חוקי התורה וחוקי חמורבי
|
”אשר ישמעון את כל החקים האלה – ואמרו רק עם חכם ונבון וגו׳, מכאן סתירה לדברי האומרים כי החוקים אשר חקק משה לבני ישראל לקוחים הם מחוקי המצרים ושאר עמים שבימיו. הלא בני דורו של משה היה להם לדעת הדבר הזה יותר ממנו אנחנו אלה פה, ואיך יהיה משה טפש כל כך, או עז פנים כל כך, לומר לישראל כי הגוים בשמעם את החוקים האלה יאמרו שישראל עם חכם ונבון? הלא היה להם לומר שהם עם סכל וגרוע, שתורתם גנובה מעמים אחרים. וגדולה מזאת איך יאמר אחר כן ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת, אם התורה הזאת לקוחה היתה מתורות שאר גוים? הלא לכל המעט נצטרך להודות כי התורה האלהית ביררה האוכל מתוך הפסולת, וקיימה מכל החוקים הנוהגים בעולם בימים ההם, רק אותם שראתה החכמה העליונה ישרים וצדיקים ומועילים, ובטלה החוקים הרעים, או עשתה בהם שנוי והפכה אותם מרע לטוב.” (שד"ל דברים ד ו) |
התורה היא חמשת הספרים הראשונים של התנ"ך, שניתנו למשה רבינו מאת ה', בזמן שהותם של בני ישראל במדבר, בין שנת ב'תמ"ח לב'תפ"ח.
חוקי חמורבי הם קודקס החוקים הנודע והמקיף בחוקי המזרח הקדום, והראשון שנתגלה בעת החדשה. על פי המופיע בקובץ, הוא חובר נחקק ונכתב על אסטלה בשנת שלטונו האחרונה[1] של חמורבי מלך בבל[2], מי שהיה לפי הכרונולגיה התיכונה השליט השישי בשושלת הבבלית הראשונה, במאה השמונה עשרה לפנה"ס.
גילויים של חוקי חמורבי בראשית המאה ה-20 עורר פולמוס סוער על יחסי העולם המסופוטמי הקדום והתנ"ך היהודי. בפולמוס לקחו חלק מדענים ותאולוגים יהודים ונוצרים, והוא נסוב על אפשרות השפעתם של חוקי חמורבי על חוקי התורה בשל קדימותם הכרונולוגית והדמיון הלא מבוטל העולה ביניהם.
לצד הדמיון, קיימים גם הבדלים משמעותיים בין קובצי החוקים, וניכר כי הם משקפים עקרונות מוסריים אחרים, ומציאות חברתית שונה.
השוואה בין החוקים
רצח
האיסור המקראי על רצח, ועונש המוות הכרוך בו, נגזר מצלמו האלוקי של האדם:
שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקים עָשָׂה אֶת הָאָדָם: (ספר בראשית, פרק ט', פסוק ו')
מדובר ביסוד מהותי, שהשלכותיו המשפטיות משמעותיות מאוד: בעוד חוקי חמורבי מקנים לגואל הדם זכות למחול על מעשה רצח, לשעבד את הרוצח או לקחת את כספו, בתורה, בה מעשה הרצח מהווה חטא גם כלפי אלוקים, אין זכר לאפשרויות כאלו, ואף נאסר להמיר בכסף את עונשו של רוצח:
וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת: (ספר במדבר, פרק ל"ה, פסוק ל"א)
ביטוי מיוחד להבדל עולה בחוקים העוסקים בנזקי בהמה. על פי משפט התורה, שור שנגח אדם והרגו מוצא להורג בסקילה (בין שור מועד ובין תם), בעוד בחוקי חמורבי אין מקבילה לענישת בעלי חיים.
