד בין ניהולה של המדינה האימפריאלית לבין יחסי החוץ הקתוליים ואף נקשרו סביבו, כמאה שנה לאחר מותו, מיתוסים המהללים אותו כשהכנסייה רואה בו אף כדמות קודש במידה מסוימת. היינריך היה למלך חשוב אך תחילת דרכו לוותה באי-ידיעה על העתיד לבוא תוך כדי קיומו של אינטררגנום באימפריה. הוא היה אמור לרשת את המלכות מצד אחד אך מצד אחר גורמים מנוגדים אליו החלו וצברו עוד כוח במיוחד כשהם תפשו את מקומו של אוטו השלישי מיד לאחר מותו (ואף בזמן הלוויתו). האדם שהסיט את מסלול הירושה בחזרה אל היינריך היה וויליגיס (Willigis) – ארכיבשוף מיינץ של אותה התקופה שהכיר בו כיורש העתידי. השאלה בדבר מינויו של היינריך עלתה על הפרק אומנם בתחילה אך נפתרה לאחר שנה כאשר נראה כי מוסכם למדי מצד כל הצדדים כי הוא הריבון היחיד.[30] בנוסף לכל אלו הוא השיג מהלכים חשובים לטובתו כנגד הדוכסות של בני הפולאני (תחילה[30]) אך הפסיד בהמשך מול בולסלאב הגדול, דוכס פולין, כחלק משרשרת המלחמות הפולניות-גרמניות שנחתמה והסתיימה בהמשך בעת חתימתו על חוזה והוא שלום באוטצזן. בהסכם זה הוא ויתר על שטחים נרחבים בהם חשוב יהיה מכדי לא לציין טריטוריות ממזרח לנהר האלבה לצד כל מוראביה.[29] בין ההתחלה המוצלחת שלו כנגד הדוכסות הפולנית להמשך שהתדרדר קשות הוא הספיק אף לערוך מסע צבאי לאיטליה שם הוכתר כמלך בתחומי העיר פאביה בשנת 1004 (על ידי ארכיבישוף מילאנו[31]) ואף הכניע קודם לכן תחת ידו את ארודין מאיברה-אחד מניצחונות החשובים. שנת 1013 נחשבה לשנה לחזקתו של היינריך כאשר עבר מצפון האלפים כל הדרך עד לרומא-שם הוכתר על ידי האפיפיור (בנדיקטוס השמיני) לקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" (בבזיליקת פטרוס ה"קדוש" הישנה). קשרו עם הכנסייה הקתולית רק הלך והטיב לאחר שהאפיפיור הגיע עד לתחומי גרמניה במיוחד כדי לבקש את עזרתו לעצירת הנסיכויות הלומברדיות בנוסף לאיום על מדינת האפיפיור מדרום איטליה. הקמת בישופות במברג הייתה להשיג חשוב נוסף שהיינריך השיג בזמן שנות מלוכתו ואולי אף גדול מכל הישגיו כקיסר ומלך-עיר שהפכה למוקד של פריחה תרבותית יוצאת דופן, במיוחד כשהיא מכילה קתדרלה גדולת ממדים במרכזה והיא קתדרלת במברג.[32]

  • אוטו הראשון, הגדול

    אוטו הראשון, הגדול

האימפריה תחת בית הוהנשטאופן

קונראד השלישי (אנ') עלה לכתר בשנת 1138 והיה לקיסר הראשון לבית הוהנשטאופן, שעתיד היה לשקם את תהילתה של האימפריה. היה זה פרידריך "ברברוסה" (מלך 1152, קיסר 1155–1190) שהעניק לאימפריה את הכינוי "קדושה", וברוח זו ניהל את ענייני החוק והחקיקה.

קונארד השני

האימפריה תחת היינריך השלישי

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – היינריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה"

היינריך השלישי ביצע רפורמות גדולות באימפריה בזמן שלטונו. הוא דאג להקטין את כוח הכנסייה הקתולית שנגדו ולהכפיף אותה תחתיו. הוא ביצע הדחות של האפיפיור המכהן שלוש פעמים, ותמיד הציב בתפקיד קרדינלים ממוצא גרמני. בשנת 1044 ניצבו אז שלושה אפיפיורים שונים על תפקיד הכס ה"קדוש". היינריך ידע זאת והחליט להדיח את שלושתם בפעם אחת בדצמבר 1046 והציב במקום שלושתם (שחלק מהם קנו בכסף את התואר האפיפיורי) אדם בשם Suitger שנהפך לאפיפיור קלמנס השני על ידו.[33] בשלב מאוחר יותר החליט להפוך יוצרות ולהציב את ליאו התשיעי ולבסוף את ויקטור השני- כולם אפיפיורי הכנסייה הקתולית כל אחד בתורם.[34][33] הוא התערב רבות גם במינוי אנשי דת קתוליים בנוסף לארגון חדש של מנזרי התקופה. פעולות אלו היו כחלק מרפורמה רחבה שקידם אז היינריך. להיינריך היה כוח שלטוני חזק יחסית בכך שהצליח לבסס את שלטונו היטב כשהוא מחליש באופן ניכר את כוחותיהם של בני האצולה הגבוהה. בנוסף לכל אלו נראה כי ההשפעה הכלל-אזורית שלו באירופה הייתה חזקה יחסית כשהוא אף מכיר בדוכסים חדשים ממוצא נורמני באזור פוליה של היום כל זאת בשנת 1046.[35]

היינריך הרביעי

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה"
היינריך הרביעי מחכה לאפיפיור גרגוריוס השביעי בטירת קנוסה, Eduard Schwoiser

היינריך הרביעי היה לקיסר חשוב בתולדות האימפריה הרומית ה"קדושה" שנודע בעיקר בשל סכסוכו עם מוסד האפיפיורות שנגמר במסעו אל הטירה בקנוסה והשפלתו שם בפני האפיפיור. כאשר אביו היינריך השלישי מת בשנת 1056 רחשו קולות בגרמניה (של היום) להכתיר אותו כמלך הגרמני אך לא היה יכול לעשות זאת עקב גילו הצעיר (הוא היה אז רק בן שש שנים בלבד).[36][37] לשם כך היה צורך במינוי עוצר להיינריך ולתפקיד זה התמודד הארכיבישוף אנו מקלן ( Anno of Cologne) לצד מתחרים נוספים. בכל מקרה הצטרכה הכנסייה הקתולית להתערב שנית במינוי הקיסרי, פעם נוספת אחרי 1046 כשהיא מחמירה בצעדיה ופוגעת ביוקרת שם השלטון האימפריאלי בעיקר בעיני הכמורה תומכת הרפורמות של אותם הימים באימפריה עקב כך שהיא צריכה להתערב בעניינים הפנימיים שלה.[37] אירוע חשוב שחל בימיו של היינריך הרביעי היה המרד הסקסוני הגדול (המלחמה הסקסונית) שהוא עצמו הוביל במידת מה לפריצתו. בנוסף לכך בשנת 1075 כשהיה אמור להיבחר ארכיבישוף חדש למילאנו התקררו היחסים בין היינריך הרביעי לאפיפיור גרגוריוס השביעי עקב כך כאשר גרגוריוס מסרב באופן החלטי לאפשר לקיסר ולמלך הגרמני להיות ממונה על מינוי הכמורה הבכירה באימפריה. עניין זה הדאיג את היינריך הרביעי שהיה צריך לוודא כי הכמורה הגרמנית והאיטלקית שתחתיו צמודה לשלטון המלך.[38] בנוסף הטיל האפיפיור אף חרם על היינריך הרביעי והוא שלח בתמורה משלחת של בישופים שמטרתה הייתה להדיח את האפיפיור המכהן. המשלחת לא הצליחה להגיע בסופו של דבר אל רומא עקב היותה של מתילדה מקנוסה בצד האפיפיור ולא אפשרה את מעברה של המשלחת אל רומא. בשנה זאת החלו התהליכים האפיפיורים להדחתו של היינריך בנוסף. היינריך ארגן משלחת בשנת 1077 וחצה (באופן ייחודי לקיסר) את האלפים עד הגעתו לקנוסה (ששם באותו הזמן נמצא האפיפיור). בינתיים הציבו בחודש מרץ אנטי-מלך להיינריך והוא רודולף מריינפלדן (Rudolf of Rheinfelden) אך האפיפיור שקיווה כי היינריך יחזור בו ברצונו למנות את הכמורה הבכירה בעצמו מתנגד למהלך זה ולא מכיר בו כמלך החדש במקומו של היינריך. רודולף התייצב מול היינריך כשחזר לגרמניה והשני הפעיל מערכת פעולות נגדו. בכל מקרה רודולף לא הרבה לחיות ומת בשנת 1080 - אז קם לו יורש פוטנציאלי והוא הרמן מסאלם (אך פרש מהניסיון למלוכה במהלך הזמן). במקביל שני בניו החליטו למרוד בו עקב כך שלכל אחד מהם הובטחה הירושה העתידית לבוא. נוסף לכל צרות אלו הוא היה צריך להתמודד כנגד האפיפיוריים ברומא בשאלת מינוי הבישופים. היינריך הציב אפיפיורים משלו ברומא- מה שלא ממש הצליח לבסס שם שלטון יציב.[38] מחלוקת זאת יצרה לעיתים אף ריבוי בישופים למושב אחד- דבר שיצר אי סדר מנהלתי באימפריה ושהוביל את חלקם לצבור כוח הולך וגדול ומעין אוטונומיה הולכת וגוברת בתוככי האימפריה.[39]

היינריך החמישי

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – היינריך החמישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה"

היינריך החמישי עמד בניגוד לאביו (היינריך הרביעי) בזמן תקופת שלטונו- הוא הוכתר על ידי המוסד האפיפיורי הלא-גרמני ונודע בעיקר בשל השתתפותו בהסכמים המכונים בשם קונקורדט וורמס. הוא שלט על האימפריה בזמן שבינתיים ברומא קורסת האפיפיורות של היינריך הרביעי והנהיג מסע בשנת 1108 אל הונגריה ופולין אך כשל בו.[39]

לותאר השני

יצירה מאוחרת מאת Christian Siedentopf המתארת את פרידריך ברברוסה, עם הזקן הארוך האופייני והמיגון הצבאי

האימפריה תחת פרידריך ברברוסה

פרידריך הראשון, שנודע בכינוי שהלך לפניו והוא "ברברוסה" (מאיטלקית לעברית: אדום הזקן[40]) הוכתר למלך של כל גרמניה ב-4 במרץ (בידי הארכיבישוף ארנולד מקלן) שנת 1152 והיה לקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" אפילו מבלי שהוכתר כקיסר על ידי האפיפיור.

פרידריך עצמו נחשב למעין "סלע מאחד" בין שתי המשפחות הדומיננטיות ביותר באימפריה אז- בית וולפס (Welfs) ובית הוהנשטאופן ( Hohenstaufen) כבר משחר ילדותו, עקב כך שהיה הבן לשתי משפחות יריבות זו לזו.[41] את הקרע פתר בכך שנתן להיינריך הארי מבית ולף (שייצג את הבית) שליטה על דוכסות סקסוניה ודוכסות בוואריה. במהלך תקופת שלטונו היה ביחסים חשובים עם אדריאנוס הרביעי, האפיפיור של מדינת הוותיקן, ותוך כדי שיתוף פעולה איתו סילק את ארנולד מברסיה משלטונו ברומא (והוכתר לקיסר האימפריה עקב זאת). פרידריך הסתכסך פעמים רבות עם הוותיקן במשך שנות שלטונו עקב עיקרון שהיה טמוע בו והוא שהוא איננו כפוף לאפיפיור באף מובן. מפעולותיו הראשונות של פרידריך היו להנמיך את השפעתו של הכס ה"קדוש" באימפריה, כדי לאפשר מרחב תנועה גדול יותר לקיסר (כלומר הוא עצמו). פעולות אלו בוצעו על ידי הפרת החוזה שהיה קיים באותה התקופה בין האימפריה הביזנטית לאימפריה הרומית ה"קדושה" כנגד המלך הנורמני של סיציליה ויצר אמנה חדשה כנגד[דרושה הבהרה] בשם "אמנת קונסטנץ" (אנ'). אמנה זאת, חייבה את האפיפיור לקיים קשר מאולץ עם האימפריה שפרטיו כוללים הימנעות מיצירת שלום עם הממלכה הנורמנית היושבת בסיציליה או עם הקומונה שישבה ברומא באותה התקופה ושהובלה על ידי ארנולד מברסיה (אויביו המושבעים של האפיפיור אאוגניוס השלישי באותה התקופה). שני אויבים אלו איימו על האפיפיורות היושבת באיטליה מהדרום ומאזור רומא ובכך סיכנו את קיומה ולכן בחר אאוגניוס השלישי אכן לכרות את האמנה עם פרידריך הראשון. אל כל אלו הבטיח פרידריך לשמור על כבודו הרם של האפיפיור הקרוי בשם honor papatus ולא לתת אף לא שטח אחד לאימפריה הביזנטית. פרידריך רצה להעלות את כוחו והובטח לו כי יקבל את התואר הקיסרי השמור ושמעמדה האימפריאלי של המונרכיה לא יפול.[42][43][44]

בנוסף, תחת ברברוסה שבה ועלתה תפיסת ה"רומאיות" של האימפריה, שהייתה, ככל הנראה, ניסיון להצדיק את עוצמתו הנפרדת של הקיסר ביחס למוסד האפיפיורות, שהלך והתחזק בשנים אלה. מערכת החוקים שאימץ ברברוסה כללה מרכיבים רבים, ששורשיהם היו בחוק הרומי המסורתי. ביניהם ניתן למנות טביעת מטבעות, סלילת דרכים, גביית מיסים וקנסות וכן מינוי פקידים. אותה מערכת חוקים הייתה קשורה קשר הדוק למשפט הפיאודלי, במה שאפשר לברברוסה לקיים לעיתים שלטון ריכוזי למדי, תוך שהוא כובל את הדוכסים העקשנים לחוקי האימפריה כולה. למעשה ההשפעה של האימפריה הייתה כל כך גדולה בתקופתו שהם היו חזקים מכל מוסד אחר באירופה, ומהחזקים בעולם. ג'ון מסליסבורי (John Of Salisbury) אף אמר: ”מיהו שגרם לגרמנים לשפוט בשביל כל האומות?”[7]

יציאה מאוחרת המציגה את ברברוסה בבגדי מלכות עם זקנו האדום

צעד חשוב נוסף שעשה ברברוסה היה כינון שלום פנימי בתוך האימפריה, ה-Landfrieden. היה זה בבחינת ניסיון לסיים את הסכסוכים הפנימיים ואת נקמות הדם בין הדוכסים המקומיים השונים, אך גם אמצעי להכפפת נתיני הקיסר למערכת משפטית אחת, הכוללת דין פלילי ציבורי - מעין גלגול קדם-מודרני של רעיון "שלטון החוק", שבשלב זה לא היה נורמטיבי.

