ורד
ערך זה עוסק בסוג פרח. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו  ורד
| |
|---|---|
.jpg)
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | ורדנאים |
| משפחה: | ורדיים |
| תת־משפחה: | Rosoideae |
| סוג: | ורד |
| שם מדעי | |
 Rosa
| |
ורד (שם מדעי: Rosa) הוא סוג פרח ממשפחת הוורדיים. הוורד מונה בין 200 ל-250 מינים, שיחים או מטפסים רב-שנתיים, קוצניים; והוא נפוץ בעשרות צבעים וגוונים שונים.
תיאור
פרחי הורד גדלים בבודדים או בתפרחת, בכל פרח עלי כותרת, 5 עלי גביע ואבקנים רבים שחלק מהם הפכו, במהלך דורות של השבחה, לעלי כותרת נוספים. אורך העלים ברוב מיני הוורדים נע בין 5 ל-15 ס"מ. הפרי דמוי-ענב, והוא בשרני ואכיל. מוצאם של רוב הוורדים הוא מאסיה, אך כיום הם נפוצים בכל רחבי העולם.
הוורד גדל היטב בתנאי האזור הממוזג. בתקופת החורף רוב הזנים נמצאים בתרדמה. באביב מתעוררים הפקעים ופורצים. הפריחה נמשכת ברציפות עד הסתיו הבא. כל ענף נושא בקצהו פרח או תפרחת. הוורד אינו צמח יום-ארוך. הוא מסוגל לפרוח גם בחורף בתנאי טמפרטורה מתאימים. מסיבה זו ניתן לגדל ורדים לפריחה חורפית בחממות. במקומות מסוימים מקובל להוסיף לו תאורה מלאכותית. הכוונת הפריחה לחורף דורשת משטר מדויק של גיזומים בקיץ, התוצאה היא גדילה של פרחים בחורף במועדים המבוקשים, בדרך כלל לקראת החגאות הנוצריים, אז יש ביקוש גדול לפרחים אלו.
גידול הוורדים בארץ
בארץ ישראל גדלים שני מינים עיקריים של ורדים: "ורד צידוני", הגדל בעיקר ליד נחלים, ו"ורד הכלב" (Rosa canina), הגדל בעיקר באזורי חורש ים תיכוני (ברכסי הגליל, בכרמל, בשומרון וביהודה). פריחתו העיקרית בין החודשים מאי ואוגוסט. עיקר השימוש של הוורד בארץ הוא לגינון ולקטיף לצריכה פרטית. בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20, הוחל בגידול מסחרי של ורדים ליצוא למדינות אירופה בתקופת החורף. כדי לשמור על הוורדים בחורף יש לחממם, ודבר זה נעשה בחממות העשויות מזכוכית או מפוליאתילן.
הוורד במקורות היהודיים
השם ורד אינו מופיע בתנ"ך, אך המפרשים והמתרגמים[1] מזהים את הוורד עם השושנה המופיעה במקרא: ”אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה“ (הושע יד ו), ”אני חבצלת השרון שושנת העמקים“ (שיר השירים ב א). כך גם מעיד הפסוק ”כשושנה בין החוחים“ (שם)
שכן הורד הוא שיח קוצני. בתיקוני הזוהר[2] אף מובא שיש בשושנה 5 עלים מבפנים ו-5 עלים מבחוץ, ואף זה מחזק את זיהוי הוורד בזמננו עם השושנה המקראית. תאוריה נוספת היא שהשם שושנה מתייחס לצמח שושן צחור[3].
השם ורד מופיע פעמים אחדות במשנה, בתוספתא, בתלמוד ובמדרשים. שיח הוורד היה חשוב בכלכלת העם, ולכן היה חייב בשביעית ובדמאי. בייחוד מציינים את עלי הכותרת, ששימושם היה להכנת מי-ורד ושמן-ורדים: ”הוורד והכופר... יש להם שביעית“ (משנה שביעית ז ו).
בפוסקים דנו האם איסור ערלה נוהג בורדים, ומהי ברכתו. כאשר יש להבחין אם מטרת גידולו לאכילה או לרפואה, לנוי או ריח.
שימושים רפואיים על פי מקורות קדומים
חז"ל הכירו את הצמח בהקשר לתעשיית הבושם, לסיכה ולייצור תרופות (משנה, מעשרות ב ה; משנה, שבת יד ד). דיוסקורידס, רופא, פרמקולוג ובוטניקאי יווני מהמאה הראשונה לספירת הנוצרים, תיאר שימוש רפואי במין של ורד לטיפול בבעיות בקיבה, בכאבי ראש, בבעיות גניקולוגיות, במחלות עור, בפצעים, בעיניים ובחניכיים. בימי הביניים שימש הוורד בסיס להפקת מי ורדים ושמן ריחני, אשר שימשו מרכיב חשוב בתרופות רבות[4].
שימוש בוורדים ברפואה משלימה
ברפואה העממית בימינו וברפואה האלטרנטיבית משמשים מי ורדים כבושם ותכשיר לרענון עור הפנים. "מי ורדים", המופקים מעלי הכותרת של הוורד, משמשים כצמח מרפא. פרחי ורדים משמשים לחליטת תה רפואי לריפוי ולהקלה של תחלואים רבים. שמן, המופק מעלי הכותרת של הצמח, משמש להפחת גזים ולשיכוך כאבי בטן. הוורד צויין גם כמועיל לטיפול בדלקות אוזניים ועיניים, בכאבי ראש, בבעיות בדרכי העיכול, בדלקת ריאות ולהורדת חום.
ורד כסמל
הורד האדום משמש רבות כסמל של סוציאליזם או של סוציאל-דמוקרטיה, לעיתים מוחזק על ידי יד. הוא משמש כסמלן של המפלגות הסוציאליסטיות בבריטניה, אירלנד, צרפת, ספרד, פורטוגל, נורווגיה, דנמרק, שוודיה, פינלנד, ברזיל, ארגנטינה, הולנד, בולגריה ושל מפלגות סוציאליסטיות וסוציאל-דמוקרטיות נוספות. מקורו של סמל זה הוא בכך שמפגינים במחאת הסטודנטים במאי 1968 בפריז ענדו ורדים כסמל המאבק[דרוש מקור].
הורד הלבן שימש בתור סמלה של קבוצה לא אלימה בגרמניה, במהלך מלחמת העולם השנייה.
ורד צהוב הוא הפרח הרשמי של אחוות הסטודנטים אלפא פי אלפא.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: ורד |
- טבלת תכונות ורדים - טבלה מפורטת עם תכונותיהן של כל הוורדים
,
הערות שוליים
