התנ"ך האבוד

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

"התנ"ך האבוד" הוא ספרו של הארכאולוג החובב יהושע עציון. בספר זה משרטט עציון תפיסה ארכאולוגית חלופית, השונה מאוד מתפיסת הארכאולוגיה הקלאסית. עציון דן בקורות העת העתיקה בארץ ישראל, בוחן לעומקה את הארכאולוגיה של ארץ ישראל, ומראה כיצד ממצאים ארכאולוגיים רבים, שיוחסו על ידי החוקרים לתקופות שונות, שייכים בעצם לתקופות אחרות. בכך מוצא "התנ"ך האבוד" הקבלה והתאמה בין הממצאים שבשטח לבין הנאמר בתנ"ך.

עציון צעד בספרו בעקבות ההיסטוריון עמנואל וליקובסקי. כמוהו סבור גם עציון, שיש פגם מהותי בהסתמכות הארכאולוגים וההיסטוריונים על הכרונולוגיה המצרית, ולדעתו קיים פער של כשש מאות שנה בין מפת הזמן המתבססת עליה, לבין המאורעות ההיסטוריים כפי שאירעו באמת.

עציון נעזר רבות בארכאולוג פרופ' אברהם נגב, שאף כתב הקדמה לספר. בין השאר מעיד נגב על עבודתו של עציון: "שלא כתמונה המתקבלת מעבודתם של הארכאולוגים המסורתיים, שבה, לכאורה, יש ניגוד בין הממצא והמקרא (החומות שנפלו לפני יהושע בן נון ביריחו וכיבוש העי, הן מן הדוגמאות הבולטות ביותר לעניין זה), מציג עציון תמונה שלמה, שאין בה חריגים".

למרות שהקונצנזוס המדעי לא קיבל את רעיונותיו של עציון, לא נערכה עבודה המתמודדת עם טענותיו או דוחה את מסכת ההתאמות וההקבלות עליהן הצביע בספרו.

"התנ"ך האבוד" יצא לאור בהוצאת שוקן, בשנת 1992.

שיטת התיארוך הקלאסית וליקוייה

כרקע לתיאור מחקריו פותח עציון בסקירה של שיטת התיארוך הארכאולוגי-היסטורי הקלאסית - הכרונולוגיה המצרית:

לאחר פענוח אבן רוזטה על ידי החוקר הצרפתי ז'אן פרנסואה שמפוליון, הצטבר חומר רב מתולדותיה של מצרים העתיקה, כולל תיאורים ועדויות אודות הפרעונים שמלכו במצרים. סידור העדויות הללו לשושלות מלכים מוקדמות ומאוחרות נעשה בעזרת ידיעות שנשאבו מכתבי מנתון, והובאו בספריהם של יוספוס פלאביוס, יוליוס אפריקנוס ואוסביוס מקיסריה, ובעזרת רשימות חלקיות וקטועות שהתגלו על פפירוסים וקירות מקדשים עתיקים.

כדי למצוא את הזמן המדויק על מפת ההיסטוריה בו שלטו שושלות הפרעונים הללו, נזקקו החוקרים לקואורדינטות ידועות מסוימות, המשותפות לאירועים חוץ-מצריים ברורים ולאירועים או מלכים מצריים מסוימים. כאשר נמצאת נקודה משותפת כזו, ניתן להמשיך ולבסס עליה את שושלות המלוכה שאחרי הנקודה המוסכמת.

החוקרים גילו שעד זמנו של תלמי השלישי, היו השנים המצריות כולן בנות 365 ימים, ללא עיבור שנים וללא כל התאמה אסטרונומית אחרת. מכיוון שאורך השנה האמיתית הוא כשש שעות יותר מ-365 יום, חל פיגור מתמיד בין מועדי החגים המצריים לבין מערכת הכוכבים השמיימית, ששנתה היא כאמור, יותר מ-365 יום. עוד נתגלה, כי המצרים הקדמונים נהגו לחגוג את מועד זריחתו השנתית של הכוכב סיריוס, שזוהה עם האלה איזיס. המצרים ייחסו לו חשיבות רבה והופעתו בשמי הבוקר לפני זריחת השמש בישרה את היפוך הקיץ ואת עונת ההצפות של הנילוס, אירוע חשוב ביותר מבחינה חקלאית.

