קרב תל א-שמס
| מערכה: כיבוש המובלעת הסורית | ||||||
| מלחמה: מלחמת יום הכיפורים | ||||||
| תאריכי הסכסוך | 12 באוקטובר 1973 – 14 באוקטובר 1973 (3 ימים) | |||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | תל א-שאמס | |||||
| קואורדינטות |
33°15′05.4″N 35°59′40.3″E / 33.251500°N 35.994528°E | |||||
| תוצאה | כיבוש התל על ידי צה"ל | |||||
| ||||||
קרב תל א-שמס הוא קרב שהתחולל ב-12–14 באוקטובר 1973 בין צה"ל לצבא סוריה, על השליטה בתל א-שמס שבסוריה. הקרב היה חלק מהקרבות לכיבוש המובלעת הסורית במלחמת יום הכיפורים.
רקע
מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן החלה ב-6 באוקטובר 1973 במתקפה סורית לכל אורך קו הגבול. עם פרוץ המלחמה הייתה חטיבה 188 חטיבת השריון היחידה בקו המגע עם הסורים. החטיבה כללה 71 טנקי שוט קל בשני גדודים: גדוד 53 בפיקוד רס"ן עודד ארז, וגדוד 74 בפיקוד סא"ל יאיר נפשי. עם פרוץ האש עמדה החטיבה מול מאות טנקים סורים והצליחה להשהות את התקדמות הצבא הסורי, אולם ספגה אבידות רבות.
בתוך 24 שעות מתחילת הלחימה איבדה החטיבה עשרות לוחמים, ביניהם גם המח"ט יצחק בן-שהם והסמח"ט דוד ישראלי, ולמעשה חדלה מלהתקיים ככוח מאורגן. גדוד 53, אשר הגן על דרום הרמה, ספג אבידות כבדות ושרידיו התפנו ב-7 באוקטובר בשעות הערב למחנה ירדן במסגרת "שיירת הרפאים". גדוד 74 איבד במהלך קרבות הבלימה כמחצית מכוחו, אולם המשיך להילחם תחת חטיבה 7 בצפון רמת הגולן.
שלושה חודשים לפני המלחמה היה סא"ל יוסי בן-חנן מפקד גדוד 53, אז החליף אותו עודד ארז. ביום הכיפורים שהה בן-חנן בירח דבש בנפאל עם אשתו הטרייה, וכאשר שמע על המתרחש מיהר לחזור לישראל. ב-8 באוקטובר נחת בישראל ובאותו הלילה ארגן במחנה ירדן כוח של 11 טנקים משרידי שיירת הרפאים ומלוחמים נוספים שמצא. כוח בן-חנן עלה ב-9 באוקטובר לרמת הגולן וסייע בהדיפת המתקפה הסורית האחרונה בעמק הבכא.
בתום חמישה ימי קרבות קשים, ב-10 באוקטובר, הצליחו כוחות צה"ל לבלום את הכוחות הסורים ולהדוף אותם משטח ישראל. במטכ"ל הישראלי הוחלט להמשיך את המתקפה לתוך שטח סוריה. מטרת המתקפה הייתה לאיים על דמשק, אף כי כיבוש דמשק לא הוגדר כיעד. טנקי חטיבה 188, תחת פיקוד חטיבה 7, השתתפו בהבקעה כחלק מאוגדה 36. האוגדה, בפיקוד תא"ל רפאל איתן, יועדה לאזור הצפוני של גזרת ההבקעה, מדרום לחרמון. כוחה העיקרי של האוגדה הייתה חטיבה 7, אשר כללה כ-110 טנקים בחמישה גדודים מוקטנים: שלושת הגדודים האורגניים של החטיבה (הגדודים 77, 75, ו-71), ושני גדודים מחטיבה 188 (כוח בן-חנן שכלל כ-25 טנקים, וגדוד 74 בפיקוד יאיר נפשי שמנה 8 טנקים בלבד[1]).