בשנת 1158 יצא פרידריך שנית אל איטליה (עם כ-15,000 אבירים) כשהוא כובש את מילאנו ומייסד את הדיאט של רונקאגליה, שמנסה לתווך בין מדינות צפון איטליה לבין ברברוסה, ולקבוע את סמכויות הקיסר במקומות אלו.[7][45] כל זאת התרחש לאחר קרב בעל שם זהה, והוא קרב רונקאליה.[46] ברברוסה ניסה בעיקשות לבסס את שלטונו באזורים אלו, תוך כדי צירופן לאימפריה בתור מדינות שוות ומבוססות מבחינה משפטית וצבאית כמו כל שאר חלקי האימפריה. הליך זה גרם לסלידת מדינות צפון איטליה מתוכניתו של פרידריך בטענה כי הליך זה יוצא כנגד זכויותיהן לחופש ולחירות. כספים ומיסים רבים הוטלו על מדינות אלו, אף על פי שחלקן עקב תמורה ישירה והיא בין היתר פטור משירות צבאי של חלק ניכר מהאוכלוסייה. כמות המיסים הרחבה שהוטלה על אזורים אלו נבעה מהצורך בהגדלת כמות הבסיסים הצבאיים באזור.[7][45]הוא הצליח לסכל בנוסף את פעולותיו של האפיפיור אלכסנדר השלישי כנגדו ופירק את הברית שנוצרה כנגדו שכללה את אנגליה, ספרד, צרפת והונגריה.[7] אלכסנדר השלישי היה כנגד פרידריך מאז שתמך בוויקטור הרביעי כאפיפיור במקומו (כלומר באותה התקופה, היו שני אפיפיורים במקביל כשאחד היה מוכר על ידי גוש אחד והשני על ידי הגוש האחר. את ויקטור הרביעי החליף לבסוף פסקל השלישי (אנ') (שנהיה לאנטי-אפיפיור) שבזמן שלטונו נכרתה ברית אסטרטגית חשובה בין האימפריה הרומית ה"קדושה" לבין אנגליה. כשפרידריך החריב את מילאנו בשנת 1162 הוא טען כי מעשה זה היה כפיצוי על פעולות אנשי העיר כשהם תקפו את הערים קומו (Como) ולודי (Lodi). כאן לא נגמרו צעדיו של ברברוסה. לפני כן החריב גם את העיר קרמה (Crema) שהייתה בידידות חזקה ובעלת ברית של מילאנו באותם הימים. מאוחר יותר, עקב מעשיו בקרמה ומילאנו הוקמה ברית חדשה כנגדו והיא זכתה לשם הליגה הלומברדית שגובתה על ידי האפיפיור.[47] הברית עבדה על כמה פרויקטים בהם בנייתה של בירה חדשה הקרויה אלסנדריה (נגזרת משמו של האפיפיור אלכסנדר השלישי) וחידושה ושיפוצה של מילאנו ההרוסה. חשוב כי פסקל השלישי היה למעשה היריב של אלכסנדר השלישי שבינתיים עבד על בניית הליגה הלומברדית.[48]לפרידריך לא ממש הייתה דרך להתמודד עם כמות האויבים הגדולה כל כך כל זאת שבצבאו מתחוללת מגפה הפוגעת בחיילי האימפריה. רק לאחר מספר שנים, הוא חזר לאיטליה להילחם בברית זו כשבשנת 1176 בקרב לניאנו (Legnano) (אנ') נחל פרידריך תבוסה שהובילה בסופו של דבר לחתימה על חוזה ונציה (1177) (אנ') המייצב את היחסים בין הכנסייה הקתולית לברברוסה.[45] קרב לניאנו היה אבן דרך חשובה ללאומיות האיטלקית העתידה לבוא בעת החדשה כשהוא נתפש בדפי ההיסטוריה כקרב שלא היה אמור להסתיים כך כלל – כוחותיו של פרידריך היו מיומנים ונחשבו לטובים במיוחד ואויבם בקרב היו למיומנים הרבה פחות מהם ואף היו לא מקצועיים בלחימה.[48] נכון יהיה לציין את חוזה קונסטנץ (1183) שנתן זכויות מוגברות למדינות הלומברדיות בהן ניהול ענייני הפנים שלהם וניהול מדינותיהם באופן עצמאי.[47] סך הכול בחישוב כולל פרידריך ערך ארבעה מסעות בין 1158–1178 להשתקת האזור הלומברדי. הוא הצליח פעמים רבות להשיג הצלחות אסטרטגיות חשובות באזור אך במבט כולל היו אלו הצלחות ספציפיות שלא ממש הקנו לו שליטה חזקה באזור זה במשך כל תקופת כהונתו.[45] צעד חשוב שלו ושהיה מצוין מבחינה דיפלומטית היה חיתון בנו שיקרא בעתיד בשם היינריך השישי עם ביתו של מלך סיצילה כשהאי נתון אז תחת שלטון נורמני מובהק.[48] בתו של המלך אשר איתה התחתן בנו הצעיר של פרידריך הייתה Constanza d'Hauteville-דבר שהוביל לשלום עם ממלכה זאת. בנוסף לכך אחרי מותו של מלך סיציליה (בפתאומיות) רכשה האימפריה אף את שטח סיציליה ודרום איטליה (בנוסף לאזור נאפולי).[49]

העובדה שלאחר מאבק האינווסטיטורה הפכה הכנסייה למוסד עצמאי מבחינה פוליטית, שלא נאות עוד לשמש כמנגנון לשימור עוצמתם של קיסרי האימפריה, נתפסה בעיני הקיסרים לבית הוהנשטאופן כבעיה חמורה. על מנת לפתור בעיה זו, בחרו הקיסרים להחכיר יותר ויותר אדמות למיניסטריאליה, חיילים משועבדים לשעבר, שנחשבו לאמינים ונאמנים יותר מאשר הדוכסים המקומיים. מעמד זה, ששימש בתחילה לצורכי מלחמה, יהווה את הבסיס למסדרי האבירים העתידיים, מהאלמנטים המרכזיים שבשימור העוצמה הקיסרית.

פרידריך הראשון (ברברוסה) היה ממעריציו הגדולים ביותר של קרל הגדול. הוא היה בעל שאיפות לחדש את האופי הפרנקי של האימפריה, בחזון תחת שמי האימפריה הפרנקית לשעבר. הוא היה מאנשי המפתח בהיסטוריה שדאגו להמשיך את הילולת הקיסר הראשון, עד לכדי דרגת קודש.[50] במתחמי פולחן מסוימים נחגו אף בתקופתו מעין חגים לכבודו. בנוסף לכך, 29 בדצמבר בנוסף ליום מותו, 28 בינואר, נהפכו לימים ייחודיים שהתבטאו בדוגמאות שצוינו לעיל כדרך להבעת הפולחן, הכבוד וה"קדושה" לקרל הגדול.[51] כך גם עשה לקיסרים בני וניני אוטו הגדול (השושלת האוטונואית) וראה בהם כממשיכים הישירים לכתר של הקיסר הרומאי, ובו עצמו, כממשיך של שושלת זאת ומכאן ישנו קשר ישיר בינו לבין קיסרי רומא והשושלת האוטונואית כאחד.[40] לתדמיתו שלו נקשר שם של עוצמה חסרת תקדים בדפי ההיסטוריה בנוסף לאכזריות לעיתים בעת הקרבות- כך למשל בעת המצור על העיר קרמה לקח פרידריך בני ערובה והציב אותם בחזית. הצבה זאת הייתה קשה לאנשי העיר שהיו צריכים להילחם מצד אחד בתוקפים אך מצד שני ידעו כי הם יפגעו בבני הערובה בעת שהם יורים חצים אל עבר צבאו של פרידריך.[47] בתקופתו ממלכת בוהמיה הצטרפה סופית לאיחוד האימפריאלי בשנת 1158 תוך כדי קבלת אוטונומיה משלה באימפריה.[52]

האימפריה תחת היינריך השישי

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה"

היינריך השישי, בן ברברוסה וביאטריקס מבורגנדיה, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", נודע במהלך כרונולוגיית האימפריה כמבסס הראשון של הכוח האימפריאלי באי הסיצילי של ימינו.[53] הוא הוכתר למלך בתחומי העיר אאכן בהיותו בן שלוש.[54] הוא עשה מהלך זה[דרושה הבהרה] לאחר שהתחתן עם קונסטנץ הראשונה (ביתו של מלך סיציליה) – דבר שהפך אותו בסופו של דבר למלך סיציליה (קונסטנץ הייתה היורשת העתידית, כל זאת לאחר מות ויליאם השני, מלך סיציליה).[53] הוא נטל את התואר "קיסר" (Caesar) מאביו מפני שאורנבוס השלישי סלד מהרעיון כי היינריך יהיה לקיסר-משנה לצד ברברוסה, אביו (אף על פי שהוכתר אחר כך לקיסר על ידי האפיפיור היורש והוא סלסטינוס השלישי ברומא בשנת 1191).[54] החתונה עם קונסטנץ הובילה את היינריך בסופו של דבר להיהפך למלך איטליה. הוא ביצע שלום חשוב באותה התקופה עם היינריך הארי ונודע גם בכך בנוסף לכל.[55] באותה עת תושבי סיציליה סלדו מהרעיון שמלך זר-גרמני ימלוך עליהם ומינו אדם אחר, בן מחוץ לנישואים של האח רוג'ר. היינריך יצא למסע כיבושים לאיטליה, אך כמו בפעמים רבות, היינריך לא שלח את צבאו למלחמה ובכך נמנע כיבוש סיציליה ודרום איטליה בידי היינריך. מלך אנגליה הכלוא ריצ'רד הראשון (אשר נכלא על ידי דוכס אוסטריה, לאופולד החמישי) הסכים להפוך את אנגליה לאחוזה פיאודלית של היינריך השישי ולשלם סך הכול 150,000 כיכרות כסף – 100,000 ככופר בנוסף ל-50,000 נוספים כדי להימנע מעזרה בכיבוש מאולץ של סיציליה כעזרה לצבא האימפריאלי.[53] מהלך זה קרה עקב כך שכנגד היינריך קמה ברית צבאית בהנהגת נסיכים גרמנים מסוימים, האפיפיור סלסטינוס השלישי, טאנקרד (Tancred) מסיציליה וריצ'רד הראשון. להיינריך היה הרבה מאוד מזל כשריצ'רד הראשון נכלא בשבי.[54] בדצמבר 1194 הוכתר בפלרמו למלך סיציליה, כשצבאו כמעט ולא ספג התנגדות מגורמים חיצוניים, וזכה לחשיבות גדולה כמספח של סיציליה לממלכתו (עם זאת השלטון האימפריאלי בסיציליה ודרום איטליה לא היה יציב במיוחד לאחר מותו).[53]