מקור הדין הייחודי הזה בהשקפת המקרא בדבר צלם האלוקים שבאדם:
וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקים עָשָׂה אֶת הָאָדָם: (ספר בראשית, פרק ט', פסוקים ה'-ו')
ניאוף
חמורבי: אם אשת איש נתפסה במשכב עם איש אחר, יתפסו את שניהם ואל המים ישליכום. אם יחיה בעל האישה את אשתו - והחיה המלך את עבדו (הגבר השני) (חוק 129)
תורה: כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם: (ספר דברים, פרק כ"ב, פסוק כ"ב)
חוקי חמורבי (בדומה לחוקי החתים וחוקי אשור התיכונה[3]) מקנים לבעל זכות למחול לאשתו הנואפת ולהצילה מדין מוות, ואילו בתורה לא עולה כלל אפשרות כזו. זאת משום שגם חטא הניאוף, בדומה לרצח, נחשב כחטא כלפי אלוקים, כפי שעולה מדברי יוסף לאשת פוטיפר, בהם דחה את פיתוייה, אך את עוון הניאוף עמה לא תיאר ככפיות טובה כלפי אדונו, אלא "וחטאתי לאלוקים"[4].
עדות שקר
חמורבי: אם יצא איש אל עדות סרה במשפט, ואת אשר אמר לא הוכיח, אם הדין ההוא דין מוות, האיש ההוא יומת: אם יצא אל עדות השעורה או הכסף, את עונש הדין ההוא יישא: (חוקים 4-3)
תורה: כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה: וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה' לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם: וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו: וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו: (ספר דברים, פרק י"ט, פסוקים ט"ז-י"ט)
בשני החוקים נענש עד השקר בהתאם לעונש שביקש לחייב את זולתו, מידה כנגד מידה. עם זאת, עולה גם הבדל משמעותי - חוקי חמורבי מחייבים עד שקר אם לא הוכיח את טענתו, בעוד התורה מחייבת אותו רק אם בית הדין הוכיח היטב שעדותו שקרית.
חטיפה
חמורבי: אם גנב איש את בנו הקטן של רעהו - יומת: (חוק 14)
תורה: וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת: (ספר שמות, פרק כ"א, פסוק ט"ז)
גנבה
הבדל בולט הוא השימוש הנרחב שנעשה בחוקי חמורבי בענישה גופנית ובעונש מוות. מקרים רבים של גנבה וגזל כרוכים בחוקי חמורבי בעונש מוות (למשל, חוקים 7 ו-9), ואילו התורה, בדומה לחוקי אשנונה, נמנעת מהטלת דין מוות על עבירות ממון. אם נתפס גנב ואין בידו כסף לשלם על גנבתו קובעת התורה את דינו לעבדות הקצובה בזמן, ואילו בחוקי חמורבי הוא נידון למוות (חוק 8).
רק במקרה של הבא במחתרת מתירה התורה את הריגתו של גנב, אך לצורך הגנה עצמית בלבד:
אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת - אֵין לוֹ דָּמִים: אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו - דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם, אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ (ספר שמות, פרק כ"ב, פסוקים א'-ב')
לעומת זאת, בחוקי חמורבי הבא במחתרת מומת כעונש:
כי יחתור איש בבית ונתפש, בפני המחתרת הזאת יומת ושם יקבר: (חוק 21)
עבדות
לפי חוקי חמורבי:
אם אמר יאמר עבד אל אדוניו "לא אדוני אתה" והוכיחו עליו כי עבדו הוא – אדוניו את אזנו יקצץ (חוק 282).
תפקידו של העבד לשמוע בקול אדונו, ולפיכך האוזן מסמלת את העבדות, ועבד שכופר בעבדותו, תקצץ אוזנו. גם בתורה האוזן מסמלת את העבדות, אולם היא נרצעת דווקא במקרה ההפוך, של עבד שמבקש להישאר בעבדותו בתום התקופה הקצובה לה:[5]
וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם[6].