ב-11 באוקטובר החלה המתקפה הישראלית לתוך סוריה. אוגדה 36 פרצה ראשונה בשני מאמצים: גדוד 77 בפיקוד אביגדור קהלני, פרץ בשיפולי החרמון אל כפר חדר, ועד סוף היום הגיע לפאתי בית ג'ן. כוח בן-חנן הוביל את ההתקפה באגף הדרומי של האוגדה, נתקל בהתנגדות מועטה וכבש את ג'ובתא אל-חשב, טרנג'ה ותל אחמר. עד סוף היום הצליח הגדוד להתקדם כ-10 קילומטרים והגיע עד למחנה אל פאוור (חלס).
באזור הפריצה של אוגדה 36 ישבו שרידי הדיוויזיה השביעית הסורית. כוחות הדיוויזיה ספגו אבידות כבדות במהלך בשבוע הראשון ללחימה, ועם סיום קרבות הבלימה נסוגו חזרה אל קווי הגנה שנבנו מראש בשטח סוריה.
פני השטח
תל א-שמס הוא תל געשי הנמצא כ-18 קילומטרים ממזרח לגבול ישראל-סוריה. התל מתנשא לגובה של כ-1,000 מטרים והוא שולט על הכביש הראשי קוניטרה-דמשק ("ציר אמריקה", במפת הקוד הצה"לית). בתל א-שמס נחפרו מבעוד מועד מגנני נ"ט לכיוון דרום-מערב, שנועדו להגן מפני התקפה על התל ולמנוע תנועה על הכביש.
מצפון וממערב לתל משתרע שטח "הלג'ה הקטנה" - אזור בזלתי צעיר וטרשי מאוד הכולל רכסוני בזלת בגובה 2–5 מטרים. אזור הלג'ה נחשב לבלתי עביר לרק"ם והגן על אגפו המערבי של תל א-שמס.
הניסיון הראשון: כוח בן-חנן
בבוקר 12 באוקטובר המשיכה אוגדה 36 בהתקדמות בכיוון דמשק. המאמץ הדרומי של האוגדה כלל את כוח בן-חנן (כ-20 טנקים) ואת גדוד 75 (בפיקוד יוס אלדר, כ-20 טנקים), כשחפ"ק חטיבה 7 (עם המח"ט יאנוש בן-גל) נע מאחור. גדוד 74 (כ-12 טנקים) נמצא בעתודה.[2]
כוחות החטיבה התקדמו מזרחה מאזור חלס עם אור ראשון תוך שהם נתקלים בהתנגדות מועטה. כוח בן-חנן הוביל את התקדמות החטיבה, והחל להיתקל בהתנגדות חזקה יותר. תחילה היו אלה מטוסים סורים שתקפו את הכוחות, ובהמשך, כשהגיעו למרחק של כ-4 קילומטרים מדרום-מערב לתל א-שמס, נתקלו בירי טנקים וטילי נ"ט מכיוון התל. פלוגת טנקים מכוח בן-חנן הגיעה לגשרון באזור הכפר שוכתילה, על ציר "אמריקה", וגילתה שהגשר וסביבתו ממוקשים. כיוון שלא נלוו לחטיבה כוחות הנדסה לא יכול היה הכוח להמשיך. בינתיים התגברה האש על הגדוד שהיה בשטח נחות ושני טנקים נפגעו. שני הגדודים האחרים (75 ו-74) תפסו עמדות חיפוי והחלו לירות לכיוון התל מטווחים רחוקים, בזמן שכוח בן-חנן נחלץ לאחור מאזור שוכתילה.
הסתבר שהסורים הספיקו להיערך על התל בעמדות הגנתיות טובות ולהציב עליו כוחות גדולים יחסית. המחסור בכוחות הנדסה לא אפשר את ההתקדמות על הכביש הראשי, ובנוסף התברר כי האזור מטווח היטב על ידי חוליות נ"ט שהיו מחופרות על התל ועל ידי הארטילריה הסורית.
