המכון לאמנויות תל-חי
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מוסד לימודי ריקה. המכון לאמנויות במכללה האקדמית תל-חי הוא מרכז ותיק ללימודי אמנות ועיצוב. המכון (שכונה בראשיתו "אולפן לאמנויות") נפתח בנובמבר 1961 ולמדו בו מוזיקה, ציור, ריתמיקה ומחול. המרכז האמנותי שימש מקום מפגש של אמנים ויוצרים מהגליל העליון, שהיו חלק ממפעל ההתיישבות החלוצי ולימים הפך למרכז אמנות אזורי ששירת את אזור הגליל ואף היווה את הבסיס ממנו צמחה המכללה האקדמית תל-חי[1].
היסטוריה
המכון לאמנויות הוקם ביוזמתם של שני יוצרים צעירים: המוזיקאים ירי סביר משדה נחמיה, ואריאלה פלד מקיבוץ משגב עם, ובתמיכתו של אברהם בנאי, ראש המועצה השני של גליל עליון, ויעקב אשכולי, ראש המועצה השלישי. סביר ופלד הכירו בשנת 1957 כשנעתרו לבקשת קיבוץ דפנה, וארגנו שם את חגיגות המים, ובאותו הערב חבר אליהם בנאי, אז כבר לא בתפקיד ראש המועצה במסיבה בביתו[2]. בנאי סיים את תפקידו במועצה בשנת 1956, ומחליפו, אשכולי, שתמך ברעיון הקמת המרכז היה זה שדאג לממש את הרעיון בפועל.
בראשית הדרך, שנת 1961, השיעורים הראשונים שהתקיימו כללו לימודי מחול. אחרי שלוש שנות פעילות, ירי החליט לפתח את האמנויות ונוספו לימודי ציור, מוזיקה וריתמיקה. בין השאר, הוא פנה לדליה ויסיק, שפתחה מחלקה לקרמיקה בבית המלאכה שלה בקריית שמונה, לפני שעברה לתל-חי. שנה לאחר מכן הוא פנה ליהודה וולמן, שלמד בבצלאל ופתח כיתה לבאטיק, ולאחר מכן נפתחו גם כיתות לצורפות, דרמה, פיסול, אריגה, רקמה והדפס. באמצע שנות ה-60 למדו באולפן כ 400–500 תלמידים, רובם בני קיבוצים מהסביבה, אך משנתו הראשונה למדו בו גם חובבי אמנות מקריית שמונה, מטולה, חצור וממושבי העובדים באזור, מילדים ועד פנסיונרים[3]. בעול אחזקתו של האולפן לאמנויות נשאה מועצה אזורית גליל עליון, בסיוע תמיכתו של משרד החינוך[4].
הלימודים במסגרת האולפן לאמנויות התקיימו בחלקם בקיבוצים בסביבה- בסדנאות באיילת השחר, בחוליות (כיום שדה נחמיה), בכפר גלעדי ובדפנה, בחצר תל חי ההיסטורית, במבנים ההיסטוריים של קיבוץ תל-חי שנפל וננטש לאחר מאורעות תל-חי (י"א באדר תר"פ ; 1920) ובסדנה על שם אנה פרנק[5][6], שנחנכה בשנת 1964 כאכסניית נוער במימון הפדרציה הבין-לאומית של אכסניות הנוער. חלק מהמבנים משמשים כסדנאות המכון לאמנויות עד היום.
על הצלחת האולפן תעיד העובדה ששבעה קיבוצים בגליל הכירו בצורך להקים בתחומיהם בתי מלאכה לקרמיקה בשביל לומדי האולפן ובקיבוצים אחרים נבנו גלריות לציירים החובבים. האולפן בתל-חי שימש מנוף לקידום האמנות בקיבוצי האזור. מאז הפעלת האולפן הועמקה תודעת האמנות בקיבוצים, דבר המתבטא בריבוי החוגים לאמנות. כמו כן, פתר האולפן בעיות שהעסיקו את הקיבוצים בערבי חגים ומועדים, כגון קישוט חדרי האוכל והכנת תוכניות אמנותיות[7].
המכון לאמנויות שימש גם קרקע פורייה לצמיחה של פרויקטים רבים בתחומי האמנות השונים:
•משנת 1980 ועד לסוף שנות ה-90 קיים המכון לאמנויות תל-חי סדרת אירועים רבי תוכן ומשתתפים, שכונו "אירועי תל חי לאמנות בת זמננו", והעמידו את תל חי בראש אירועי האמנות הסביבתית בארץ. אירועים אלו, פרי יוזמתם של אילנה באומן, מנהלת המכון לאמנויות בין השנים 1979–1986, והאמן טולי באומן, נחשבו ראשונים מסוגם. עשרות פסלים מהארץ ומהעולם, כגון בצלאל שץ, יעקב דורצ'ין, מיכאל גרוס, מיכה אולמן, מנשה קדישמן, דני קרוון ונוספים, יצרו במהלך המפגשים פסלים אשר הטביעו חותמם בנוף הקסום של הגליל, בבקשם לחקור את מושגי הקשר שבין אמנות- חברה- טבע, פיסול סביבתי ו"אמנות אדמה".