חוקי חמורבי מתירים לאדון לנהוג בעבדו כרצונו, ואילו בתורה, אם הכה אדון את עבדו ועשה בו מום, הוא מחויב לשחררו לחופשי:
וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ: (ספר שמות, פרק כ"א, פסוק כ"ו)
כמו כן, חוקי חמורבי גוזרים עונש מוות על אדם המחביא עבד בורח (חוק 16), ואילו התורה אוסרת להסגיר עבד בורח לאדוניו:
לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו: (ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ט"ז)
ענישת קרובים
הבדל חד ובולט נוגע לענישת קרובים. חוקי חמורבי מענישים לעיתים את קרובי המזיק, בהתאם לנזקם של קרובי הניזק: אם הרג אדם אישה בהריון - את בתו ימיתו (חוק 210). אם קרס בית והרג את בנו של בעל הבית - את בנו של הבנאי ימיתו (חוק 230). בתורה לעומת זאת מודגש בצורה חד משמעית:
לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ: (ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק ט"ז)
משכון
התורה מגבילה מאוד את יכולתו של נושה לקחת משכון מבעל חובו:
לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל: (ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק ו')
אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: כִּי הִוא כסותה [כְסוּתוֹ] לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי: (ספר שמות, פרק כ"ב, פסוקים כ"ה-כ"ו)
לעומת זאת, חוקי חמורבי קובעים שניתן לקחת כמשכון אפילו בני אדם:
כי תהיה לאיש על רעהו משאת בר וכסף וחבל חבולתו נפש, ומתה הנפש החבולה בבית חובלה כמות כל האדם, אין טענה על כך בדין. וכי תמות הנפש החבולה בבית חובלה, כי התעמר בה והלך עמה בקרי, והוכיח בעל הנפש החבולה על הסוחר, אם בן האיש הוא - את בנו ימיתו, ואם עבד האיש הוא - שלישית המנה כסף ישקול, וגם כל אשר הִלווה אבד (חוקים 115-116).
ממצאים ארכאולוגיים
חוקי חמורבי נמצאו על גבי מצבת אבן גדולה בחפירה שנערכה בשנים 1902-1901 בעיר שושן, בירת עילם, על ידי משלחת צרפתית. תקופת חמורבי מתוארכת בדרך כלל בין השנים 1958 ל-1916 לפני הספירה[7]. בשנות ה-40 נמצאו בעיראק חוקי אשנונה המוקדמים יותר, הקדומים לחוקי חמורבי ושנמצאו באזור שנכבש על ידו.
תגלית דומה נמצאה בשנת 2010 בתל חצור, בה נמצאו תעודות מהמאה ה-17 או ה-18 לפני הספירה. היסטוריונים טענו כי הן בעלות דמיון סגנוני ותוכני לחוקי חמורבי, והתעודות נכתבו באכדית, שהיא הייתה השפה הנפוצה למסחר במזרח התיכון של אותה העת. אולם שתי התעודות שנמצאו הכילו בסך-הכל כ-20 מילים, ומתוכן פוענחו רק שתי מילים: "אדון" ו"עבד", ומילה נוספת "הקשורה לחלקי גוף"[8].
משמעות הדמיון בין החוקים
חוקי חמורבי נחקקו מאות שנים לפני שניתנה התורה. הדמיון בין חוקי חמורבי לחוקי התורה הוביל כמה מן החוקרים לטעון להשפעה ישירה של חוקי חמורבי על חוקי התורה. אך טענה זו, שהייתה מקובלת מאוד עם גילוי החוקים, אינה רווחת עוד בספרות המחקר[9]. השינוי בעמדת החוקרים נבע הן מן הקושי להוכיח השפעה ספרותית ישירה, הן מגילויים של קובצי חוק אחרים מאזור מסופוטמיה, ובייחוד חוקי אשנונה, המקיימים אף הם זיקות לחוקי התורה. בניגוד לחוקי חמורבי, חוקי אשנונה לא הועתקו ונלמדו לאורך הדורות, וקשה מאוד להניח שהחוק המקראי הושפע מהם ישירות[10]. כיום מעדיפים רבים מן החוקרים להסביר את הדמיון בקיומן של מסורות אוראליות קדומות, שהיו משותפות לעמים שונים במזרח הקדום, ואילו אחרים טוענים שמדובר בהתפתחויות מקבילות, שהדמיון ביניהן מקרי בלבד.