בצהרי היום נערך חפ"ק חטיבה 7 בכפר חלס והחל בחיפוש תוכנית חלופית שתאפשר התקדמות לכיוון תל א-שמס. קצין המודיעין של החטיבה, רס"ן אילן סהר, איתר בתצלומי אוויר שביל בשטח הלג'ה הקטנה, שיאפשר איגוף של תל א-שמס מצפון-מערב. הציר שאותר היה צר וחייב נסיעה איטית וניווט זהיר. יוסי בן-חנן, שלאחר חילוץ גדודו הגיע לחפ"ק החטיבתי, טען שיוכל לעבור בנתיב הצר ושכנע את יאנוש, המח"ט, לאשר את הפעולה.[3]
התוכנית החטיבתית הייתה כי בן-חנן, בכוח של שמונה טנקים, יתקדם בנתיב שאותר בלג'ה. שמונה טנקים נוספים מכוח בן-חנן יישארו מאחור ויצטרפו לכוח לאחר שיתברר שהציר אכן עביר. הטנקים של הגדודים 75 ו-74 יישארו בשלב ראשון בחיפוי על ציר אמריקה, ויחד עם סיוע ארטילרי, יעסיקו את הכוחות הסורים על התל. לכשיאגף כוח בן-חנן את התל תוכנן בן-חנן להישאר בעמדות חיפוי לעבר עורפו של התל, בזמן ששני הגדודים האחרים יפרצו על ציר אמריקה ויכבשו את התל.
בשעה 14:30 החלו שמונת טנקי בן-חנן לנוע בשדרה בנתיב שאותר בלג'ה הקטנה. התנועה התנהלה באיטיות אך ללא תקלות. השיירה עברה מרחק של כ-6 קילומטרים בשטח הקשה, ולאחר כשעה הגיעו הטנקים למרחק של כמה מאות מטרים מצפון-מערב לתל. תנועת הטנקים בלג'ה לא אותרה על ידי הסורים. שמונת הטנקים תפסו עמדות תובה בלג'ה כשרכסוני הבזלת מספקים להם הגנה חלקית, והחלו לירות על רק"ם וכלי רכב סורים שזיהו על התל. לאחר כחצי שעה נראה היה שמרבית הכוחות הסורים על התל הושמדו, ובן-חנן ביקש להמשיך את תנופת ההתקפה ולהסתער על התל. יאנוש, המח"ט, התלבט, ולבסוף אישר את ההסתערות. שני טנקים הושארו בחיפוי, וששת הטנקים הנותרים החלו לעלות על התל מכיוון צפון-מערב.
ששת הטנקים נעו בפריסה רחבה והחלו לטפס על התל. משהגיעו לשליש העליון של התל נפתחה עליהם אש נ"ט עזה, כנראה מעמדות סוריות מצפון להם. תוך דקות בודדות נפגעו ארבעה טנקים, כולל הטנק של בן-חנן. בטנק של בן-חנן נהרג התותחן הנרי וידאל, ובטנק אחר נהרגו מפקד הטנק אדיר שטרן והתותחן אדי אברהמוב. בטנק נוסף שנפגע אך נותר במצב נסיעה נהרג התותחן מאיר כהן. נהג הטנק פינה את הטנק מהתל לשטח הלג'ה, שם פרס הטנק זחל. הטנק ננטש בשטח כשבתוכו גופת התותחן ההרוג. שני הטנקים שלא נפגעו ירדו במהירות מהתל ועליהם הפצועים. שלושה טנקים פגועים נותרו על התל ובתוכם נשארו שלושה מההרוגים בקרב. בן-חנן עצמו נפצע קשה ברגלו וחולץ מהטנק על ידי נהגו, צביקה רוזנצוויג. רוזנצוויג גרר את בן-חנן לשוחה קטנה, ובאמצעות מכשיר קשר נייד שהיה על הטנק הצליחו לדווח על מצבם.
החילוץ
בשל ערפל הקרב ההנחה במפקדת חטיבה 7 הייתה כי בן-חנן היה היחיד שנותר על התל וכי כל החיילים האחרים שנפגעו פונו. כוח בן-חנן היה כוח מאולתר שהוקם משרידי גדוד 53 וכלל חיילים מיחידות אחרות, ועובדה זו, יחד עם פציעתם של בן-חנן וקצינים נוספים מהכוח תרמה לבלבול ולחוסר השליטה.