באירועים שולבו גם יצירות מוזיקליות, מיצגים, מופעי מחול ואמנות וידאו - כל היצירות נעשו בזיקה למקום בהקשריו השונים ובמטרה להסב את השטח למוזיאון חי ופתוח, היושב באתר לאומי ומוכר על ידי רשות המוזיאונים ומשרד החינוך. כיום מהווה האזור נקודת מוצא למקטע 2 בשביל ישראל.
•במשך כעשרים שנה (עד 2017) קיים המכון לאמנויות את הסימפוזיון הבין-לאומי לקדרות – מדי שנה הגיעו מספר קדרים אומנים מארצות הברית ובריטניה לסדרת סדנאות שנמשכה שלושה ימים, ומשכה אליה מאות קדרים מרחבי הארץ.
מיקום
המכון לאמנויות נמצא בקצה אצבע הגליל, בין קריית שמונה למטולה. הוא ממוקדם בליבו של הקמפוס המערבי במכללה האקדמית תל-חי.
המכון לאמנויות כיום
מלבד הצע גדול של קורסים שנתיים באמנות ועיצוב שהמכון ממשיך להציע לתושבי האזור, הפך המכון לאמנויות בית לשלוש מחלקות שמציעות מסלול תלת-שנתי ללימודים גבוהים בתחומים: אמנות, צורפות וקרמיקה, עם אפשרות לשלב לימודי תואר ראשון בלימודים רב-תחומיים, בחינוך, בפסיכולוגיה או בכלכלה וניהול, בשיתוף עם המכללה האקדמית תל-חי (מסלול ארבע- שנתי).
ברוח דרכו של האולפן לאמנויות, המכון לאמנויות ייחודי בגישתו לשימור טכניקות מסורתיות ושילובן עם תפיסות עכשוויות בעיצוב ואמנות. בנוסף, מקיים המכון שיתופי פעולה עם עמותות ומוסדות באזור במטרה לקדם את מקומה של האמנות בקהילה.
גלריית "הצד השני" לאמנות ועיצוב
הגלריה, שנפתחה באופן רשמי באוקטובר 2019, מציגה עבודות אמנות, קרמיקה וצורפות של סטודנטים, בוגרים ומרצים מהמכון לאמנויות, והיא ממוקמת בקמפוס המזרחי של המכללה האקדמית תל חי.
עוד מוצגים בגלריה באופן קבוע נול אריגה ומכבש הדפס - ששימשו את המכון לאמנויות בראשית דרכו. המחלקה לאריגת בדים במכון לאמנויות, שהוקמה על ידי הגב' לנה רוזליס, הייתה הגדולה והחשובה מבין מחלקות המכון. נול האריגה שמוצג בגלריה מייצג את ראשית המהלך האמנותי הציוני בארץ ישראל, שכן יצירה אמנותית לשמה לא עמדה נגד עיני ההנהגה הציונית, שביקשה להבטיח תעסוקה לאנשי היישוב הישן על מנת לגאול אותם מהתלות בתרומות[8].
את המחלקה להדפס במכון הקים האמן טולי באומן.
קישורים חיצוניים
הדף הראשי של אירועי תל-חי באתר המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית חולון.
הערות שוליים
- ^ דוד שליו, "המכללות האזוריות - מרכזי לימוד לאלפים" - עיתון "דבר", באתר ארכיון הספרייה הלאומית, 12 בנובמבר 1972
- ^ אלי ס"ט, "הלבנה הראשונה של המכללה האקדמית תל-חי", באתר עיתון "על הצפון", 20 במאי 2020
- ^ תמר אבידר, "בתל חי בגליל - לומדים קראמיקה ומחול" - עיתון "מעריב", באתר ארכיון הספרייה הלאומית, 29 ביוני 1966
- ^ "תובעים לשפץ את כבישי הגליל" - עיתון "דבר", באתר ארכיון הספרייה הלאומית, 14 במרץ 1965
- ^ "אבן פינה לבית אנה פרנק בתל חי" - עיתון "דבר", באתר ארכיון הספרייה הלאומית, 7 במרץ 1963
- ^ "בית 'אנה פרנק' נחנך בתל-חי" - עיתון "דבר", באתר ארכיון הספרייה הלאומית, 7 באפריל 1964
- ^ דוד שליו, "יש חיים בתל חי" - עיתון "דבר", באתר ארכיון הספרייה הלאומית, 13 במאי 1965
- ^ גדעון עפרת, "השטיחים הכבושים", באתר המחסן של גדעון, 19 בפברואר 2014
