ממלכת הונגריה (1000–1301)
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| עיר בירה |
אסטרגום סקשפהרוואר | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | הכתרת אישטוואן הראשון למלך | ||
| הקמה | 1000 | ||
| פירוק | הכחדת בית ארפאד | ||
| פירוק | 1301 | ||
| ישות קודמת |
.svg){kind=small} הנסיכות הגדולה של הונגריה_(Border).svg){kind=small} ממלכת קרואטיה | ||
| ישות יורשת |
.svg){kind=small} ממלכת הונגריה (1301–1526) | ||
.svg)
.svg)
.svg)
ממלכת הונגריה תחת שלטון בית ארפאד תחילתה בכיבוש הונגריה על ידי המדיארים, שבט נוודים שמוצאו בארץ מאגנה הונגריה - כיום בשקיריה, אשר על נהר הוולגה. המדיארים המשיכו בפשיטות לאירופה המערבית, עד שהוכו על ידי הקיסר אוטו הראשון בקרב במישור לך ב-955. לאחר מכן ביססו המדיארים על אדמת הונגריה ממלכה ששמרה על הסדר הפיאודלי וקיבלה את הנצרות. הממלכה נלחמה עם ביזנטיון על השליטה בדלמאטיה ומבחינה פנימית הייתה עדה למאבקים בין האצילים הבכירים (המכונים "המגנאטים") ובין המלך. הפלישה המונגולית בשנת 1241 הביאה להונגריה חורבן והרס.
מהכיבוש המדיארי עד התבוסה בקרב בשדה לך
ערך מורחב – הנסיכות הגדולה של הונגריה
המדיארים, עם נודד שמוצאו בארץ מאגנה הונגריה - כיום בשקיריה, אשר על נהר הוולגה - היו משועבדים, תקופת-מה, לאימפריה הכוזארית. לאחר שסייעו לאימפריה הביזנטית במלחמתה בבולגרים, כבשו עשרת שבטי-המדיארים ("עשרת החצים") את ארץ הונגריה ("אגן הקרפטים") ב-896 בהנהגת ראש-השבט הראשי, הנסיך ארפאד. שנותיו הראשונות של הכיבוש התאפיינו בשיעבוד העמים הסלאבים ששכנו באזורי האגן הקרפטי ובסמוך לנהרות טיסה ודנובה, ובעוד שהסלאבים עבדו את האדמה, המשיכו המדיארים במסעות ביזה ושוד. כקודמיהם ההונים היו הפשיטות המדיאריות מקור לאימה ופחד לעמי אירופה. פשיטות המדיארים הטילו את חיתתן על מרבית היבשת, מהים הבלטי בצפון ועד למצר קורינתוס שביוון בדרום ועד לחצי האי האיברי בדרום מערב. פה ושם, אף סייעו בידם שליטים אירופיים שונים, בהשתמשם בהם נגד יריביהם. על-כל-פנים, מקץ שני דורות כאלה, התעשתו שליטי-אירופה, התאחדו נגדם וב-955 הובסו המדיארים על ידי הקיסר הגרמני אוטו הראשון בקרב בשדה לך (לכפלד) ליד העיר אאוגסבורג בדרום בוואריה. תבוסה זו הביאה לסיום הפשיטות, והפכה את המדיארים לעם, היושב על אדמתו.
בית ארפאד - ביסוס הממלכה הנוצרית של הונגריה
מנסיכות שבטית של עובדי אלילים לממלכה פיאודלית נוצרית
המדיארים היו בתחילה עובדי אלילים. על אף שהנצרות הגיעה להונגריה עוד במאה הרביעית לספירה, בשלהי ימי האימפריה הרומית, הרי שגל הפלישות שהחל בימי נדידת העמים הגדולה הביא למקום שבטים עובדי אלילים, ובהם המדיארים. הנהגת המדיארים הייתה, בתחילה, הנהגה שבטית. ארפאד - אשר הוביל אותם מן המישורים שבין נהרות הדון, הוולגה והדונייץ, אשר בדרום רוסיה האירופית ובאוקראינה - היה מנהיג שבטי, אשר יש הסבורים כי היה שווה במעלה למנהיג נוסף, שכן שיטת המנהיגות הדואלית הייתה נהוגה באותם הימים בידי השבטים באזור זה. יורשיו של ארפאד החלו לקיים מלוכה באופן שראו בעמי המערב, ובתהליך איטי הפכו את השבטים המדיארים הפראיים למחצה לעם היושב על אדמתו, ומקיים את השיטה החברתית הפיאודלית ואת הנצרות.