בנו הצעיר מאוד של היינריך הרביעי, פרידריך השני, נבחר כיורש המתוכנן לתואר המלך הגרמני ב-1196. עם זאת כשנפטר היינריך השישי פרידריך היה אז מאוד צעיר ולא היה יכול לרשת את כס המלוכה. אויבי בית הוהנשטאופן החליטו כי יהיה נכון ביותר שאוטו הרביעי יעלה למלוכה במקום פרידריך. גם כך בית הוהנשטאופן עצמו החליט כי יהיה לנכון לבחור את פיליפ משוואביה (דודו של היינריך) במקומו של פרידריך. בעת זאת עלה למוחו של האפיפיור אינוקנטיוס השלישי רעיון והוא להתערב בענייניה הפנימיים של האימפריה כשהוא מגבה את אוטו הרביעי מתוך אמונה כי הוא יהיה מתאים יותר לאינטרסים של הכנסייה מאשר פיליפ ואת השני החליט להחרים. האפיפיור רצה להיות פטרונו של פרידריך השני והצעיר ובגלל זה ביטל את התמיכה היתרה שלו במתנגדים לבית הוהנשטאופן ולא התנגד כבר לבית זה אשר שלט בסיציליה. בסופו של דבר לא נותרה ממש ברירה והוא נאלץ להכתיר את אוטו הרביעי בתור קיסר כשעוד לפני זה בשנת 1208 נרצח פיליפ בעת סכסוך פרטי.[56]

דיוקן המציג גרסה מאוחרת לדמותו של אוטו הרביעי

האימפריה תחת אוטו הרביעי

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אוטו הרביעי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה"

אוטו הרביעי, הידוע בכינויו "אוטו מבראונשווייג", היה קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" ומחליפו בתפקיד של היינריך השישי (שהיה בתורו יורשו של ברברוסה). הוא היה נציג בית ולף (Welf) – אחד מבתיו של ברברוסה שבתקופתו רחש שקט ומאוחר יותר חזרה הסערה על זכויות המלוכה בינו לבין בית הוהנשטאופן. אוטו עלה לבית המלוכה מתוך שיא נוסף בקרע בין שתי המשפחות שהתבטא בכך שמצד אחד אדולף מקלן (ארכיבישוף רם מעלה) תומך בו עצמו ומצד שני פיליפ משוואביה מועלה להצעה במקומו על התפקיד הנעלה של הקיסר על ידי מועצת הנסיכים הבוחרים. אוטו עצמו גובה בהמשך דרכו על ידי גורמים נוספים כשהחשוב ביניהם היה אינוקנטיוס השלישי (כשימלא תפקיד מפתח בחיוו של פרידריך השני מאוחר יותר). אינוקנטיוס ביצע פעולה זאת בתמורה להכרה שקיבל מאוטו הרביעי בחזרה בשטחי מרכז איטליה תחת ריבונות הכס ה"קדוש". אך הארכיבישוף אדולף מקלן לעומת זאת נסוג מתמיכתו באוטו באותה התקופה עד שאינוקנטיוס חזר מתמיכתו גם הוא ואוטו נשאר לבדו. ביאטריקס המבוגרת נישאה לאוטו אחרי שהוא מוכתר לבסוף למלך בשנת 1208 ומקבל את הלגיטימציה למלוכה (כל זאת קרה במפתיע עקב ההתנקשות שנעשתה בפיליפ משוואביה באותה העת). ייתכן כי זכר אוטו בין היתר את נטישתו בידי אינוקנטיוס השלישי, מה שאז נראה שהוביל בין היתר לאי בחירתו והכרתו כמלך וכקיסר האימפריה, והשליך זאת גם על היחסים העתידיים בין שני המנהיגים. מה שבטוח הוא שיחסו כלפי הכנסייה לא היטיב והוא לא הסכים להעביר שטחים נכבדים לבעלותה באיטליה (אך כן העביר את סיציליה לטובת פרידריך השני (שהיה באותה עת צעיר ביותר) מטעמים דיפלומטיים בלבד). למרות הכל בחר אינוקנטיוס השלישי בו כקיסר האימפריה, והכרתו נעשתה ב-4 באוקטובר 1209. אוטו לא היה שלם עם ההעברה של סיצילה לפרידריך מבית הוהנשטאופן, והחליט לבצע פלישה קרקעית לטוסקנה ולכבוש את ממלכת סיציליה מידיו של פרידריך הצעיר ובהמשך אף את דרום איטליה. במהלך זמן זה הלכו וגברו הצדדים הרודפים את מלוכתו ולהחליפו בפרידריך השני במקומו (שממלכת צרפת מעודדת את מהלכיו של פרידריך). הוא נשאר בודד ובעל ברית אך ורק עם דודו ג'ון (אנ') (שנודע בשם לאקלנד (lackland) ושחתם בסופו של דבר על המגנה כרטה) מלך אנגליה. בקרב משותף של הכוחות האימפריאליים ה"קדושים" והאנגלים הובסו ג'ון ואוטו על ידי ממלכת צרפת בקרב בווינס (Bouvines). לבסוף הודח אוטו משלטונו והוחלף בידי פרידריך השני שהתבגר ועלה לשלוט על כל האימפריה - תחילה כמלך הגרמני ומאוחר יותר גם כקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה".[57][58]

האימפריה תחת פרידריך השני

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה"
פרידריך השני (ציור תקרה) – כנסיית אוגוסטה ויקטוריה (ירושלים)

שנות שלטונו המאוחרות של הקיסר האחרון לבית הוהנשטאופן, פרידריך השני (הידוע גם בכינויו "פלא העולם"[59] – stupor mundi), היו שונות במידה רבה משלטון קודמיו. בעודו ילד, מלך תחילה בסיציליה, בזמן שבשטחי גרמניה, פיליפ משוואביה (נכדו של ברברוסה) ואוטו הרביעי (בנו של היינריך הארי) התחרו עמו על תואר מלך הגרמנים. תחילה קיבל את סמכות השלטון אוטו ובגיבוי תביעת ריבונות על חלק משטחי הכנסייה הקתולית (במיוחד באיטליה). כתגובה האפיפיור אינוקנטיוס בחר את פרידריך במיינץ למלכות הגרמנית. במקביל פיליפ השני, מלך צרפת, שהיה בקשרים טובים עם פרידריך עזר לו בכך שהביס בשנת 1214 את אוטו הרביעי. פרידריך הוכתר כמלך הגרמני (באאכן) בשנת 1215 ולקיסר בשנת 1220, כשהוא מוחרם גם הוא על ידי האפיפיור לאחר שתבע בעלות על רומא. פרידריך השני הבטיח לאינוקנטיוס השלישי בנוסף לכל כי סיצילה תעבור לשלטון בנו היינריך השביעי (ותפרוש מהאימפריה) והפר את הבטחתו לאחר מכן כששלט בה בעצמו וכשהיינריך השביעי ניהל (תחת הוראותיו של פרידריך) את החלקים במרכז אירופה. פרידריך עצמו דחה פעמים רבות את דרישתו מגורמים חיצוניים ובמיוחד מהכנסייה הקתולית והכס ה"קדוש" לצאת למסע צלב נוסף. אחרי פעמים מרובות שדחה זאת, ובפעם אחת יצא אליו עד שחש ברע וביטל זאת ברגע האחרון, ב-1228 יצא למסע דיפלומטי-מדיני (ולא כיבושי) לארץ ישראל, כשהוא מבצע הסכמים חשובים בביקורו ביפו שחתם עם אל-מלכ אל-כאמל (הסכם יפו- פברואר 1229 בעת מסע הצלב[60]), ומשיג לידיו את ערי הקודש- בהם נצרת, בית לחם וירושלים (ללא מסגד אל-אקצא) ומצרף אותן לאימפריה. את בעלותו על ממלכת ירושלים ניסח כלגיטימית עקב נישואיו עם איזבלה (יולנדה) של דה בריין. כך שאת הכיבוש עשה פרידריך מתוך קשר שנתפס בידי רבים אז כלגיטימי ולא מתוך כיבושים צבאיים כלל. לפרידריך היו תוכניות מרובות לממלכה תחת שליטתו אך רבות מהן לא מומשו בסופו של דבר.[61][62]

למרות זאת, פרידריך השני הוא שגרם בסופו של דבר לצעדים שהובילו להתפרקותה של האימפריה. ראשית, עיקר עניינו היה בכינונה של מדינה מודרנית במיוחד בסיציליה, הכוללת מערכות שירותים ציבוריים, בנקאות ומשפט. בנוסף, פרידריך העניק לדוכסים הגרמנים זכויות-יתר וסמכויות חסרות תקדים בהיקפן ובמהותן, שלא תשללנה מהם על ידי קיסרים אחרים. בוועידה הנסיכית-כנסייתית שנערכה ב-1220, פרידריך העניק לנסיכים-הגמונים סמכות עצמאית לקבוע מכסים, לטבוע מטבעות, לעצב מערכות משפט ואף לבצר את הטריטוריות שלהם באופן עצמאי. בשנת 1232 הוענקו הזכויות הללו גם לנסיכים החילוניים (שכונו לראשונה domini terrae, אדוני אדמתם; שינוי מובהק בטרמינולוגיה הפוליטית), כתוצאה ממרד שהובילו בראשותו של הנסיך היינריך, בנו של פרידריך השני. באמצעות מתן הפריבילגיות הללו, ביקש פרידריך להשקיט את הטריטוריות שמצפון להרי האלפים ואת שליטיהן, על מנת שיוכל להתרכז באדמותיו בדרום איטליה ובסיציליה.

פרידריך ניסה להשלים את מלאכתו של ברברוסה כשהוא דורש הכרה על צפון איטליה כשייכות לאימפריה ולשם כך ערך אספה בעיר קרמונה בשנת 1226. באספה זאת נקבע כי לפרידריך תהיה בעלות על שטחים אלו והוא יהיה הריבון הישיר שלהם. גם הפעם הזאת הדרישות של הקיסר עוררו איחוד מדינות בצפון איטליה שהוביל ליצירת הליגה הלומברדית השנייה. פרידריך נכנס לדפי ההיסטוריה כשהוא עולה על מעשיו של ברברוסה ומצליח להביס את חברי הליגה הלומברדית כל זאת בקרב שייזכר בהיסטוריה כקרב קורטנובה (Cortenuova) (אנ'). הוא הצליח גם מבחינה צבאית באיטליה בין השנים 1240 ל-1241 כשהוא מצליח לכבוש חלקים טריטוריאליים שהיו נתונים תחת הכס ה"קדוש" ואף הצליח לדכא מרד בדרום איטליה כל זאת בשנת 1246. עם זאת היו לו גם כמה מפלות - האחת אחרי מצור ממושך על ברסיה ופארמה שהתרחש בשנת 1248.[63]

בנוסף לכל הוא הקפיד על תדמיתו בציבור, כשהוא מדגיש ומציג את עצמו כמעין גואל וכמלך אגדי חדש לארץ הקודש במיוחד כשהוא משווה את עצמו לדוד המלך ומצד שני משווה את עצמו כמשיח כמו ישו. ממבט על פרידריך השני נחשב פעמים רבות כמבשר הראשון של הרנסאנס לאירופה. הוא היה הקיסר הראשון להמרות את המסורת שקיסרי האימפריה ה"קדושה" הגדולים ינסו להידמות לקרל הגדול, הוא דווקא ניסה להידמות ליוליוס קיסר.[64] הוא היה בעל שאר רוח ללימודי השכלה קלאסית, ועסק בפילוסופיה ודיפלומטיה רבות. הוא היה לבנאי גדול בנוסף להיותו בלשן ואף מדען.[59] פרידריך היה אדם ליברלי יחסית וקיבל תרבויות שונות, כגון האיטלקית אליה נחשף פעמים אינספור.[64] ביניהן הייתה גם התרבות המוסלמית- דבר שהרשים למדי את הסולטן אל-מלכ אל-כאמל. אל-מלכ אל-כאמל ראה את העזרה ונתינת החסות של פרידריך לפליטים מוסלמים שמצאו את דרכם אל לוסרה (Lucera). חלק מאותם פליטים למעשה גורשו מהאי הסיצילי של ימינו בידי היינריך השישי שכבש את האי בשנת 1194. בסופו של דבר לאחר קבלת הפליטים משנת 1223 עלתה אוכלוסייתה של לוסרה לכ-60,000 תושבים (שבסופו של דבר נאלצו להמיר את דתם לנצרות בשנת 1300).[60][65] לצעד זה הייתה חשיבות מרובה- במיוחד עקב כך שכשלושת אלפים מתושבי האזור נהפכו ללוחמים מיומנים מהרמות הגבוהות ביותר כשחלקם משמשים אף במסע הצלב אל עבר ירושלים את פרידריך בתור לוחמים. הוא עצמו התייחס אל חוקי האסלאם כשאחרי הסכם יפו הוא שולט לא מעבר לזמן המקסימלי הניתן להעברת רכוש על פי חוקים אלו- בדיוק 10 שנים, חמישה חודשים וארבעים יום.[60] הוא גם נתן הגנה וביטחון ליהדות האימפריה הרומית ה"קדושה" בשנת 1235-כל זאת כשהוא מקבל מהם מיסים כתמורה כלכלית.[66] פרידריך כתב ספר על בזיירות – דבר שאף המשיך להגדיל את הילולת שמו כאיש אשכולות.[59]

בנוסף להיותו של פרידריך קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" והמלך הגרמני הוא היה גם מלך ממלכת ירושלים - מדינה צלבנית שהתקיימה במשך עשרות שנים על תחומי ארץ הקודש. לתואר מלך כל ממלכת ירושלים הוא הוכתר ב-17 במרץ שנת 1229 במקום שאין סימבולי יותר ממנו להכתרה והוא כנסיית הקבר ה"קדוש" בירושלים. ביקור זה בירושלים למעשה היה ייחודי ביותר מפני שהוא הדוגמה היחידה בהיסטוריה בה קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" מבקר בתחומי העיר שבה שוכן קברו הפתוח של ישוע.[65] הוא נישא לאיזבלה השנייה מבריאן והיא בתורה הפכה לאשתו השנייה במהלך חייו. הוא גם היה צריך להתמודד עם אי שביעות רצון האפיפיור שאף שהטיל עליו חרם. את החרם שהטיל האפיפיור קודם לכן על פרידריך הוחלט להסיר בחוזה סן ג'רמאנו (Treaty of San Germano) של 23 ביולי 1230. האפיפיור לא היה מרוצה מזאת כלל אך עם זאת היה יכול למצוא נחמה בכך שסיציליה תקבל הכרה מפרידריך כי היא תחת ריבונות האפיפיור ולא תחת ריבונותה כמדינת חסות.[56]

פרידריך היה צריך להתמודד באיטליה עם הליגה הלומברדית שאוחדה שנית בשנת 1232- דבר משמעותי זה החריף את יחסיו עם האפיפיור היושב ברומא כשהוא מסרב וסולד מלתת תמיכה לפרידריך במאבק. פרידריך עצמו טיפל באותה התקופה במרד שהוביל בסופו של דבר למלחמה ממושכת שעיכבה אותו כשהוא אומנם מנצח באופן יחסי בה אך עדיין לא ממש מצליח ריבונות מלאה באזור.[66]

עידן האינטררגנום

לאחר מותו של פרידריך השני (כמה ימים אחרי יום הולדתו ה-56[67]) בשנת 1250 לא הצליחה אף אחת מהשושלות המתחרות לתפוס את הכתר, ולכן נאלצו הנסיכים הראשיים של האימפריה לבחור מספר מלכים מבתים שונים. התקופה שבין 1250, שנת מותו של פרידריך ועד שנת 1312, השנה שבה עלה לשלטון קונראד הרביעי כקיסר מכונה האינטררגנום הגדול[68] (אנ').

