חטיבת גולני במלחמת יום הכיפורים
במלחמת יום הכיפורים לחמה חטיבת גולני בחזית הצפון, וביחד עם שני גדודים מחטיבה נוספת (317) היוותה את כוח חיל הרגלים שעמד לרשות הפיקוד. החטיבה לחמה ברוב גזרות החזית ושילמה מחיר דמים כבד. קרבותיה על מוצב החרמון היו לסמל לחימתה במלחמה זו.
ערב המלחמה
מפקד החטיבה ערב המלחמה היה אלוף-משנה אמיר דרורי. סגן אלוף ראובן אליעז שימש כסגנו, וקצין האג"ם היה סרן יואב גולן.
החטיבה כללה ארבעה גדודים:
- גדוד 12, בפיקודו של סגן אלוף יעקב שחר
- גדוד 13, בפיקודו של סגן אלוף זאב אורן
- גדוד 17 (גדוד קורס המ"כים), בפיקודו של סגן אלוף דובי דרור
- גדוד 51, בפיקודו של רב-סרן יהודה פלד
בחטיבה נכללה גם פלוגת סיור בפיקודו של סרן שמריהו ויניק והצטרפה אליה פלוגת הנדסה של חיילי מילואים.
ערב המלחמה הייתה החטיבה עסוקה בהכנות לקראת עצרת חגיגית לכבוד 25 שנים להקמתה, אשר נועדה להיערך בפארק הירקון שבתל אביב.
במסגרת העלאת הכוננות בפיקוד הצפון בימים שלפני המלחמה הוחלפו חיילי המילואים שאיישו את מוצבי קו הגבול ברמת הגולן בחיילים סדירים. חיילי גדוד 13 איישו שישה מוצבים בגזרה הצפונית, ממוצב החרמון ועד מוצב 110. חמישה המוצבים בגזרה הדרומית (111 עד 117) אוישו על ידי חיילי גדוד 50 מחטיבת הצנחנים.
במוצב החרמון היו ערב המלחמה כ-60 חיילי צה"ל, מהם 13 מחיילי גדוד 13 בפיקודו של מפקד מחלקה. מפקד המוצב היה קצין מהחטיבה המרחבית 820.
ערב המלחמה הוטסו שתי פלוגות של גדוד 17 לדרום סיני לשם החזקת מוצבי הגנה שם. אלו היו היחידות הבודדות של החטיבה שהוצבו במהלך המלחמה בחזית הדרום.
החטיבה בשלב הבלימה והתקפת הנגד (6 עד 10 באוקטובר)
לאחר פרוץ המלחמה תקפו הסורים את כל מוצבי צה"ל בקו הגבול. הסורים הצליחו לכבוש רק אחד מהמוצבים - את מוצב החרמון, שהותקף על ידי צנחנים מוטסים במסוקים. חלק מהחיילים במוצב הצליחו להיחלץ ממנו, אך בדרכם במורד ההר הותקפו על ידי מארב סורי. רק עשרה חיילים מהמוצב הצליחו להגיע אל קווי צה"ל. 31 נפלו בשבי הסורי. בין 16 ההרוגים בקרב היו 11 חיילי גולני מגדוד 13.
החל מ-6 באוקטובר בערב לחץ מפקד החטיבה דרורי לכבוש את מוצב החרמון בחזרה מידי הסורים, במחשבה שיש לעשות זאת במהירות האפשרית ובטרם יספיקו הסורים להתבסס במוצב. אלוף הפיקוד יצחק חופי, שהתכוון להטיל את המשימה על חיילי חטיבת הצנחנים 317, קיבל את בקשת דרורי להעביר את המשימה לחטיבת גולני. כוח של שתי פלוגות של גדוד 51 ושל פלוגת הסיור יצא מראש פינה אל קריית שמונה ומעבר לה על גבי זחל"מים במטרה לחבור עם החיילים שבמוצב החרמון. בשעה 04:00, לנוכח ההצלחה הסורית בפריצה לתוך רמת הגולן, פקד אלוף הפיקוד על הכוח לעצור כשהגיע לקרבת נווה אטי"ב. האלוף הורה לו להיערך ליד הכפרים מג'דל שמס ובוקעתא לבלימת הצבא הסורי בסיוע נשק נ"ט. כמו כן, נשלחו מחלקות של החטיבה לאבטח את הגשרים על נהר הירדן. שתי פלוגות ועמן תותחים ללא רתע בפיקוד סגן מפקד גדוד 51 יצאו למעלה גמלא כדי לעצור את הסורים ולקלוט חיילים ישראלים נסוגים מתל פארס.