משה צבי סגל הציג את ההבדל העקרוני בין קובצי החוקים כך: ”הקרבה היא רק בצורתם החיצונית של החוקים. בכל הנוגע לרוחם של החוקים ולתוכנם המוסרי רחוקים הם חוקי חמורבי מחוקי התורה כרחוק הדת האלילית מאמונת ה' הצרופה. חקי חמורבי הם תקנות שתקנו השליטים במדינה כדי לשמר על הסדר והשלום בחברה ועל זכיותיהם של התקיפים. חקי התורה הם מצוות מאת ה' שנועדו להגשים בחיי היחיד והחברה את הצדק והמוסר של התורה ולהגן על החלש מפני התקיף ממנו.”[11]
במשנת הרב קוק
הראי"ה קוק הציע בכתביו שתי אפשרויות שונות להסברת הדמיון.
הראשונה היא שאין זיקה ישירה בין קובצי החוקים, אך ייתכן שלשניהם היה מקור אלוקי משותף, וחוקי חמורבי משקפים מסורות שהונחלו דרך נביאים קדומים כאדם הראשון, נח, שם ועבר. האפשרות השנייה היא שהאנושות בכללה טובה בטיבעה בשל צלם אלוקים המייחד אותה. לשכל האנושי הישר ולנבואה יש אותו מקור אלוקי, לכן אין להתעלם מהישגיה המחשבתיים והמשפטיים של התרבות האנושית, כולל סיפורי העמים הקדומים וחוקיהם, אליהם התחנכו בני האדם עוד לפני מתן תורה. ממילא התורה השאירה אותם תוך העלאתם "למעלה מוסרית נצחית ומתפתחת"[12].
ראו גם
לקריאה נוספת
- מאיר מלול, קובצי הדינים, פרדס הוצאה לאור, 2010
קישורים חיצוניים
- מרדכי כוגן, חוקי התורה וחוקי המזרח הקדום, לא לבדד ישכון: ישראל ושכניו בימי הבית הראשון, ישראל-משרד החינוך והאוניברסיטה העברית בירושלים, 2000, בספרייה הווירטואלית של מטח
- הרב ד"ר יואל בן נון, משפטי התורה מול דיני המזרח הקדום, אתר התנ"ך של מכללת הרצוג
- הרב אורי שרקי, חוקי חמורבי וביקורת המקרא באתר מכון מאיר
- יוסף ניצן ויהושפט נבו, חוקי חמורבי - השוואה לחוקי התורה
- משה גרילק, הדמיון בין חמורבי לחוקי התורה, דמיון או 'דמיונות'? בתוך אתר רציו.
הערות שוליים
- ^ קובצי הדינים ואוספים משפטיים אחרים מן המזרח הקדום, מאיר מלול. פרדס הוצאה לאור, חיפה תש"ע עמ' 101
- ^ יש המזהים בחמורבי, שנודע גם כעמורפי, את אמרפל מלך שנער, המזוהה במקרא עם בבל: "וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם... עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" (ספר בראשית, פרק י"א, פסוקים ב'-ט').
- ^ חוקי החתים, 197, חוקי אשור התיכונה, 14
- ^ בראשית לט, ט
- ^ פ. קורנגרין, "השוואת חוקי העבדות שבתורת משה עם חוקי הבבלים האשורים והחתים : היחס בין העבד ואדוניו", מתוך פרסומי החברה לחקר המקרא בישראל, ספר י', תש"ך
- ^ ספר שמות, פרק כ"א, פסוקים ה'-ו'
- ^ ארץ ישראל ושכנותיה : חוקי חמורבי - השוואה לחוקי התורה
- ^ בראשונה: ארכאולוגים מהאוניברסיטה העברית חשפו תעודת חוקים הכתובה בסגנון חוקי חמורבי, באתר הידען
- ^ אחד הניסיונות האחרונים להוכיח השפעה ספרותית ישירה הוא מחקרו של רייט: D. P. Wright, Inventing God's Law: How the Covenant Code of the Bible Used and Revised the Laws of Hammurabi, Oxford, 2009.
- ^ Eckart Otto, Review of John Van Seters, The Edited Bible: The Curious History of the “Editor” in Biblical Criticism, Review of Biblical Literature (2007).
- ^ מ. צ. סגל (1967), מבוא המקרא (מהדורה שביעית), קרית ספר, ירושלים. עמודים 86-87.
- ^ (אדר היקר ד) (עמ' מ"ב בהוצאת מוסד הרב קוק) וראו גם בספרו לנבוכי הדור פרק לב.