הקשיים בבחירת המלך הביאו בסופו של דבר להופעת אספת הנסיכים הבוחרים (Kurfürstenkollegium), גוף פוליטי קבוע המונה שבעה נסיכים-בוחרים, אשר נוסד באופן רשמי בשנת 1356 אך אשר התקיים באופן בלתי-רשמי משנת 1256. אספה זו כללה את נסיך-הגמון מיינץ, נסיך-הגמון קלן, נסיך-הגמון טריר, מלך בוהמיה, דוכס סקסוניה, מרקיז ברנדנבורג, ורוזן פפאלץ. יריבות מרה עלתה על סדר היום כאשר מתערבים שני גורמים חיצוניים שונים במשחק, האחד איל-הון מיוחס למשפחת המלוכה מאנגליה והאחד מלך קסטיליה. הראשון היה ריצ'רד מקורנוול והשני היה אלפונסו העשירי. שניהם ביחד שילמו סכומים עצומים מכדי לתפוס את השלטון אך בעיה שניצבה לשניהם הייתה השתתת הריבונות שלהם דרך צבא ונשק שלא היו בידם.[69] יהיה נכון לציין כי שניהם נבחרו לתפקיד מלך גרמניה באותו הזמן והכל בשנת 1257. שניהם היו מעורבים במידת מה בענייני האימפריה אבל הראשון ביקר בה ארבע פעמים בעוד שהשני לא עשה זאת כלל מעולם.[68] הבחירות עצמן של השליט החדש נמרחו על פני שמונה עשרה שנה, כשהן מלוות בשחיתות מרובה ושוחד. בסופו של דבר נוסף גורם חיצוני חדש שראה את המתרחש באימפריה מבחוץ-את הערים שכבר התייאשו מהשלטון שלא ממש היה נוכח עקב היעדרו של שליט אחד ויחיד ושכבר החלו ליצור בריתות ביניהן כדי לא להיות מאוימות על ידי גורמים חיצוניים, החליט להתערב. האפיפיור הנידון היה לגרגוריוס העשירי שמינה בשנת 1273 אדם חדש למועמדות השלטון - רודולף הראשון. רודולף לא היה בעל רצון להשתתת שלטונו או השפעתו באופן אוניברסלי ובסך הכל הסתפק במעמדו כמלך. בזמן האינטררגנום הגדול המדינות שהרכיבו את האימפריה ניהלו את חייהן בעצמן והתקיימו תוך כדי ממשל משלהן שהסתבר להיות יעיל באופן יחסי – כלומר אומנם השלטון המרכזי הנעדר לא הוביל את האימפריה למחוזות אוניברסליים ולשלטון בין-מדינתי חזק כמו זה שניהל פרידריך אך ברמה המקומית אכן חוסר השלטון גרם לפיתוחן של מדינות האימפריה שעדיין היו תחת איחוד רופף בין כולן.[69] באופן מפתיע האינטררגנום הגדול גרם לפריחה ספרותית באימפריה-תקופה שבה יצירות שיחשבו בעתיד הרחוק מהיצירות הגדולות של גרמניה בתולדותיה נכתבו בעת זאת.[70]

השליטה הישירה באדמות הקיסריות לא שירתה עוד, אם כן, את צורכיהם של הקיסר או של הדוכסים. תחת זאת, מלכי האימפריה וקיסריה (החל מהמלך רודולף הראשון, מלך גרמניה) נשענו באופן הולך וגובר על האדמות שבשליטת משפחותיהם כאמצעי לביסוס כוחם. בניגוד לאדמות הקיסריות, שהיו מפוזרות ברחבי האימפריה ולכן קשות לניהול, השטחים המשפחתיים היו קומפקטיים יותר וקל היה לשלוט בהן. בשנת 1282, אם כן, המלך רודולף הראשון החכיר את אדמות אוסטריה והשטיירמארק שבבעלותו - לבניו.

ב-1312, שנת הכתרתו של הקיסר היינריך השביעי, נכנסה שושלת לוקסמבורג לתמונה. היינריך היה המלך הראשון מאז פרידריך השני (שמת, כאמור, 62 שנים לפני כן) אשר הוכתר כקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה". כל הקיסרים והמלכים ששלטו אחריו נשענו על אחוזות משפחותיהם (Hausmacht): הקיסר לודוויג הרביעי לבית ויטלסבאך (מלך 1314, קיסר 1328–1347) התבסס על נחלות משפחתו בבוואריה; קרל הרביעי לבית לוקסמבורג, נכדו של היינריך השביעי, שאב את עיקר עוצמתו מאדמותיו שבבוהמיה. בין המאות ה-13 וה-15 חל השינוי בטריטוריות המרכיבות את האימפריה, שהלכו וקיבלו מאפיינים של מדינות קדם-מודרניות. התהליך לא היה אחיד: השטחים המתקדמים ביותר היו אלה החופפים לקהילות הגרמאניות העתיקות, בוואריה לדוגמה.

האימפריה תחת היינריך השביעי

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – היינריך השביעי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה"

היינריך השביעי, שהיה ידוע בדיפלומטיות הנבונה בה נהג, שלט אך ורק כחמש שנים כשליט האימפריה (בין 1308–1313). עם זאת היה היינריך השביעי עסוק רבות באזור איטליה של היום בה הוא נחל מפלות מרובות. אומנם הוא לא הוחלף לאחר שלטונו בקיסר ממשפחתו אך השתייך למשפחה בעלת תהילה ארוכה שבמהלך ההיסטוריה תחזיק יותר מפעם אחת בתואר הקיסרי המדובר. היינריך גילה כי בצפון איטליה, במיוחד מאזור טוסקנה הוא נחשב כעוין ופעל במהלכים כדי לנסות להתמודד עם בעיה זאת. הוא גילה עוינות ממדינות נוספות דוגמת ממלכת נאפולי גם מהאפיפיור קלמנס החמישי באותה העת. לשם כך פעל בכיבושים צבאיים כדי לפתור בעיה זאת. הוא פנה לאיטליה והטיל מצור אף על פירנצה שלא צלח בסופו של דבר. הוא אכן המשיך במהלכיו וניסה אף לתקוף את ממלכת נאפולי אך נפטר ממלריה קודם לכן. פעולות אלו, שנמשכו כבר כמעין "מסורת קיסרית" של קיסרי האימפריה בתקופות הללו לכיבוש שטחים אלה באיטליה נפסקו אחרי תקופת שלטונו. לא היה עוד קיסר שפעל בחריפות ובריכוז כל כך מסיבי כלפי אזור זה, והקיסרים הבאים בתור העדיפו להסתמך על כיבושים במקומות אחרים ולהנמיך ממרכזיותה של איטליה בכיבושי האימפריה. הוא מוכר ומוזכר פעמים רבות כקיסר שניסה להחיות את איטליה בעזרת שליטתו עליה על ידי דנטה אליגיירי. דנטה אליגיירי הזכיר אותו בנוסף לכל, עקב הערכתו הרבה אל היינריך, כ"מלך הנשגב" או alto Arrigo באיטלקית.[71] ההתנגדות שזכה לה היינריך במהלך מסעותיו לאיטליה נחשבת למיוחדת בהשוואה למסעות אחרים שערכו קיסרים באזור הזמן שלו כמו קרל הרביעי ולואי הרביעי שזכו להרבה פחות ממנה, וגם לתמיכה הרבה יותר פחותה מצד האפיפיורות.[72]

האימפריה תחת לודוויג הרביעי

לודוויג הרביעי, הידוע בכינויו "הבווארי" היה למלך וקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" הראשון מבית ויטלסבאך. תקופת שלטונו היוותה את הצעד האחרון שבין המאבק הקיסרי המתון מבחינה דתית אל ההדוק יותר- כלומר אל הכנסייה הקתולית בעניין הענקת יכולת בחירת הקיסר שלפני החוקה המכוננת. לודוויג תפס את השלטון והוחרם תחילה על ידי האפיפיור, ובתגובה לזאת הגיע לאיטליה ותפס את כתר הברזל של הממלכות הלומברדיות ואת כתר הקיסר בתוככי רומא. האפיפיור לא ישב ברומא עצמה, אלא באביניון שבדרום צרפת, וניהל משם את ענייני הכנסייה. הוא הוכתר על ידי איש אצולה רומאי כסמל להפרדת המינוי הקיסרי מהאפיפיור וחילון התהליך. אנשים רבים ברחבי העולם הנוצרי תמכו בו במהלכו זה ובהם אנשי דת ורוח חשובים גם הם (כולל ויליאם איש אוקאם ומרסיליוס מפדובה).[73][74]

פסל של קרל הרביעי, הקיסר הבוהמי הראשון של האימפריה הרומית ה"קדושה" – אוניברסיטת קרל בפראג

האימפריה תחת קרל הרביעי

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה"

קרל הרביעי היה המלך והקיסר הבוהמי הראשון של האימפריה הרומית ה"קדושה" ובין השנים 1346–1378 ביסס את מעמדה של האימפריה על ידי מהלכים דיפלומטיים חשובים כנראה יותר מכל קיסר אחר של האומה. קרל עצמו בילה את נעוריו בפריז, לוקסמבורג וצפון איטליה לפני חזרתו אל בוהמיה. קרל היה היורש המיועד ומחליפו של אביו, וכך הוצג גם בציבור הקהל הרחב. באותה התקופה עלתה דרגתה של בוהמיה למעין אוטונומיה בפני עצמה. השינוי קרה עקב כך שקלמנס השישי, שהכיר את קרל עוד מילדותו בפריז ושהיה ביחסים טובים איתו העלה את מעמדה של העיר פראג לארכיבישופות. מעמדו של קרל עלה לדרגת מלך בוהמיה עקב מות אביו (יוהאן מבוהמיה) בקרב נגד אנגליה, קרב Crécy, שהיה חלק ממלחמת מאה השנים. לודוויג הרביעי לא נתמך במיוחד על ידי האפיפיור כאמור, והוטל עליו חרם מצידו. וגם לא נתמך על ידי חבר הנסיכים הבוחרים שמינו במקומו את קרל, עוד לפני ירושתו של בוהמיה מאביו להחליף אותו בתפקידו. לא כל נפות האימפריה הכירו תחילה בקרל כמלך, חלקן העלו כנגדו אנטי-מלכים, אך למרות זאת, עקב הזמן ובמיוחד עקב חברותו עם מנהיגי דרום גרמניה ובמהרה גם עם צפונה גרם לכל נפות האימפריה להכיר בו כמלך הגרמנים היחידי. בצד האיטלקי דאג קרל להשתיק את מדינות איטליה כדי שיקבלו אותו בתור מלכם על ידי הבאת כוח צבאי גדול לשם. מהלכו של קרל הידוע כבולת הזהב של 1356 (אנ'), התפרסם עד מאוד בעידן המודרני עקב הסדרתו של עיקרון בחירת שליט האימפריה על ידי שבעה נסיכים בוחרים – בפעם הראשונה באופן מוסדר, כל זאת כמעין חוקה.[75][76] בולת הזהב עצמה שכללה דיון שלם מאחוריה לא הכילה את כל המדינות החזקות באימפריה במכוון (ובהן אוסטריה ובוואריה) – במקום היא כן הכילה מדינות נוספות שהיו בעלי ברית חשובות של קרל. עם אוסטריה בתורה נכרת ברית כדי לא לעורר אותה מידי נגד קרל – דבר שקידם את בית הבסבורג בסופו של דבר לתפוס את הכתר האימפריאלי במקום בית לוקסמבורג של קרל עצמו.[77]