חיילי גדוד 13 המשיכו להגן על המוצבים שהחזיק תוך גילויי גבורה. במוצב 107 הצליח חייל שהפעיל מטול בזוקה להשמיד ארבעה טנקים סורים. ב-7 באוקטובר קיבל מפקד הגדוד פקודה ממפקד החטיבה המרחבית 820 לפנות את המוצבים שהחזיקו חייליו. לאחר שעירער עליה וציין כי המוצבים מחזיקים מעמד היא בוטלה. גדוד 12 סייע בהעברת אספקה למוצבים, וכן בשמירה על צירי תנועה, באבטחה של מחנה נפח ובבלימה של כוחות סורים אשר חדרו מעבר למוצבים.
ב-8 באוקטובר פעלה פלוגה ג' מגדוד 51 מדרום מערב למחנה נפח ביחד עם טנקים מגדוד השריון הפיקודי 181. הפלוגה והטנקים לחמו נגד חיילי קומנדו סורים ופגעו בהם.[1]
ב-9 באוקטובר השתתפה פלוגה מגדוד 12 בקרב נגד חיילי קומנדו סורי שחדרו לצפון רמת הגולן ליד הכפר בוקעתא. הפלוגה נקראה לסייע לפלוגת הסיור של חטיבה 7 שלחמה מול הסורים ונפגעה קשות. בין הנפגעים בקרב היה מפקד גדוד 12, יעקב שחר, שיצא למקום עם הפלוגה. הוא נפצע קשה ומת מפצעיו. הפיקוד על הגדוד עבר למשך יתרת ימי המלחמה לידי סגנו, רב-סרן ארוין לביא.
קרב מעלה גמלא
בבוקר יום ראשון ה-7 באוקטובר קיבל ציון זיו, סגן מפקד גדוד 51, פקודה לנוע על ציר הנפט דרומה לכיוון צומת רפיד ולסייע בחילוץ שתי סוללות תותחים 155 מ"מ של גדוד 405 אשר נשטפו על ידי שריון סורי. במהלך ההתקדמות הבין זלוף כי הציר חסום על ידי טנקים סורים, ולכן החליט לרדת לכיוון הכנרת ולעלות בדרך העפר של מעלה גמלא (ציר "פיקרדו" במפת רענן, כיום כביש 869). זלוף נע בראש הכוח עם מחלקת התול"רים בפיקודו של סגן אורי אורן[2] כאשר שאר הכוח בעקבותיהם על גבי זחל"מים. תוך כדי העלייה נתקלו בתותח מתנייע מגדוד 405 בפיקודו של הסמג"ד אורי מנוס. על אף הצעתו של מנוס לעצור את הכוח ולסגת משום שהטנקים הסורים מתקדמים לכיוונם, המשיך זלוף בתנועה עם הכוח.
תוך כדי התקדמות במעלה הציר נתקל הכוח בטווח של כ-200 מטר מעליו בשלושה טנקים T-55 מחטיבה 47 הסורית. מחלקת התול"ר ירתה שני פגזים אשר אחד מהם פגע באחד הטנקים מבלי להתפוצץ עקב הטווח הקרוב, אולם הירי גרם לטנקים הסורים לסגת[3].
לאחר שדווח לעוזר קצין אג"ם הפיקודי, מרדכי שוורץ, שטנקים סורים יורדים בציר מעלה הוא הציע לסמג"ד להתפנות מהשטח. מכיוון שרוחב הציר אפשר בקושי מעבר של רכב קרבי אחד, הטור של שתי הפלוגות נסע בהילוך איטי לאחור עד למקום בו הציר התרחב מעט והזחל"מים יכלו להסתובב. תוך כדי התנועה לאחור הבחין ציון בטנקים ישראלים שיורדים מאזור אלמגור לכיוון הכנרת. היו אלה טנקים של גדוד 39 מחטיבה 188. באותו זמן הגיעו לאזור גשר אריק גם טנקים מחטיבת מילואים 4.
הניסיון הראשון לכיבוש מוצב החרמון
בבוקר 8 באוקטובר יצאה החטיבה לניסיון הראשון לכבוש את מוצב החרמון בחזרה מידי הסורים. בקרב השתתפו שתי פלוגות מגדוד 17, פלוגה מגדוד 51 וחלק מפלוגת הסיור. הניסיון הסתיים בכישלון לאחר קרב מר, שבו נהרגו 25 חיילים. בין ההרוגים היה מפקד גדוד 17 דובי דרור. במקומו מונה כמפקד הגדוד סגן אלוף גדעון מאירי. במהלך הקרב נפצע קצין המבצעים החטיבתי והוחלף על ידי סרן יועד זליבנסקי. גם רופא החטיבה סרן ד"ר שרגא מיבלום נפצע, ואת מקומו מילא מפקד פלוגת החובשים החטיבתית, ד"ר מיכאל וינר.