נינו של ארפאד, גזה הראשון כבר נשא בתואר של מנהיג בלעדי של שבעת השבטים המדיארים. גזה (Géza) כפה את מרותו על שאר מנהיגי השבטים, קיבל על עצמו את הנצרות ב-975, והזמין לארצו מיסיונרים. יחד עם זאת, הוסיף גזה לסגוד, גם לאלים הפגאניים ומשהעירו לו על כך, התרעם ואמר, "אני איש עשיר, ביכולתי להקריב קרבנות להרבה אלים". גזה השיא את בנו אישטוואן הראשון (ידוע במערב כ"סטפן", או כ"שטפן") לגיזלה, ביתו של קיסר גרמניה. גזה התכוון ליצור בהונגריה ארץ דוגמת ארצות המערב, וציווה כי בנו אישטוואן (István) יהיה ליורשו. בכך סטה מן המסורת השבטית לפיה עם מות המלך, יורש אותו המבוגר שבבני משפחת המלוכה.
אישטוואן הראשון היה למייסדה של הממלכה ההונגרית. הוא הוכתר למלך ב-1000 לספירה. ב-1001 קיבל מן האפיפיור סילבסטר השני הכרה כמלך, ואת הסמכות למנות בישופים. האגדה ההונגרית אומרת כי בתחילה סירב לו האפיפיור, אך לאחר התערבותו של המלאך גבריאל שינה האפיפיור את דעתו. לציון אירוע זה מוצב ב"כיכר הגיבורים" בבודפשט, פיסלו של המלאך גבריאל. ב-1006 הצליח אישטוואן לייצב את כוחו אל מול מתחריו השבטיים, ואל מול גורמים שרצו לחבור לכנסיות המזרחיות באימפריה הביזנטית. אישטוואן ניסה להפוך את הונגריה למלוכה פיאודלית, חילק אותה למחוזות, והעמיד בראשם נציבים מטעמו. אישטוואן שלט ביד ברזל, אך הפיכת המדיארים לעם נוצרי מערב אירופי פיאודלי היושב על אדמתו לא הייתה קלה. הבישוף גלרט, אשר הוזמן על ידי אישטוואן מאיטליה על מנת להמיר את דתם של המדיארים לנצרות, נתפס על ידי עובדי אלילים, וגולגל בחבית, שבתוכה מסמרים, מגבעה נישאה בבודא אל נהר הדנובה. כיום נושאת הגבעה את שמו "גבעת גלרט".
התבססות והתרחבות
יורשיו של אישטוואן המשיכו בדרכו, והפכו את הממלכה ההונגרית החדשה לממלכה חזקה ולכח מקומי שיש להתחשב בו. יורשים אלו, ובמיוחד קלמן, מלך הונגריה שכונה "קלמן בעל הספר" עמדו בפני פלישות של מלכים גרמנים, של אבירים העוברים בדרכם מזרחה במסגרת מסעי הצלב, ושל שבטים נודדים ובנוסף התמודדו עם מעצמות אזוריות אחרות על השליטה בבלקנים. דורות רבים נלחמו ההונגרים על השליטה בחבל דלמטיה עד שבלה השלישי, מלך הונגריה כבש את דלמאטיה במלחמה עם הרפובליקה של ונציה. בלה גם נישא לאחותו של פיליפ השני, מלך צרפת, ובכך חיזק את הידידות בין ההונגרים ובין המעצמות הקתוליות במערב. בתקופה זו נראתה הונגריה במערב כחזית המלחמה המשולשת נגד עובדי האלילים, נגד הטורקים והאסלאם ונגד הכנסיות המזרחיות. בשנים אלו הביסו ההונגרים את הממלכות הסלאביות הקטנות בדרום, והתרחבו לתחומי קרואטיה וסלובקיה, כמו גם לתחומי שליטתם של הסרבים והבולגרים.
ב-1217 החליט המלך אנדראש השני לצאת למסע הצלב החמישי. למימון המסע מכר שטחי אדמה רבים לאצילים הרמים, המכונים "מגנאטים", אשר זו הפעם הראשונה הופיעו ככח אחיד בעל עמדה משלו. עם שובו ממסע הצלב מצא אנדראש כי המגנאטים השתלטו על הממלכה, תוך שהם דוחקים בני מעמדות אחרים, ובמיוחד את האצולה הבינונית. אנדראש הוציא ב-1222 את "בולת הזהב" (Aranybulla) - הצהרה מלכותית ששימשה מעין חוקה, בה קבע את הסדר הפיאודלי במדינה, סדר שהחזיק מעמד עד למאה ה-19. הבולה חילקה את אדמת הונגריה לאצילים, ונתנה להם זכויות אבסולוטיות באדמותיהם. האצילים והכמורה היו פטורים מתשלום מיסים לאוצר המדינה, והוקמה מועצת אצילים שייצגה אותם בפני המלך. הסדר זה נתן כח רב לאצולה על חשבון המלך, על אף שמטרתו הייתה לקשור את האצולה הסוררת בקשרי נאמנות למלך. כן גרם ההסדר להידרדרות במצבם של הצמיתים. הבולה כללה אף איסור על יהודים לשמש במשרות מסוימות, אם כי העניקה זכויות אוטונומיות כמעט למתיישבים הגרמנים בטרנסילבניה, שהובאו לשם על ידי מלכים הונגרים קודמים.