בדיקה אסטרונומית פשוטה מראה, כי רק אחת ל-1460 שנה, נפגש יום זריחת סיריוס עם זמן מסוים ביממה מסוימת. המצרים נהגו לציין את נקודת המפגש של סיריוס עם ראש השנה המצרית, מפגש שמתרחש מדי 1460 שנה. לא ידוע מתי חל ראש השנה הזה, אך המלומד הרומאי קנסורינוס, בן המאה השלישית, מציין כי המפגש האחרון שלפני תקופתו חל בשנת 140 לספירה. החשבון מראה כי לפי זה, הפעמים הקודמות שבהן אירע מפגש זה היו בשנת 1320, 2780 ו-4240 לפני הספירה. מעתה חיפשו החוקרים בתעודות העתיקות אזכור למפגש זה ובתקופתו של איזה פרעה הוא התרחש. בעזרת מערכת הנחות מורכבת ומסועפת, הצליחו החוקרים למקם שלשה פרעונים קדומים באופן מוחלט. מעתה ואילך ניתן היה לקבע את הכרונולוגיה המצרית ולהפוך אותה לבסיס כרונולוגי עבור תקופות ואירועים שונים, הן בהיסטוריה של מצרים והן בהיסטוריה של ארצות אחרות בעת העתיקה.

השיטה לפיה נקבעו כרונולוגיות של עמים אחרים בעזרת הכרונולוגיה המצרית, מתבססת על העובדה שחפצים, חרפושיות ופסלונים מצריים רבים היו נפוצים על פני כל ארצות המזרח התיכון, יוון וארצות נוספות בצפון אפריקה. כיוון שהכרונולוגיה המצרית כבר נקבעה, כאשר התגלו בחפירות ארכאולוגיות ממצאים מצריים שונים, הם תרמו לקביעת זמנה ההיסטורי של השכבה בה התגלו. באופן זה לימדו הממצאים המצריים גם על גילם ותקופתם של כלי חרס בעלי אפיונים ייחודיים. כאשר התגלו כלי החרס הללו בשכבות מסוימות, קבעו החוקרים את גיל השכבה ולמדו על אירועי התקופה בעזרת הממצאים האחרים שנתגלו באותה שכבה סטרטיגרפית. באופן זה הניחו החוקרים ויליאם פלינדרס פטרי וויליאם פוקסוול אולברייט את יסודות התיארוך הארכאולוגי-היסטורי בארץ ישראל.

למרות כל זאת, ערערו מספר חוקרים על תקפותה של שיטת התיארוך הקלאסית. ביניהם היו וליקובסקי ועציון בעקבותיו, שמנו מספר סיבות המעוררות פקפוק באמיתותה של השיטה. אלו העיקריות שבהן:

  • מורכבותה הרבה של השיטה, ושרשרת ההנחות הרבות עליהן היא נסמכת.
  • העדר אזכורים למחזור של המפגש בין סיריוס לראש השנה המצרית בתעודות מצריות קדומות, כולל כתביו של האסטרונום תלמי, שחי במצרים ובימיו אמור היה להתרחש האירוע הנדיר[1].
  • חוסר התאמה רב בין מסקנות השיטה לבין האמור בתנ"ך ובתעודות היסטוריות עתיקות.
  • חוסר התאמה רב בין מסקנות השיטה לבין בדיקת הממצאים הארכאולוגיים בעזרת פחמן-14.
  • חור של כמה מאות שנים בהיסטוריה של יוון ("תקופת החושך"). תעלומה זו לא קיבלה הסבר בשיטה הקלאסית.
  • חסרונה של שכבה סטרטיגרפית מהתקופה הפרסית במערך השכבות בארץ ישראל.

לוח התקופות בארץ ישראל לפי "התנ"ך האבוד"

בעיות אלו ועוד הביאו את וליקובסקי ועציון לנסות ליצור כרונולוגיה שונה, שאינה מבוססת על הכרונולוגיה המצרית הקלאסית. וליקובסקי, שהסתמך על פפירוס איפוור, התאים כרונולוגיה חדשה, משותפת לחלק משושלות הפרעונים ולתולדות עמי המזרח התיכון, ביניהם עמלק ועם ישראל. עציון המשיך ופיתח את השיטה תוך התייחסות פרטנית ללוח התקופות בארץ ישראל. הוא יצר, על פי הממצאים הארכאולוגיים, לוח תקופות שונה לחלוטין מלוח התקופות הקלאסי. באופן זה ישנה התאמה מוחלטת בין ממצאי החפירות, התנ"ך ותעודות היסטוריות נוספות, והכרונולוגיה המצרית על-פי וליקובסקי.