החטיבה בפריצה לסוריה וכיבוש מוצב החרמון (11 עד 23 באוקטובר)
במהלך פריצת צה"ל מזרחה ויצירת המובלעת בשטח סוריה השתתפו יחידות של גולני בטיהור יעדים שנכבשו בגזרה הצפונית של המובלעת. גדוד 12 טיהר את הכפר ג'ובתא אל חשב וגדוד 51 טיהר את תל דהור. גם גדוד 13 הוכנס לפעילות במובלעת.
ב-12 באוקטובר הוצב גדוד 12 בכפר מזרעת בית ג'אן שבגזרה הצפונית של המובלעת, ביחד עם פלוגת שריון מגדוד 71 שכבש את הכפר. הגדוד הגן על עמדותיו עד להפסקת האש בחזית כנגד הפגזות סוריות כבדות והתקפות חוזרות של כוחות עילית סורים. נגרמו לו אבדות רבות. בין 11 הרוגי הגדוד שם היה סגן מפקד הגדוד החדש, רב-סרן אהוד בר-סבר.
ב-13 באוקטובר נהרג סגן מפקד החטיבה ראובן אליעז לאחר שהג'יפ שבו נסע עלה על מוקש בגזרה הצפונית של המובלעת.
במהלך ימי הקרבות במובלעת הסורית ערכה פלוגת הסיור של החטיבה סיורים ליליים רבים שבמהלכם נתקלה בחיילים סורים, לקחה שבויים ואף השמידה טנק. מפקד הפלוגה שמריהו ויניק עוטר בעיטור המופת על פעולתו.[4] הפלוגה גם השתתפה יחד עם חיילי סיירת מטכ"ל באבטחת כוח ארטילרי שנשלח לעמדה קדמית על מנת לירות אש ארוכת טווח לעבר מטרות בפאתי דמשק.
פלוגת ההנדסה החטיבתית, שהורכבה מחיילי מילואים, השתתפה בקרבות בגזרה הצפנית של המובלעת. היא השתתפה בכיבוש חאדר למרגלות החרמון, בית ג'ן ומזרעת בית ג'ן, ושימשה ככוח סיור, פינוי ובדיקת צירים של החטיבה. חיילה עסקו גם בליווי שירות אספקה, בבדיקה וניקוי של מעברי מים ממולכדים, בדיקת בונקרים ומחסני תחמושת ממולכדים, בפיצוץ טנקי אויב ובמיקוש השטח המפורז בין ישראל לסוריה.
כיבוש מוצב החרמון
ערך מורחב – מבצע קינוח
ב-21 באוקטובר בשעות הערב יצאה החטיבה למבצע קינוח - הניסיון השני לכבוש את מוצב החרמון הישראלי מידי הסורים. החטיבה תקפה את מוצב החרמון ומתחם ההגנה הסורי סביבו בתנועה ממערב. במקביל הונחתו ממסוקים שני הגדודים של חטיבת הצנחנים 317 בשיא החרמון וכבשו את המוצבים הגבוהים יותר בו. בעיקר נטל הקרב שניהלה חטיבת גולני נשא גדוד 51, שנשלח למשימה משום שנפגע פחות מהגדודים האחרים בחטיבה. לצידו פעלה פלוגת הסיור החטיבתית. גם גדוד 17 השתתף בקרב במסגרת הצבת חסימות במורדות החרמון ובמסגרת טור ממונע של טנקים, זחל"מים וחיילי הנדסה, שנע על הכביש לעבר מוצב החרמון. היחידות יצאו למשימותיהן בשעה 17:15. המבצע התנהל במשך כל הלילה ועד לשעות לשעות לפני הצהריים ב-22 באוקטובר. גדוד 51 ופלוגת הסיור ניהלו לחימה מרה ביותר בעיקר בשעות שלאחר חצות הלילה, עד לכיבוש המוצב מידי הסורים. לאחר עלות השחר נפצעו מפקד החטיבה ומפקד גדוד 51. קצין האג"ם יואב גולן נטל את הפיקוד על החטיבה עד לסיום הקרב. 58 חיילי צה"ל נהרגו בקרב, מהם 53 חיילי גולני. בין ההרוגים היו שלושה מפקדי פלוגות - מפקד פלוגת הסיור החטיבתית ושני מפקדי פלוגות מגדוד 51.