מוקד האימפריה של קרל היה פראג, אותה פיתח במיוחד והקים בה מבנים מופלאים ובהם קתדרלת ויטוס ה"קדוש" (שתוכננה על ידי מתיו ד'אראס ושאותו הביא במיוחד לפראג לשם כך). מיזם בנייה גדול נוסף שלו הוא מצודת קרלשטיין (אנ') (צ'כית: Karlštejn castle, גרמנית: Burg Karlstein). פארה של פראג צמח רבות באותה העת והיא נחשבה לאחת המערים המפותחות באירופה כולה. אוניברסיטת קארל בפראג הוקמה על ידו גם היא (האוניברסיטה הראשונה במרכז אירופה) ובנוסף לכל אלו נוסד גם אחד הסמלים החשובים של פראג- גשר קארל. כיכר גדולה וחשובה בפראג העומדת על כ-41,000 מטר רבוע היא כיכר ואצלב. כך גם הוא בנה את טירת קרלשטיין בין השנים 1348–1365 העומדת עד היום במרחק של כ-30 קילומטר מפראג עצמה. בנוסף לזאת ישנה הקבלה מסוימת בינו לבין פרידריך השני – שניהם מראשוני מבשרי הרנסאנס, ומראשוני המלכים המקדמים את לימוד התרבות הקלאסית במיוחד בחצר המלכות שלהם. הוא עצמו דיבר כחמש שפות שונות כשהשפה הצ'כית בזמן שלטונו עלתה למעמד של שפה רשמית לצד גרמנית ולטינית.[75][78][79]

מפעולותיו החשובות הייתה לאזן את כוחות שני בתי האצולה החזקים - הבסבורג ובית ויטלסבאך. בית ויטלסבאך בתורו העלה אנטי-מלך לקרל והוא הרוזן גונתר פון שווארצנבורג אך נכשל במהלך זה ובית הבסבורג לא ניסה בתורו לתפוס את הכתר עקב אירועים משפחתיים וכמה מקרי מוות בתוך תחומי המשפחה באותה התקופה.[77]

בנוסף לכך קרל חיזק את הבעלות והפריבילגיה של ביתו, בית לוקסמבורג על ממלכת בוהמיה ועל נכונותה לבעלות עליה. הוא גם הוסיף ולפלג את פראג למחוז מנהלתי נפרד כארכיבישופות בנוסף לשינוי של התואר המלוכני של האימפריה לתואר- "מלך הרומאים".[77] מבחינה צבאית קרל הרביעי ביצע מהלכים חשובים באיטליה בין השנים 1368–1369 לספירה הנוצרית. נכון להסב תשומת לב לכוח ההולך וגודל של הממלכה הצרפתית בגאליה ומדינת הכס ה"קדוש" באותם הימים שהלכו והיוו כוחות יותר ויותר גדולים במפה הפוליטית. על אף התמיכה והעידוד שקיבל מהאפיפיורות באביניון קרל נחשב לשליט פחות מועדף באופן כללי מאשר שליטים אחרים שנראה שבני אותה התקופה היו רואים בהם כחלופות מתאימות יותר לשלטון עקב היותן מקומיות מתוך שטח איטליה כמו הכס ה"קדוש" או ממלכת נאפולי של המלכים מבית אנז'ו בצרפת של היום. עם זאת מצא קרל באיטליה כמקור פרנסה חשוב במיוחד כש-21% מכלל רווחי כל שנה בממוצע של האימפריה היו במקורם מאיטליה (כ-34,000 פלורינים בממוצע) כל זאת רק כדי שבסופו של דבר הם יקבלו הכרה ממנו ומהשלטון האימפריאלי כלגיטימיים להעברה של שלטונם במחוזותיהם בירושה מאב לבן. לצורך דוגמה לכמות הכספים העצומה שהיו מוכנים לשלם אדונים אלו למען הכרה זאת אפשר לראות את שליטי העיר פירנצה ששילמו כ-100,000 פלורינים ב-1335 חוץ ממיסים שהיא הייתה צריכה להעביר לשלטון האימפריה עד שנת 1378. כך גם עשו שליטי מילאנו (כ-150,000 פלורינים במספר הועברו) בנוסף לעלות ולמימון טקס ההכתרה שלהם שעלו כ-50,000 נוספים.[72] עסקה זאת שעשה במילאנו הייתה חשובה מפני שביססה את היחסים הטובים והשלום היחסי ששרר בינו לבין בית ויסקונטי ששלט במילאנו (מילאנו הייתה עיר חשובה לאימפריה אותה התקופה שכיבושה אומר כניסה קלה יחסית לכל צפון איטליה). שחקן חשוב שבחייו של קרל הרביעי היה ונצסלאוס, בנו של קרל, שהמשיך כדרך אביו את היחסים הטובים עם בית ויסקונטי כשהוא נותן להם מעמד של דוכסות בשנת 1395 כל זאת בתמורה להגנה צבאית מפני ניסיון פלישתו של רופרכט לכל שטח צפון איטליה. בכל מקרה בתקופתו של קרל לאימפריה היה כוח עצום ממדים - אם עלה בדעתו של הקיסר לדוגמה להטיל חרם על עיר-מדינה מסוימת היא יכלה להיכנס לאיום ממשי עקב כך שפלישתם של גורמים זרים פחות תעורר מהומות ותהיה ליותר לגיטימית יחסית אם לא היה מתערב במקום הקיסר – ומכאן מכל מקום כוחה של האימפריה במגף האיטלקי היה גדול במיוחד. היה חשוב לערי האימפריה בנוסף שנתיבי המסחר שלהם בחלק הצפוני לאלפים יהיו ללא חשש צבאי עליהם בנוסף. קרל מנגד גם העניק רבות לעמם האיטלקי חוץ מהגנה כך למשל כשבעת הכתרתו בשנת 1355 הוא מכתיר עוד כ-1,500 לוחמים איטלקיים אחרים כאבירים. לקרל בתור קיסר גם הייתה חשיבות מכרעת בתור מעין "שופט-על" על סכסוכים פנימיים בין משפחות אצולה גבוהות ושלטון באזור. אפשר לראות זאת באופן אינטנסיבי כשהשלטון של העיר ג'נובה מחליט לוותר לחלוטין על אוטונומיה שבה הוא החזיק באותה התקופה באימפריה ולעבור לשלטון חד משמעי וישיר כמדינה "רגילה" באימפריה רק כדי להימנע מהעמקת סכסוכים פנימיים שקרו בתוכה.[80]

הקיסר זיגיסמונד, מאת אלברכט דירר

האימפריה תחת זיגיסמונד

זיגיסמונד היה בנו השני של קרל הרביעי.[65][81] בשנים 1378–1388 היה נסיך בוחר של ברדנבורג וכן בשנים 1411–1415, ב-1387 הפך למלך הונגריה וקרואטיה, מלך גרמניה משנת 1411, מלך בוהמיה משנת 1419, מלך איטליה משנת 1431 קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" מ-1433 ועד יום מותו בשנת 1437. זיגיסמונד נודע כאדם משכיל הדובר מספר שפות וקיבל חינוך מהמעלה הגבוהה ביותר לאותם הימים.[23] הוא היה המבצע של שני מהלכים חשובים כנגד האימפריה העות'מאנית באזור הונגריה של היום שכשלו, בנוסף למהלכים צבאיים נגד התנועה ההוסיטית שלא צלחו.[82] הוא הוביל מסע צלב כושל אל הונגריה כדי להגן עליה מפלישות עות'ומאניות, גדולתו הייתה בפתרון הקרע המערבי בוועידת קונסטנץ בחודש נובמבר של שנת 1414 בכך שמינה את האפיפיור מרטינוס החמישי לתפקיד.[83]

האימפריה תחת פרידריך השלישי

בשנת 1440 עלה לשלטון בתור המלך הגרמני פרידריך השלישי – שלטון שיתאפיין רבות בהתעצמות השיקולים השושלתיים של בית הבסבורג אליו הוא משתייך לשיקולים האימפריאליים – דבר שישפיע על אופן קבלת החלטות רבות במהלך שלטונו. הכתרתו למלך הרומאים התרחשה בתחומי העיר אאכן והוכתר כקיסר בשנת 1452.[84] הוא המשיך את הרפורמות שביצע קודמו בשלטון זיגיסמונד שהיוו חלק מהרפורמה הקיסרית – כלומר הוא עבד רבות על שינויי החוקה. הוא העניק כוח רב יותר לנסיכים ולשליטים המקומיים של כל מדינה ומדינה באימפריה כשהוא למעשה לא נשאר כשליט הריבוני היחידי. הוא שלט תקופה חסרת תקדים לאותם הימים- כ-53 שנה ובכך עבר כל שלטון קיסרי אחר מבחינה זאת לפניו ואחריו. הוא גם היה צריך להתמודד עם איום הולך וגובר מצד העות'מאנים שגרמו לנפילת קונסטנטינופול בשנת 1453 ולקריסת האימפריה הביזנטית וכל הצד המזרחי שהתפתח מהאימפריה הרומית. משנת 1471 האיום העות'מאני הלך והתבסס אף יותר וכבר נהיה לאיום משמעותי במיוחד על האימפריה במיוחד לאזור אוסטריה של ימינו.[85] האיום העות'מאני היה למלחמת דת – הקיסרים מתקופתו של פרידריך השלישי ימשיכו ויראו בהגנתם ובצעדיהם הצבאיים כנגד האימפריה העות'מאנית כמהלכים להגנת אירופה והעולם הנוצרי כולו מפני הכוח המסולמי-עות'אמני ההולך וגדל.[86] הוא נכנס לבעיות בנוסף לכל זאת עם אצילים אוסטרים ובוהמים שבסופו של דבר הובילו אותו לוויתור דרישתו שהוא צידד בה באותם הימים על בוהמיה (1458). בנוסך לכך הוא ניקלע לבעיות חמורות נוספות בין השנים 1461 עד ל-1463 עם אחיו אלברכט השישי (ושהיה לדוכס אוסטריה) ושהובילו לפגיעה משמעותית בהכנסות מאזור אוסטריה – דבר שהזיק ופגע בהכנסות המלוכניות מאזור זה. בעיות נוספות היו לו גם עם הכתר ההונגרי שהצליח לפלוש לתחומי דוכסות אוסטריה בזמן כהונתו בשנת השמונים של המאה ה-15.[84] במשך שנות שלטונו היחסים עם הכנסייה הקתולית השתפרו באופן יחסי- דבר שניכר בכך שהוא הוכתר ברומא לקיסר בידי האפיפיור (והיה אחרון הקיסרים של האימפריה שהוכתרו שם).[86] פרידריך השלישי עצמו נודע כאדם מסתגר בתולדות ההיסטוריה-הוא נשאר רחוק מאשתו וילדיו במשך כל זמן תקופת שלטונו. באופן כללי הוא נמנע מלהיות בקשר מעמיק עם נשים וכך היה גם עם אשתו, אלינור.[87]

מוסד הרייכסטאג, שנת 1640

מקסמיליאן הראשון

מקסמיליאן הראשון נודע בעידוד רשת נושאים מאוד מורכבת שיצר ביחד עם קודמו בתפקיד והוא פרידריך השלישי. שניהם יצרו את הבסיס בסופו של דבר לאיחוד העתיד להתרחש של האימפריה הרומית ה"קדושה" עם האימפריה הספרדית. בכל מקרה בזמן שלטונו של מקסמיליאן ענפים של שושלת הבסבורג שלטו באזורים כמו ספרד, הונגריה, בורגנדיה ואף בוהמיה. תחילה נתפס מקום המלוכה הבורגנדי בשנת 1477 בעת שלטונו של פרידריך השלישי ומאוחר יותר ספרד בשנת 1516 תחת מקסמיליאן הראשון. כל זאת כשבוהמיה והונגריה אוחדו בשנת 1526. בזמן שלטונו של מקסמיליאן, עלה מוסד חדש על פני ההיסטוריה של האימפריה הרומית ה"קדושה" והוא הרייכסטאג. ההקמה, שקרתה בשנת 1495, סימנה את המעבר בין ימי הביניים לבין תקופה חדשה שבעתיד תיקרא הרנסאנס כצד מאחד הצעדים המרכזיים לכינונה של אימפריה רומית-"קדושה" ומודרנית - כל זאת תחת שלטון הקיסר. הרייכסטאג היה למעשה מעין אסופה של חבר אנשים שהיו בעלי תפקידים מנהליים שונים באימפריה. הנציג ברייכסטאג תפקידו היה להביע את נוכחותה של מדינתו באימפריה (שלעיתים אף הייתה בעלת שטחים מצומצם כמו עיר אימפריאלית). הקמתו של הרייכסטאג בעצם נתנה לישות המדינית הלוקחת חלק בו את היכולת להביע את דעתה, כאשר ההחלטות עצמן מתקבלות עקב השפעתן של המדינות הנוכחות ברייכסטאג.[88] לא כל עיר באימפריה הייתה בעלת זכות הצבעה, אלא רק ערים ששילמו לשם כך מיסים מיוחדים. ערים אילו קיבלו את זכות ההשפעה היוקרתית כשכל אחת מהן זוכה אף בתואר "מדינה אימפריאלית" (Reichsstände). מדינות שלא שילמו את מיסי החברות, היו כפופות באופן ישיר לתחת ריבונותו של הקיסר.[88]