משימת החילוץ של בן-חנן מתל א-שמס הוטלה על כוח של סיירת מטכ"ל בפיקודו של יוני נתניהו, אשר צורף לחטיבה 7 מספר ימים קודם. הכוח הצטייד בשני נגמ"שי "זלדה" ויצא לדרך בחשיכה. ההנחה הייתה כי בן-חנן ורוזנצוויג הם היחידים שנותרו על התל. מרגע שהתברר כי בן-חנן נפגע ועד סוף פעולת החילוץ הנחית צה"ל ארטילריה כבדה על התל ועל דרכי הגישה אליו כדי למנוע מהסורים להגיע אל הפצועים. במהלך החיפוי הארטילרי נורתה אש ארטילרית על אחת מסוללות גדוד בה"ד 9, שבשל חשיבות החיפוי המשיכה בירי. אחד הפגזים פגע בתוך הסוללה וגרם לנפגעים. באירוע נהרגו שישה חיילים וכמה נפצעו.[4]
הכוח בפיקוד יוני נתניהו נסע בלג'ה באותו נתיב שהתווה על ידי הטנקים כמה שעות קודם לכן. באזור ממנו יצאו הטנקים להסתערות האחרונה ירדו החיילים מהנגמ"שים ועלו על התל ברגל, כשהם עוקבים אחרי הקוליסים שהשאירו הטנקים. כוח נתניהו איתר את בן-חנן ורוזנצוויג, ופינה את בן-חנן הפצוע על אלונקה. הכוח לא בדק את הטנקים הפגועים שנותרו על התל ולא איתר את הנפגעים הנוספים בהם. כוח הסיירת ירד מהתל אל הנגמ"שים וחזר באותו נתיב אל כפר חלס, שם פונה בן-חנן במסוק.
איתור ההרוגים
לאחר סיום פעולת החילוץ חזרו הסורים לתל ומצאו את שלושת ההרוגים שנותרו על התל (שטרן, וידאל ואברהמוב), יחד עם שלושת הטנקים הפגועים. גופות ההרוגים נלקחו בשבי ושני טנקים שנותרו שלמים נגררו לסוריה.
במפקדת חטיבה 7 סברו כי כל החיילים שנפגעו פונו לבתי החולים. ימים רבים לאחר הקרב עדיין לא התברר לפיקוד החטיבה כי ארבעה חיילים חסרים. כשבועיים לאחר הקרב ולאחר הפסקת האש הגיע לגולן משה שטרן, אביו של סמ"ר אדיר שטרן, לאחר שלא שמע דבר מבנו. שטרן החל לשאול לגבי בנו ורק אז התברר כי כמה חיילים חסרים. במהלך החיפושים התגלתה גופתו של התותחן מאיר כהן בטנק שננטש בלג'ה, כשבועיים לאחר הקרב. מספר ימים לאחר מכן הוכרזו שלושת החללים הנוספים כנעדרים, ובהמשך התברר כי נלקחו על ידי הסורים. שלוש הגופות הוחזרו רק בחילופי השבויים לאחר המלחמה.
לאורך השנים נמתחה ביקורת על אי-חילוצם של ההרוגים, כמו גם על התנהלותו של בן-חנן בקרב. משפחתו של אדיר שטרן טענה כי שטרן היה פצוע בזמן שנלקח בשבי וכי ניתן היה להצילו.[5][6]
הניסיון השני: חטיבה 317
כבר באותו הלילה שבו בוצע החילוץ של בן-חנן מהתל (12–13 באוקטובר) הוחלט במטכ"ל להמשיך את ההתקדמות לכיוון דמשק. ב-13 באוקטובר בצהריים הטיל רפאל איתן, מפקד אוגדה 36, את משימת כיבוש תל א-שמס על חטיבת הצנחנים 317. מפקד החטיבה, אל"ם חיים נדל, הטיל את המשימה על גדוד 567 ועל מפקדו, סא"ל אלישע שלם, והורה לו לתכנן את כיבוש התל בפעולה לילית. אף כי בגזרת המובלעת בוצעו מספר צילומי אוויר ביום שקדם לפעולה, המידע לא הגיע למפקדים בשטח. הערכת החטיבה על הכוחות הסורים בתל התבססה על מודיעין חלקי שנאסף מתצפיות על התל ומידע שהתקבל על סמך הקרב ביום הקודם.[7]
המג"ד אלישע שלם חשב כי שטח הלג'ה יעניק לכוחותיו מחסה ומסתור, ויאפשר להם לנוע אל התל מבלי שיתגלו. לפיכך תכנן כי הגדוד ינוע על ציר בן-חנן ויתקוף את התל מעורפו, כשבמקביל יבצע כוח טנקים הטעיה מדרום לתל. אחר הצהריים הוצגה התוכנית למפקד האוגדה רפאל איתן והוא דחה אותה. איתן התעקש כי ההתקפה על התל תתבצע מכיוון דרום כדי לכבוש קודם את מגנן הנ"ט שנמצא בחלק הדרום-מערבי של התל, כשחשכת הלילה תעניק לכוחות את ההגנה הדרושה.
