מהפכת סדום ועמורה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מהפכת סְדוֹם וַעֲמֹרָה הוא אירוע בו ארבע ערים (סדום עמורה אדמה וצבויים) עשירות ומבוססות אך בעלות נורמות חברתיות אכזריות במיוחד נהרסו בידי ה', תיאור האירוע נמצא בספר בראשית פרקים י"ח-י"ט.

חטאי סדום

בימיו של אברהם אבינו, הרבו תושבי חמש ערי כיכר הירדן (סדום, עמורה, אדמה, צבֹויים וצוער) לחטוא. חטאיהם מתוארים כ"רבים מאוד" ועוד אלפי שנים אחר כך משתמשים חז"ל והנביאים במעשיהם כתיאור לרוע לב.

אנשי סדום היו מתנהגים ברשעות, לא היו מעניקים צדקה כלל ולא היו עושים טובה לאף איש, לא היו מעוניינים באורחים גם באופן שהדבר לא עלה להם ממון. המדרשים מספרים כי החוק בסדום קבע כאידיאל את ההתאכזרות לחלש. במספר דוגמאות המתארים את גודל רשעותם: כך למשל נאסר בתוקף להאכיל עניים, ונערה שהאכילה עני נידונה למוות בצורה אכזרית במיוחד, שפכו עליה דבש דבורים וזרקו אותה לתוך כוורת דבורים, שם נעקצה למותה. נערה אחרת שעזרה לחברתה בחשאי - נתפסה והוצאה להורג בשרפה[1]. הנורמה קבעה גם את החלשת החלש מבחינה כלכלית, כך למשל אדם שעבר בגשר הכניסה לסדום שילם ארבעה זוזים כדמי מעבר, אדם שניסה לחמוק מהמעבר על ידי שחיה בנהר עצמו - שילם שמונה זוזים.

גם מערכת המשפט בסדום קבעה את הרוע לחוק - השופטים כונו "רב שקר" "מטה דין" "רב נבל" ועוד.[2] והקפידו לממש את מערכת החוקים של סדום.

באשר לחטאם של אנשי סדום שבסיבתם נענשו, נאמרו פירושים שונים: הנביא יחזקאל תלה את חטא סדום בהזנחת החלשים שבה וחוסר מתן צדקה לענייה[3]. חלק מחכמי ישראל קבעו כי חטא סדום ועמורה היה שלא נתנו מעצמם על אף שלא היה חסר להם כלום וארצם הייתה רחבת ידיים, וגם לא רצו לקחת מאחרים.[א] חלק אחר למדו שהם נהגו באופן ממוסד בעוינות לזרים שהתבטאה בעינוי של כל אורח בעיר, ובמעשים אכזריים[5]. קיימת עוד דעה לפיה חטאי סדום היו כחטאי דור המבול, רעים בגופם (בזנות) אבל גם חטאים בממונם[6].

עונשי סדום

כאשר ראה ה' שחטאתם "כבדה מאוד", החליט להשמיד את הערים על יושביהן. ה' גילה את כוונתו זאת לאברהם, אשר מאן להשלים עם רוע הגזירה, וניהל משא ומתן ארוך עם ה' על מנת שזה יסלח לערים ולא יחריבן. טיעונו היה שאין להשמיד את הצדיקים עם הרשעים ("האף תספה צדיק עם רשע?"). אברהם שאל אותו האם יחריב את סדום אם יהיו בה 50 צדיקים. ה' ענה שלא. לאחר שלא נמצאו בה 50 צדיקים הוריד אברהם את המספר ל-45, אחר-כך ל-40, וכך הלאה (בקפיצות של 10) עד אשר הגיע למספר עשר, ואז הפסיק בניסיונות השכנוע.[ב]