בין התוכניות המגוונות של מקסמיליאן הראשון למחוץ לאימפריה ניתן למנות תוכניות שהתרחשו ביחסי החוץ האימפריאליים עם הונגריה, הולנד, מריבה כנגד צרפת ואף הברית עם האימפריה הספרדית. דבר זה נראה אף בניסיונו של מקסמיליאן להוביל מסע צלב משלו כנגד העות'מאנים במזרח אשר איימו עליו ללא הרף. במקרה של הונגריה מקסמיליאן הסתבך בעימות פוליטי עם בעלי ההון ההונגריים שנרתעו מהרעיון כי בית הבסבורג, אליו משתייך מקסמיליאן ישלוט בעתיד בהונגריה עקב מערכת חתונות בין האימפריה לממלכה ההונגרית שהתבטאה בחתונתו של לאדיסלאוס השני, מלך הונגריה, עם אנה דה Foix בשנת 1502. כך הוא גם חיתן את מריה ופרדיננד, שהיו מבית משפחתו, עם יורשים מבית המלוכה ההונגרי. דבר זה התאפשר עקב חוזה פרסבורג של שנת 1491 שהבטיח להונגרים ביטחון צבאי (חשוב מאוד להם באותם הימים) מפני העות'מאנים. עם זאת למקסמיליאן לא היו תנאים קלים שהחריפו במהלך הדרך כאשר המשיכו בעלי ההון ההונגרים לא לקבל את מהלכי הבסבורג-כשהם עומדים כנגד המהלכים שהם מובילים שוב ושוב. בכל מקרה בינתיים התבצעה חתונה בין אחות של המלך Zápolya של הונגריה לבין מלך פולין, זיגמונט הראשון. חתונה זאת הובילה אף להחמרת מורכבות המצב כשאף וסילי השלישי, הנסיך הגדול של מוסקבה, מעורב במצב שבסופו של דבר הוביל את זיגמונט לשלטון על אזורים מאדמות האבירים הטבטוניים.[89]

האימפריה הרומית ה"קדושה" שלאחר הרפורמציה

הרפורמה הקיסרית

"חוקת" האימפריה עדיין לא הייתה מבוססת ברובה בראשית המאה ה-15. אף על פי שכמה ממוסדותיה ונהליה השלטוניים כבר נקבעו, הכללים שעל-פיהם התנהל שיתוף הפעולה בין הגורמים השונים באימפריה (המלך\קיסר, הנסיכים-הבוחרים והשליטים המקומיים האחרים) לא היו ממוסדים, והיו תלויים במידה רבה באישיותו של המלך\קיסר. וכך, קיסרים כדוגמת זיגמונד לבית לוקסמבורג (מלך 1410, קיסר 1433–1437) ופרידריך השלישי (מלך 1440, קיסר 1452–1493) יכולים היו לקבוע את מקום מושבם באדמותיהם הפרטיות ולהתעלם מאדמות הגרעין של האימפריה, במה שהחליש את המוסדות שאמורים היו לשתף עמם פעולה בניהול הממלכה. הרייכסטאג במובנו כגוף המחוקק של האימפריה לא היה קיים בשלב זה. חמור מכך, הדוכסים השונים באימפריה הסתכסכו זה עם זה לעיתים תכופות, ועימותיהם אף התפתחו לכדי מלחמות מקומיות.

גם הכנסייה הייתה במשבר. הסכסוך שהתנהל בין מספר אפיפיורים מתחרים נפתר רק בוועידת קונסטנץ (1414–1418); אחרי 1419, הושקע מאמץ רב בדיכוי מעשי הכפירה של ההוסיטים. התפיסה הימי ביניימית של Corpus Christianum, לפיה הכס ה"קדוש" והאימפריה הרומית ה"קדושה" יובילו יחדיו את העולם הנוצרי, החלה דועכת בתקופה זו.

במקביל, המאה ה-15 ידעה דיונים רבים על מהותה של האימפריה עצמה. חוקי העבר לא התאימו עוד למבנה הנוכחי, והיה צורך דחוף בשלום פנימי (Landfrieden) נוסף על זה שכונן פרידריך ברברוסה מאות שנים לפני כן. הדיונים הללו הולידו את רעיון ה"רפורמה" במובנו המקורי של הפועל הלטיני, היינו, להשיב את הדברים לתבניתם העתיקה.

בשנת 1486, כשפרידריך השלישי היה זקוק לתמיכתם של הדוכסים המקומיים על מנת לממן את מלחמתו בהונגרים, ניצב בפני דרישתם המאוחדת של הדוכסים להשתתף לראשונה בחצר הקיסרית ובענייני ניהול האימפריה. לראשונה, אוחדה אספת הבוחרים יחד עם השליטים המקומיים האחרים ברחבי האימפריה במה שהביא ליצירתו של הרייכסטאג (אליו יצטרפו בעתיד הערים הקיסריות). פרידריך סירב לתביעתם זו, ואולם בנו, הקיסר מקסימיליאן הראשון, היה פרגמטי יותר, וכינס בסופו של דבר את הרייכסטאג בעיר וורמס (ורמייזא) בשנת 1495, שנתיים לאחר מות אביו. ברייכסטאג הסכימו הקיסר והדוכסים על ארבעה צווים, שיחד זכו לכינוי רייכסרפורם (הרפורמה הקיסרית) (אנ'): הייתה זו סדרה של פעולות משפטיות שהעניקו לאימפריה המתפוררת מעט יציבות מבנית.

השינוי המשמעותי ביותר כלל את יצירתן של אחוזות המעגלים הקיסריים (Reichskreise) (אנ'): טריטוריות בחלקים שונים של האימפריה אוחדו ב"מעגלים", שתכליתם הייתה לספק הגנה ויציבות אזורית כוללת. אחוזות המעגלים הקיסריים היו במוקד, ושם ישבה האספה הקבועה של כל מעגל. אף על פי שתחילה הוקמו שישה מעגלים, המספר הועלה לעשרה בשנת 1512 (השנה שבה, אגב, הורחב תוארו הרשמי של קיסר האימפריה לכדי "קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" של האומה הגרמנית"). על המעגלים הקיסריים נמנו המעגל האוסטרי, הבווארי, הבורגונדי, הפרנקוני, הרייני, הווסטפלי, הסקסוני התחתון, הרייני העליון, הסקסוני העליון והשוואבי. מערכת זו, בדומה לשינויים מבניים ומשפטיים נוספים של הרייכסרפורם, שרדה במידה רבה עד לקריסתה של האימפריה בראשית המאה ה-19.

המשבר שלאחר הרפורמציה

כשיזם מרטין לותר בשנת 1517 את מה שעתיד היה להיקרא ה"רפורמציה", זיהו הדוכסים המקומיים הזדמנות לצאת כנגד הקיסר. שטחי האימפריה חולקו בהתאם לקווים דתיים נוקשים, כשצפונה, מזרחה וערים מרכזיות רבות בתחומה (לרבות שטרסבורג, פרנקפורט ונירנברג), הופכים פרוטסטנטים, ואילו הדרום והמערב נותרים קתולים ברובם. לאחר מאה שנות מאבק, היה הסכסוך הפנים-גרמני מהגורמים המרכזיים שהובילו לפרוץ מלחמת שלושים השנים (1618 - 1648), שהחריבה חלקים ניכרים מהאימפריה. מעצמות זרות, כדוגמת צרפת ושוודיה, התערבו בסכסוך לטובתם של הכוחות הפרוטסטנטיים שנלחמו בקיסר הקתולי, וקרעו נתחים עבים משטח האימפריה.

אחרי שלום וסטפליה

סופה הממשי של האימפריה בא במספר שלבים. לאחר החתימה על הסכמי וסטפליה ב-1648, אשר העניקו לטריטוריות השונות ריבונות כמעט מוחלטת, ואף התירו להן לכרות בריתות נפרדות עם מדינות אחרות; האימפריה הרומית ה"קדושה" הייתה לאוסף רופף של ישויות מדיניות שהיו במידה רבה עצמאיות.

שקיעת האימפריה הרומית ה"קדושה"

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – המהפכה הצרפתית, מלחמות נפוליאון, הריינבונד, חילון

האימפריה הרומית ה"קדושה" קרסה באופן רשמי ב-6 באוגוסט 1806, שעה שקיסרה האחרון, פרנץ השני, התפטר מתפקידו. עם זאת, צאצאיו של פרנץ הוסיפו להחזיק בתואר "קיסרי אוסטריה" עד שנת 1918. בין השנים 1804 ועד 1867 צאצאיו שלטו על האימפריה האוסטרית ובין השנים 1867 ועד 1918 שלטו על האימפריה האוסטרו הונגרית.

היו שטענו כי שלושה גורמים קבעו מראש את גורלה של גרמניה בעת החדשה: הרייך, הרפורמציה ומאוחר יותר, הדואליזם בין אוסטריה ופרוסיה. רבים ניסו להסביר מדוע לא הצליח הרייך במשך אלף שנות קיומו לצבור די סמכות ריכוזית ולהפעילה על השטחים שבשליטתו, בניגוד לשכנה ממערב, צרפת, ערש השלטון הריכוזי והאבסולוטיזם. להלן מספר הסברים נפוצים:

  • הרייך היה מאז ומתמיד גוף פדרלי במהותו: גם הפעם, בניגוד לצרפת, שהייתה ברובה חלק מהאימפריה הרומית, בחלקיה המזרחיים של הממלכה הפרנקית התרגלו השבטים הגרמאנים לעצמאות רבה, ולכן לא היו נכונים לוותר על חלקים מכוחם ועצמאותם לטובת סמכות ריכוזית כלשהי. כל הניסיונות ליצור מערכת שלטונית המבוססת על ירושה, כמו בממלכות אחרות באירופה, נחלו כישלון; המלך הגרמני נבחר כמעט תמיד. מאוחר יותר, כל מועמד למלוכה נדרש להבטיח הבטחות ולהאציל סמכויות לבוחריו, וכך להעניק לטריטוריות של הרייך יותר ויותר עוצמה, במה שהביא לפגיעה נוספת במאמצים לרכז את השלטון הקיסרי.
  • כיוון שלרייך היו גוון דתי מובהק, יעילותו כמוסד מדיני נפגעה משמעותית. הדבר נובע בעיקר מהעובדה שהמלכים הגרמנים הוכתרו לקיסר על ידי האפיפיור. בצד המתיחויות והעיכובים שהתעוררו ממנהג זה, מעולם לא הובהר תחת אילו תנאים יקיים האפיפיור את ההכתרה, וחשוב מכך – האם סמכותו המדינית-חילונית של הקיסר תלויה או כפופה לסמכותו הדתית של האפיפיור. הוויכוחים והדיונים אודות נושאים אלה הגיעו לשיאם במהלך המאה ה-12, והובילו בסופו של דבר למאבק האינווסטיטורה ולקונקורדט של וורמס בשנת 1122.
  • קשה לומר האם המערכת הפיאודלית של הרייך, לפיה המלך ניצב לכאורה בקודקוד "הפירמידה הפיאודלית", הייתה גורם לחולשת האימפריה או תסמין שלה. כך או כך, הציות הצבאי, אשר – לפי המסורת הגרמאנית – היה כרוך בהענקת קרקעות ללוחמים, היה בעיה מהותית: כשהאימפריה יצאה למלחמה, היא פעלה באופן איטי מאוד ובלתי יעיל.

ניתוח

חולשת הקיסרים במאות ה-11 וה-12

חולשת הקיסרים במאות ה-11 וה-12 הייתה נעוצה, לפי ההיסטוריון ז'אק לה גוף בשני גורמים עיקריים: הראשון, עיקר האינטרסים הקיסריים הופנו דרומה, לכיוון איטליה, אליה ערכו מסעות רבים בהזניחם את הצפון. הצבת איטליה בראש מעייניהם נבעה בראש ובראשונה מחשיבותה של רומא, כעיר ההכתרה הסמלית, אך רומא הייתה נתונה לשלטון האפיפיור מולו הייתה נטושה מלחמה בהקשר למאבק על עליונות השלטון החילוני מול זה הדתי. כמו כן, באיטליה, בעיקר בשטחי ערי המדינה שבצפונה, נמצאו הנחלות הפוריות והעשירות ביותר והמיסים שיכלו להעלות היו גבוהים מאלה של נחלות גרמניות. אך ערי המדינה היו רבות, נתונות למערכת בריתות אד-הוק ומרדניות באופיין.