בהמשך היום מינה אלוף פיקוד הצפון את קצין האג"ם שלו, סגן אלוף אורי שמחוני, למפקד החטיבה החדש.
לאחר הפסקת האש
ב-23 באוקטובר הוכרזה הפסקת אש בחזית הצפון. החטיבה המשיכה להילחם ולקחה חלק פעיל במלחמת ההתשה שהתחוללה במובלעת וברמת הגולן מאוקטובר 1973 ועד חתימת הסכם הפרדת הכוחות עם סוריה ביוני 1974. היא סבלה בתקופה זו אבדות נוספות. כך, גדוד 51 החזיק בתל ענתר, בקצה הדרום-מזרחי של המובלעת, מקום שעליו הומטרו הפגזות סוריות קשות ביותר.
אבדות ועיטורים
במהלך 19 ימי המלחמה הראשונים נהרגו 124 מחיילי החטיבה.[5] כ-310 חיילים נפצעו. בין ההרוגים היו 25 קצינים כולל סגן מפקד החטיבה ושני מפקדי גדודים. החטיבה איבדה 21 חיילים נוספים (כולל ארבעה קצינים) בקרבות במלחמת ההתשה שניטשה בחזית הצפון בין אוקטובר 1973 ליוני 1974.
גדוד 51 ספג את האבדות הכבדות ביותר במלחמה ואיבד 46 מאנשיו. 12 חיילים נוספים משלו נהרגו במלחמת ההתשה בצפון. פלוגת הסיור איבדה 13 מאנשיה.
38 מחיילי גולני עוטרו בעיטורים ובציונים לשבח על פעולתם במהלך המלחמה, מהם שישה שעוטרו בעיטור העוז ו-11 שעוטרו בעיטור המופת. 21 מהחיילים עוטרו לאחר מותם בקרב. 20 מהמעוטרים קיבלו עיטורים וצל"שים על פעולתם בקרבות על מוצב החרמון. שישה עוטרו על לחימתם בקרב על מזרעת בית ג'אן.
הנצחה
שלוש אנדרטאות הוקמו ברמת הגולן לזכר חללי החטיבה במלחמה. כולן הוקמו בחרמון. שתי אנדרטאות ניצבות ליד הכניסה לאתר החרמון ומנציחות את נופלי החטיבה בשני הקרבות לכיבושו מחדש של מוצב החרמון. במעלה ההר הוקמה אנדרטה נוספת לזכר ארבעה חללים של פלוגת הסיור החטיבתית, שנפלו שם ב-22 באוקטובר.
לקריאה נוספת
- דני אשר, הסורים על הגדרות: פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, תל אביב: מערכות, 2008
קישורים חיצוניים
- עמית נבון, גולני היה חייב לכבוש את החרמון, Nrg, 2 באוקטובר 2003, באתר מקור ראשון
- גדוד גדעון במלחמת יום הכיפורים באתר עמותת גדעון
- גולני בכיבוש מזרעת בית ג'אן, הקרב שנשכח, באתר רגעים היסטוריים
- אביחי בקר, הכריזמה של ארבינקא האפור, באתר הארץ, 1 באוקטובר 2003
- אחיקם משה דוד, 40 שנה אחרי: נחשפים יומני מלחמת יום כיפור, Nrg, 22 ביוני 2013, באתר מקור ראשון
- אביחי בקר, בתום מלחמת יום כיפור החליט יוסף האפרתי לצאת לגבול וללמד חיילים. זה היה סופו, באתר הארץ, 4 באפריל 2009
- רשימות באתר הגבורה:
הערות שוליים
- ^ אשר, עמ' 186.
- ^ אביתר בן-צדף, כמה הערות על מלחמת יום הכיפורים [22], News1 - מחלקה ראשונה, 8 ביולי 1921
- ^ אביתר בן-צדף, כמה הערות על מלחמת יום הכיפורים [17], News1 - מחלקה ראשונה, 21 בספטמבר 1920
- ^ מקור: קורות החיים של שמריהו ויניק, באתר יזכור.
- ^ אתר עמותת גולני מונה בין חללי החטיבה בתקופה זו תשעה חיילים נוספים - שלושה מסיירת אגוז, שניים מחיל החימוש, אחד מחיל השריון ואחד מחיל הקשר (כנראה חיילים מסופחים לחטיבה) וכן שני חיילים שנהרגו בסיני.