ההבדלים הבולטים בין השיטה הקלאסית לשיטת "התנ"ך האבוד", הם בעיקר בקביעת זמנן של תקופת הברונזה ותקופת הברזל. בעוד שהשיטה הקלאסית גורסת כי תקופת הברונזה מקבילה לתקופה הכנענית, והתקופה שלאחריה - תקופת הברזל - מקבילה לתקופה הישראלית, טוען "התנ"ך האבוד" כי תקופת הברונזה מקבילה לתקופה הישראלית ואילו תקופת הברזל מקבילה לתקופה המתחילה בכיבוש הבבלי ומסתיימת עם התקופה ההלניסטית.

בחפירות הארכאולוגיות נמצאו ממצאי הרס ועקבות השמדה ושריפה בין שכבת הברונזה הקדומה לשכבת הברונזה התיכונה, ובין שכבת הברונזה המאוחרת לשכבת הברזל. "התנ"ך האבוד" סבור, שעקבות החורבן שמעל שכבת הברונזה הקדומה הן עדות לכיבוש הארץ בידי שבטי ישראל, בפיקודו של יהושע בן נון. ועקבות ההרס וההשמדה שבין שכבת הברונזה לשכבת הברזל שמעליה, מתעדות את החורבן שהמיטו חילותיו של תגלת פלאסר ושלמנאסר מלכי אשור על ממלכת ישראל וגייסותיו של נבוכדנצר מלך בבל על ממלכת יהודה.

להלן טבלת השוואה בין לוח התקופות הקלאסי לבין לוח התקופות של "התנ"ך האבוד":

שם התקופה
לפי השכבה הסטרטיגרפית
התקופה ההיסטורית
לפי השיטה הקלאסית
התקופה ההיסטורית
לפי "התנ"ך האבוד"
אירועים מרכזיים
לפי התנ"ך האבוד
התקופה הכלקוליתית עד 3200 לפנה"ס -
התקופה הכלקוליתית בארץ ישראל
עד 2000 לפנה"ס
תקופת הברונזה הקדומה עד 2200 לפנה"ס -
התקופה הכנענית
עד 1500 לפנה"ס -
תקופת האבות
תקופת הברונזה
התיכונה הראשונה
עד 2000 לפנה"ס -
תקופת נוודות וחדלון
עד 1250 לפנה"ס -
ראשית התקופה הישראלית
תקופת הברונזה
התיכונה השנייה
עד 1500 לפנה"ס -
תקופת האבות,
שלטון מצרי בארץ ישראל
עד 1000 לפנה"ס -
תקופת ההתנחלות,
תקופת השופטים,
ממלכת ישראל המאוחדת
  • 1002 לפנה"ס: תקופת 'הממלכה המאוחדת': מלכות דוד ושלמה.
תקופת הברונזה המאוחרת עד 1200 לפנה"ס -
יציאת מצרים
וכיבוש הארץ
עד 600 לפנה"ס -
סוף התקופה הישראלית
תקופת הברזל עד 600 לפנה"ס -
מתקופת ההתנחלות
עד חורבן בית ראשון
עד 150 לפנה"ס -
ראשית תקופת
הבית השני
התקופה הפרסית עד 200 לפנה"ס עד 50 לפנה"ס -
התקופה החשמונאית

פרשנות לממצאים ארכאולוגיים לפי "התנ"ך האבוד"

תקופת האבות

על פי שיטת "התנ"ך האבוד" ניתן למצוא לתקופת האבות אישוש ארכאולוגי רב. היא משתרעת בין 1900 - 1700 לפני הספירה, זוהי תקופת חפיפה בין התקופה הכלקוליתית ובין תקופת הברונזה הקדומה הראשונה. שני מאורעות בולטים המתוארים בספר בראשית בתקופת האבות, הלא הם תקופות של בצורת ורעב קשים, וקטסטרופה אזורית, בה נהפכו הערים סדום ועמורה, התרחשו, על פי הממצאים הארכאולוגיים בתקופה זו. כך ניכרת הקבלה בולטת בין המתואר במקרא לבין הממצאים בשטח.