לאחר הדיון, באו מלאכים לסדום כדי להוציא משם את לוט בן-אחיו ובני-משפחתו של אברהם שהתגוררו בסדום, כדי שלא יפגעו בהפיכת הערים, בבוא המלאכים לשער העיר סדום, ראה אותם לוט שישב בשער העיר, ועל פי מדרש חז"ל שימש שם בתפקיד שופט[7], והפציר בהם להתארח בביתו, ואף כיבדם בסעודה נאה. אולם תושבי סדום, שהשמועה על בוא האורחים הגיעה לאוזניהם, החלו מתדפקים על דלת ביתו של לוט בדרישה להוציא אליהם את האורחים על מנת שיוכלו לעשות בהם מעשים לא ראויים[8]. לוט הציע לתושבי סדום את שתי בנותיו במקום המלאכים, אולם התושבים סירבו וניגשו לשבור את הדלת, אז הכו המלאכים את אנשי סדום בעיוורון ("סנוורים") וביקשו מלוט לאסוף את משפחתו ולהימלט משם. כך עשה לוט, ובעוזבו את העיר המטיר ה' "אש וגופרית" על סדום ועמורה אדמה וצבויים מהשמיים, ואלה נחרבו כליל. אשת לוט נתבקשה כמו יתר משפחתה, שלא להתבונן במעשה, אך היא המרתה את פי ה', והפכה לנציב מלח ("ותבט אשתו מאחוריו ותהי נציב מלח") .

משמעויות

בספרי הנביאים שימשה סדום כדוגמה להתנהגות הבלתי מוסרית וחטאי הדור נמשלו לחטאי סדום ועמורה. לפי ספרות המדרש היוותה התנהגות זו לא רק נורמה חברתית, אלא חוק מקומי שהמפרים אותו בגילויי חמלה היו נענשים באכזריות. לפיכך, עד ימינו משמשת המילה "סדום" כמטפורה לחברה קיצונית באכזריותה.

בתלמוד נטבע הביטוי "מידת סדום" ככינוי למצב בו אדם מסרב לתת לחברו ליהנות מרכושו, אף על פי שלו עצמו לא יהיה שום נזק מכך. במצב זה נפסק כי בית הדין מכריח את האדם לתת לחברו ליהנות מרכושו ("כופין על מידת סדום"). במסכת אבות מובאת דעה הסוברת כי אדם האומר "שלי שלי ושלך שלך" מידתו היא מידת סדום.

משמעויות נוספות

יש אומרים כי סיפור זה מהווה את הבסיס הרעיוני לל"ו צדיקים, שכפי שאברהם מתווכח עם ה' על מספר הצדיקים לקיומו של עיר, כך יש צורך במספר צדיקים (ליתר דיוק 36 צדיקים) בשביל לקיים את העולם[דרוש מקור]. בנוסף, ה' מסכים להציל גם בעבור עשרה צדיקים, ולכן, לפי שיטת האבן עזרא כאן הוא הבסיס המקורי לחיוב ההלכתי של תפילה במניין[9]. אברהם מבקש תחילה עשרה אנשים לכל עיר, ובסוף עשר לכולן.


ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף ראו מדיה וקבצים בנושא זה בוויקישיתוף.

ביאורים

  1. ^ על פירוש זה מבוסס הביטוי מידת סדום. כך למשל, נחלקו חכמים במשנה[4] האם האומר "שלי שלי ושלך שלך" נגוע במידת סדום.
  2. ^ על פי כמה מפרשים, מתוך הבנה שאם יש פחות מעשרה צדיקים, זכותם לא תספיק בשביל להציל את הערים.

הערות שוליים

  1. ^ בראשית רבה מ"ט.
  2. ^ חמישה דיינים היו בסדום קץ שקר רב שקר רב מטיסידין רב נבל וקלא פנדר ולוט היה ארכי דיינים שבכולם
  3. ^ ספר יחזקאל, פרק ט"ז, פסוקים מ"ח-מ"ט
  4. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה י'
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף קט עמוד א–עמוד ב'
  6. ^ בעל תפארת ישראל, משניות סנהדרין, פרק חלק
  7. ^ מדרש פסיקתא זוטרתא ומדרש שכל טוב על ספר בראשית, פרק י"ח, פסוק א', הובאו ברש"י ורש"ר הירש שם.
  8. ^ בראשית, י"ט, ה': "ויקראו אל לוט ויאמרו לו איה האנשים אשר באו אליך הלילה, הוציאֵם אלינו ונדעה אתם"
  9. ^ רמז שאין תפילה בציבור בפחות מעשרה, אבן עזרא, פרשת וירא



סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0