הפלישה המונגולית ותוצאותיה
ב-1241 פלשו המונגולים להונגריה והביסו את צבאו של המלך בלה הרביעי ליד העיר מוהי, הסמוכה לנהר טיסה. המלך בלה הרביעי נמלט משדה הקרב והמונגולים המיטו חורבן על הונגריה, ולפי ההערכות הרגו בחרב כשליש מן האוכלוסייה. המונגולים נסוגו באותה שנה כאשר הגיעו הידיעות על מותו של אוגדי חאן, והותירו אחריהם ארץ חרבה. בלה הרביעי שב לשלוט בארצו ופתח במבצע ביצורים נרחב, שלווה בקולוניזציה מקיפה של חבלי ארץ בלתי מיושבים בגבולות הממלכה. בלה יישב בתחומי הונגריה את שבטי הקונים, ואף הזמין מתיישבים וסוחרים מגרמניה.
בניית הערים המבוצרות החדשות, וקו הביצורים החזק, גבתה מבלה מחיר כבד. הוא נצטרך לשם כך לעזרתם של המגנאטים, ואלו חיזקו את כוחם, עד כדי התערערות של השלטון המרכזי. באחרית ימיו של בלה, נאבק עמו בנו אישטוואן החמישי, מלך הונגריה, והכריח אותו למסור לו את אזור טרנסילבניה.
בימי יורשיו של בלה נחלש עד מאוד מעמד הכתר. בשנת 1290 נבחר אנדראש השלישי למלך אחרי מותו של המלך לסלו הרביעי. נגד אנדראש קמו לפחות שלושה טוענים לכתר - אלברכט מאוסטריה, מריה מהונגריה והרפתקן אחד. אנדראש גירש את ההרפתקן מהונגריה ותוך שנה אילץ את אלברכט מאוסטריה לחתום הסכם שלום. אולם מריה מהונגריה וצאצאיה לא ויתרו על טענותיהם. תומכיו העיקריים של אנדראש היו הבישופים ההונגרים ומשפחתו מצד אמו מוונציה. ראשי האצולה הקרואטית והסלבונית התנגדו לשלטונו. במהלך שלטונו הייתה הונגריה שרויה באנרכיה מתמדת. בני המשפחות קסגי, צ'אק ואחרות שלטו באחוזותיהם הגדולות כשליטים אוטונומיים וכמעט כל שנה התקוממו נגד המלך.
עם מותו של אנדראש השלישי נכחד בית ארפאד ופרצה מלחמת אזרחים על הירושה שנמשכה יותר משני עשורים והסתיימה בניצחונו של קארוי רוברט (קארוברטו), נכד של מריה מהונגריה.
לאחר מכן
לאחר שמונה שנות אינטרגנום, ב-1309 קיבלו את הכתר ההונגרי שליטים מבית אנז'ו עקב מלחמות פנימיות. בשלב זה החלו הפלישות העות'מאניות, אשר נהדפו על ידי הפטריוט ההונגרי הגדול, יאנוש הוניאדי, ב-1437. בנו של יאנוש, מתיאש הוניאדי היה הגדול במלכי הונגריה (מוכר גם כ"מלך הרנסאנס" ההונגרי) וכאביו, חיזקנה מאוד, מבחינה חיצונית ופנימית כאחת. תקופה זו, הייתה תור הזהב של הונגריה. בשלהי המאה ה-15, לאחר מותו של מתיאש כתוצאה מהרעלה, עלו לשלטון מלכי בוהמיה מבית יגלו. מלכים אלו איבדו את כל הישגי קודמיהם. מרד איכרים דוכא ב-1514, מלחמת אזרחים פרצה והניוון הפנימי של הממלכה קרא לפולשים מבחוץ. ב-1526 ניצחו העות'מאנים בקרב מוהאץ', והחלו מאה וחמישים שנות שלטון עות'מאני בהונגריה.