הגורם השני, המשלים, לחולשת הקיסרים היה המחסור בבעלי ברית טובים ויציבים. האצולה הוותיקה העדיפה את עקרון הבחירה על עקרון הירושה השלטונית ולפיכך הייתה בלתי-אמינה. בפרט, נאמנותם של נסיכי הכנסייה הייתה לרוב בראש ובראשונה לאפיפיור ולא לקיסר. הקיסרים ניסו להעלות מעמד של אצולת-שירות או אצולה חדשה, שהתבססה על נותני שירות (כלכלי, מנהלי או צבאי) שהועלו למדרגת אצילים, אולם אלו, במקום שייטו חסד לקיסר, ביקשו להיטמע עד מהרה במעמד האצולה הוותיק ואימצו את סלידתו מהשלטון הקיסרי. לאצילים אלה הוענקו גם בדרך כלל טירות משמר או אחוזות מרוחקות באיטליה, שם התבקשו לשמש כ"שוט הקיסר". קיסרים מסוימים, בראשם היינריך החמישי, העניקו פריווילגיות לערים, בתקווה שיזכו בכך בתמיכתן, אך האופי הדמוקרטי יחסית של הערים וחוסר ההומוגניות שלהן לא איפשרו להן להיות בנות-ברית נאמנות לקיסר.

כמו כן, בפנייה דרומה הזניחו הקיסרים אצילים חזקים שכבשו להם נחלות בצפון ובמזרח ועשו בהן כבתוך שלהם, שבראשם נודע בהיסטוריה, היינריך הארי, דוכס סקסוניה ובוואריה. ההתמודדות מול אצילים חזקים אלו הובילה למרידות רחבות היקף, הגדולה שבהן ב-1192 נערכה בתמיכתו של ריצ'רד לב הארי, מלך אנגליה.[90]

האימפריה הרומית ה"קדושה" בזמן המוות השחור

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – המוות השחור

המוות השחור (הידוע גם בכינוי "המגפה השחורה"), הייתה המגפה הקטלנית ביותר שחוותה אירופה בהיסטוריה, וכנראה גם הנוראה ביותר במספר ההרוגים שגבתה (כ-50 מיליון איש מתו מתוך 80 מיליון איש באירופה לבדה).[91] בהקשרה לאימפריה הרומית ה"קדושה", היא פרצה משלושה אזורים אך תחילתה הופיעה באזור גרמניה של היום מאזור אוסטריה, והאימפריה עצמה "הותקפה" משלושה אזורים אפשריים שונים:[92][93]

  • אזור אוסטריה ושווייץ
  • אזור מזרח צרפת- כנראה הגיעה דרך מעבר כוחות צבאיים שנהגו באותה התקופה לעבור לצד נהר הריין
  • אזור הצפון- דרך מסעות מסחר מאנגליה ונורווגיה

בזמן המגפה התחיל לשלוט קרל הרביעי שתוארו היה אז מלך בוהמיה - אזור שלא נפגע באורח קשה במגפה. הוא, לצד הכנסייה הקתולית של אותה התקופה, היו מהמתנגדים העיקריים לרדיפות ולפרעות שהתחוללו ביהודי אירופה. למרות זאת הגינויים שתקף והטיח באנטישמיות באירופה של התקופה, הוא עצמו הציע לארכיבישוף מטריר כמות כסף נכבדה שנלקחה מהמשפחות היהודיות שמתו בהמוניהן במגפה, בנוסף לאלו שעתידים להיות מאזור אלזס-לורן.[94]

היסטוריה של האימפריה הרומית ה"קדושה" במסעי הצלב

מסע הצלב השני

היה בתקופתו של קונארד השלישי בו הוא לקח נרחב חלק בשנות החמישים של המאה ה-12- כל זאת כשהמסע נתון תחת פיקוד שמקורו היה מצרפת של ימינו אך דרך הנהגתו הייתה לא מוצלחת במיוחד והובילה לכישלון של כיבוש דמשק בשנת 1148.[60] הפיקוד הצרפתי באותם הימים היה בידי לואי השביעי. ברנאר מקלרבו באותה תקופה ביסס את התעמולה שהטיפה לקראת המסע. ידוע כי באותו הזמן בתוככי האימפריה הרומית, באזור ערי חבל הריין, הופיע אדם בשם רודולף הציסטרציאני שהיה לנזיר המטיף למסע הצלב כל זאת בעידוד אמירות כנגד יהודי אירופה. ברנאר מקלוובו שמע על המאורעות כנגד יהודי האימפריה שקרו עקב ההטפות של רודולף והחליט לצאת כנגדו בפומבי, כאקט העומד בניגוד מובהק לתעמולה האנטישמית שאותה הוביל רודולף. בכתבי יד מאותם הימים נראה כי אלו היו דבריו של רודולף:

”רודולף בליעל, ורדף לישראל במעל. כומר לעבודה זרה קם על עם ה' להשמיד ולהרוג ולאבד כהמן הרשע. ויצא מארץ צרפת וילך בכל ארץ אשכנז (אזור גרמניה של היום), השם ישמרה אמן, לתור ולציין ולעבד בשתי וערב את הנוצרים. ואלו דברי הסתתו: "נקמו נא את נקמת הצלוב משונאיו העומדים לפניכם ואחר-כך תלכו להילחם עם הישמעאלים”.[95]

בכל הזמן הזה קונארד העביר את צבאו דרך פנים היבשת בעוד שאחיו הנוצרים האחרים כגון בני אנגליה ובני ארצות השפלה מעבירים את לוחמיהם כדרך הים כשהם כובשים עיר חשובה נוספת שנפלה בידי כוחות מוסלמיים קודם לכן והיא היום בירת פורטוגל, ליסבון. קונארד עצמו לא הצליח במשימה וצבאו נפגע קשות על ידי הצבא הסלג'וקי. חלקיקים מצבא קונארד הגיעו לתחומי העיר עכו, אך נשארו רק מעטים מהם בלבד.[96]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

מסע הצלב השלישי

מסע הצלב השלישי שהונהג בידי פרידריך ברברוסה הכיל כמות קשה לעיכול לבני אותם הימים (כגדול מכל מסעי הצלב[97]) מבחינת גודל והיקף הלוחמים אותם הוביל אל ארץ הקודש (סך הכל כנראה כ-15,000 לוחמים שהם עצמם מתפלגים ל-3,000 אבירים).[98] אל צבאו של ברברוסה הצטרפו גם שנים עשר בישופים בנוסף לעשרים ושישה רוזנים ואף שני מרקיזים- כל אלו הצטרפו אל המסע שהתחיל בשנת 1190.[60] הגורם למסע הייתה תבוסת ממלכת ירושלים בקרב קרני חיטין. ההסבר האפיפיורי לתבוסה הנוצרית בקרב זה טען כי חטאי אנשי ממלכת ירושלים הביאו את זה על עצמם, בדיוק כמו באירועים נוספים ורבים מהתנ"ך הנוצרי. עם זאת הטיעון הזה לא צלח במיוחד בקרב האנשים הנותרים מחוץ לכנסייה עצמה באירופה. האסון באותה תקופה היה כל כך גדול עד שחמש שנים הוכרזו כשנות אבל, כאשר האפיפיור מפעיל רפורמה שמטרתה לטהר את אנשי אירופה מחטאיהם ולהחזיר אותם אל דרך המוטב. הרפורמה נראתה בשטח בצום מאורגן בכל יום שישי ושבת, כאשר נוסף על כל זאת ימנעו האנשים שלא תחת חסות הכנסייה מאכילת בשר ביום השביעי והרביעי בשבוע-כל זאת על מנת לא להרפות מתושבי אירופה את זיכרון האירוע ואת הרצון לשינוי. כך גם הרמות הגבוהות בהם הקרדינאלים ואף האפיפיור עצמו ימנעו בנוסף גם ביום השני בשבוע. העידוד למסע החדש התבצע בידי האפיפיור החדש והוא גרגוריוס השמיני שבדיוק החליף את קודמו (אורבנוס השלישי) בתפקיד. כהונתו הקצרה של גרגוריוס השמיני הובילה בסופו של דבר לבחירת קלמנס השלישי לתפקיד האפיפיור ולמוביל נוסף של מסע הצלב. הכסף למסע עצמו הוקצב מאוצר הכנסייה הקתולית. במסע עמדו ניגודים פוליטיים ברורים בין המדינות שהובילו אותו-האימפריה הרומית ה"קדושה" בנוסף לממלכה הצרפתית של פיליפ השני ולממלכת אנגליה שהונהגה בידי ריצ'רד לב ארי.[99] כך גם הצטרף אל ברברוסה בנו פרידריך השישי משוואביה. ברברוסה קודם לכן השתתף במסע הצלב השני כלוחם אך פרסומו העיקרי נובע מהיותו מוביל מסע הצלב השלישי.[60] כשיצא ברברוסה אל מסע הצלב, היה הוא צריך לאפשר את דרכו של צבאו אל ארץ ישראל דרך מדינות שתחומיהן היו בדרך. הוא היה צריך לשאת ולתת עם איסאק אנגלוס, קיסר האימפריה הביזנטית כדי שיוכל להעביר את חיליו בשטחו ואף עם סולטן איקוניום אותה העת (סולטנות באזור טורקיה של היום).[97] נוסף אל כל אלו הייתה השאיפה הקיסרית של ברברוסה להידמות ולהגיע לגדולה כמו של קרל הגדול (לא כמו הכנסייה הקתולית שיצאה למסע מתוך מניע דתי). הציפיות מברברוסה היו גדולות. אנשים מכל רחבי אירופה ראו בו, גם אם הוא לא נותן חסות עליהם, כמעין הקיסר שלהם עצמם, כל זאת מפני שהחליט להשתתף במסע הצלב השלישי לארץ הקודש. באותה העת הופיע מכתב מזויף באירופה שהפיץ שמועות על כיבושים שלמעשה היו בדיוניים שעל פיהם פרידריך כבש אזורים כגון סוריה, פרס, חלקים מחצי האי הערבי, אזורים מאתיופיה ומאוריטניה של היום ואף אזורים בארמניה.[100][דרוש מקור] לאחר מות פרידריך ברברוסה בדרכו אל ארץ הקודש (מטביעה בנהר הסלף ב-10 ביוני 1190[97]) המשיך בנו היינריך השישי לנהל את המסע כשהוא עצמו נמצא עמוק בתחומי האימפריה (הוא נמנע מלצאת למסע עקב היותו חולה אותו הזמן). היינריך החליט לגבות את חיליו של ברברוסה בתוספת שנייה של חיילים בשנת 1197. המטרה עיקרית והיא כיבוש ירושלים במסע צלב זה לא הושגה, אך הוא היה בעל חשיבות מכרעת לממלכת ירושלים ולממלכות הצלבניות השכנות כשחלק גדול מהאיום המוסלמי נגדם נפסק.[60]

מילון מושגים היסטוריים נבחרים

מאבק האינווסטיטורה

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מאבק האינווסטיטורה

מאבק האינווסטיטורה (מילולית: מסירת המשרה), הייתה פרשיה ומאבק מתמשך בין הכנסייה הקתולית, בראשות הכס ה"קדוש" לבין האימפריה הרומית ה"קדושה", שבראשותה הקיסר בעל התואר "אגוסטוס" שהוא גם המלך הגרמני. המאבק הגיע לשיאו בזמן מלכותו של הקיסר היינריך הרביעי בין גרגוריוס השביעי. הפרשיה דיברה על הקרע בין שני רצונות מנוגדים, כלומר של הכנסייה והקיסרות למנות בישופים משלה לכל חבל ארץ/דוכסות/רוזנות וכדומה באימפריה הרומית ה"קדושה". כל מדינה הייתה בחורת על פי התקנות בישוף משלה על רצון העם וחבר אנשי הדת אך בפועל הייתה הבחירה מבוצעת על ידי הקיסר, שמינה בישופים מטעמו שהיו במקביל גם בעלי אדמות (וסאלים). הכנסייה הקתולית הייתה עם רגשות פגועים מהמהלך מפני שגורם חיצוני וחילוני שאמור להיות תחתיה הוא זה שבוחר את חלק גדול מנציגיה בעולם המערבי. היינריך קיבל דרישה מגרגוריוס השביעי לרכז את כוח המינוי אך ורק לכנסייה והוא סירב קשות. הבישופים הקיימים בשטח ששמעו זאת בנוסף לכל החריפו את המאבק והצטרפו לצידוד בקיסר. הם התכנסו בזמן מוגדר והחליטו להרחיק לכת ואף להחרים את האפיפיור. מנגד עמדו הנסיכים הבוחרים, שליטי המדינות המרכיבות את האימפריה לצד גרגוריוס. הוא מצידו החרים את היינריך הרביעי, ובצעד מכונן שהוא מצדד בחסד האל הוא קרא להפרת שבועת האמונים של הנסיכים הבוחרים לקיסר. הנסיכים החליטו להתקומם, וכך באמת היה. להיינריך הרביעי לא נותרה ברירה והוא נאלץ להביע חנינה כלפי האפיפיור. בכך הגיע בשיירה אל איטליה דרך האלפים עד למקום בו השתכן האפיפיור באותו הזמן הספציפי בטוסקנה – טירת קנוסה. היינריך חיכה במשך כשלושה ימים בבגדי מאסר בפתח הטירה בתקווה כי שעריה יפתחו. בסופו של דבר הם נפתחו והאפיפיור סלח והשיג ניצחון מוחץ וחיזוק משמעותי במיוחד לכוחו באירופה.[101] עם זאת המאבק לא תם והחרם חזר אחרי כשלוש שנים. היינריך הרביעי לא גמר בזאת והצליח לכבוש את רומא בשנת 1084. מעט זמן לאחר מכן הנורמנים מסיציליה הביסו אותו עקב תמיכתם בכס, והיינריך נסוג אחורה. פתרון מסוים התרחש רק עשרות שנים אחר כך, ונודע בשם קונקורדט וורמס. הוא נודע בוויתור הקיסרי על מינוי הבישופים. בכל מקרה לא נשללה חירותו לחלוטין, והוא עדיין היה יכול להיות נוכח ולנסות להטות ולהשפיע על דעת החברים בדיונים.[102]