תוכנית ההתקפה שונתה תוך זמן קצר ולקראת הערב אושרה באופן סופי. לפי התוכנית גדוד 567 יגיע בזחל"מים לאזור כפר מעץ (כ-5 קילומטרים מדרום לתל) ומשם ינוע רגלית אל התל ויתקוף אותו מכיוון דרום-מזרח. כוח חטיבתי נוסף שיכלול פלוגת טנקים ופלוגת חי"ר ינוע בציר בן-חנן וימנע הגעת כוחות נוספים לתגבור התל מצפון. לצורך סיוע להתקפה על התל הוקצו שלושה גדודי ארטילריה. בנוסף הוקצה האגד הארטילרי של אוגדה 146 למכת אש אחת בחצות, בטרם יחל האגד את תנועתו עם אוגדה 146 לסיני.[8]
סמוך לשעה 9 בערב החל גדוד 567 בפיקוד המג"ד אלישע שלם בתנועה על גבי זחל"מים לצומת מעץ. כעשרים דקות מאוחר יותר החל הגדוד בתנועה רגלית אל התל. לפי התכנון המוקדם, לפני חצות הנחית האגד הארטילרי מאוגדה 146 מכת אש כבדה על התל, וזאת בנוסף לארטילריה הקבועה שהנחיתו גדודי הסיוע כל משך התנועה של הכוחות אל התל.
לאחר חצות הגיעו הכוחות אל התל, כששתי פלוגות תקפו את מגנן הנ"ט ופלוגה נוספת עלתה לראש התל. סמוך לשעה 2:00 לפנות בוקר נתקלו כוחות הגדוד בכוחות סורים והלחימה החלה. התל נכבש בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר לאחר קרב קצר. בדיעבד הסתבר כי כוחות סורים רבים נטשו את התל בעקבות ההפגזה הארטילרית הקשה באותו הלילה או אפילו לאחר הקרב עם כוח בן-חנן, ובתל נשארו כוחות מועטים בלבד. לגדוד 567 היו ארבעה פצועים בקרב, בעוד לסורים נהרגו כ-60 חיילים וכ-30 נלקחו בשבי.[9] בשעות הבוקר שלאחר הקרב (14 באוקטובר) סיימו הצנחנים את טיהור העמדות והבונקרים על התל.
הניסיונות הסורים לכיבוש התל
לאחר כיבוש התל נוספו לגדוד 567 ומפקדת חטיבה 317 גם גדוד הטנקים 74 של יאיר נפשי. כבר משעות הבוקר ב-14 באוקטובר הנחיתו הסורים אש ארטילרית על התל. באותו היום התקרב לתל ממזרח כוח סורי שכלל מספר נגמ"שים. מספר כלים סורים נפגעו מאש הטנקים ושאר הכוח נסוג.
ב-15 באוקטובר לפנות בוקר פתחו הסורים בהתקפה על התל מכיוון צפון וצפון מזרח. בשלב ראשון תקפו כוחות קומנדו סורים קטנים. עם אור ראשון הצטרפו להתקפה הסורית טנקים וחיילי רגלים בסדר גודל של שני גדודים. הטנקים של גדוד 74 התייצבו ראשונים מול ההתקפה הסורית ובהמשך נשלחו טנקי גדוד 75 (שתי פלוגות בפיקוד המג"ד יוס אלדר) לתגבר את הכוחות על התל. עד סוף היום נהדפה ההתקפה הסורית וכ-27 טנקים סורים נפגעו.