תקופות הרעב

בין הממצאים המעידים על תקופות רעב בשלהי התקופה הכלקוליתית ניתן להצביע על המערכת התת-קרעית בביר אבו מטר ובביר א-ספאדי. באתרים אלו, המתוארכים לסוף התקופה הכלקוליתית, ניתן להבחין בסימני נטישה מסודרים, כאשר התושבים הקפידו לאחסן את חפציהם, לסגור את הפתחים בצורה מסודרת ולעזוב. לסימנים אלה, המצביעים על נטישה מתוכננת, הוענקו מספר הסברים. יוחנן אהרוני ורם גופנא נוטים לתלות את הנטישה בתקופות ממושכות של בצורת ורעב שפקדו את הארץ, ואף במגפות שפשטו בעקבותיהם בקרב האדם והמקנה. אכן, בתורה מתוארות תקופות רעב בימי אברהם, בימי יצחק ובימי יעקב. אברהם ויעקב נטשו את הארץ בגלל הרעב וירדו למצרים, בה כבר הייתה שושלת פרעונית בתחילת תקופת הברונזה הקדומה הראשונה.

מהפכת סדום ועמורה

הארכאולוגיה המקראית ניסתה ללא הצלחה למצוא עדויות לחורבנן הפתאומי של ערים פורחות באזור ים המלח ובקעת הירדן. "התנ"ך האבוד" טוען שהארכאולוגים חיפשו את סימני היישוב וההפיכה בשכבות סטרטיגפיות מאוחרות לתקופה שבה אירעו הדברים. על פי התיארוך החילופי, התרחשה מהפכת הערים בשלהי התקופה הכלקוליתית, והותירה אחריה מבחר מרשים של עדויות ארכאולוגיות.

עדויות לחיים עירוניים מפותחים באזורים אלו בתקופה הכלקוליתית נמצאו, בין השאר, בנחל משמר שליד עין גדי. משלחת ארכאולוגית בראשות פסח בר אדון מצאה ממצאים מתקופה זו במערה סמוך לראש המפל הגבוה, הנקראת כיום מערת המטמון. המטמון היה טמון בכוך, עטוף במחצלת, וכלל 442 חפצים, מהם 429 מנחושת ובהם שרביטים וכלי שנהב. במערה התגלו סימנים של עזיבה מהירה אך לא סימני הרס מכוון. הארכאולוגים לא הצליחו לעמוד על הסיבה לנטישת המטמון ללא שוב.

אתר מרשים נוסף מהתקופה הכלקוליתית נמצא בעבר הירדן, ונקרא באב א-ד'רע. באתר זה נתגלה בית קברות ענק ובו קברים מתקופות שונות. אומדים את מספר הקבורים בו בכחצי מיליון. באזור האתר לא נמצאו שרידי ערים או יישובים שניתן לשייך אליהם את הקבורים, והתעלומה שניצבה לנגד הארכאולוגים הייתה: מניין הופיעו עשרות אלפי האנשים שנקברו בבאב א-ד'רע?

"התנ"ך האבוד" טוען שאתר הקבורה מעיד על אלפי האנשים שחיו באזור בתקופה שקדמה לחורבנם של ערי הכיכר. המטמון הנטוש בנחל משמר היה שייך אף הוא לתושבי הערים, וחורבנן הוא שגרם לנטישתו. את שרידי החורבן ניתן לראות באתר ארכאולוגי ירדני, הנקרא נומירה, שם התגלתה שכבת פיח ושרפה בעובי של 10 עד 40 ס"מ. האתר השרוף נטול סימנים לרעידת אדמה או לכיבוש ומלחמה, ומקורה של השרפה טרם הוברר. נראה שהוא מהוה עדות אילמת למהפכת סדום ועמורה.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. וליקובסקי, ההייתה תקופת חושך ביוון?, ישראל תשנ"ז, עמ' 104
  2. פירוט על הדמיון וההבדלים בין השיטות נמצא בסיכום הספר, עמ' 207
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0