קונקורדט וורמס

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – קונקורדט וורמס

קונקורדט וורמס הוא למעשה שמו המאוחר של הסכם המורכב משני מסמכים בין האפיפיורות לבין הקיסר האימפריאלי. ההסכם עצמו מנסח כי הבישוף הנבחר לתפקיד מקבל אותו בעזרת חפצים המייצגים את הכס ה"קדוש" (טבעת הכמורה ומטה הכהונה). עם זאת לקיסר הייתה את היכולת לפי ההסכם להתערב ולצפות בטקס ההכתרה. בנוסף לכך הבישוף נבחר על פי עיקרי התהליך הקתולי המקובל. בניגוד לכך היה מוכתר הבישוף על ידי שרביט וסמל אימפריאלי עליו. הפעולה של העברת הסמכות עם השרביט הזכירה לבישוף הנבחר כי הוא חייב אמונים למוסד אשר מינה אותו והוא המוסד האימפריאלי. למעשה העברה זאת של המוסד המלכותי המיוצג בשרביט מייצגת את אחד מהניתוקים הראשונים בין הכנסייה לממשל החילוני שבעיני רבים בהמשך נתפש גם כמקור לחילון האירופאי במאות הבאות ולהמשך ההתנתקות ההדרגתית מהכנסייה. בכל מקרה האפיפיור ראה בכך ניצחון לטובתו – הוא היה בטוח כי הוא השיג את רוב מטרותיו ואף הפיץ את המסמך לאנשים אחרים באירופה בתור מקור לגאווה.[103] בכל מקרה המהלך נועד כדי כביכול לסיים את מאבק האינווסטיטורה שאליו הוא משתייך אך מבלי לרדת ולפתור אותו לעומקו.[39]

בולת הזהב של שנת 1356

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

בולת הזהב של שנת 1356 (אנ') הסדירה את שאלת הנסיכים הבוחרים באימפריה- כלומר היא הגדירה את המדינות שבראשן יעמוד נסיך בוחר.[104]

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 19-21
  2. ^ Herodotus MK2 The Father of History (2017-02-10), Dynasties The Holy Roman Empire, נבדק ב-2017-03-17
  3. ^ http://www.bbc.co.uk/history/historic_figures/charlemagne.shtml
  4. ^ Holy Roman Emperors - World History Online, www.heeve.com
  5. ^ תרגום לעברית: האנושות, הוצאת "מסדה", עמ' 601
  6. ^ Francois Velde, The Title of Emperor, www.heraldica.org
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 7.6 האנושות, מסדה, עמ' 601
  8. ^ התרגום לעברית מתוך "ימים ששינו את העולם" מאת הייוול ויליאמס
  9. ^ "Louis The Pious Biography". נבדק ב-2016-11-21.
  10. ^ "Lothair I - A Concise Biography". About.com Education. נבדק ב-2016-11-23.
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 11.4 11.5 11.6 11.7 11.8 Peter H. Wilson, מפות (מספר 2), Heart of Europe- A History of The Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016
  12. ^ peter H. Wilson, Heart of Europe, Harvard University Press, 2016, עמ' 705
  13. ^ Lewis Sergeant, The Franks: From Their Origin as a Confederacy to the Establishment of the Kingdom of France and the German Empire, USA: Createspace, 2014, עמ' עמוד ראשון של הפרק France and Germany
  14. ^ David Gilmour, The Purusit of Italy, Frrar, Straus and Giroux, 2011, עמ' 56
  15. ^ Timothy Reuter, Germany in the Early Middle Ages c. 800-1056, Longman Group UK Limited, 1991, עמ' 148
  16. ^ 16.0 16.1 "Otto I | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. נבדק ב-2016-11-24.
  17. ^ 17.0 17.1 פרופ' א. צ'ריקובר, היסטוריה כללית ימי הביניים, אמנות, 1966, עמ' 83
  18. ^ 18.0 18.1 רוברט לופז, לידתה של אירופה, דביר, 1990, עמ' 133–134
  19. ^ James Bryce, The Holy Roman Empire, Chronicon Books, עמ' 133–134
  20. ^ וו. פ. סמיונוב, היסטוריה כללית של ימי-הביניים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1956, עמ' 62
  21. ^ Wilson, עמ' 707
  22. ^ שלמה נאמן, לידתה של ציוויליזציה, אלף שנות אירופה לאטינית, ספרית פועלים ואוניברסיטת תל אביב, 1975, עמ' 193 - 194
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 Complete List of the Holy Roman Emperors, www.holyromanempireassociation.com
  24. ^ "Otto II | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica (באנגלית). נבדק ב-2017-03-18.
  25. ^ William Stubbs, Germany in the Early Middle Ages, Forgotten Books, 2015, עמ' 112
  26. ^ 26.0 26.1 "Otto III | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica (באנגלית). נבדק ב-2017-03-18.
  27. ^ R.I.Moore, The First European Revolution, c. 970-1215, BlackWell Publishers Inc, 2000, עמ' 99
  28. ^ John R. Sommerfeldt, The Flight and Fall of the Eagle-A History of Medieval Germany 800-1648, Hamilton books, 2017, עמ' 34–35
  29. ^ 29.0 29.1 Adam Zamoyski, Poland-A History, William Collins, 2009, עמ' 8
  30. ^ 30.0 30.1 "Henry II | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica (באנגלית). נבדק ב-2017-03-17.
  31. ^ CATHOLIC ENCYCLOPEDIA: St. Henry II, www.newadvent.org
  32. ^ "Henry II | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica (באנגלית). נבדק ב-2017-03-17.
  33. ^ 33.0 33.1 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of The Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 51
  34. ^ ז'אק לה גוף, ימי הביניים בשיאם, דביר, 1993, עמ' 74-75
  35. ^ Henry III (Holy Roman Empire) facts, information, pictures | Encyclopedia.com articles about Henry III (Holy Roman Empire), www.encyclopedia.com (באנגלית)
  36. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of The Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 55
  37. ^ 37.0 37.1 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A history of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 710
  38. ^ 38.0 38.1 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 711
  39. ^ 39.0 39.1 39.2 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 712
  40. ^ 40.0 40.1 David Gilmour, The Pursuit of Italy, Farrar, Straus and Giroux, 2011, עמ' 57
  41. ^ John R. Sommerfeldt, 12, The Flight and Fall of the Eagle-A History of Medieval Germany 800-1648, Hamilton Books, 2017, עמ' 97
  42. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 62
  43. ^ Frederick I (Holy Roman Empire) facts, information, pictures | Encyclopedia.com articles about Frederick I (Holy Roman Empire), www.encyclopedia.com
  44. ^ "Frederick I | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. נבדק ב-2016-11-25.
  45. ^ 45.0 45.1 45.2 45.3 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 62
  46. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, כרך שני, מסעי-הצלב והממלכה השנייה, מוסד ביאליק, 1971, עמ' 10
  47. ^ 47.0 47.1 47.2 David Gilmour, The Pursit of Italy, Farrar, Straus and Giroux, 2016, עמ' 58
  48. ^ 48.0 48.1 48.2 רוברט לופז, לידתה של אירופה, דביר, 1990, עמ' 250
  49. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 64
  50. ^ ז'אק לה גוף, ימי הביניים בשיאם, דביר, 1993, עמ' 80
  51. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, כרך שני, מסעי-הצלס והממלכה השנייה, מוסד ביאליק, 1971, עמ' 11
  52. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 714
  53. ^ 53.0 53.1 53.2 53.3 "Henry VI | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. נבדק ב-2016-11-28.
  54. ^ 54.0 54.1 54.2 John R. Sommerfeldt, The Flight and Fall of the Eagle-A History of Medieval Germany 800-1648, Hamilton Books, 2017, עמ' 119
  55. ^ "Henry VI | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. נבדק ב-2016-11-28.
  56. ^ 56.0 56.1 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A history of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 716-717
  57. ^ "Otto IV | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. נבדק ב-2016-11-28.
  58. ^ "John | king of England". Encyclopedia Britannica. נבדק ב-2016-11-28.
  59. ^ 59.0 59.1 59.2 David Gilmour, The Pursuit of Italy, Ffarrar,Straus and Giroux, 2011, עמ' 62
  60. ^ 60.0 60.1 60.2 60.3 60.4 60.5 60.6 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University press, 2016, עמ' 146
  61. ^ Frederick II (Holy Roman Empire) facts, information, pictures | Encyclopedia.com articles about Frederick II (Holy Roman Empire), www.encyclopedia.com
  62. ^ "Frederick II | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. נבדק ב-2016-11-28.
  63. ^ David Gilmour, the Pursuit of Italy, Farrar, Straus and Giroux, 2011, עמ' 63
  64. ^ 64.0 64.1 רוברט לופז, לידתה של אירופה, דביר, 1990, עמ' 342
  65. ^ 65.0 65.1 65.2 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University press, 2016, עמ' 147
  66. ^ 66.0 66.1 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 719
  67. ^ Death of Emperor Frederick II | History Today, www.historytoday.com
  68. ^ 68.0 68.1 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of The Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 67
  69. ^ 69.0 69.1 רוברט לופז, לידתה של אירופה, דביר, 1990, עמ' 345 - 346
  70. ^ Mary Platt Parmele, A Short History of Germany, Cosimo, 2006, עמ' 47
  71. ^ Henry VII, Holy Roman Emperor - Dictionary definition of Henry VII, Holy Roman Emperor | Encyclopedia.com: FREE online dictionary, www.encyclopedia.com
  72. ^ 72.0 72.1 Peter H. Wilson, Heart od Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 392
  73. ^ רוברט לופז, לידתה של אירופה, דביר, 1990, עמ' 422
  74. ^ "Louis IV | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica (באנגלית). נבדק ב-2017-02-13.
  75. ^ 75.0 75.1 "Charles IV | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica (באנגלית). נבדק ב-2017-02-13.
  76. ^ World Heritage Encyclopedia, World Heritage Encyclopedia, www.worldheritage.org (באנגלית)
  77. ^ 77.0 77.1 77.2 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 389 - 391
  78. ^ Charles IV (Karel IV.) - Czech king and Holy Roman Emperor, www.myczechrepublic.com
  79. ^ פרופסור פרידריך הר, ימי הביניים ותרבותם, אירופה 1100–1350, הדר, 1965, עמ' 385
  80. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 393
  81. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 731
  82. ^ "Council of Constance | Roman Catholicism". Encyclopedia Britannica (באנגלית). נבדק ב-2017-02-13.
  83. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 72
  84. ^ 84.0 84.1 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 401
  85. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 732
  86. ^ 86.0 86.1 "Frederick III | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica (באנגלית). נבדק ב-2017-03-16.
  87. ^ Holy Roman Emperor Frederick III - 1440-1493, www.holyromanempireassociation.com
  88. ^ 88.0 88.1 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 735
  89. ^ Joachim Whaley, Germany and the Holy Roman Empire, Oxford University Press, 2012, עמ' 67-68
  90. ^ ז'אק לה גוף, ימי הביניים בשיאם, עמ' 82 - 86
  91. ^ "Your 60-second guide to the Black Death". History Extra (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-2017-02-21. נבדק ב-2017-02-20.
  92. ^ Ole Jørgen Benedictow, The Black Death, 1346-1353: The Complete History, The Boydell Press, 2004, עמ' 188
  93. ^ The Black Death: The Greatest Catastrophe Ever | History Today, www.historytoday.com
  94. ^ Joseph Patrick Byrne, The Black Death, Greenwood Press, 2004, עמ' 134
  95. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, כרך ראשון, מסעי הצלב והממלכה הראשונה, עמ' 262, מוסד ביאליק, 1963
  96. ^ יאיר ברק, בצל הצלב-ארץ ישראל בתקופת הצלבנים, מסדה, 1976, עמ' 90 - 92
  97. ^ 97.0 97.1 97.2 יאיר ברק, בצל הצלב-ארץ ישראל בתקופת הצלבנים, מסדה, 1976, עמ' 118
  98. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 322
  99. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, כרך שני, מסעי הצלב והממלכה השנייה, מוסד ביאליק, 1971, עמ' 4
  100. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, כרך שני, מסעי-הצלב והממלכה השנייה, שלישית, מוסד ביאליק, 1971, עמ' 12
  101. ^ פרופ' א. צ'ריקובר, היסטוריה כללית ימי הביניים, אמנות, 1966, עמ' 85
  102. ^ פרופ' א. צ'ריקובר, היסטוריה כללית ימי הביניים, אמנות, 1966, עמ' 86
  103. ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 60-61
  104. ^ Golden Bull of 1356, www.holyromanempireassociation.com
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=היסטוריה_של_האימפריה_הרומית_ה%22קדושה%22&oldid=1876323"