ב-16 באוקטובר תקפו הסורים פעם נוספת, בשיטה דומה. כוחות קומנדו תקפו ראשונים, ואחריהם הצטרפו גם טנקים ונגמ"שים. הפעם תקפו הסורים גם מכיוון מזרח, בנוסף לכוחות שנעו אל התל מצפון ומצפון-מערב. ההגנה על התל התחלקה בין שני גדודי הטנקים (74 ו-75). הפעם הייתה ההתקפה קשה יותר. המ"פ אהוד דפנא (עליו כתב סבו את השיר "הודי חמודי") מגדוד 74 נהרג, יוס אלדר המג"ד נפצע, ומ"פ נוסף מגדוד 74, צביקה רק, נפצע קשה. לקראת הצהריים נהדפה ההתקפה.[10]
ביום המחרת ירד גדוד 567 מהתל והוחלף בגדוד 13 של גולני. גם טנקי גדוד 74 ירדו להתארגנות והוחלפו על ידי כוח אחר. בימים הבאים נמשך הירי הארטילרי על התל, בעוד כוחות ההנדסה מנצלים את ההפוגה כדי להפוך את כיוון הביצורים על התל ולמגנו.
ב-18 באוקטובר נפלו שני פגזי מרגמה סמוך לחיילי גולני שעמדו במסדר לקראת יציאה לפעילות לילית. כתוצאה מהנפילות נהרגו ארבעה חיילים ו-9 נפצעו.
ההתקפה הסורית האחרונה לפני הפסקת האש התרחשה ב-20 באוקטובר אחר הצהריים. הסורים תקפו שוב, אולם נהדפו על ידי הטנקים של גדוד 75. ב-22 באוקטובר תכננו הסורים התקפה נוספת עם הכוחות העיראקים שהיו באזור, אולם התקפה זו בוטלה בעקבות ההסכמה על הפסקת האש.
לקריאה נוספת
- אילן סהר, עד קצה היכולת - חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים, מערכות, 2013
- אלישיב שמשי, בהם יותר מכול - על סוד ההצלחה של צה"ל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2005.
קישורים חיצוניים
- אילן סהר, תל אחד שלוש קרבות - הלחימה לכיבוש והגנת תל א-שמס, מחלקת היסטוריה של צה"ל, 2004
- אילן סהר, מורשת חטיבה 7 בקרבות רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים - חלק ב' - קרבות ההבקעה, זרקור - מחלקת היסטוריה צה"ל, 2013
- מירב ארלוזורוב, מירב ארלוזורוב חוזרת לקרב תל שאמס במלחמת יום הכיפורים, באתר הארץ, 27 במאי 2009
- שי לוי, חשופים בצריח - סיפורו של אדיר שטרן, באתר מאקו, 12 בספטמבר 2013
- אסף זגריזק, 43 שנה אחרי: כך חילץ יוני נתניהו את המפקד הפצוע בגולן, באתר ynet, 10 באוקטובר 2016
רשת הקשר בזמן החילוץ של יוסי בן-חנן מתל א-שמס, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 19:26)
הערות שוליים
- ^ אילן סהר, עד קצה היכולת - חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים, עמ' 166.
- ^ אילן סהר, תל אחד - שלוש קרבות, עמ' 41.
- ^ אילן סהר, תל אחד - שלוש קרבות, עמ' 50-51.
- ^ 14 באוקטובר 2020 (IDT)Card1&Daf=2 סיפורו של גדוד בה"ד 9 במלחמת יום הכיפורים
- ^ שי לוי, חשופים בצריח - סיפורו של אדיר שטרן, באתר מאקו, 12 בספטמבר 2013
- ^ מירב ארלוזורוב, מירב ארלוזורוב חוזרת לקרב תל שאמס במלחמת יום הכיפורים, באתר הארץ, 27 במאי 2009
- ^ אילן סהר, תל אחד - שלוש קרבות, עמ' 68-69.
- ^ אילן סהר, תל אחד - שלוש קרבות, עמ' 71-72.
- ^ גל פרל פינקל, הלקח מ־1973 - המלחמה, בהכרח, לא תיראה כמו שאנחנו חושבים, באתר "זמן ישראל", 6 באוקטובר 2020.
- ^ אילן סהר, תל אחד - שלוש קרבות, עמ' 89-98.
